זוהר מאמר: פיקודי אורייתא פיקודא קדמאה בראשית כרך א' סעיף קפ"ט,

פתח רבי שמעון ואמר:  כל המצוות שבתורה שנתן הקב"ה לישראל הן כתובות כולן בדרך כלל בפסוק בראשית ברא אלוהים עד המאמר ויהי אור. כמ"ש והולך,שהוא מצוות היראה ועונשה, ובא כלולות כל המצוות של התורה.

 

 

  מאמר: פיקודי אורייתא פיקודא קדמאה

 ....................................

קפט) בראשית ברא אלוקים: זו היא המצווה הראשונה לכולן, ומצוה זו נקראת יראת ה' , הנקראת ראשית. שכתוב,ראשית חכמה יראת ה' .יראת ה' ראשית דעת

משום שדבר זה ,יראה ,נקרא ראשית . וזה הוא שער להכנס אל האמונה.

 

ועל מצוה זו מתקיים כל העולם. 

פירוש.הוקשה לו ,כי כאן חושב המקרא את היראה שהיא ראשית אל החכמה,

וכאן שהיא ראשית אל הדעת. ואומר,מפני שהיראה היא ראשית

לכל ספירה וספירה שאי אפשר להשיג שום ספירה זולת ע"י השגת היראה תחילה.

 

וז"ש , תרעא לעאלא גו מהימנותא: כי אי אפשר להשיג אמונה שלמה זולת מתוך יראתו ית". וכפי שיעור היראה כן שיעור השראת האמונה.

וע"כ ועל פיקודא דא התקיים כל עלמא.

כי אין העולם מתקיים אלא על תורה ומצוות,

 

כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ( ירמיה ג").

וכיוון שהיראה היא ראשית ושער לכל מצווה להיותה השער לאמונה,

נמצא שעל היראה מתקיים כל העולם,

וז"ש הכתוב

 בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ .

שעם היראה הנקראת ראשית שכל המצוות כלולות בה

ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ולולא היראה לא היה בורא אלהים כלום.

 

קצ) יראה אתפרש לתלת וכו': ביראה מפורשת לשלש בחינות,

שתים מהן, אין בהן שורש כראוי,

ואחת היא שורש היראה.

 

יש אדם שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו,או ירא מעונש גופו או מעונש כספו,ועל כן הוא ירא אותו תמיד.נמצא,שהיראה הוא ירא מהקב"ה,לא שם אותה לשורש כי תועלת עצמו היא השורש.והיראה היא תולדה ממנה.

 

ויש אדם הירא מפני הקב"ה,משום שירא

מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנם.שתי מיני יראות האלו,דהיינו היראה מעונש עוה"ז.והיראה מעונש עוה"ב.אינן עיקר היראה ושורשה.

 

קצא) יראה דאיהי עיקרא וכו': היראה שהיא עיקר הוא שהאדם יירא מפני אדונו,משום שהוא רב ושליט,העיקר והשורש של כל העולמות,והכל נחשב כאין לפניו.כמו שכתוב,וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.וישים חפצו באותו מקום שנקרא יראה.

 

ביאור הדברים,מלמדנו שיש ג' אופנים ביראת ה',שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית.א)שמתירא מהקב"ה ושומר מצוותיו כדי שיחיו בניו ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו,דהיינו יראה מעונשים שבעוה"ז.ב) שמתירא גם מעונשים של גיהנום.ואלו השתיים אינן יראה אמיתית,כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה',

ראשית  חכמה  יראת  ה'

אלא מטעם תועלת עצמו,ונמצא שתןעלת עצמו הוא השורש,והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו,אלא יראה דאיהי עקרא,למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט,עקרא ושרשא דכל עלמין,וכלא קמיה כלא חשיבין,דהיינו שיירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל.הוא גדול משום שהוא השורש,

שממנו מתפשטים כל העולמות,וגדלותו מתראה על כל מעשיו.והוא מושל בכל משום שכל העולמות שברא הן העליונים והן התחתונים,נחשבים לפניו כלא כלום,שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך.

וז"ש ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה:שישים לבו מאויו באותו מקום הנקרא יראה,שיהיה דבוק ביראתו יתברך ברצון ובחשק המותאם והראוי למצות המלך.

 

קצב) בכה רבי שמעון וכו': בכה ר"ש ואמר,אוי אם אומר אוי אם לא אומר.אם אומר ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם. ואם לא אומר יאבדו החברים את הדבר הזה.

כי במקום שהיראה הקדושה שורה

חש כנגדה למטה יראה רעה,שמכה והולמת ומשטינה,

והיא רצועה להכות את הרשעים.

 

דהיינו להענישם על עוונותיהם,וע"כ ירא מלגלות,כדי שלא ידעו הרשעים איך להפטר מן העונש.כי עונשם הוא טהרתם.

 

ביאור הדברים,רומז בזה,שאינו יכול לגלות במקום הזהאת דבריו במילואם, 

מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים.והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים,

ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא,

שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טו"ר.

 

אבל הרשעים שעוד לא תיקנו את החטא של עצה"ד טו"ר,

אסור להם לידע זה,

כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות,

עד שיתקנו את החטא דעצה"ד.ותמצא כזה גם בכתוב

פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם(בראשית ג')

 

שאחר שחטא אדם בעצה"ד גורש מג"ע,

מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם,

ונמצא הפגם שעשה בעצה"ד ישאר לעולם בלי תיקון.

ולפיכך,בכדי שלא יאבד מהצדיקים הזכאים לידע דבר זה,

גילה הדבר בדרך רמז.

 

קצג) ומאן דדחיל בגין וכו':

ומי שירא מפני עונש הכאה ושיטנה,

כאמור,אינה שורה עליו אותה יראת ה',

הנקראת יראת ה' לחיים.

אלא מי שורה עליו.היא אותה יראה רעה.ונמצא ששורה עליו אותה הרצועה,היראה הרעה,ולא יראת ה'.

 

קצד) ובג"כ אתר דאקרי וכו': ומשום זה,המקום שנקרא יראת ה' נקרא ראשית דעת.וע"כ נכללה כאן מצוה זו.וזו היא השורש והיסוד לכל שאר מצות התורה.מי ששומר את היראה הוא שומר הכל.

ומי שאינו שומר את היראה,אינו שומר מצות התורה,

כי זו,היראה.השער לכל.

 

פירוש.סובב על מה שהביא לעיל שפעם אומר הכתוב ראשית חכמה יראת ה',

ופעם יראת ה' ראשית דעת.

וביאר באתר דיראה קדישא שרי,

מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג וכו',

כלומר,שבסיום היראה הקדושה הנקראת יראת ה' לחיים,

יש שם יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג ואיהי רצועה לאלקאה,

וה"ס ורגליה יורדות מות.

אשר המקיים מצות היראה מטעם דאיהו רב ושליט,נמצא מתדבק ביראת ה' לחיים.

ואותם המתיראים מטעם עונש דמלקיותא ולא מטעם מצוה,

 עליהם נאמר,מגורת רשע היא תבואנו(משלי ח') כי היראה דסיומא שולטת עליו ומלקי ליה.ומבחינה זו,שהסיום של היראה שוכנת ברצועה רעה לאלקי לחייבא, 

נקראת גם היראה העליונה הקדושה בשם ראשית דעת

יראת ה',להורות שיש להדבק רק בבחינת הראשית שלה

שהיא יראת ה' לחיים.

ולהשמר מהיראה דמלרע,שהיא הרצועה בישא.

ועי"ז נתקן החטא דעצה"ד.

 

קצה) ובג"כ כתיב בראשית וכו': ומשום זה כתוב ,בראשית ,שהוא יראה,  ברא אלוקים את השמים

ואת הארץ .

כי מי שעובר על זו,עובר על כל מצות התורה.

וענשו של מי שעובר על זו ,

הוא ,שרצועה הרעה הזו דהיינו ,היראה הרעה ,מכה אותו.

והיינו,והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים.

הרי אלו ארבעה עונשים להעניש בהם את הרשעים.

 

קצו) תהו דא חנק וכו': תהו ,זה חנק,שכתוב קו תהו (ישעיה ל"ד)

חבל מידה (זכריה ב"),

בהו , זו סקילה,היינו אבנים המושקעות בתוך תהום הגדול,

בשביל עונש הרשעים.

וחושך,זו שריפה,שכתוב,ויהיה כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש עד לב השמים חושךוגו'.

וזו היא אש חזקה,שעל ראש רשעים יחול(ירמיה כ"ג)

 לשרוף אותם.

 

ביאור הדברים,כי אותם שאינם מקיימים יראת ה' מטעם מצות המלך,

אלא מטעם יראת עונש ,

נלכדים בקליפות תהו ,שתמהים למה אינם מבינים מחשבותיו ודבריו ית', וקליפה זו נבחנת לחבל מחנק על צווארו של האדם המפסיק לו אויר דקדושה לנשימת חייו.

וז"ש דכתיב קו תהו ,חבל מדה ,מקרא א' כתוב קו תהו ,

ומקרא ב' חבל מדה,ובא זה ולמד על זה ,

אשר פירושו של קו תהו הוא חבל מדה,

כי לפי הקו והשיעור של תמיהתו כן מידת החבל שהס"א משליך על צוארו וחונק אותו.

 והסה"כ מושכי העון בחבלי השוא(ישעיה ה') .

וז"ש,בהו דא סקילה,

אחרי שכבר ניצוד ע"י הס"א בחבל על צוארו,כבר יש להן כח לעשות בו כחפצן,הוא לסקלו או לשרפו או להורגו בסייף,כמ"ש והולך. וסקילה

פירושו שמרוצצין את גלגלתו ע"י תאוות רעות ומחשבות רעות ומושכין אותו לתהומא רבא להענישו וחושך דא שריפה וכו'.שרי לאוקדא לון שס"א מסובב אותו באש חזק ההולך ושורף החיות דקדושא מהם.

 

קצז) ורוח דא הרג וכו' : ורוח זהו הרג בחרב.כי רוח סערה היא חרב שנונה , הלוהטת בו.כמו שאתה אומר,ואת להט החרב המתהפכת,

ונקראת רוח. זהו עונש למי שעובר על מצות התורה,

שכתוב אחר יראה,הנקראת ראשית,שהיא כלל הכל.

כי אחר בראשית שהיא יראה,

נאמר תהו ובוהו וחושך ורוח,שהם עונש ד' מיתות,מכאן ולהלאה,

שאר מצות התורה.

פירוש. כי הס"א שולח בו רוח סערה,

ראשית  חכמה  יראת  ה'

שהוא כמו חרב שנונה המפרידה ראשו מגופו

ופסקיה לכיותיה .

וז"ש,ההיא עונשה וכו' וכתיב לבתר יראה ראשית,דאיהי כללא דכלא: סובב על הנ"ל,

שכל המצות שבתורה כלולות בבית' הפסוקים הראשונים,מבראשית עד ויאמר אלהים יהי אור.

ואומר,דההיא עונשה הנזכר שהוא ד' מיתות המרומזות

בתהו בהו,חושך,ורוח

הם כתובות אחר יראה ראשית המרומז בכתוב בראשית באר אלהים,

ונמצא שהפסוק הא' הוא יראה ראשית,

דהינו עיקר היראה שהיא לחיים,

והפסוק הב' הוא העונש למי שאינו דבוק ביראה ראשית,

והם כללא דכלא,

להיותם השער לאמונתו יתברך כנ"ל. ונמצא שכל המצות שבתורה כלולות בה.

מכאן והלאה שאר פיקודין דאורייתא מהפסוק ויאמר אלהים יהי אור ואילך,דהינו כל המצות שבתורה הם פרטים כולן של מצות היראה

 ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

 

מאמר פקודא תניינא

 

קצח)פקודא תניינא וכו':  המצוה השניה,

זו היא מצוה שמצות היראה מתאחזת בה

ואינה יוצאת ממנה לעולם,   והיא אהבה,

שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה.    ומה היא אהבה שלמה.

זו היא אהבה רבה.שכתוב,התהלך לפני והיה תמים.

פירושו שלם באהבה. וזה שכתוב,ויאמר אלקים יהיה אור,

זו היא אהבה שלמה הנקראת אהבה רבה.

וכאן היא מצוה,שיאהב אדם את אדונו כראוי.

 

ביאור הדברים,

כי יש אהבה התלויה בדבר,

דהיינו שבאה מרוב טובה שהשפיעה לו השי"ת,

שעי"ז נתדבק בו ית' בלב ונפש.ונהנ

 

אע"פ שדבוק בו ית' בתחלית השלמות מ"מ נחשבת לאהבה בלתי שלמה. וזה שדרשו רז"ל (ב"ר פ"ל) על הפסוק

 את האלהים יתהלך נח,אשר נח היה צריך סעד לתמכוף,

כמ"ש יתהלך לפני והיה תמים.כי התהלך לפני,

 

פירושו בלי סעד, אלא לפני,ואע"פ שלא תדע אם אבא אחריך לסעדך.וז"ש רחימו שלים,דא אהבה רבה,

דכתיב התהלך לפני והיה תמים,

דהינו שלא יהיה נצרך שום סעד לתומכו,

כמו שנאמר אצל אברהם התהלך לפני,

והיה תמים שלים ברחימותא,

 

שאע"פ  שאיני נותן לך כלום,

מ"מ תהיה אהבתך שלמה להתדבק בי בכל לב ונפש.

 

קצט) אמר רבי אלעזר וכו': אר"א: אבי ,אהבה בשלמות אני שמעתי פרושה,אמר לו:אמור בני לפני רבי פנחס,כי הוא נמצא באותה המדרגה.אמר רבי אלעזר,אהבה רבה,היינו אהבה שלמה שהיא בשלמות משני הצדדים,ואם לא נתקבלה בשני הצדדים אין היא אהבה בשלמות כראוי.

פירוש.שאמר לו לפרש בחינת אהבה רבה קמיה דרבי פנחס משום שהוא כבר השיג מידת אהבה רבה כהלכתה,

ויבין היטב מה שיאמר.וי"ש,אהבה שלמתה בשלימו דתרין סטרן:כמ"ש להלן,בין בדינא ובין בטיבו,

ואפילו הוא נוטל את נשמתך תהיה אבהתך בו ית' בשלמות הגמורה,

כמו בעת שנותן לך כל טוב שבעולם.

 

ר) ועלדא תנינן וכו': וע"כ למדנו,בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה,יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו אושר,אריכות ימים,בנים סביב לו,מושל על שונאיו,דרכיו יכנו לו,ומתוך כך אוהב אותו ואם יהיה לזה ההפך הקב"ה יחזור עליו הגלגל בדין קשה,יהיה שונא אותו,ולא יאהב אותו כלל.ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד 

פירוש.שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו,נמצא,אם בטל הדבר,בטלה האהבה.

 

רא)רחימו דאקרי שלים וכו: אהבה שנקראת שלמה,היא,אותה אהבה שהיא בשני צדדים,בין בדין ,בין בחסד והצלחת דרכיו.שיאהב את הקב"ה,כמו שלמדנו,אפילו הוא לוקח ממך את נשמתך,זו היא אהבה שלמה שהיא בשני צדדים,בחסד ובדין.

 

ועל כן,האור של מעשה בראשית יצא,ואחר כך נגנז,וכשנגנז יצא דין הקשה,ונכללו ב' הצדדים,חסד ודין,יחד,שיהיו שלמות.זו היא אהבה כראוי.

פירוש.כי האור שנברא בששת ימי בראשית,

דהיינו במאמר יהי אור,חזר ונגנז,כמ"ש(בראשית א' דף רפ"א אות שנ"ב).

יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעוה"ב כי נגנז האור מעוה"ז והוא מתגלה רק לצדיקים לעוה"ב,

למה נגנז,והוא כד אגנז נפק דינא קשיא,

שעם גניזת האור יצא דין קשה בעוה"ז,

שעי"ז ואתחלילו תרין סטרין כדא,

למהוי שלימו ,שניתן מקום להתכללות ב" הקצות כאחת,

כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו,וניתן מקום להשלמת אהבה.

באופן שאם לא היה נגנז,והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה,

זו חסרה מהצדיקים,ולא היתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי.

 

רב) נטליה ר' שמעון וכו': לקחו ר' שמעון ונשקו .בא רבי פנחס ונשקו וברכו .ואמר,בודאי הקב"ה שלחני כאן,זה הוא אור הדק שאמרו לי שנכלל בביתי,ולאחר כך יאיר כל העולם.(לעיל אות קפ"ו)  א"ר אלעזר,ודאי,

 

היראה אינה צריכה להשכח בכל המצות, כל שכן במצוה זו,

אהבה צריכה היראה להתדבק בה. ואיך היא מתדבקת .היינו,כי האהבה היא טוב מצד אחד,  כאמור בשעה שנותן לו עושר וטוב אריכות ימים בנים ומזון,   ואז צריכים לעורר היראה  ולירא שלא יגרום החטא,  ויתהפך עליו הגלגל.

ועל זה כתוב,אשרי אדם מפחד תמיד,

כי היראה כלולה באהבה.

 

רג) והכי אצטריך בסיטרא וכו': וכך צריך לעורר היראה בצד האחר של דין קשה.  כי כשרואה שדין קשה שורה עליו ,יעורר אז היראה ויירא מפני אדונו כראוי ולא יקשה ליבו.

ועל זה כתוב ומקשה ליבו יפול ברעה.

דהיינו שיפול בצד האחר ההוא שנקרא רעה. נמצאת היראה שנתאחזה בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה,ובצד דין הקשה,ונכללת מהם.

ואם היראה נכללת בצד הטוב ואהבה היא אהבה השלמה כראוי

.

ביאור הדברים,   כי היראה היא מצוה הכוללת כל המצות שבתורה להיותה השער לאמונתו ית',שלפי יתעוררות יראתו כן שורה בו האמונה בהשגחתו י"ת כנ"ל,

וע"כ לא אצטריך להתנשא יראה בכל פקודין ,

אין לשכוח היראה בכל מצוה ומצוה כל שכן בפיקודא,וכ"ש במצות האהבה שצריכים לעורר עמה היראה , כי במצות אהבה,היראה מתייחדת בה ממש כנ"ל. וע"כ צריכין לעורר היראה בב' הסטרין של האהבה, הן באהבה בעת טיבו ותיקונא דארחוי, ואין בה אהבה בעת דינא קשיא , כמ"ש והולך.וז"ש,

אצטריך יראה לאתדבקא בההיא היך אתדבקת אהבה:

 

מורה שלא נתעה בדבריו במב שאמר שהאהבה שלים הוא בעת שנוטל נפשו,דהיינו בעת דינא קשיא ,ונחשוב שהכונה היא שלא לפחוד כלום מפני הדין הקשה,רק להתדבק באהבתו במסירות נפש בלי שום יראה. וזהו שמסיים דאצטריך יראה להתדבקא בההיא היך אתדבקת אהבה ,

 

שגם את יראה צריך לעורר בעת ההיא כמו שמעורר את רחימו שלים. והנה חוזר על ב' הסטרין של האהבה שמביא לעיל ,דהיינו בין בדינא ובין בטיבו ותיקונא דארחוי ,ואומר שצריכים לעורר היראה בב' הסיטרין של האהבה ,שבעת הטיבו ותיקונה דארחוי,צריך לעורר יראה בפניו ית' שמא יגאום החטא ויתקרר מאהבתו ית',

ונמצא בזה שכולל היראה באהבה. וכן בסיטרא הב' של האהבה בעת דינא קשיא יעורר יראה ממנו ית',ולא יקשה ליבו וישיח דעתו מן הדין,ונמצא בהז,שגם כאן כולל היראה באהבה,ואם נוהג כן נמצא תמיד באהבה שלמה כראוי להיות.

 

ועל התכללות היראה באהבה בסטרא דטיבו מביא הפסוק

אשראי אדם מפחד תמיד,

ודורש את המלה תמיד,

שמשמע אפילו בעת שהשי"ת עשה טובות עמו צריך ג"כ לפחד ממנו,דהיינו שמא יגרום החטא.ועל התכללות היראה באהבה סיטרא דדינא ,

 

מביא הכתוב מקשה לבו יפול ברעה,שהמשמעות היא שאין להקשות לבו בעת הדין משום טעם שבעולם,כי אז יפול לס"א דאקרי רעה. אלה שצריכים אז לעורר ביותר את היראה לירא מפניו ,ולכלול היראה באהבה שלים שלו שבעת ההיא.

 

אומנם הן היראה הראשונה והן היראה השניה אינן ח"ו לתועלת עצמו,אלא רק מפחד שמא ימעט בעשית נ"ר ליוצרו והבן היטב.

 

והנה התבארו היטב ב" הפקודין הראשונות שפקודא קדמאה היא היראה והיא כללא של כל התורה ומצות ,והיא בראשית ומתבארת בפסוק הראשון. והיא

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

כלומר,שהיראה שהיא ראשית,

ממנה יצאו השמים והארץ שהם זו"ן  גוף ונשמה. זכר ונקבה.וענפיהם שהם בי"ע.

 

והפסוק הב' הוא פירוש עונשה,שהם ד' מיתות :

טהו הוא חנק,  בהוא סקילה,

חושך שריפה  ורוח הרג.

 

 

 

 

אהבה,

ופקודא תנינא היא אהבה,והיא מתבארת בכתוב

ויאמר אלוהים יהי אור וכו'.

ויש בה ב' סיטרין: סיטרא א' היא ,בעותרא ובארכא דיומין וכו'.

סיטרא ב' היא בכל נפשך ובכל מעדך. דהיינמו בעת שנוטל הנפש והמאוד שלך תהיה אהבה שלמה ,כמו בעת שנותן לך עותרא ואורכא דיומין וכו',

אשר בכדי לגלות אהבה זו, נגנז האור דמעשה בראשית וכד אגניז נפק דינא קשיא מילה כנ"ל ,

גם צריכין לאכללא היראה באהבה בב' הסיטרין שלה:בסיטרא א'

 

צריכין לירא שלא יגרום החטא ותתמעט אהבתו ,ובסיטרא ב' צריכין לירא מפני הגניזו,שהוא הדין שהש"י דן אותו וזהו לפי פשוטן של דברי

הזוהר .אמנם כדי להמשיך הביאור בשאר הפיקודין,

צריכין לבאר הדברים בעמקות יתרה ,

 

בדרגין עלאין דאצילות.

ודע כי ד' האותיות דשם הוי"ה שהן

חכמה. בינה. תפארת. ומלכות. 

נקראת בדברי הזהר בשם יראה,אהבה,תורה,ומצוה.

י' ראשונה שהיא חכמה נקראת יראה,

ה' ראשונה שהיא בינה נקראת אהבה.

 ו' נקראת תורה.

     ה' תתאה נקראת מצוה.

(חמ"ש  עיין. בזוהר בראשית בהשמטות אות של"ג ובזוהר  פרשת נשא י' אות ל'ז).

 

וז"ש בראשית וכו' פיקודא קדמה וכו' פיקודא דא

יראת ה' דאקרי ראשית.פי' כי פרצוף א"א הוא הכלל בכל עולם האצילות המאיר לכל העולמות דרך הלבושין שלו,

הנקראים או"א וישסו"ת וזו"ן. והוא נקרא ג"כ בשם חכמה סתימאה,משום שהחכמה שלו נסתמה בראשו עצמו,ואינו משפיע ממנה כלום לעולמות, ורק הבינה דא"א מאירה לעולמות,

ולפיכך בינה זו נקראת ראשית,

להיותה הראשית והשורש לכל העולמות,ונקראת יראת ה',  דהיינו יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושורשא וכו' וכלא קמיה כלא חשבין. וממנה יצאו הזו"ן הנקראים שמים וארץ, וזה שיעור הכתוב. בראשית,עם יראה,ברא אלהים שמים וארץ,שהם זו"ן.

וז"ש דכתיב ראשית חכמה יראת ה' ,

יראת ה' ראשית דעת,

 

בגין דמילה דא ראשית אקרי,כי המוחין הם חב"דרק בינה דא"א כנ"ל,כי הבינה דא"א כשעולה לראש דא"א ,היא חוזרת שם להיות חכמה,ומשפעת חכמה לפרצופין. ,

 

אומנם החכמה של המוחין,אינה חכמה ממש דא"א,אלא ונמצא שהבינה שהיא יראה היא ראשית אל החכמה, וז"ש

ראשית חכמה יראת ה'.

וכן היא ראשית אל הדעת,  כי הדעת ה"ס שורשי הזו"ן ,שהם מעלים אותה לראש דא"א לקבל חכמה ,וע"כ גם הזו"ן מקבלים חכמה ממנה.וז"ש יראת ה' ראשית דעת.

ודברי הזוהר שמכאן ואילך,הם כמ"ש לעיל.וז"ש ,פיקודא תנינא דא איהי פיקודא ,דפקודא דיראה אתאחדת בה,ולא נפקא מינה לעלמין,ואיהי אהבה,

כי החכמה נקראת אהבה,

כי הי' דהוי"ה ה"ס עצם הבינה

דהיינו ג'"ר שבה,והן או"א עילאין,

והן בחינת אווירא דכיא ,ואור החכמה סתים בהן,

(כנ"ל עיין. אות ז' ד"ה וז"ש דהאי) ומקום גילוי אור החכמה הוא מז"ת דבינה הנקראות ישסו"ת,שהם ה' ראשונה דהוי"ה,

 

וע"כ הם נקראים אהבה והוא פיקודא תנינא בטר היראה,משום שחכמה זו אינה מקובלת מחכה דא"א עצמה אלא מהבינה שהיא יראה כנ"ל.

ואומר דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין

שהבינה מיוחדת תמיד בחכה ואינה נפרדת ממנה לעולם.ובכל מקום שיש בינה נמצאת עימה בהכרח גם חכמה,כי חכמה ובינה דבוקות תמיד זו בזו,

ולא תמצא לעולם חכמה בלי בינה

או בינה בלי חכמה.

ומשמענו בזה,שאע"פ שאמר כי פיקודא קדמאה היא יראה,דהיינו בינה,אל תתעה שהיא בינה בלי חכמה,וכן בפיקודא תניינא שהיא אהבה,דהיינו חכמה,אל תתעה שהיא חכמה בלי בינה,אלא שיש חכמה גם בפיקודא קדמאה ויש בינה גם בפיקודא תניינא ,כי חו"ב כלולות ובאות יחד ואינן נפרדות לעולם

 

אלא אנו מכנים אותן לפי השליטה,כי בפיקודא קדמא שהיא או"א אלעין,וג"ר דבינה ,שהן עצם הבינה הנה עיקר השליטה היא בינה וע"כ קוראים לה יראה,וכאם בפיקודא תניינא עיקר השליטה היא חכמה,ע"כ אנו קוראים לה אהבה.

וזכור זה ואל תשכח.

 

וז"ש ומאנ איהו רחימו שלים דא אהבה רבה וכו' ודא הוא דכתיב 

ויאמר אלהים יהי אור ,

פירוש ,כי בראשית מאמר סתים איהי,ועיקר גילוי של בראשית מתחיל במאמר יהי אור ,שע"ס עלית הבינה,שהוא ראשית אל הראש דא"א ,שחוזרת שם לבחינת חכמה כנ"ל.ואז נקראת חכמה בינה יחד בשם אהבה רבה,

וז"ס המאמר יהי אור ,

כי הבינה עלתה א"א ומשפעת אור אל כל העולמות,בסוד אהבה רבה שהיא חכמה ובינה.

וז"ש בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקב"ה,

אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא אורכא דיומין וכו' דרחים ליה למאריה כמה דתנינן,אפילו הוא נטיל נשמתך וכו'

 

וע"ד אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז כד אגניז נפק דינא קשיא,פירוש,כי אומר להלן(בראשית א' דף רפ"א אות שנ"ב).יהי אור לעולם הזה ויהי אור לעולם הבא,

פירוש,כי ראה שאין העולם הזה כדאי להשתמש בו עמד וגנזו בעוה"ב,שהוא למעלה מפרסא מגו מעוהי דא"א,ששם הוא בחינת עולם הבא,דהיינו במקום עמידת או"א עלאין ג"ר דבינה,המסתיימות בחזה דא"א ששם הפרסא

המבדלת בין מים עליונים שהם או"א עלאין,

ובין מים תחתונים שהם ישסו"ת וזו"ן.

כי מחזה ולמטה דא"א

נחשך האור ואינו מאיר עוד וישסו"ת העומדים מחזה עד הטבור דא"א,שהם ז"ת דבינה כנ"ל,

 

הנה האור הגנוז שם ואינו מאיר בהם.ונמצא שהבינה נחלקה לב' סטרין,כי ג"ר שבה,שהן או"א עלאין העומדים למעלה מחזה, דא"א בסוד מים עליונים הרי האור מגולה בהם,והזוכה למדרגת או"א עלאין נמצא שיש לו עושר ואריכות ימים,ובנים כשתילי זיתים מסבבים לשולחנו,ושולט על שונאיו,ואורחוי מתתקנן ליה,

וכל אשר יעשה יצליח.

 

אמנם ז"ת דבינה העומדות למטה מחזה דא"א בסוד מים תחתונים,

כבר האור נגנז מהן,

 

ואותם המקבלים מהן,צריכים לאהוב את השי"ת בבחינת,אפילו הוא נוטל נפשך.

וז"ס ב' סטרין דאהבה,שהן ג"ר וז"ת דבינה

מבחינת הימין שבה דהיינו אהבה.

וזה נעשה ע"י גניזת האור דמעשה בראשית.והזוכה להיות שלם באהבתו ית' הן בבחינת אהבה דאו"א עלאין והן בבחינת אהבה שביסו"ת,דא אהבה כדקא יאות.

 

ואומר שצריך להכליל את היראה בב' סטרין הללו של אהבה,כי בסטרא דאו"א עלאין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל,דלא יגרום חובה.ועד"ז בסטרא דאהבה דישסו"ת יתער יראה וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה,דהיינו כי חכמה ובינה שהן אהבה ויראה,דבוקות תדיר זו בזו,

 

ולפיכך יש להכליל בחינת הבינה,

שהיא יראה הן בג"ר דבינה שהן או"א

והן בז"ת דבינה שהן ישסו"ת.

 

ואז אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין ואתכלילת מנייהו,ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות.

 

ויש כאן שתים שהם ארבע,כי אן אהבה אלא בב' סטרין,שהם ג"ר וז"ת דבינה,ואין אהבה שלים בכל אחד מב' סטרין אלא אם יש בכל אחד מהם יראה.כי לא תצוייר כלל חכמה בלי בינה,שהיא אהבה בלי יראה.

                                              

 

 מאמר פקודא תליתאה

סוד שמע ישראל

סעיף:רד) המצוה השלישית,היא,לדעת שיש אלקים גדול ושליט בעולם.וליחדו בכל יום יחוד כראוי,בששה קצוות העליונים,חג"ת נה"י דז"א,ולעשותם יחוד אחד בשש מלים של שמע ישראל,ולכוין הרצון עמהם למעלה.

ועל כן צריכים להאריך במלה אחד כשיעור שש מילים. 

 

ביאור הדברים,אומר ב' דברים,א)שצריכים למנדע וכו',ב) וליחדא ליה וכו'. כי תחילה צריכים למנדע לדעת אותם ב' סטרין

שיש באהבה שהם או"א עלאין,וישסו"ת כנ"ל,

דאית אלהא רברבא היינו או"א עלאין שהוא רב וגדול בחסדים.ושליטאה בעלמא,היינו ישסו"ת,דאקרי שליט,שמורה על הדינין שמתערים מהם,

שהאור נגנז מהם ונפק דינא קשיא(כנ"ל בדבור הסמוך).

 

כי השם שליט ומושל מורה על דינין.

והפירוש הוא שיש לדעת ב' סטרין אלו דאהבה,ולכלול בכל אחת מהם יראה כנ"ל,

ויקבל אהבתו ית'

הן בטיבו ותיקונא דארחוי,והן בדינא,כי אז

 נחשב לאהבה שלימא ולא זולת.

 

ואח"כ צריכים ליחדא ליה בכל יומא יחודא כדקא יאות באינון שית סטרין עלאין, דהיינו להעלות מ"ן ולזו"ן,וזו"ן לישסו"ת,

ואז עולים ישסו"ת וזו"ן ומתיחדים כאחד עם שית סטרין עלאין שהם או"א,

הנקראים שית סטרין עליונים,

 

להיותם מלבישים ו"ק דא"א,שע"י היחוד הזה מתעלים ישסו"ת במקום או"א למעלה מפרסא דא"א, ששם סוד מים עליונים,

ואין האור נגנז מהם,וכשיסו"ת מתמלאים באור אז הם משפיעים לזו"ן,וזו"ן לכל העולמות ומתגלים החסדים בעולמות.

וזהו סוד קריאת שמע,

 

 

מלכות  של זאיר אנפין.

זאיר אנפין: שמע.          בינה: ישראל

חכמה: יהוה.אדני. יאהדונהי

בינה: אלהינו

זאיר אנפין:יהוה.אדני. יאהדונהי

מלכות: א כתר

חכמה . בינה. חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד

מלכות. דיאהדונהי

מלכות: בלחש.  ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

 

  כמ"ש לפנינו. והנה שית תבין דשמע ישראל הן שית סטרין דזו"ן,

ואומר שצריכין ליחד שת שית סטרין דזו"ן,שיתחברו כאחד עם השית סטרין עלאין שהם או"א וישסו"ת(כנ"ל בדבור הסמוך).

 

וצריכים לכוונא רעותא לעילא בהדייהו,דהיינו לכוון רצונו והנר"ן שלו שיתכללו עמהם בבחינת מ"ן.ולפיכך,דהיינו,

כדי למעבד יחודא בו"ק דז"א,שהם שית

תבין דשמע,צריכין להאריך באחד,שצריכין להמשיך החכמה במלת אחד, כי אור החכמה הנשמך מא"ס ב"ה אל ו"ק עלאין,שהם או"א וישסו"ת,מיחד את ו"ק דז"א באור א"ס ב"ה,כי אחד בגימטריא י"ג הרומז על המשכת אור החכמה אל ו"ק דז"א.

אמנם ביחוד הזה אין הכוונה להמשיך ג"ר לז"א,אלא רק להגדיל את ו"ק דז"א לבד ע"י התכללותם בו"ק עלאין. וז"ש אחד אית לארכא ליה בשית תבין,

לארכא פירושו המשכת חכמה,בשית תבין,

היינו תוך ו"ק דז"א,שבזה נעשים ו"ק שלו ו"ק דגדלות,

כי שית תבין דשמע,הן נגד ו"ק דז"א.

וע"י היחוד הזה המגדילו בו"ק דגדלות,אפשר לאח"ז ולהמשיך גם בחינת ג"ר אל ז"א.

 

רה) ודא הוא דכתיב וכו':

 וזה הוא שכתוב,יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד.

שפירושו.תתכנסנה המדרגות שמתחת השמים אל מקום אחד,להיות בשלמות לששה קצוות כראוי.

 

ועם כל זה,ביחוד הזה,דשמע ישראל,צריך לקשר בו היראה,שצריך להאריך בד' דאחד.

כי ע"כ הד' דאחד גדולה.והיינו שכתוב,

ותראה היבשה שתראה ותתקשר הד', שהיא יבשה,

באותו היחוד.

כבר נתבאר בדיבור הסמוך שיחוד דשמע הוא להמשיך ו"ק דגדלות וז"ש,ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד.יתכנשון דרגין דתחות שמיא לאתאחדא ביה למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות,

כי מקום אחד הוא ו"ק עלאין,ששם מאיר אור א"ס ב"ה באור החכמה,ואומר שיתכללו דרגין דתחות שמיא,שהן שית סטרין דז"א,שהם תחת הבינה הנקראים שמים בערכו של הז"א,אל מקום אחד,שהם שית סטרין עלאין כדי לאתאחדא ביה למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות,

שיקבלו גם הם אור החכמה,ויתיחדו ו"ק דז"א כראוי.אבל רק בשלימו לשית סטרין,דהיינו לגדלות ו"ק בלבד כנ"ל. וז"ש,ועם כל דא בההוא יחודא אתטריך לקשרא ביה יראה דאצטריך לארכא בדל"ת דאחד:היינו היראה תתאה,כי אמר לעיל(אות ר"א).רחימו דאקרי שלים,ההוא דהוה בתרין סטרין,בין בדינא ובין בטיבו וכו',

וע"ד אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז כד אגניז נפק דינא קשיא ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו,דא אהבה,,כדקא אות. לאח"ז (באות ר"ב) אומר שגם באהבה זו צריכים לעורר בה יראה (עיין בסולם אות ר"ב ע"ש כל ההמשך).

ונתבאר שם שיש ב' בחינות אהבה ויראה,שאהבה ויראה עלאין,נקראות או"א עלאין,ואהבה ויראה,תתאין נקראות ישסו"ת.ואין השלימות מקובלת אלא ע"י ב' הבחינות יחד,ולפיכך נעשית גניזת האור בישסו"ת,כדי לגלות אהבה תתאה,שהיא אפילו בעת שנוטל את נפשך,גם צריכה היראה לאתדבקא בהאי אהבה תתאה וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה,ואז יש לו אהבה ויראה בשלימות.והוא מתדבק באו"א עלאין ובישסו"ת,ומקבל כל הנועם והטוב שבהם.

 

וזה שאומר כאן ביחוד דק"ש,כי אחד שהעלה את הזו"ן וכלל אותם בשית סטרין עלאין להמשיך את האהבה רבה בזו"ן במלת אחד,שה"ס האור שנברא ביום א' במאמר דויאמר אלהים יהי אור,(כנ"ל אות

 

קצ"ח).הנה ועם כל דא,בההוא יחודא אצטריך לקשרא ביה יראה,כי צריך ג"כ לגלות ולהמשיך בחינת גניזת האור הזה שנעשה בישסו"ת כדי להשתלם גם באהבה ויראה תתאין,כי בלאו הכי לא נקרא שלימות כנ"ל.וז"ש כאן דאצטריך לארכא בד' דאחד,וד' דאחד גדולה שהיא רומזת על מקום הגניזו של האור שנעשה בנה"י דתבונה, וע"כ צריכים להאריך בה,ולכוון בגניזו אשר בה,והיינו כדי לאתדבקא גם באהבה ויראה תתאין כמ"ש והולך.

וז"ש,ותראה היבשה,דתתחזי ותתקשר דל"ת דאיהו יבשה בההוא יחודא:כי אין שלימות באהבה ויראה עלאין שנמשכו בשית תבין דק"ש ע"י מלת אחד,שה"ס יהי אור,ע"י גניזת האור בינה"י דתבונה,הנק' ד' כנ"ל,וע"כ אחד יקוו המים אל מקום אחד,שה"ס המשכת אור החכמה אל השית דרגין דז"א,שהם תחות שמיא כתוב ותראה היבשה,שסובב על הד' דאחד שצריכין לארכא ליה ולכוון שהיא נעשית יבשה על ידי גניזת האור,והוא כדי דתתחזי ותתקשר ד' דאיהו יבשה בההוא יחודא שתתראה ותתקשר האי ד',שה"ס התבונה,בההוא יחודא דאור שבאו"א עלאין,שנמשכו סו"ק דזו"ן,כדי להשלים האהבה בתרין סטרין כמבואר.

 

רו) ולבתר דאתקשר תמן וכו':ואחר שנתקשר שם המלכות למעלה,בו"ק דז"א,צריך לקשר אותה למטה בהרמוניה,

דהיינו בששה קצוות אחרים שלמטה במלכות.והיינו

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,שיש בו שש מלים אחרות של היחוד,ואז,

פירות ואבים,ולנטוע אילנות מה שהיתה יבשה נעשה ארץ,לעשות .

ביאור הדברים,אחר היחוד העליון שבק"ש,שנקשרה הד' דאחד למעלה באו"א ,צריכים לקשר לה לד' דאחד בו"ק אחרים שלמטה,דהיינו בשית סטרין של הנוקבא דז"א,שהיא רחל העומדת מחזה ולמטה דז"א ,שבה כלולין

 

כל הששים רבוא נשמות ישראל הנקראות אכלוסהא של הנוקבא,דהינו ההמונים שלה .ואומר,שאחר שנכלל ז"א בבחינת האור של או"א עלאין ,וגם נתגלה בו בחינת הגניזו של התבונה שה"ס ותראה היבשה של הד',צריכין להמשיך את ב' הבחינות האלו של הנוקבא דז"א שמחזה ולמטה שלו,שה"ס שית תבין של ברוך ,שם,כבוד,מלכותו,לעולם,ועד.כי שית תבין אלו הם נגד שית סטרין

,

חג"ת נה"י,( חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד.)של הנוקבא דז"א .וז"ש בשכמל"ו,דאית ביה שית תבין אחרנין דיחודא.וז"ש,כדין מה דהות יבשה אתאבידת ארץ למעבד פירן ואיבין:

 

פירוש כי אמר לעיל (באות ר"א) שבכדי לגלות רחימו שלים בתרין סטרין, ע"כ נפק האור ולבתר אגניז,וכד אגנז נפק דינא קשיא ,ואתכלילו תרין סטרין כחדא .הרי שבגניזו לבדה עוד לא נשלמה האהבה בתרין סטירין,אלא רק ע"י דינא קשיא דנפק אחר הגניזו.ולפיכך מטרם דנפק דינא קשיא ,הייתה הד' דאחד בבחינת יבשה בלבד,בלי שום תועלת ולא כלום, כי יצאה מכלל האור ע"י הגניזו וגם בחינת היראה לא נשלמה בה,כדי שתתקן באהבה ויראה תתאין המשלימות לאהבה וליראה עלאין,כי עוד לא נגלה הדינא קשיא ,שהיא העיקר המגלה את האהבה והיראה תתאין,כנ"ל .

והנה אותו הדינא קשיא,מקום מציאתו הוא ,

 

בעקבים דלאה שבמקום הראש רחל.כי ב' נוקבין יש לו לז"א, א) מחזה ולמעלה ונקראת לאה. ב) 

 מחזה ולמטה ונקראת רחל. ונמצאות עקבים דלאה המסתיימות בחזה דז"א הן נוגעות בראש רחל העומדת מחזה ולמטה דז"א. ומציאות הדינא קשיא הוא

בסיום עקבים דלאה הנוגעות בתוך הראש דרחל ,

ולפיכך,אין פעולת הדינא קשיא רק ברחל,

ולפיכך ,אים פעולת הדינא קשיא רק ברחל כי אין שום מסך ודין יכולים לגלות שליטתו רק ממקום מציאותו ולמטה. נמצא שאין בחינת הגניזו נשלמת לבחינת מדרגת אהבה ויראה תתאין רק אחר שנמשכת למקום רחל,ששם פועל הדינא קשיא.

וז"ש כדין,מה דהות יבשה אתעבית ארץ למעבד פירין ואיבין ולמטעא אילנין,כי אותה הד' דאחד,שבמקומה מטרם שנגלה הדינא קשיא, הייתה יבשה ומקום חורבא שאינה ראויה לישוב, הנה עתה אחר שנמשכה לו"ק דרחל שמחזה ולמטה דז"א,

נעשתה לארץ מוציאה פירות הראויה לנטיעת אילנות,דהיינו למקום ישוב כלומר ,כי נגלה בה בחינת אהבה ויראה תתאין בשלימות, המשלמת לאהבה וליראה עליאין,שתהיה הרחימו בתרין סטרין,אשר רק בדרך זה מתגלה כל הנעם והטוב שבאו"א עלאין כנ"ל. וז"ש ,

והיינו דכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ,בההוא יחודא דלתתא ,ארעא רעוא שלים כדקא יאות .ארץ,היא מלשון רצון,וז"ש הכתוב ויקרא אלוהים ליבשה ארץ ,שהמשיך את בחינת הד' דאחד אל הנוקבא דז"א ראשית סטרין שלה,ששם כבר מגולה פעולת הדינא קשיא ,ואז הד' שהייתה היבשה וחורבא ,נעשתה בנוקבא דז"א ע"י זיווגה עמו לבחינת ארץ מוציאה פירות ומקום ישוב,

ובזה קרא אלהים יבשה ארץ ראוה שלים כדקא יאות,כי נגלה בה הרצון השלם כראוי,דהיינו רחימו שלים.

 

רז)והיינו דכתיב ויקרא וגו': והיינו שכתוב,

 

ויקרא אלקים ליבשה ארץ.שהוא באותו היחוד שלמטה,בבשכמל"ו.שנעשית ארץ,שהוא רצון שלם כראוי.כי ארץ היא לשון רצון,ע"כ כתוב,

כי טוב כי טוב שתי פעמים,אחד ליחוד עליון ואחד ליחוד תחתון. כיון שנתאחדה המלכות בשני הצדדים, בו"ק דז"א ובו"ק שלה.הנה מכאן ולהלאה,

תדשא הארץ דשא.

 כי נתתקנה לעשות פירות ואבים כראוי. פירוש.יחודא עלאה,היינו יחוד דשית תבין דק"ש שהוא בשית סטרין רברבין עלאין דאו"א,המתבאר בכתוב,

 

יקוו המים מתחת השמים אל מקום אח"ד,אשר יחוד זה ממשיך האור שנברא ביום א' משית סטרין דאו"א עלאין אל ו"ק דז"א כנ"ל.וזהו כי טוב הא' הנאמר ביום ג' דמעשה בראית.ויחודא תתאה, היינו יחוד דשית תבין,

 

דברוך,שם,כבוד,מלכותו,לעולם,ועד, שהוא השלמת בד' דאחד,שאין לה שלימות של כלום זולת בשית סטרין של הנוקבא דז"א כנ"ל שזה מתבאר בכתוב

תדשא הארץ דשא וגו',

כי בו"ק דנוקבא נעשתה היבשה,לבחינת ארץ מוציאה פירות,ועל היחוד הזה של ו"ק דנוקבא נאמר פעם שניה כי טוב.

ונמצא כי טוב הא' הוא ליחוד העליון.

וכי טוב הב' הוא ליחוד התחתון,

וז"ש כיוון דאתאחד בתרין סטרין דהיינו תרין סטרין של אהבה,ע"י יחודא עלאה ויחודא תתאה.מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא,אתתקנת ולמעבד פירין ואיבין כדקא יאות כי היחודא תתאה השלים האהבה לתרין סטרין,ונמשכים האורות דאו"א עלאין אל ו"ק דנוקבא, ומשפעת פירין ואיבין לאכלוסהא דילה,

שהם ששים רבוא נשמות ישראל,כראוי להיות.

 

 

סעיף ר"ח: מאמר פקודא רביעאה 

המצוה הרביעית היא,לדעת כי ה' הוא האלקים.

כמו שאתה אומר,

וידעת היום והשבות אל לבבך כי הויה הוא האלקים.

דהיינו שהם אלקים יהיה נכלל בשם הויה,לדעת שהם אחד,ואין בהם פירוד.

פירוש.הוי"ה הוא ז"א,ואלהים הוא הנוקבא דז"א.

ואומר שצריכים ליחד הז"א והנוקבא,שיהיו אחד בלי שום פרודא בינים.

כלומר שיתכלל שמא

דאלהים שהוא הנוקבא

בשמא דהוי"ה שהוא הז"א וגם הנוקבא תהיה בחינת הוי"ה.כמו שמבאר לפנינו.והיחוד הזה ה"ס המשכת ג"ר אל זו"ן,ויחוד המתבאר כאן,הוא להמשכת ג"ר מאו"א אל זו"ן.וזה הכלל,שהמשכת כל מדרגה שתהיה,

אי אפשר להמשיכה כולה בבת אחת,אלא תחילה צריכים להמשיך ו"ק של אותה מדרגה, ואח"כ ג"ר.

 

רט)והיינו רזא דכתיב וכו': והיינו סוד הכתוב,

יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ.שפירושו שיהיו שני השמות,הויה אלקים,אחד בלא פירוד כלל,

שיהיה נכלל מארת חסר ו' שהיא המלכות הנקראת אלקים,בשם השמים שהוא ז"א הנקרא הויה,כי הם אחד ואין בהם פרוד.

אור שחור,שהוא מלכות,

באור לבן,שהוא ז"א,

אין בהם פרוד והכל אחד.וזה

ענן הלבן של היום,

וענן האש של הלילה,

דהיינו מדת יום ז"א,ומדת לילה,מלכות,שיתתקנו זה בזה ביחוד אחד, להאיר.

כמו שנאמר,להאיר את הארץ.

ביאור הדברים,הנוקבא נקראת מארת חסר ו',המורה על מיעוט הירח,

כמ"ש חז"ל תחילה היו ב' המאורות גדולים בקומה שוה,וקטרג הירח,אין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד.ואמר לה הקב"ה לכי והמעטי את עצמך (חולין ס: ) .

ואז ירדו ט"ס תחתוניות שלה לעולם הבריאה,והיא נתמעטה לנקודה תחת היסוד דז"א.

ואומר שצריכים להכליל את המלכות אחר שנתמעטה,בשמא דשמים,שהיא ז"א,

דהיינו להגדילה בחזרה,שתהיה בקומה שוה עם הז"א פב"פ שצריכים להעלות בחזרה את הנוקבא מעולם הבריאה אל האצילות,ןלתקן את הפירוד,שנעשה בין הז"א ובין הנוקבא בעת מעוט הירח. והנה ענין מיעוט הירח הוא,כי שלט עליה הדינא קשיא שבעקבים דלאה,ועי"ז נתמעטה,עד לבחינת נקודה,וט"ס תחתונות שלה נפלו לבריאה,

והנה על ידי היחוד דק"ש (הנ"ל בפקודא תליתאה) נבנתה הנוקבא בו"ק, בסוד יחודא תתאה דבשכמל"ו והוא משום שע"י כח הדין שבה תיקנה את הד' דאחד,שהיתה יבשה וחורבה,לבחינת ארץ מוציאה פירין ואיבין (כנ"ל עש"ה).ונבחן עתה,אשר בחינת אוכמא שבנוקבא,שהיא כח הדין שבה,שהפיל אותה עד לנקודה,נתעלה עתה לבחינת אור ממש,

שהרי בכח הדין דוקא נבנתה הד' דאחד,להיות בחינת ישובא וארץ מוציאה פירות,ולולא כח הדין שבנוקבא היתה הד' דאחד שביא התבונה,נשארת בבחינה יבשה וחורבא.הרי שכח הדין שבה נעשה אור ממש.ונקרא נהורא אוכמא,משום שהאוכמא היה הגורם אל האור הזה.

וגם נבחנת לאור ו"ק,שהוא אור דחסדים.

ולפיכך אפשר עתה להמשיך גם נהורא חיוורא אל ו"ק דנוקבא,

שפירושו אור חכמה שהוא ג"ר,

כי לבן פירושו חכמה.והוא על ידי שמעלים את הזו"ן להיכל או"א עלאין.כי עתה יכולה גם הנוקבא דז"א להתכלל באו"א כמו הז"א,

שהרי כח הדין שבה נתהפך להיות אור ממש. ואע"פ שהיא בנהורא חוורא לית בהו פרודא וכלא חד,

כי בהיותה בחינת נהורא יכולה להכלל בנהורא דאו"א,

כי אור באור הוא מין במינו

ונחשבים לאחד,

וענין האוכמא,שהוא הגורם לאור שלה אינו חוצץ ואינו משפיל אותה עתה כלום,שהרי הוא הגורם לכל מעלתה,שבלעדיו לא היתה לבחינת אור. וז"ש,ודא הוא עננא חוורא דיממא ועננא דאשתה בליליא,מדת יום ומדת לילה:כלומר,שע"י היחוד הזה דהתכללות זו"ן באו"א,שז"א נכלל שם באבא עלאה,והנוקבא באמא עלאה,

נעשה הז"א לבחינת עננא חוורא לאור היום,והנוקבא לעננא דאשתא לאור הלילה,דהיינו מדת יום ומדת לילה,המיוחדות זו בזו

בסוד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד,ןז"ש ולאתתקן דא בדא לאנהרא,כמה דאתמר להאיר על הארץ,

שמדת יום נכללת במדת הלילה,שהיא הנוקבא,

בסוד יום אחד,ונתקנים זה בזה להאיר על הארץ,אל האכלוסהא של הנוקבא בשג' עלמין בי"ע.

 

רי) ודא חובא דההוא וכו':

 וזהו חטא הנחש הקדמוני,

שמחבר למטה ונפרד למעלה,ומשום זה גרם מה שגרם אל העולם.כי צריכים להפריד למטה ולחבר למעלה,

ואור השחור,שהוא המלכות,צריך ליחדו למעלה,בז"א,בחבור אחד,שתתאחד אחר כך בצבאיה ביחודה,ולהפרידה מצד הרע.

 

פירוש.כי היחוד של המשכת ג"ר לזו"ן,הוא רק על ידי שמעלים אותן למקום או"א שלמעלה מחזה דא"א,שהז"א נכלל באבא והנוקבא באמא,ואז מתיחדים שניהם,והז"א משפיע ג"ר מאבא אל הנוקבא המלבשת לאמא.אבל למטה מחזה דא"א,ששם עמידתם של הזו"ן בקביעות,

אסור לעשות היחוד דהמשכת ג"ר לנוקבא.והטעם נוא ענין ארוך,

ואומר,שזה הוא החטא של עצה"ד,

אשר הנחש הקדמוני הביא על ידו מיתה לעולם.

כי הסית את אדם וחוה לעשות יחוד זה לתתא במקום זו"ן,שלמטה מחזה דא"א שעי"ז פגם גם לעילא,שמחמת זה נפסק הזווג גם באו"א עלאין,

וז"ש ודא חובא דנחש קדמאה,חבר לתתא ואתפרש לעילא,ובגין כך גרם מה דגרם לעלמא,כי חבר את הזו"ן להשפעת ג"ר בנוקבא לתתא במקומן,שעם זה גרם מה דגרם לבני העולם,דהיינו שהביא עליהם מיתה,והוא משום . וכל זה היה דאצטריך לאפרשא לתתא ולחברא לעילא,

כי צריכין להשמר לאפרשא לזו"ן לתתא במקומם,

שלא יזדווגו שם למטה בהמשכת ג"ר,ולחברא אותם רק לעילא,דהיינו במקום או"א עצמם.

וז"ש,ונהורא אוכמא אטצריך לאתאחדא לעילא בחבורא חדא:

כי נהורא אוכמא,שהיא הנוקבא דז"א,

 

צריכין להעלותה עם הז"א לעילא לנהורא חוורא,דהיינו לאו"א,ולחבר הזו"ן שם בחבורא חדא,וז"א משפיע שפע ג"ר מאבא אל הנוקבא.

ואחר זה חוזרת הנוקבא עם השפע שקבלה אל מקומה למטה,

ששם נמצאות נר"ן  (נפש רוח נשמה)דנשמות ישראל בבחינת מ"ן,ולאתאחדא לבתר באכלוסהא ביחודהא,והיא מתיחדת עם נשמות בני ישראל,הנקראות אכלוסהא של הנוקבא,ביחוד אחד,

ומשפעת להם משפע שקבלה למעלה במקום או"א.ולאפרשא לה מסטרא בישא,

כי ע"י זה שנמנעים לבר את הזו"ן במקומם לתתא,מפרישים לנוקבא מסטרא בישא,

שאין הס"א יכול להנות מהשפע.אמנם אם מחברים לזו"ן לתתא,אז יכול הס"א לקבל את השפע,וע"כ מתפרשן או"א לעילא ומפסיקין את הזווג שלהם כנ"ל.

 

ריא) ועם כל דא אצטריך וכו': ועם כל זה צריך לדעת אשר אלקים הויה,הכל אחד בלא פרוד.הויה הוא האלקים.וכשאדם ידע שהכל אחד,ולא ישים פרוד אז אפילו הצד האחר יסתלק מן העולם,ולא יהיה נמשך למטה.

פירוש.עם כל זה,שיש פחד כל כך,שלא יעורר הזווג דזו"ן במקומם אין להמנע מחמת זה מעשות היחוד כהלכתו,דהיינו במקום או"א,

אלא למנדע דאלהים הוי"ה כלא חד בלא פרודא,

אלא שצריכים להמשיך יחוד הזו"ן במקום או"א,כדי ליחד הז"א עם הנוקבא כאחד בלי פרודא,

וכך ינדע בר נש דכלא חד ולא ישוי פרודא אפילו ההיא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא ולא אתמשל לתתא,

כי אם יתעצם האדם להעלות מ"ן ולהעלות הזו"ן ליחדם במקום או"א כהלכתו,הנה לא לבד שלא יאחז הס"א בשפע,אלא עוד גורם זה להעביר את הס"א שלא תוכל לשלוט בעולם.

 

ריב) והיינו רזא דכתיב וכו': והיינו סוד הכתוב,

והיו למאורות,

שהוא אותיות אור מות,

כי הקליפה הולכת אחר המוח.המוח אור,

הצד האחר מות. אור הוא בחבור,האותיות במאורות,

מות הוא באותיות נפרדות במאורות,

וכשאור זה מסתלק משם,

מתחברות אותיות הפרוד מות.

 

כלומר,כשתקח אותיות אור מתוך המלה מאורות,

מצטרפות האותיות מות.

 

פירוש.זסו"ה והיו למאורות.

אשר הקליפה עולה ובאה אחרי המוח.מוח הוא "אור" הסטרא אחרא היא "מות" אור הוא בחיבור האותיות,מות היא בפירוד האותיות.

פירוש: כח הדין שבמלכות הוא שורש למציאות הס"א והקליפות,בסו"ה ומלכותו בכל משלה.

והנה ע"י היחוד של הזו"ן באו"א להמשכת ו"ק וג"ר,

נמצא כח הדין שבמלכות מתהפך להיות לבחינת נהורא אוכמא ע"י המשכת ו"ק ביחודא תתאה דק"ש כנ"ל,

ואח"כ מעלים אותה שנית אל או"א, ונהורא אוכמא של המלכות מתיחד בנהורא חוורא דאו"א עלאין כנ"ל.

ולפיכך נרמז ביחוד הזה בכתוב,והיו למאורות,שהוא אותיות אור-מות,אור בחבור דאתוון,

שע"י המשכת ו"ק וג"ר לנוקבא בחבורא חדא עם הז"א במקום או"א,הנה כמו שנתהפך כח הדין שבנוקבא להיות אור ממש,

כן נתבטלו כל הכחות של הס"א והקליפות הנמשכות מכח הדין הזה,

 

ונמצא קליפה בתר מוחא סלקא,שהקליפה מתבטלת מכח המוחין דנוקבא,כיון ששורשו של ס"א,שהיא כח הדין שבנוקבא,נתבטל במוחא דנוקבא ונעשה לאור,

 

הנה בהכרח שגם כח הקליפה נתבטל,

ונמצא אור בחבורא דאתוון מות בפרודא שע"י החבור דזו"ן,שכח הדין נעשה לאור,נפרדו אתוון דמות שהן הס"א,כלומר שנתבטלו תוך האור ונעשה הצירוף מאורות אור באמצע בחבור,ומות בפרודא,

המ' בתחילת התיבה,וות' בסוף התיבה.

 

אבל וכד האי אור אסתלק מתמן מתחברא באתוון מות דפרודא,

כלומר,בעת שאינו עושה את היחוד במקום או"א,אלא במקום זו"ן לתתא,הנה האי אור אסתלק מתמן,כי תיכף נפרשים או"א לעילא מזווגם ונפסק האור,

ויוצאת המלה אור מן מאורות,ונמצאת מתחברא באתוון מות,כי אחר יציאת אור מהמלה מאורות נשאר שם המלה מות,כי האותיות אור כבר יצאו מהתיבה,ואינן מפסיקות עוד להפריד את האותיות מות.וזהו רומז על חובא דההוא נחש קדמאה שחבר לתתא במקום זו"ן וע"כ אתפרש לעילא לאו"א,כי נפסק זווגם מחמת זה והביא המות לעולם.

 

 

ריד)ותרא א"ר אלעזר וכו: ותרא:

אמר ר' אלעזר,אבי הנה למדתי,

אחר שחוה לקחה אותיות ותרא מן  מאורות, לא נשאר מ"ו, אלא שנשארה המ' יחידה,משום שהו' שהיא תמיד אות של חיים,נתהפכה,למות,שהלכה ולקחה עמה הת',שכתוב ותקח ותתן,ונשלמה מלה זו ונתחברו האותיות,מות.

אמר לו  רבי שמעון. ברוך אתה בני.

והרי העמדנו דבר הזה. פירוש.ר"א השיב אותו הרי למדנו שהמ' נשארה יחידה כלומר,בלי ו' שהיא יסוד,

כי לס"מ שהוא דכר של מו"ת לא היה בחינת יסוד,

כי אל אחר אסתרס,

אלא הו' שהיא חיים תמיד,דהיינו יסוד של הקדושה,

נתהפך מהקדושה אל הקליפה,ונעשה יסוד אל הדכר של מות,

ואחרי כן דהיינו אחר שהרויח בחינת יסוד מהקדושה, הלכה ו' ונזדווגה עם הת', ואז ואתחברו אתוון,נתחבר המ' עם הת',ע"י הו' שעשק מהקדושה.ומביא ראיה מהכתובים של החטא דעצה"ד,שמתחילים בחיבור ו' ת',דכתיב ו' תקח ו' תתן,כי יציאת הו' לס"א נולדה ע"י החטא דעצה"ד עצמו,מה שלא היה לה מקודם לכן.

והודה ר"ש לדבריו,ואמר ליה בריך אנת ברי וכו'.

 

 

שריאת חוה,כי תחלת חטאה של חוה בעצה"ד

מתחיל מן ותרא האשה כי טוב,

רומז שחוה משכה לה אתוון ותרא מן המלה מאורות,דהיינו ששמעה בעצת הנחש לחבר זו"ן למטה במקומם,ופגמה בזה את הצירוף של מאורו"ת,

ואז אהדרת אתוון למפרע,כי מתוך שחברה לתתא גרמה לאפרשא או"א לעילא ונתפרדו אתוון של הצירוף או"ר המפרידות ומבטלים צירוף מו"ת,שבסוד המלה, מאורו"ת ועשתה הצירוף של ותרא,שאתוון אור מפוזרות בה למפרע,מתוך הת' שנתמצעה ביניהן,אשר ת' זו היא בחינת הנוקבא דס"א הנקראת מו"ת,שנתקרבה אל האור לקבל ולינק ממנו.כי בס"א הנקראת מות,

יש דכר ונוקבא ס"ם ולילית.

שהאות מ' היא הדכר של מו"ת הנקרא ס"ם,והאות ת' היא הנוקבא שלו הנקראת לילית.

וע"י ששמעה בעצת הנחש לחבר מלתתא,תיכף נתקרבה הנוקבא דמו"ת לינק מהשפע,

ונתפזרו אתוון דאור למפרע,

כצירוף של ותרא,כי הת' נתמצעה תוך האור ופיזרה אותן.

ואחר שחוה משכה לה אתוון ותרא ממאורות,

אשתאר מ"ו מהצירוף מאורו"ת,שהן הדכר הנקרא מ' דמות,ובחינת היסוד הנקראת ו' של מות.

.ואינון אזלו ונטלו אות ת' בהדייהו,שהדכר דמו"ת שהוא מ"ו שנשאר ממאורות אזלו אל הנוקבא שהיא ת' דמות,ונזדווגו שניהם

והביאו מו"ת על העולם,

 

כמה דכתיב ותרא כי הדכר דס"א שהוא מ"ו נזדווג בת' של ותרא,שכבר היתה בחוה.

וז"ס ביאת הנחש,על חוה והטיל בה זוהמא,

שע"י שמיעתה לעצת הנחש נכנסה בה הת' שהפרידה ופזרה לאתוון דאו"ר ועשתה בראיה שלה את הצירוף של אתוון ותרא,

ואח"כ בא הדכר דס"א שהוא מ"ו ונזדווג עם ת' זו,שכבר היתה בה בחוה.ונתגלה המו"ת בעולם

 

 

  

 

 

רלט) פרשתא תניינא והיה וכו': הפרשה השניה,

היא והיה כי יביאך,היא ה' דהויה,שהיא בינה,שהיא ההיכל,שנפתח רחמה על ידי הי',בחמשים פתחים ומסדרונות וחדרים סתומים שבו.

אותה הפתיחה שעשתה הי' בהיכל הזה,

היא כדי לשמוע בו את הקול היוצא מתוך השופר הזה,שהיא בינה,

 משום ששופר זה,הוא סתום מכל הצדדים,

ובאה הי' ופתחה אותו,להוציא ממנו קול.וכיון שפתחה אותו,תקעה בו,והוציאה ממנו קול,

להוציא עבדים לחרות.

פירוש,כי ה' דשם הוי"ה רומזת על פרצוף ישסו"ת, שה"ס ל' דצל"ם,הנקרא מגדל הפורח באויר והוא היכלא דאתפתח וכו' בחמשין פתחין,

כי או"א נבחנים לאויר סתום דלא אתפתח,

שהם בסוד ם' דצל"ם,הרומזת לעזקא המקפת מוחין שלהם,

והי' לא נפיק מאויר שלהם באופן שישפיעו אור החכמה,אשר ע"כ אינם משפיעים אלא אוירא דכיא לבד,שהוא אור חסדים כנ"ל,

אבל הישסו"ת שה"ס ל' דצל"ם,ובחינת בינה הם נבחנים להיכלא דאתפתח וכו' בחמשין פתחין ומשפיעים חכמה לזו"ן ע"י עליתם לראש א"א ששם הבינה מתהפכת להיות חכמה כנ"ל.

ובינה זו נקראת חמשין שערי בינה,

כי בה ה' ספירות כח"ב זו"ן שבכל אחת מהן עשר ספירות,והן חמישים.

וכל ספירה וספירה מהחמישים מתחלקת לאדרין ואכסדראין,שבחינת חג"ת שבספירה נקראת אדרין,

שפירושו חדרים,ובחינת נה"י שבהן נקראת אכסדרין,שמורה,שאין בה בחינת כלי קבלה לעצמם הם,אלא רק לבחינת הוצאה והכנסה אל החדרים,(כנ"ל אות רכ"ט).

וזה אמרו והיה כי יביאך דא ה',היכלא דאתפתח רחמא דילה כי פרשה ב' דתפילין שהיא והיה כי יביאך רומזת על ה' דשם הוי"ה,שהוא פרצוף ישסו"ת דאצילות,אשר רחמא דילה אתפתח להשפיע חכמה לזו"ן כנ"ל.ומ"ש מגו י' יתבאר לפנינו. וז"ש,למשמע בה קלא וכו':

הפתיחה ההיא ,כדי לשמוע בה הקול היוצא מתוך שופר הזה,משום ששופר הזה סתים מכל הצדדים.

פירוש,כי כבר נתבאר לעיל,שבעת שהיסו"ת שהיא בינה נשתתפה בהמלכות,

ירדו ג' ספירות אל"ה,שהם בינה וזו"ן דגופא דישסו"ת,אלא ב' אתוון מ"י.ואח"כ ע"י העלאת מ"ן חוזרת להוריד ה"ת מנקבי עינים שלה למקום הפה,כמו שהיתה מטרם השיתוף,

ואז חוזרים ועולים אליה ג' אתוון אל"ה ואשתלים שוב שמא דאלהים(כנ"ל אות י"ד עש"ה).ועם אל"ה אלו שעלו אל הבינה בחזרה עולים גם הזו"ן,

(כנ"ל אות י"ז ד"ה ואימא אוזיפת עש"ה)

גם נתבאר(לעיל אות י"ד ד"ה קיימא ולא קיימא).שאע"פ שהג' אתוון אל"ה כבר עלו ונתחברו אל הבינה,ואשתלים שמא דאלהים,מ"מ נבחן עוד שהשם אלהים עמיק וסתים בשמא,

משום שאין שם אלא אור החכמה לבד,ואין הארת החכמה יכולה להתקבל לאל"ה זולת ע"י לבוש של חסדים.

עש"ה ולפיכך נבחן,שאלו אתוון אל"ה הם בחי' שופר,שבתוכו מלובשים הזו"ן,שעלו עמהם אל הבינה,הנבחנים לקול,והוא משום שהם המעלים עמהם את הזו"ן לבינה מכח היותם כלולים בהם מעת קטנות,

  ונמצאים נושאים בתוכם את הז"א, 

כמ"ש שם.וזה אמרו דההוא פטר דעביד י' בהאי היכלא למשמע בה קלא די נפקא מגו שופר דא,

שפתיחה ההוא עשאה היוד בהיכל הזה,כדי לשמוע בה הקול היוצא מהשופר הזה.כי הי' שהם או"א עלאין,

הם המשפיעים הארה עליונה להוריד ה"ת מנקבי עינים דישסו"ת בחזרה אל הפה שלהם,

ומעלים את הג' אתוון אל"ה שהיו במקום הזו"ן,ומחברים אותם שוב אל הבינה,

כמו שהיו מטרם השתתפותם על המלכות,

 

ונמצא שהי' פתחה את ההיכל דישסו"ת בכדי להשפיע מוחין לז"א,מתוך השופר,שהם אתוון אל"ה שהעלתה כי גם הזו"ן עולים אם אתוון אל"ה ההם אל הבינה ומקבלים שם חכמה,וש"ז למשמע בה קלא דהיינו להאציל הז"א עם המוחין דגדלות הנקרא קול,ואצילותו נבחן להשמעת קול.

בגין דשופר דא סתים בכל סטרין,

 

משום ששופר הזה סתום מכל הצדדים,דהיינו הן מחסדים והן מחכמה.כי אלו אתוון אל"ה הנקראים שופר המה נופלים במקום זו"ן,והם סתימין שם הן מג"ר והן מאור חסדים

וע"כ הם צריכים ב' תיקונים:

א) להעלותם ולחברם בבינה שישיגו בחינת הג"ר שלהם,שהוא אור החכמה.

ב) להשפיע בהם אור חסדים שיהיה לבוש להחכמה.

 

וז"ש,ואתא יוד ופתח ליה לאפקא מניה קלא היינו תיקון הא', שהיוד ממשיך הארה עליונה אל הה' שהיא היכלא דישסו"ת,המורידה ה"ת למקומה,

ומעלה ג' אתוון אל"ה עם הזו"ן שבתוכם ומחברם אל הבינה,

ומשיגים על ידי זה הארת החכמה,

שהוא גם מוחין אל הז"א שעלה עם אתוון אל"ה.

 

אמנם הארת החכמה עודנה סתומה ואינה מאירה,מטעם חסרון חסדים כנ"ל,וע"כ נבחן שעוד לא יצא הקול,דהיינו שעוד לא נולד הז"א,וז"ש לאפקא מניה קלא להוציא ממנו אח"כ,

ע"י תיקון ב',את הקול.ועתה עוד לא יצא.

ואחר כך וכיון דאפתח ליה תקע ליה,ואפיק מניה קלא,לאפקא עבדין לחירו היינו שחיבר אתוון אל"ה עם זו"ן בחזרה לבינה,והשיגו שם אור חכמה,תקע ליה היינו שהיוד תקעה אויר תוך השופר,

כי אויר פירושו אור חסדים,וכירו שהשופר,שהוא אתוון אל"ה,קבלו גם אויר,שהוא אור חסדים ואפיק מניה קלא הוציא והוליד את

הז"א שנק' קול,והוציאו בשלימות למקומו.

 

כי ע"י לבוש החסדים דתקעה הי' יכולה החכמה להתלבש בו ולהתקבל אל הז"א.וע"כ המוחין האלו אשר השיג הז"א,הנק' קול,

הוא מוציא את העבדים לחרות,

כלומר שהז"א משפיע הארתו לעולמות,

ובני ישראל זוכים אז במוחין דג"ר הנקראים חרות.

 

 

רמא)פרשתא תליתאה רזא וכו':

הפרשה השלישית,היא,

סוד היחוד של שמע ישראל,

שהוא ו' דהויה,הכוללת הכל, שהוא ז"א,

ובו יחוד הכל,שבו מתיחדים,

והוא לוקח,הכל.

הפרשה הרביעית היא,והיה אם שמוע,

שהיא כללות שני הצדדים,

חסד וגבורה,

שכנסת ישראל,שהיא הגבורה שלמטה,

שהיא המלכות,נתאחדת בהם.וזו היא ה' אחרונה דהויה,הלוקחת אותם ונכללת מהם.

 

פירוש,כי פרשה ג' דתפילין שהיא שמע ישראל,היא פרצוף ז"א הנק' ואו דהוי"ה

דכליל כלא שהוא הכולל לכל אלו ד' הפרשיות שבתפילין,כי אע"פ שב' הפרשיות הראשונות קדש,

והיה כי יביאך הם או"א וישסו"ת,הנק' חו"ב,

אין הפירוש שהם או"א וישסו"ת עצמם,אלא הם או"א וישסו"ת המתלבשים בראש הזו"ן,

בסוד חכמה בינה שבמוחין דז"א,המכונים ם' ל' דצלם דז"א.עיין צלם האדם.

וכן פרשה רביעית והיה אם שמוע,

שאומר להלן שהיא הנוקבא דז"א,אין הפירוש על הנוקבא עצמה,

אלא רק בחינת הנוקבא הכלולה בז"א,

שהיא נקראת בו בשם מוח הגבורה של הז"א.כי ג' מוחין הם בז"א הנק'

חכמה בינה דעת,

והם מכונים ם' ל' צ' דצלם הז"א.והם

חו"ב תו"מ שבמוחין דז"א.

כי בדעת שהיא צ' יש חסד וגבורה,

והחסד שבדעת נבחן לבחינת ז"א עצמו,והגבורה שבדעת נבחנת להתכללות הנוקבא.והם ד' פרשיות שבתפילין.

הרי שהז"א שהוא ואו דהוי"ה כליל כלא,לכל ד' הפרשיות.וביה יחודא דכלא שכל היחודים האמורים באו"א וישסו"ת הם רק בז"א,כלומר לצורך ז"א לבד.כי הפרצופין הקודמים לז"א הם תמיד ביחוד,ואינם צריכים למ"ן מהתחתונים ליחד אותם,

 

וכל היחודים שאנו עושים ע"י מ"ן בפרצופין העליונים אינם כלום לצרכם עצמם,

אלא לצורך הז"א.וביה אתייחדן שאין יחוד לחכמה ובינה בשביל התחתונים,שהבינה תחזור להיות חכמה,

אלא ע"י עלית הז"א להם למ"ן.כי בעת שהז"א עולה למ"ן אל הבינה,אז עולה הבינה לראש דא"א ומקבלת חכמה להשפיע לז"א.אבל לא לצורך עצמה,

כי הבינה מטבעה בע"ס דאו"י,

הוא אור החסדים לבד

,בסו"ה כי חפץ חסד הוא.ואין לה ענין לעלות לראש א"א להזדווג שם עם החכמה,

 

אלא הז"א העולה אל הבינה,מעורר אותה להשפיע חכמה בשבילו.

הרי שאין הבינה מתיחדת עם החכמה אלא בכח הז"א ובשביל הז"א,

וז"ש וביה אתייחדן.והוא נטיל כלא והז"א נוטל הכל.

כי גם אור החכמה שהבינה נוטלת בעד הז"א,אינו מתגלה כלל במקום הבינה,אלא רק במקום הז"א מחזה ולמטה,כמ"ש במקומו.הרי שהז"א הוא הנוטל לכל המוחין הללו,ולא העליונים ממנו.

 

וז"ש,והיה אם שמוע,כלילו דתרין סטרין דאתאחדת בהו כנסת ישראל,גבורה דלתתא:כי פרשת שמע ה"ס הז"א

ואו  דהוי"ה,וה"ס היחוד העליון

(המובא לעיל אות ר"ז בפקודא תליתאה)שבו מגולה סוד האהבה בסטרא דטיבו לבד,(כמ"ש באות ר"ד בד"ה ועם כל דא.ע"ש).

שזהו פרשת ואהבת,שכולה אהבה ואין בפרשה זו בחינת דין כלל.

אבל פרשה רביעאה והיה אם שמוע,היא בחינת ה"ת דהוי"ה שהיא הנוקבא דז"א הכלולה בו,כנ"ל,שהיא גבורה שבדעת דז"א,ובה מתגלית האהבה בתרין סטרין הן בסטרא דטיבו והן בסטרא דדינא קשיא,(כמ"ש באות ר"ו בד"ה כדין מה דהוית יבשה אתעבידת ארץ,עש"ה).וע"כ יש בפרשת והיה אם שמוע הן אהבה מסטרא דדינא קשיא מן השמרו להם,והן סטרא דדינא קשיא מן השמרו לכם והלאה.וז"ש והיה אם שמוע כלילו דב' סטרין שיש בה סטרא דטיבו וסטרא דדינא קשיא דאתאחדת בהו כנסת ישראל שהוא היחודא תתאה דבשכמל"ו

שהנוקבא דז"א הנקראת כנסת ישראל מתיחדת בהו,(כנ"ל בד"ה מה דהוית יבשה אתעבידת ארץ).דבורה דלתתא כלומר אין זו הנוקבא עצמה ממש,אלא גבורה שלמטה,שבמוח הדעת,כנ"ל.ודא ה' בתראה דנטלא לון ואתכלילת מנהון כי הגבורה שבדעת היא ה' תתאה דשם הוי"ה,שהיא נוטלת כל המוחין שביחודא עלאה דשמע ישראל,ונכללת מהם.כי רק בה נשלמים המוחין,כי בה המקום לכלות האהבה בתרין  סטירין,משום שבחינת דינא קשיא המשלים לאהבה אינה נמצאת למעלה ממנה.כנ"ל.

ועל דא ראשך עליך ככרמל אלין תפילין דרישא וע"כ הכתוב ראשך עליך ככרמל רומז על תפילין של ראש.

כי אחר שהז"א מתלבש בכל אלו ד' המוחין המרומזין בד' הפרשיות,שהם ג' אותיות צל"ם,כנ"ל,נבחן שראשו כמו כרמל,נוטריקון כר מלא,מכל טוב.

 

 

 

 הקדמת ספר הזהר סעיף:רטו)

פקודא חמישאה וכו': המצוה החמישית.

כתוב,ישרצו המים שרץ נפש חיה. במקרא הזה יש שלש מצות,

אחת, לעסוק בתורה,

אחת,לעסוק בפריה ורביה,

ואחת,למול לשמונה ימים ולהעביר משם את הערלה.

 

וצריך לעסוק בתורה ולעמול בה בכל יום,

לתקן נפשו ורוחו.

פירוש.כי ד' פיקודין הקודמים,הנמשכים מד' הימים הראשונים דמעשה בראשית,

באו לתקן את המדרגות בעולם האצילות עצמו,

שהן ד' המדרגות חו"ב וזו"ן שבעולם האצילות כנ"ל,

 

אשר פקודא קדמאה הנמשך ממלת בראשית ה"ס יראה,דהיינו בינה עלאה,שה"ס יראה

 בגין דאיהו רב ושליט,והיינו רק בחינת ג"ר של הבינה,

 

 

הנקראות י' דהוי"ה.ופקודא תניינא,

הנמשך מהמאמר יהי אור,

הוא לתקון ז"ת דבינה,בסוד אהבה רבה שלימתא,

הנקראות ישראל סבא ותבונה,

שמבחינת הקביעות הן מלבישות לא"א מחזה עד הטבור שלו,דהיינו למטה מהפרסא שבגוי מעוהי דא"א.

 

אמנם במאמר יהי אור הנאמר בהן,עלו ונעשו פרצוף אחד עם או"א שלמעלה מחזה דא"א,ומשם לראש דא"א,והבינה חזרה שם להיות חכמה.שה"ס אהבה רבה,וה"ס ה' דהוי"ה,ומשם מושפעין כל המוחין לזו"ן.

 

אבל מאו"א עלאין עצמם,שהם ג"ר דבינה אין זו"ן יכולים לקבל מוחין,

כי הם נתקנו בעצמם בסוד אוירא דכיא,שהוא אור חסדים בסוד כי חפץ חסד הוא.

 

ומשום זה הם נקראים יראה,

כי סוד אהבה רבה שהם מוחין דהארת חכמה אינם מושפעים מהם לזו"ן,

אלא רק מז"ת דבינה הנקראות ישסו"ת,

אמנם בחינת האהבה רבה שבישסו"ת אינה מגולה רק מבחינת מחזה ולמעלה,דישסו"ת,שהם עומדים אז למעלה מפרסא דבגוי מעוהי דא"א,

 

אמנם מחזה ולמטה דישסו"ת העומדים למטה מפרסא דאו"א,נעשה שם בחינת הגניזו של אור החכמה,שה"ס ויהי אור לעולם הבא,

שהם ישסו"ת שלמעלה מפרסא,אבל ישסו"ת השניים שלמטה מפרסא

הנה האור נגנז בהם.ובחינת התבונה שבה נעשית בסוד יבשה.ופקודא תליתאה,הנמשך מב' המאמרות שביום ג'

שהם יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה.

ומתדשא הארץ דשא וכו',

הם לתיקון מוחין דו"ק לזו"ן שיחודא עלאה נמשך מהמאמר יקוו המים והוא לז"א.ויחודא תתאה נמשך אל ו"ק דנוקבא מהמאמר

תדשא הארץ דשא.

ופקודא רביעאה,הנמשך מהמאמר דיהי מאורות,הוא לתקון ג"ר בז"א ונוקבא.

הרי שעד יום חמישי כבר נתקנו כל התיקונים הצריכים לאו"א וישסו"ת וזו"ן דאצילות,

עד שהזו"ן קבלו ג"ר שבהם ונעשו ראויים לזווג פב"פ בקומה שוה,

 

וע"כ מכאן ואילך,באים שאר הפקודין,שהם תיקונים הצריכים להמשיך מזווג הזו"ן פב"פ.וזה אמרו פקודא חמישאה,

כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה,

בהאי קרא אית תלת פקודין,

כי עתה צריכין להמשיך השלימות מסוד זווג זו"ן פב"פ,שהא' הוא להמשיך משם

נשמה קדושה,שגם האדם עצמו יזכה לזווג טהור וקדוש,

שזה נעשה ע"י עסק התורה,

והב' הוא להוליד נשמתין קדישין

והג' לתיקון ברית קיימא ע"י חיתוך ופריעה.

 

כמו שמבאר והולך. וז"ש למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשא לה וכו':למלעי

היינו להגות בפה אע"פ שלא ידע,בסו"ה חיים הם למוצאיהם,למי שמוציא אותם בפה.

שעי"ז קונה נפש קדושה,

ולאשתדלא בה,היינו להשתדל ולעשות כל מה שבכחו כדי להשיג אותה ולהבינה,

שעי"ז קונה רוח קדוש,

ולאפשא לה,היינו אחר שזכה לתקן נפשיה ורוחיה,

לא יסתפק בזה,רק צריך להרבות אותה תמיד,

בסוד מעלין בקודש ואין מורידין

ועי"ז זוכה לנשמה קדושה.

וז"ש ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה להרבות בתורה בכל יום בכדי לתקן נפשו ורוחו.כי עי"ז שמרבה בתורה בכל יום ומוסיף תיקון לנפשו ורוחו הוא זוכה לנשמה קדושה.

דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא,

שמכיון שהאדם עוסק בתורה הוא מתתקן בנשמה קדושה אחרת,

כי המרבה בעסק התורה,מלבד שזכה בנפש ורוח.הוא זוכה למתתקן גם בנשמה קדושה.

שנתקנה לאבא ואמא עלאין המלבישין לא"א מפה עד החזה שלו