זוהר פרשת מקץ: וַיַּרְא יעקב כי יש שבר במצרים

מאמר: וַיַּרְא יעקב כי יש שבר במצרים

 

עורך ומגיש: רבי דוד קורן,     פרשת מקץ סעיף פד'- קה'

......:::::::::::::::::......

 

פד)   וַיַּרְא יעקב כי יש שבר.  הוקשה לו,

כיון שנסתלקה ממנו שכינה במכירת יוסף,

 

איך ראה שיש שבר במצרים?

רבי חייא פתח ואמר:  מַשָּׂא דְבַר ה' על ישראל.

מקרא זה יש להסתכל בו:   מַשָּׂא? דְבַר ה',

 ושואל?  בכל מקום שאומר מַשָּׂא? למה מַשָּׂא?

 

ומשיב:  בכל מקום של דין על שאר העמים,

ואומר מַשָּׂא?, הוא לטוב.

 בכל מקום שהוא על ישראל,

ואומר מַשָּׂא?, הוא לרע.

 

פה) בכל מקום שהוא על דין של שאר העמים,

לטוב הוא. משום שמַשָּׂא פירושו מעמסה,

 מעמסה היא על הקב"ה שלום העמים

עובדי כוכבים ומזלות, וכשנגזר עליהם הדין,

 

מעביר מעל עצמו אותה המעמסה, שהיה סובל בשבילם.

וע"כ כשנאמר בהם משא, הוא לטוב.

 

בכל מקום שהדין נגזר על ישראל, ואומר משא,

כביכול הוא מעמסה על הקב"ה להעניש את ישראל.

והוא משא, מצד זה ומצד זה.

 

דהיינו הן אם יענישם והן אם לא יענישם

הוא משא עליו כביכול.

כי אם לא יענישם ישארו בזוהמת החטא,

ואם יענישם הוא מֵצר כביכול בצרת ישראל.

וע"כ כשנאמר בהם משא הוא לרע.

 

פו)  שואל?  כיון שאמר נוטה שמים ויוסד ארץ,

למה נצרך עוד לומר, ויוצר רוח האדם בְּקִרְבּוֹ?

וכי לא היינו יודעים שהוא יוצר רוח האדם,

אם לא היה נאמר?

 

ומשיב: אלא להורות בזה מדרגה,

שכל הרוחות והנשמות שבעולם עומדים בה,

הנוקבא, שבה עומדים כל הרוחות והנשמות בסוד העיבור, וממנה מקבלים התחתונים.

 

פז) רבי שמעון אומר,   מקרא זה קשה אם אמר,

ויוצר רוח האדם ולא יותר, היה טוב,

אבל, בקִרְבּוֹ, מה פירושו?  ומשיב,

 

אלא סוד הכתוב הוא בשני צדדים, דהיינו ביסוד ובנוקבא.

 

כי מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד,

משם יוצאות ופורחות כל הנשמות,

ומתקבצות למקום אחד, דהיינו  בנוקבא,

 

 ומדרגה ההוא דהיינו  יסוד יוצר רוח האדם, בְּקִרְבּוֹ,

שהיא הנוקבא,

 

 וזו, דהיינו הנוקבא, דומה כאשה שנתעברה מן הזכר,

שהוָלָד מֵיצר לה במעיה,

עד שנצטייר כולו בַּציור השלם במעיה.

 

כך, וְיוצר רוח האדם בְּקִרְבּוֹ. בְּקִרְבּוֹ,  בהנוקבא,

עומד הרוח ומִצטייר שם,

עד שנברא האדם בעולם,

והיא נותנת לו הרוח.

ודרשו: ויוֹצר מלשון צִיוּר, שמצייר בה רוח האדם.

 

ולפי שמטרם שנגמר ציור הוָלָד הוא מֵיצר לאמו כנ''ל,

ע"כ אומר כאן משא, שאצל ישראל הוא לרע כנ''ל,

 

 

פח) ויוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ.

פירושו,  בקרבו של אדם ממש, ולא בנוקבא העליונה.

 

 כי כשנברא האדם, והקב"ה נתן לו נשמתו,

ויָצא לאויר העולם,

אותו הרוח שבתוכו אינו מוצא הגוף מספיק שיתפשט

בתוכו ועומד בו בצד אחד, בימין,

ולא יתפשט לימין ושמאל.

 

 

פט) וכשגוף האדם מתפשט, מתפשט גם הרוח,

ונותן בו כוח. וכן כפי שהגוף נתגדל,

כן נותן הרוח כוח אל האדם שיתחזק על ידו.

 ומשום זה, יוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ, ממש.

 

צ) ואם תאמר, יוצר רוח אדם, מה פירושו? ומשיב:

משום שהרוח צריך לתוספת כוח מלמעלה להיעזר על ידו.

ועל כן הקב"ה יוצר רוח האדם בְּקִרְבּוֹ,

שנותן לו עזרה, שיוכל להתפשט בתוך האדם.

 

 

צא)   כאשר רוח ההוא צריך עזרה,

כפי מה שהוא אותו האדם,

וכפי מה שאותו הגוף הוא מתוקן,

 

כן מתקנים לו מלמעלה אותו הרוח,

 ומוסיפים לו רוח להיתתקן.

כי כפי מה שבא לטהר כן מסייעים אותו.

וזהו, יוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ,

 שנותן לו תוספת רוח, שיוכל להתפשט בגוף האדם.

 

 כי בעת שהאדם נולד ויוצא לאויר העולם,

לא יוכל הרוח להתפשט בו,

ועומד בו בצד אחד, שאינו כלול משמאל,

וע"כ הוא בחוסר ג" ראשונות. חכמה בינה ודעת,

 

וכשמתגדל ומטיב מעשיו,

נותנים לו תוספת רוח, ג" ראשונות. חכמה בינה ודעת

 

כי ו"ק נבחנים לעיקר הרוח,

ג" ראשונות. חכמה בינה ודעת  לתוספת רוח.

ואז יש לו התפשטות בגוף האדם בכל הצדדים.

........................

 

 

צב) בוא וראה: כיון שנאבד יוסף מאביו יעקב,

אִבד יעקב את תוספת הרוח שהיה בו, דהיינו,

ג" ראשונות. חכמה בינה ודעת, ונסתלקה ממנו השכינה.

 

אח"כ כתוב, וַתחי רוח יעקב אביהם,

ושואל, וכי עד עתה היה מת?   ומשיב,

אלא תוספת רוח הזה נסתלקה ממנו ולא היתה בתוכו,

 

כי העצבות שהיה בו, גרם שרוחו לא היה בקיומו,

שנסתלק ממנו ג" ראשונות. חכמה בינה ודעת

שהן קיומו של הרוח.

ומשום זה כתוב, וַתחי רוח יעקב אביהם,

כי ג" ראשונות. חכמה בינה ודעת  חזרו לתחיה.

 

 

צג) וכאן כתוב, וַירא יעקב. כי יש שבר במצרים,

שראה ברוח הקודש.

הלא עד עתה עוד לא נתבשר שיוסף חי,

ועוד היה בהסתלקות השכינה,

ומאין היה יודע שיש שבר במצרים? ומשיב,

 

אלא, וירא יעקב, שראה שכל יושבי הארץ הולכים

 למצרים ומביאים תבואה,   ולא שראה ברוח הקודש.

.....................

 

צד)  רבי יצחק אמר, בוא וראה,

דוד המלך זכה להתחבר באבות, וירש מקום בתוכו,

וזהו שכתוב, אבן מאסו הבונים והיתה לראש פנה,

 

צה)  רבי ייסא ורבי חזקיה היו הולכים מקפוטקיה ללוד,

והיה עמהם  יהודי אחד,  שהיה נושא נוד יין,

בעוד שהיו הולכים אמר רבי ייסא לר' חזקיה,

פתח פיך ואומר דבר אחד, מאלו דברי תורה יפים,

שאתה אומר כל יום לפני המאור הקדוש,

 

 

 

צו) דְרכיה דרכי נועם. אלו דרכי התורה.

כי מי שהולך בדרכי התורה,

הקב"ה משרה עליו נעימות השכינה,

שלא תסור ממנו לעולמים.

 

 וכל נתיבותיה שלום.

כי כל נתיבות התורה כולם שלום.

שלום לו למעלה,

שלום לו למטה,

 שלום לו בעולם הזה,

שלום לו בעולם הבא.

 

צז) אמר אותו היהודי, כמטבע בכיס נמצא במקרא הזה, כלומר, שטמון כאן בפנימיות המקרא סוד יקר.

אמרו לו מאין תדע זה,

אמר להם מאבי שמעתי ולמדתי דבר, במקרא הזה,

 

פתח ואמר, מקרא זה הוא בשני אופנים, שהיינו,

דרכים ונתיבות.  ובשתי בחינות, דהיינו, נועם ושלום.

קרא בו דרכים, וקרא בו נתיבות.

קרא בו נעם, וקרא בו שלום. ושואל,

מהו דרכים  ומהו נתיבות,   ומהו נעם ומהו שלום,

צח) ומשיב, אלא דרכיה דרכי נועם,

כמ"ש, הנותן בים דרך.

 כי בכל מקום שכתוב בתורה דרך,

הוא דרך פתוח לכל, כדרך הזה הגשמי,

 שהוא פתוח לכל אדם.

 

כך דרכיה דרכי נועם,

הם דרכים שפתוחים מן האבות,

 חסד גבורה ותפארת המכונים, אברהם יצחק יעקב,

אשר כרו בים הגדול ובאו בתוכו.

ומאלו הדרכים נפתחים האורות,

להאיר לכל צד ולכל רוחות העולם.

 

...פירוש הרב אשלג בעל הסולם...

ב' מלכיות שבהם מתוקן המסך להזדווג עם אור העליון, מכונות מפתח ומנעול, או עטרת יסוד ומלכות עצמה.

ואין הארת החכמה אלא במקום שיש שם המפתח.

 

אבל במקומות שיש שם המנעול,

נשארו בחסדים מכוסים מחכמה. ובג"ר של פרצופים,

כגון, עתיק או"א עלאין וזו"ן הגדולים, משמש המנעול, ע"כ הם בחסדים מכוסים. ובו"ק דפרצופין, כגון א"א וישסו"ת וזו"ן הקטנים, משמש המפתח,

וע"כ מתגלה בהם הארת החכמה.
והנה המפתח נקרא דרך או אורַח, מטעם היותו דרך להשפעת

המוחין של חכמה, המאירים לכל הצדדים בחינת ג"ר.

והמנעול מכונה שביל או נתיב, דרך צר, שאינו פתוח לכל,

 

כי רק הנשמות מבחינת מחזה ולמעלה של זו"ן יכולות לקבל מהם ג"ר,

משום שאינם צריכות חכמה, להיותם חפץ חסד.

אבל הנשמות שהן מחזה ולמטה של זו"ן, שהן צריכות חכמה,

אינם יכולות לקבל משם רק ו"ק   חסר ראש.

 

ונמצא שאינו פתוח להנשמות שהן מחזה ולמטה, שהן רוב הנשמות,


וע"כ מכונה בשם שביל ונתיב, שאינו פתוח אלא ליחידים.


ובאו"א עלאין משמש המנעול, הנקרא נתיב, ולפיכך הם

תמיד בחסדים מכוסים מחכמה.

ובישסו"ת משמש המפתח, הנקרא דרך, וע"כ הם בהארת החכמה.
דרך, יורה על המלכות של המפתח,

 שעל זווגה מתגלה הארת החכמה,  שהארה זו מַשלמת לכל הנשמות,

גם לאותן שנמשכות מחזה ולמטה דזו"ן

שהן רוב הנשמות שבעולם.

כי אחר שז"א מקבל ג' קוים של ישסו"ת,

בסוד שלושה יוצאים מאחד,

אחד זוכה בשלושתם, הוא משפיע אותם אל הנוקבא,

 ונעשית רביעי לאבות, מלכות דוד.


וכשמשפיע לה מקו ימין של בינה, נקודת החולם,

אז נמשכים לה אותיות אל"ה של בינה, שבהם המפתח.

 

ונבחן אז שחג"ת של ז"א כרו בה, ועשו בה בֵּית קיבול,

 שהיא המפתח, בסוד אמא השאילה בגדיה לבתה.

 

כמ"ש, באר חפרוה שרים,

הוא ישסו"ת, כָּרוּהָ נדיבי עם. היינו חג"ת דז"א,

וחג"ת דז"א משפיעים לנוקבא הכלי של המפתח מן הבינה,

 

ואחר כך משפיעים לה גם ב' הנקודות שורק חיריק,

מב' קוים, שמאל ואמצעי של בינה,

ואז יש לה כל ג' הקווים שבחג"ת של ז"א

שקבלו מג' הקוים שבבינה,

ואז ג' קווים של ז"א, חג"ת, נכנסים בהנוקבא.

 

מהמפתח, המכונה דרך או אורַח, מושפעת הארת החכמה המאירה ומַשלמת לכל הצדדים ולכל רוחות העולם,

 ואפילו לאותן הנמשכים מחזה ולמטה של זו"ן.

 

משא"כ הנתיבות שהם מהמנעול, אינם משפיעים אלא ליחידים, להנמשכים מחזה ולמעלה של ז"א, ואינם פתוחים לכל

השארת תגובה