::::::::::::::::::::::::::::

בזה שלקחה מפריו ולא מהעץ,

היא נתדבקה במקום המות,

 

הזוהר מפרש,  כי היסוד הדבוק בנוקבא,

נקרא עץ עושה פרי,

והנקבא נקראת פרי, והיסוד עץ החיים, ז''א,

 

לכן הנקבא שהיא לעצמה לבדה בלי היסוד, היא מות,

 

כיון שלקחה מהפרי (הנקבא) שהוא מקום המות,

ולא מהעץ שהוא היסוד עץ החיים,

מיד נתדבקה במקום המות,

 

והפרידה היסוד שהוא החיים של הנוקבא

שהוא המות בעת שנפרדת מהיסוד,

ובחטא הזה גרם פירוד להפריד הנקבא

מבעלה שהוא ז''א,

 

למדנו, הבל נשמה,  קול  ז''א  רוח,

דיבור  מלכות נפש, שהיא הפרי הנקבא,

 

מה כתוב מיד, וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ

 בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי

 

שהרי קול  שהוא ז''א, מדבור יוצא שהיא הנקבא,

אינם נפרדים מעולם,, אין דיבור בלי קול,

שזה חיבור ז''א ומלכות,

 

ומי שמפריד קול מדיבור, ( האילם) החירש)

ומי שמפריד קול מדיבור, כלומר ז''א מן הנקבא,

נעשה אלם,  ואינו יכול לדבר,

וכיון שניטל ממנו הדיבור  הוא ניתן לעפר,

שהיא הקליפה של הנחש,

על כן נאמר לו אל עפר ישוב,

 

דוד המלך (גלגול האדם הראשון, בתהילם ל''ט,

אמרתי  אשמרה דרכי מחטוא בלשוני

אשמרה לפי מחסום   בעוד רשע הלנגדי,

נאלמתי דומיה   החשיתי מטוב, וכאבי נעכר,

 

לכן אמר רבי שמעון  נאלמתי דומיה כתוב

על כנסת ישראל, שהיא הנקבא של ז''א

בזמן הגלות,  מהוא הטעם,

 

משום שהקול שהוא ז''א  מנהיג את הדיבור,

שהיא הנקבא,  וכיון שהיא בגלות,

הרי הקול נפרד ממנה,

והדבור שהיא הנקבא לא נשמע,

 

ועל כן אומר דוד שהוא המלכות הנקבא, 

והנקבא אומרת,   נאלמתי דומיה

מה הטעם שנעלמה, שהחשיתי מטוב

שהוא ז''א הנקרא טוב, והוא קול,

 

נמצא שהקול אינו הולך עמה,

וישראל אומרים תהלים ס''ה,אז לך דומיה תהלה,

והפירוש של תהלה לדוד שהיא הנקבא

הנקראת תהלה בעת גדלות,

נעשית דומיה בהגלות ומשותקת בלי קול,

 

אמר רבי יהודה, מה הפירוש של לך,

דהיינו מה שכתוב, אמור לך דומיה,

 

ומפרש, שישראל אומרים לז''א, בשבילך

היא דומיה ושותקת, כי הקול,

שהוא ז''א נסתלק ממנה כנ''ל,

 

ותקח מפריו,  הנה למדנו , שחוה סחטא

ענבים, ונתנה לו לאדם, באכילתם גרמו

מות לכל העולם, ענבים בם עין,

משיכת וסחיטת אור החכמה ישיר,

 

כי אילן השולט בלילה, דהיינו הנקבא,

שהם סוד המאור הקטן (ירח הלבנה)

שהוא ממשלת הלילה,

 

ועליה נאמר ותקום בעוד לילה

דהיינו בלילה כל בני העולם טועמים טעם המות,

כי השינה הוא אחד מששים ממות,

 

ואלו בני האמונה  מקדימים ונותנים לה

נפשותיהם בפיקדון, שאומרים קודם השינה,

בידך אפקיד רוחי,

 

משום שהנפ]ש הן בפיקדון  בנקבא,

בזמן שליטת טעם המות, אינן ניזוקות,

והנפשות חוזרים בבקר למקומם,

 

כלומר לגופים שלהם,  ועל זה כתוב

ואמונתך בלילות,

אשר האמונה, שהיא הנקבא שולטת בלילה,

וזה החיים שלנו,  עד שיום אחד אדם מתעורר

מהתרדמת ומתחיל להגלות איכפטיות,

 

פטעום רואה רועה, סבל רעב,

סחיטה ואיומים נצלנות גילוי עריות

שפיכות דמים, עושק ומרמה, בעולם,

וזה הסוד,

וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם;

ר' חייא אמר,  שנפקחו לדעת את רעות העולם,

מה שלא ידעו עד עתה,

 

כיון שידעו ונפקחו עיניהם לדעת רע,

אז ידעו כי ערומים הם,  שאבדו

הזהר העליון  שהיה חופה עליהם,

ונסתלק מהם ונשארו ערומים  ממנו,

וזה הסוד  והנחש היה ערום מכל חיית השדה,

בל אור בלי ברכה, וחי בקינא ושנאה ומקטרג כל הזמן,

:::::::::::::::::::::::::