חיזיון של רבי חייא על סוד גמר התיקון ימות המשיח. עמי אתה בשותפות עמי

החיזיון של רבי חייא

הקדמת ספר הזהר:   עורך ומגיש: רבי דוד קורן

קרן אור ללימודי הקבלה.

מט)  השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר,

ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף,

כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בָּלים בך,

 כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן.

כמה אתה חצוף. רבי שמעון, שהיה מאיר לעולם,

 השליט הגדול, הממונה על העולם,

 שזכותו מקיים את העולם, מתבלה בך.

 

רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות,

אתה בָּלה בעפר. ואתה קיים ומנהיג את העולם.

 

 השתומם רגע אחד ואמר, עפר עפר,

 אל תתגאה, כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך,

שהרי רבי שמעון לא מתבלה בך.

 

יש להבין היטב עניין ההשתטחות הזאת של רבי חייא.

עיקר העסק של רבי חייא ורבי יוסי בדרך שהולכים יחד,

באותו השער הסתום, מלכות דמלכות,

 שאינה מקבלת כלום מכל אלו המוחין העילאין שב-6000 שנה מטרם גמה"ת.

 ורבי יוסי השיב לרבי חייא, בשם רבי שמעון,

שוודאי השער הזה נשאר סתום, וכל השלמות רק במפתחא.

 וזה שהציק להם מאוד.

עד שבא רבי חייא להתעוררות גדולה,

השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה,

 ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף.

ואמר, כמה אתה בעזות,

 אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך.

כי ע"י חטאו של אדה"ר, נשרו כל הנשמות ממנו,

ונפלו בשבי אל הקליפות,

 שהן כוללות כל הנשמות שבעולם.

 

ואדה"ר בתשובתו תיקן רק את חלקו בלבד,

וגם זה לא בשלמות הגמורה.

 

ואחריו הן הנשמות, המתבררות בכל דור,

ע"י תשובה ומע"ט עד גמה"ת. ונמצא,

 

שכל אלו הנשמות הגבוהות, מיחידה וג"ר דחיה,

תלויות בבירור ובזיווג על המלכות דמלכות,

השער הסתום, שאין לה בירור וזיווג.

הנה כל הנשמות ההן מתבלות בעפר,

 שהוא הקליפות, כמ"ש,

 והנה דִמְעת העשׁוּקים, ואין להם מנחם.

כי קליפת העפר שולטת עליהם בחוצפה ובקשיות עורף, בהיותה בטוחה בכוחה,

שאין מי שיוכל להציל אותם מידה.

 

וזה שבכה רבי חייא, ואמר לעפר, לקליפות,

כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות,

אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך.

כי כל אלו הנשמות הגבוהות מכולם, שהן מחמדי העין,

 נרקבות בך בלי תקווה להצילן מידך.

 

וכל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן.

כל צדיקי העולם, המאירים את העולם,

נמצאים גם הם חסרים מהשלמתם,

 מסיבת השבי של אלו הנשמות הגבוהות.

משום שכל הנשמות כלולות זו מזו.

ולפיכך נמצא שגם הם נאכלים ונטחנים,

בכוח החוצפה של העפר הזה.

ורבי שמעון לא מתבלה בך. תחילה רצה לומר,

 שגם רבי שמעון נבלה בעפר הזה. כי שמע מרבי יוסי,

שגם הוא הסכים, ששער זה סתום ואין לגלותו.

ואח"ז תמה ואמר, רבי שמעון, כיוון שהוא המקיים כל העולמות ומנהיג אותם,

איך אפשר שלא יהיה שלם בכל שלמותו?

אח"ז השתומם רגע אחד, כלומר, שהתיישב בדעתו,

ואמר, בהחלט שרבי שמעון לא מתבלה בך.

כי הוא ודאי בתכלית השלמות,

אלא שלא יכול להבין האפשרות הזו.

 

.נ')  קם רבי חייא, והיה הולך ובוכה,

ורבי יוסי עימו. התענה ארבעים יום מאותו היום,

 לראות את רבי שמעון. אמרו לו,

 אינך ראוי לראות אותו.

 

 בכה והתענה ארבעים יום אחרים.

 הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו,

שהיו עוסקים בדבר זה, שאמר רבי יוסי משמו של רבי שמעון. וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו.

 

מתוך מצוקתו על היופי שהתבלה בעפר,

התאווה מאוד לראות מדרגתו של רבי שמעון.

כי החליט, שרבי שמעון לא התבלה בעפר.

 

.נא)  בתוך כך, ראה כמה כנפיים גדולות ועליונות,

 ורבי שמעון ורבי אלעזר בנו עלו עליהן,

 ועלו אל הישיבה של הרקיע. וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם.

 

ראה, שרבי שמעון ורבי אלעזר חוזרים ומתחדשים

בזיוום, והאירו יותר מאור זיו השמש.

ישיבה עילאה היא ישיבה של הקב"ה.

וישיבה של רקיע היא ישיבה דמט"ט. כנפיים הם המלאכים, המסייעים לנשמות להעלותן ממדרגה למדרגה.

וכשם שהנשמה צריכה לסיוע הכנפיים אל העלייה,

כך צריכה לסיוע שלהם להחזרתם למקומה.

וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם, להחזירן.

 

ראה אותם חוזרים מישיבה של הרקיע למקומם,

 לישיבה של רבי שמעון. והתחדשו בזיו אור פניהם,

 והאירו יותר מהאור של השמש.

 

.נב)  פתח רבי שמעון ואמר, ייכנס רבי חייא, ויראה,

 בכמה עתיד הקב"ה לחדש פני הצדיקים לעוה"ב.

 

 אשרי מי שבא לכאן בלי בושה,

ואשרי מי שעומד באותו העולם, כעמוד חזק בכל.

 

וראה רבי חייא את עצמו, שהיה נכנס, ורבי אלעזר היה קם,

וכן שאר עמודי העולם, שהיו יושבים שם,

היו קמים מפני רבי חייא. והוא, רבי חייא,

היה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו,

וישב למרגלותיו של רבי שמעון.

 

רבי שמעון רומז לו, אשרי מי שבא לכאן בלי בושה.

וכן ראה את רבי אלעזר ושאר עמודי העולם,

שהיו בלי בושה. אבל רבי חייא בעצמו היה בבושה,

 

 מחמת שהתבלה בעפר הזה,

 ואין לו כוח להתגבר עליהם. והיה מתבייש ונכנס,

והשמיט את עצמו, וישב למרגלותיו של רבי שמעון.

 

.נג)  יצא קול ואמר, הַשְׁפֵּל עיניך, אל תזקוף ראשך,

ואל תסתכל. השפיל את עיניו, וראה אור,

שהיה מאיר למרחוק. חזר הקול כבתחילה,

 ואמר, עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העיניים,

 המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו.

 

תחתונים, הישֵנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם,

 הקיצו. אחר שציית להשפיל עיניו למטה

 ולא לזקוף ראשו, זכה לשמוע הכרוז הזה,

שבגללו השיג כל מבוקשו.

 

עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העיניים,

המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו.

 תחתונים, הישנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם,

הקיצו. הכרוז עורר אלו הנשמות,

שהיו מצייתות למילותיו של רבי שמעון,

 

אלו שהיו שם וגם אלו שלא היו שם.

הכרוז יצא לכל נשמות הצדיקים, וחילק אותם לב' כיתות:

 

א. קדושים עליונים, הנסתרים והסתומים,

שזכו לפקיחות עיניים, ולשוטט בכל העולם. להם קרא,

שיסתכלו ויראו, שימשיכו האורות העליונים,

יחד כאחד עם כיתה ב'.

 

ב. כל אלה מחנות שהולכים מגורשים אחרי הקב"ה ושכינתו והולכים מגורשים משכינתו. ומכנה אותם תחתונים, הישנים,

ואור עיניהם סתום בחורי העיניים, ולהם קרא שיתעוררו.

 

.נד)   מי מכם אשר הפך חושך לאור,

והמר יטעם לו כמתוק, עוד מטרם שבא לכאן,

 בעודו בחיים בעוה"ז.

 

מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור,

המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה,

שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם.

 

ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז,

אין לו חלק כאן.

הכרוז מדגיש לכל כיתה את עיקר המעלה הרצויה

בכל אחת מהן:

 

א. למעלת הכיתה הראשונה אומר,

מי מכם, אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק. והם הנשמות דאצילות.

 

כי בבי"ע, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים,

חושך לעומת אור,

 ומר לעומת מתוק.

ולפיכך בתורה דבי"ע יש

כשר ופסול,

טמא וטהור,

 איסור והיתר,

 קודש וחול.

 

משא"כ תורה דאצילות כולה שמותיו של הקב"ה,

ואין שום חול שם. כי שם נבחן לבן הארמי לשם קדוש,

וכן פרעה. וכל השמות שבבי"ע הם קליפות וטומאה,

הם שם רק שמות קדושים נשגבים.

 

ונמצא, שאלו הנשמות, שזכו לאור האצילות,

הופכות כל חושך להיות אור, וכל מר למתוק.

 

ב. למעלת כיתה שנייה אמר,

מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור,

המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה,

שאז מתגדל כבוד המלך,

ונקרא מלך על כל מלכי העולם.

 

אלו שנודדים אחר השכינה, היושבת בדד,

ומצפים תמיד להקב"ה, שיקים השכינה מעפר.

ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז,

 אין לו חלק כאן.

 

.נה)  בתוך כך ראה הרבה מהחברים מסביב כל העמודים העומדים, וראה שמעלים אותם לישיבה של הרקיע.

אלו עולים ואלו יורדים.

ולמעלה מכולם ראה את בעל הכנפיים, מט"ט, שהיה בא.

 

בעוד שהכרוז קרא, הוא ראה כמה מנשמות הצדיקים,

השייכות לאותן ב' כיתות,

מסביב כל העמודים העומדים, נשמות הצדיקים,

שכבר היו בישיבה של רבי שמעון,

וראה אותן עולות לישיבה של הרקיע,

 מהן עלו ומהן ירדו. כיתה ראשונה עלתה וכיתה שנייה ירדה,

 כי כך הם מסייעים זה לזה,

 

כפי קריאת הכרוז, שלכיתה ראשונה אמר,

הסתכלו וראו, ולכיתה שנייה אמר, הקיצו.

 

וראה, כי מהתעוררותן של כל אלו הנשמות,

מכוח ב' כיתות יחד, ירד מט"ט מישיבה זו

לישיבה של רבי שמעון,

 

ונשבע השבועה. ולמעלה מכולם ראה את בעל הכנפיים,

שהיה בא, והוא נשבע השבועה. כי למעלה מכולם,

 פירושו, כמו מכוח כולם. ובעל הכנפיים, הוא מט"ט.

 

.

 .נו)  המלאך מט"ט נשבע שבועה, ששמע מאחורי המסך, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים,

וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו.

 והמלך מוריד דמעות,

על זה שהשכינה בעפר.

 והדמעות, הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול.

 ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב,

 

 ומקדש את שם המלך הקדוש,

ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית ויאספם לתוכו,

 בשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש,

והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה.

 

הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד,

וזוכר בכל יום את האיילה השוכבת לעפר,

שהיא השכינה הקדושה.

אמנם אין הכוונה על כללות השכינה,

 כי על זה לא היה צריך להישבע השבועה,

 

כי דבר גלוי לכל הוא. אלא הכוונה היא על מלכות דמלכות, שסבר רבי חייא, שהיא שבויה בין הקליפות,

ונעזבה לגמרי.

 

שבכה ואמר, עפר, כמה אתה קשה עורף,

כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך,

כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. ולפיכך היא מכונה, איילה השוכבת לעפר.

 

וכאן נגלה לרבי חייא הסוד הגדול הזה,

ע"י מט"ט, שבא לישיבה של רבי שמעון.

 כי הוא נשבע שבועה,

 שהמלך פוקד וזוכר בכל יום את האיילה השוכבת לעפר,

אלא באותה הדרך שמט"ט הולך ומבאר לפנינו.

 

ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים,

וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו.

 

.......פירוש.......

הזיווג דהכאה של האור העליון על המסך נבחן, שהאור העליון בועט בעיטות במסך, שהאור העליון בועט ורוצה להיכנס למטה מהגבול שבמסך, והמסך מעכב אותו ומחזיר את האור העליון לאחוריו,

שהחזרה זו הוא או"ח, העולה מהמסך מלמטה למעלה,

 ומלביש את האור העליון.

............ביאור ופירוש.............

ועניין 390 רקיעים, הוא, כי המסך נקרא הרקיע המבדיל. והוא כולל בתוכו ד' בחינות, חו"ב תו"מ, ד' אותיות הוי"ה. ומתוך שהמלכות נמתקה בבינה, נמצא המסך בבינה, וספירת הבינה מרומזת במאות. נמצא שאלו ד' הבחינות שבמסך חו"ב תו"מ עולות ל-400. אמנם, על המלכות דה"ת אין זיווג, כי היא השער הסתום, ולפיכך נבחנת המאה של ספירת המלכות, ה"ת, שחסרה שם 10 של המלכות דמלכות, ואין בה אלא ט"ר, שעולות ל-90.

וזהו הרמז, שבמסך, הנקרא רקיע, שהאור העליון מזדווג עליו בזיווג דהכאה, שהיא בעיטה, אין שם 400, אלא 390, וחסרה 10, מלכות דמלכות. וע"כ מכונה הרקיע בשם 390 רקיעים. ונאמר, שבועט בעיטות ב-390 רקיעים, בכל יום, בעת הזיווג עם השכינה, חוץ מהאיילה השוכבת לעפר, שמבחינת הזיווג הזה היא חסרה שם, כי היא 10, החסרות מ-400.

וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. כי הכאת המסך באור העליון בִּרְתֵת וּבְזִיעַ, מתוך יראה, שלא יקבל יותר מגבולו. והמלך מוריד דמעות על זה.

המוחין דקומת חכמה מכונים עיניים. כי חמש ספירות דראש נקראות גו"ע ואח"פ. וכמו שאלו הטיפות, שהעיניים פולטות אותן לחוץ, נקראות דמעות, כך אלו הטיפות, שקומת חכמה פולטת לחוץ, מכונות דמעות.

פליטת טיפות נעשה בזיווג דהכאה.

כי האור העליון, הנמשך לתחתון, ופוגע במסך, בועט ומכה בו, שרוצה להמשיך למטה מהגבול שבמסך. אלא שתכף ומיד המסך מתחזק עליו, ודוחה אותו לאחוריו, כי אינו נותן לו לעבור גבולו.

אמנם בינתיים, מטרם שהמסך דחה אותו לאחוריו, נמשכות בהכרח טיפות קטנות מאוד מהאור העליון, למטה מגבולו של המסך, שהמסך עם כל זריזותו לא הספיק לדחותן ממנו ולמעלה. ותדע, שאלו הטיפות לא תוכלנה להיכלל בקומת החכמה, שיצאה בתחתון, להיותן בלי לבוש של או"ח. והן נפלטות ויוצאות לחוץ מפרצוף החכמה. והן המכונות דמעות.

ובעת שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חברו, הוא מוריד דמעות מעיניו. זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות האמורות. כי כל דבר רוחני הנוהג בעליונים, מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות. כי האור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס, שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול.

ומתוך שהאור העליון חושק ומתאווה להתפשט בתחתון, כמו שלומדים, התאווה הקב"ה לָדוּר בתחתונים, וכן לומדים, שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך, להימשך למטה מגבולו, והמסך מחזירו לאחוריו כאו"ח. אשר בינתיים, נפלטו דמעות לחוץ.

הרי שהדמעות האלו, באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות, בעת שמעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חברו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות, כמו הגשמיות.

הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. כמ"ש, כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאוֹל קנאה, רשָפיה רִשפי אש שלהבת י"ה. כי אלו הדמעות באות מתוך רחמים ואהבה מהאור העליון אל התחתון.

וכמו שתמצא בענף הגשמי, בעת שהאדם נכמרו מעיו באהבה וברחמים על חברו, נמצאות הדמעות רותחות, כפי מידת כְּמִירַת מעיו עליו. כך הוא בדמעות האמורות, שרותחות כאש, שרשפיה רשפי אש שלהבת י"ה. וע"כ נאמר, הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומידת המלכות מצד החכמה נקרא הים הגדול, כי ממנה נמשכים מים רבים אדירים מִשְׁבְּרֵי ים.

ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב. אותו השר של הים, שנהרג בעת בריאת העולם. כמ"ש, ובתבונתו מחץ רהב, שבעת שנאמר לו, ייקווּ המים אל מקום אחד, לא רצה לבלוע מימי בראשית. ומאלו הדמעות, הנופלות לים הגדול, הוא עומד ומתקיים, שהולך על ידיהן ושב לתחייה.

ונאמר, שמקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית. כי בעת בריאת העולם, לא הגיע שום תיקון אל המלכות דמלכות. כי המאציל תיקן העולמות אבי"ע במ"ן דבינה ולא במ"ן דמלכות, שזה הספיק רק לט"ר דמלכות ולא למלכות דמלכות.

וכמ"ש, עַמי אתה. עימי אתם בשותפות, אני התחלתי העולמות ואתם גומרים אותם. כי המלכות דמלכות כל תיקונה מוטל רק על התחתונים. ולפיכך, כשנאמר לשר הים, ייקוו המים אל מקום אחד, סירב ולא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי הקליפות היו גוברות עליו, מחמת החיסרון של תיקון המלכות דמלכות. וע"כ נהרג. אמנם אלו הדמעות הן המבררות והמתקנות את המלכות דמלכות.

וע"כ נותנות חיוּת לשרו של ים, שיוכל לעמוד לקדש את שם המלך הקדוש, לקיים מצוות אדונו ולבלוע כל מימי בראשית. כי אז תתבטלנה כל הקליפות שבעולם וכל כוחות הרשע, וייקוו כולם אל מקום אחד, לעולם האצילות. כי עולם האצילות יתפשט בשווה עם רגלי א"ק עד לעוה"ז, ויהיה גמה"ת, כי ישוב בי"ע להיות אצילות.

ובשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה. כי זה יהיה לעתיד בגמה"ת, שאז כל אומות העולם (אוה"ע) תתקבצנה בבת אחת, להשמיד את ישראל. ואז יתגלה, ששרו של ים יבלע כל מימי בראשית. שיתייבשו המים ובני ישראל יעברו ביבשה. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות. אבל אז הייתה רק התחלה, כי לא היה אלא בים סוף, ורק לשעתו. אבל בגמה"ת יבולע המוות לנצח.

ובזה, ביאר מט"ט את השבועה שלו, שנשבע, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. כי הגם שהזיווג שעושה בכל יום עם שכינתו, הוא רק ב-390 רקיעים, רק בט"ר דמלכות, והמלכות דמלכות נשארה שוכבת בעפר, שנדמה לנו, שאין המלך זוכר אותה כלל. והנה אינו כן, אלא שפוקד אותה עם כל זיווג וזיווג. כי בכל זיווג נפלטות דמעות לחוץ מכוח הבעיטות שבועט ב-390 רקיעים, ואינן נאבדות, אלא נופלות לים הגדול, המלכות דמלכות, המקבלת תיקונה ע"י הדמעות הללו לאט לאט.

ובשיעור הזה הולך וקם לתחייה שׂרו של ים. עד שמתקבצות הדמעות לשיעורן המספיק לברר המלכות כולה. שזה יהיה בעת שתתקבצנה כל האומות שבעולם בבת אחת על ישראל, ואז יקום שרו של ים לתחייה, ויבלע כל מימי בראשית. כי המלכות דמלכות תקבל תיקונה מהשלם. הרי שהמלך פוקד את איילה בכל יום ויום, עד שתקבל תיקונה מהשלם.

וכאן נגלו לרבי חייא כל משאלותיו, כי ראה ששום דבר אינו מתבלה בעפר, אלא להיפך, שיש עליו זיווג בכל יום ויום, כמו שנשבע לו מט"ט.

..........................