מגילת איכה

הקדמת ספר הזוהר

חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה

ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן,  אלא שרצו להמשיך השפע לסיטרא "אחרא,  הנקרא אלוהים אחרים,  שמסיבה זו נפרד הזיווג של זו"ן,  והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק.

ושנאמר, יוצא קול ואומר, מה אעידך.

שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים.

 

אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה,

נקרא ימים קדמונים.

 

כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים,

ולמִקצה השמים ועד קצה השמים. ונקרא כן,

 

להיותם ו"ק דאו"א,

כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א.

וז' הימים של או"א הם ראשונים אל ז' הימים דזו"ן,

 כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

 

פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמים וארץ,

שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג.

 

ואם לא, מזהיר הכתוב,

כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ.

וכמ"ש, מ"ה אעידך,

על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך

לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם,

לכן התקיים בכם,

כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ.

ונאמר, מ"ה אדמה לך, באותו אופן ממש,

 

העטרתי לך בעטרות קדושות,

ועשיתי אותך ממשלה על העולם.

 קראתי לך ירושלים הבנויה

כעיר שחוברה לה יחדיו.

 

כי אלו מאה הברכות,

 שהנוקבא מקבלת מהז"א בזיווג. שמ"ה,

 הן בעלייתם לישסו"ת,

ונעשה ז"א לבחינת ישראל סבא,

 והנוקבא נעשתה לבחינת תבונה.

 ואז נעשים האורות שלה מאה ברכות,

כמו האורות של תבונה.

 

וע"ז כתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו.

כי הנוקבא, הנקראת עיר, (םןץףך)

התחברה עם התבונה יחדיו,

 ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה.

והיא מקבלת משם המוחין דתבונה,

 הנקרא עטרות קדושות,

 

 ואז נקרא כלילת יופי משׂושׂ כל הארץ,

ומקבלת ממשלה על העולם.

 

 

ושנאמר, מ"ה אשווה לך ואנחמך.

כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה,

בירושלים של מעלה.

 

כלומר, שבסיבת חטאם של ישראל,

שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם,

גרמו בזה גם פירוד לנוקבא,

 

כי ט"ס התחתונות שלה נפלו לקליפות,

והיא חזרה לנקודה תחת היסוד.

 

וכמ"ש, מ"י ירפא לך,

אם ישובו בני ישראל בתשובה,

ויתקנו מעשיהם, ויעלו מ"ן לזו"ן.

הנה אז שוב יימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן,

 ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת,

 הנקרא מ"י, ואז תהיה לך רפואה

בראשית   ג,ח  -  וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.

שער הכוונות האר"י הקדוש

עניין ט' באב

 

הכוונות של תפילת איכא

מה שנהוג ביום ט' באב במנחהלומר פסוקים של

 נחמות, וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה,

ואדרבה נראה מן התלמוד בבלי,

 

כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט' באב, 

ונשרף בעת המנחה, וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יותר

יותר מב שחרית, אבל העניין יובן,

 

במה שדרשו בגמרה ת')  על פסוק מזמור לאסף אלהים

באו גויים וכו',  והקשו מזמור, קינה מבע"ל,  ותירצו

כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל,

 

ואז חשבו ישראל שלא יהיה חס ושלום תקומה למפלתם,

ויכלו חס ושלום בחרב האויבים, ובראותם שהציתו אש

בהיכל לעת ערב, שהוא זמן מנחה, אז אמרו מזמור,

 

ושמחו שמחה גדולה, וקבלו נחמה,

כי אם חס ושלום לא היה הקב"ה משליך חמתו על

האבנים, לא הייתה תקומה לשונאי ישראל,

 

כמו שאמרו חז"ל, כלה את חמתו ויוצת אש בציון,

ונמצא, כי לעת מנחה ערב שהציתו אש בהיכל, אז אמרו ישראל מזמור,  וקבלו נחמה על צרתם,

 

א"כ  המנהג הנזכר הוא טוב ונכון, כי אז במנחה

בט' באב נולד המשיח, הנקרא מנחם, כנזכר במדרש איכה רבתי,

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

 

 איכה

 

חמישה פרקים  נגד חמשה עולמות.

 

22 כלים של האותיות לפי סדר א' ב'

ערך ומגיש  : רבי דוד קורן.

 

 

איכה פרק א. 



ספירת   כתר

א   איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם–הייתה, כאלמנה;

רבתי בגויים, שרתי במדינות–הייתה, למס.

ב    בכה תבכה בלילה, ודמעתה על לחייה–אין-לה מנחם, מכל-אוהביה:  

כל-ריעיה בגדו בה, היו לה לאויבים.

ג גלתה יהודה מעוני, ומרוב עבודה–היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח;

 כל-רודפיה השיגוה, בין המצרים.

ד  דרכי ציון אבילות, מבלי באי מועד–כל-שעריה שוממין, כוהניה נאנחים;

 בתולותיה נוגות, והיא מר-לה.

ה   היו צריה לראש אויביה שלו, כי-יהוה הוגה על רוב-פשעיה; עולליה הלכו שבי, לפני-צר.

ו  וייצא מבת-ציון, כל-הדרה; היו שריה, כאיילים לא-מצאו מרעה,

 וילכו בלא-כוח, לפני רודף.

ז  זכרה ירושלים, ימי עונייה ומרודיה–כול מחמודיה, אשר היו מימי קדם; 

בנפול עמה ביד-צר, ואין עוזר לה–ראוה צרים, שחקו על משבתיה.

ח חטא חטאה ירושלים, על-כן לנידה הייתה; כל-מכבדיה הזילוה כי-ראו ערוותה, גם-היא נאנחה ותשב אחור.

ט  טומאתה בשוליה, לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים, אין מנחם לה; 

ראה יהוה את-עוניי, כי הגדיל אויב.

י   ידו פרש צר, על כל-מחמדיה:  כי-ראתה גויים, 

באו מקדשה–אשר ציווית, לא-יבואו בקהל לך.

יא  כל-עמה נאנחים מבקשים לחם, נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש; 

ראה יהוה והביטה, כי הייתי זוללה.

יב לא אליכם, כל-עוברי דרך–הביטו וראו, אם-יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי: 

 אשר הוגה יהוה, ביום חרון אפו.

יג ממרום שלח-אש בעצמותיי, וירדנה; פרש רשת לרגליי, 

השיבני אחור–נתנני שוממה, כל-היום דווה.

יד  נשקד עול פשעיי בידו, ישתרגו עלו על-צווארי–הכשיל כוחי; נתנני אדוניי,

 בידי לא-אוכל קום.

טוסילה כל-אביריי אדוניי בקרבי, קרא עליי מועד לשבור בחוריי; 

גת דרך אדוניי, לבתולת בת-יהודה.

טז על-אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים–כי-רחק ממני מנחם, משיב נפשי; 

היו בניי שוממים, כי גבר אויב.

יז  פירשה ציון בידיה, אין מנחם לה–ציווה יהוה ליעקוב, סביביו צריו; 

הייתה ירושלים לנידה, ביניהם.

יח  צדיק הוא יהוה, כי פיהו מריתי; שמעו-נא כל-העמים, 

וראו מכאובי–בתולותיי ובחוריי, הלכו בשבי.

יט  קראתי למאהביי המה רימוני, כוהניי וזקניי בעיר גוועו: 

 כי-ביקשו אוכל למו, וישיבו את-נפשם.

כ  ראה יהוה כי-צר-לי, מעיי חומרמרו–נהפך ליבי בקרבי, כי מרה מריתי; 

מחוץ שיכלה-חרב, בבית כמוות.

כא  שמעו כי נאנחה אני, אין מנחם לי–כל-אויביי שמעו רעתי ששו, 

כי אתה עשית; הבאת יום-קראת, ויהיו כמוני.

כב תבוא כל-רעתם לפניך ועולל למו, כאשר עוללת לי על כל-פשעיי: 

 כי-רבות אנחותיי, וליבי דווי.

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

איכה פרק ב.

 

י' חכמה

א איכה יעיב באפו אדוניי, את-בת-ציון–השליך משמיים ארץ, תפארת ישראל; ולא-זכר הדום-רגליו, ביום אפו.

ב בילע אדוניי ולא חמל, את כל-נאות יעקוב–הרס בעברתו מבצרי בת-יהודה, 

הגיע לארץ; חילל ממלכה, ושריה.

ג גדע בחורי-אף, כול קרן ישראל–השיב אחור ימינו, מפני אויב; 

ויבער ביעקוב כאש להבה, אכלה סביב.

ד דרך קשתו כאויב, ניצב ימינו כצר, ויהרוג, כול מחמדי-עין; 

באוהל, בת-ציון, שפך כאש, חמתו.

ה היה אדוניי כאויב, בילע ישראל–בילע כל-ארמנותיה, שיחת מבצריו; 

וירב, בבת-יהודה, תאנייה, ואנייה.

ו ויחמוס כגן שוכו, שיחת מועדו; שיכח יהוה בציון מועד ושבת,

 וינאץ בזעם-אפו מלך וכוהן.

ז זנח אדוניי מזבחו, ניאר מקדשו–הסגיר ביד-אויב, חומות ארמנותיה; 

קול נתנו בבית-יהוה, כיום מועד.

ח חשב יהוה להשחית, חומת בת-ציון–נטה קו, לא-השיב ידו מבלע; 

ויאבל-חיל וחומה, יחדיו אומללו.

ט טבעו בארץ שעריה, איבד ושיבר בריחיה; מלכה ושריה בגויים, 

אין תורה–גם-נביאיה, לא-מצאו חזון מיהוה.

י יישבו לארץ יידמו, זקני בת-ציון–העלו עפר על-ראשם, חגרו שקים; 

הורידו לארץ ראשן, בתולות ירושלים.

יא כלו בדמעות עיניי, חומרמרו מעיי–נשפך לארץ כבדי, על-שבר בת-עמי: 

 ביעטף עולל ויונק, ברחובות קריה.

יב לאימותם, יאמרו, איה, דגן ויין:  בהתעטפם כחלל, 

ברחובות עיר–בהשתפך נפשם, אל-חיק אימותם.

יג מה-אעידך מה אדמה-לך, הבת ירושלים–מה אשווה-לך ואנחמך, 

בתולת בת-ציון:  כי-גדול כים שברך, מי ירפא-לך.

יד נביאייך, חזו לך שוא ותפל, ולא-גילו על-עוונך, להשיב שבותך; ויחזו לך, 

משאות שוא ומדוחים.

טו ספקו עלייך כפיים, כל-עוברי דרך–שרקו ויניעו ראשם, על-בת ירושלים: 

 הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי–משוש, לכל-הארץ.

טז פצו עלייך פיהם, כל-אויבייך–שרקו ויחרקו-שן, אמרו בילענו; 

אך זה היום שקיווינוהו, מצאנו ראינו.

יז עשה יהוה אשר זמם, ביצע אמרתו אשר ציווה מימי-קדם–הרס, ולא חמל;

 וישמח עלייך אויב, הרים קרן צרייך.

יח צעק ליבם, אל-אדוניי; חומת בת-ציון הורידי כנחל דמעה, יומם ולילה–אל-תיתני פוגת לך, אל-תידום בת-עינך.

יט קומי רוני בלילה, לראש אשמורות–שפכי כמים ליבך, נוכח פני אדוניי; 

שאי אליו כפייך, על-נפש עוללייך–העטופים ברעב, בראש כל-חוצות.

כ ראה יהוה והביטה, למי עוללת כה:  אם-תאכלנה נשים פריים עוללי טיפוחים, אם-ייהרג במקדש אדוניי כוהן ונביא.

כא שכבו לארץ חוצות נער וזקן, בתולותיי ובחוריי נפלו בחרב; הרגת ביום אפך, 

טבחת לא חמלת.

כב תקרא כיום מועד מגוריי מסביב, ולא היה ביום אף-יהוה פליט ושריד:  

אשר-טיפחתי וריביתי, אויבי כילם.

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

איכה פרק ג.

 

 

ה'  בינה. חיבור

 

יוד – הא- ואו-הא+אהיה=66 ס"ו  פסוקים.

א אני הגבר ראה עוני, בשבט עברתו.

ב אותי נהג ויולך, חושך ולא-אור. 

ג אך בי ישוב יהפוך ידו, כל-היום.

ד בילה בשרי ועורי, שיבר עצמותיי. 

ה בנה עליי ויקף, ראש ותלאה. 

ו במחשכים הושיבני, כמתי עולם.

ז  גדר בעדי ולא אצא, הכביד נחושתי.

ח גם כי אזעק ואשווע, שתם תפילתי. 

 ט גדר דרכיי בגזית, נתיבותיי עיווה.

י דוב אורב הוא לי, ארי במסתרים. 

יא דרכיי סורר ויפשחני, שמני שומם.

יב דרך קשתו ויציבני, כמטרה לחץ.

יג הביא, בכליותיי, בני, אשפתו.

יד הייתי שחוק לכל-עמי, נגינתם כל-היום.

טו השביעני במרורים, הרווני לענה.

טז  ויגרס בחצץ שיניי, הכפישני באפר.

יז  ותזנח משלום נפשי, נשיתי טובה.

יח ואומר אבד נצחי, ותוחלתי מיהוה.

יט זכור-עוניי ומרודי, לענה וראש.

כ זכור תזכור, ותשוח עליי נפשי.

כא זאת אשיב אל-ליבי, על-כן אוחיל.

כב  חסדי יהוה כי לא-תמנו, כי לא-כלו רחמיו.

כג חדשים, לבקרים, רבה, אמונתך.

כד חלקי יהוה אמרה נפשי, על-כן אוחיל לו.

כה טוב יהוה לקוויו, לנפש תדרשנו.

כו טוב ויחיל ודומם, לתשועת יהוה.

כז טוב לגבר, כי-יישא עול בנעוריו.

כח יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.

כט   ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה.

ל ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה.

לא כי לא יזנח לעולם, אדוניי.

לב  כי אם-הוגה, וריחם כרוב חסדיו.

לג כי לא עינה מליבו, ויגה בני-איש.

לד לדכא תחת רגליו, כול אסירי ארץ.

לה   להטות, משפט-גבר, נגד, פני עליון.

לו לעוות אדם בריבו, אדוניי לא ראה.

לז    מי זה אמר ותהי, אדוניי לא ציווה.

לח   מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב.

לט   מה-יתאונן אדם חי, גבר על-חטאיו.

מ  נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד-יהוה.

מא  נישא לבבנו אל-כפיים, אל-אל בשמיים.

מב נחנו פשענו ומרינו, אתה לא סלחת.

מג סכות באף ותרדפנו, הרגת לא חמלת.

מד סכות בענן לך, מעבור תפילה.

מה סחי ומאוס תשימנו, בקרב העמים.

מו  פצו עלינו פיהם, כל-אויבינו.

מז   פחד ופחת היה לנו, השאת והשבר.

מח פלגי-מים תרד עיני, על-שבר בת-עמי.

מט   עיני ניגרה ולא תדמה, מאין הפוגות.

נ   עד-ישקיף וירא, יהוה משמיים.

נא עיני עוללה לנפשי, מכול בנות עירי.

נב צוד צדוני כציפור, אויביי חינם.

נג צמתו בבור חיי, וידו-אבן בי.

נד צפו-מים על-ראשי, אמרתי נגזרתי.

נה  קראתי שמך יהוה, מבור תחתייות.

נו  קולי, שמעת:  אל-תעלם אוזנך לרווחתי, לשוועתי.

נז קרבת ביום אקראך, אמרת אל-תירא.

נח   רבת אדוניי ריבי נפשי, גאלת חיי.

נט  ראית יהוה עוותתי, שופטה משפטי.

ס ראית, כל-נקמתם–כל-מחשבותם, לי.

סא  שמעת חרפתם יהוה, כל-מחשבותם עליי.

סב שפתי קמיי והגיונם, עליי כל-היום.

סג שבתם וקימתם הביטה, אני מנגינתם.

סד   תשיב להם גמול יהוה, כמעשה ידיהם.

סה  תיתן להם מגינת-לב, תאלתך להם.

סו תרדוף באף ותשמידם, מתחת שמי יהוה.

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

איכה פרק ד 

 

 

ו'  זאיר אנפין

א  איכה יועם זהב, ישנה הכתם הטוב; תשתפכנה, אבני-קודש, בראש, כל-חוצות.

ב בני ציון היקרים, המסולאים בפז–איכה נחשבו לנבלי-חרש, מעשה ידי יוצר.

ג גם-תנים חלצו שד, היניקו גוריהן; בת-עמי לאכזר, כיענים במדבר.

ד דבק לשון יונק אל-חיכו, בצמא; עוללים שאלו לחם, פורש אין להם.

ה האוכלים, למעדנים, נשמו, בחוצות; האמונים עלי תולע, חיבקו אשפתות.

ו ויגדל עוון בת-עמי, מחטאת סדום:  ההפוכה כמו-רגע, ולא-חלו בה ידיים.

ז זכו נזיריה משלג, צחו מחלב; אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם.

ח חשך משחור תוארם, לא ניכרו בחוצות; צפד עורם על-עצמם, יבש היה כעץ.

ט טובים היו חללי-חרב, מחללי רעב:  שהם יזובו מדוקרים, מתנובות שדיי.

י ידי, נשים רחמנייות–בישלו, ילדיהן; היו לברות למו, בשבר בת-עמי.

יא כילה יהוה את-חמתו, שפך חרון אפו; ויצת-אש בציון, ותאכל יסודותיה.

יב לא האמינו מלכי-ארץ, כול יושבי תבל:  כי יבוא צר ואויב, בשערי ירושלים.

יג מחטאות נביאיה, עוונות כוהניה:  השופכים בקרבה, דם צדיקים.

יד נעו עיוורים בחוצות, נגואלו בדם; בלא יוכלו, ייגעו בלבושיהם.

טו סורו טמא קראו למו, סורו סורו אל-תיגעו–כי נצו, גם-נעו; אמרו, בגויים, 

לא יוסיפו, לגור.

טז פני יהוה חילקם, לא יוסיף להביטם; פני כוהנים לא נשאו, וזקנים לא חננו.

יז עודנו תכלינה עינינו, אל-עזרתנו הבל; בציפייתנו ציפינו, אל-גוי לא יושיע.

יח צדו צעדינו, מלכת ברחובותינו; קרב קיצנו מלאו ימינו, כי-בא קיצנו.

יט קלים היו רודפינו, מנשרי שמיים; על-ההרים דלקונו, במדבר ארבו לנו.

כ רוח אפינו משיח יהוה, נלכד בשחיתותם:  אשר אמרנו, בצילו נחיה בגויים.

כא שישי ושמחי בת-אדום, יושבת בארץ עוץ; גם-עלייך, תעבור-כוס–תשכרי, ותתערי.

כב תם-עוונך, בת-ציון–לא יוסיף, להגלותך; פקד עוונך בת-אדום, גילה על-חטאותייך.

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

איכה פרק ה.

 

 

ה'  מלכות אור חוזר

א זכור יהוה מה-היה לנו, הביטה וראה את-חרפתנו.

ב נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים.

ג יתומים היינו ואין אב, אימותינו כאלמנות.

ד מימינו בכסף שתינו, עצינו במחיר יבואו.

ה על צווארנו נרדפנו, יגענו ולא הונח-לנו.

ו מצריים נתנו יד, אשור לשבוע לחם.

ז  אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו.

ח  עבדים משלו בנו, פורק אין מידם.

ט  בנפשנו נביא לחמנו, מפני חרב המדבר.

י עורנו כתנור נכמרו, מפני זלעפות רעב.

יא נשים בציון עינו, בתולות בערי יהודה.

יב  שרים בידם נתלו, פני זקנים לא נהדרו.

יג  בחורים טחון נשאו, ונערים בעץ כשלו.

יד זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם.

טו שבת משוש ליבנו, נהפך לאבל מחולנו.

טז נפלה עטרת ראשנו, אוי-נא לנו כי חטאנו.

יז על-זה, היה דווה ליבנו–על-אלה, חשכו עינינו.

יח על הר-ציון ששמם, שועלים הילכו-בו.

יט  אתה יהוה לעולם תשב, כיסאך לדור ודור.

כ למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים.

כא השיבנו יהוה אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.

כב כי אם-מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד-מאוד.

 

לקוטי כתובים. האר"י

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

א')  איכה ישבה בדד העיר וגו',

הנה בשם של ס"ג יש ג' יודים. וא'.

יוד הי ואו הי,   ובהההאחרונה הנקרת עיר,

והיא, אם ישראל, חסר י' ממילואה, ונשארה ה' לבדה,

וזהו איכ"ה ישבה בד"ד בלי הי', ומה שהיה מילוי י'

נעשית בדד. העולה בגימ' י') אלא שבדד הם י'

של הקליפה נפרדים,

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

 

איכה ישבה בדד העיר:

הנה התחיל המקונן לקונן על המלכות,

ואמר  איכה ישבה בדד אותה העיר, ונתמעטה,

ומה שהייתה תחילה רבתי ביוד, גדולה,

נתמעטה עתה,

 

ואח"כ בכה ותבכה, גם על בחינת בינה,

ואמר רבתי בגוים, בסוד ומי גוי גדול אשר לו אלהים

קרובים אליה,  הנאמר בעניין תפילין,

 שרתי, אותיות תשר"י, כי אותה שהיא בתשר"י,

והוא סוד בינה, שהיא יום הכיפורים, י' ימים,

בתשר"י, איך היתה למס. א')

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

 

 

רבת"י עם:

היא ה' אחרונה, בסוד עם הארץ. שהייתה רבת"י

ע"י אות ה' במילויה, רצוני לומר,רבת  י' ועתה הייתה

כאלמנה בלתי אותה המילוי.

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

 

רבתי בגויים:

למעלה בנוקבא אמר רבתי עם,  וכאן רבתי בגויים,

והוא כי כאן מדבר בה' עליונה, שהוא אמא,

והיא רבתי בתפארת, בסוד כי מי גוי גדול,

 

שהם תפילין דמרי עלמא,  שתפארת מניח אותם

וחסר ממנה ג"כ י' דמילויה,

 שהוא רבת"י רבת י'

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

 

שרתי:

 

שרת  י' כי כל הממשלה של עליונה,

הוא על ידי אותה י'  והנה אותיות שרתי, הם

אותיות תשר"י, במדינות:  במדה נ' שבה,

וכן מדינה מדין ה' כי מינה דינין מתערין,

 

והרי שבה הוא סוד עשירי בתשרי דהיינו

יו הכיפורים, שהוא באמא , ובתשרי דנין העולם,

 

והנה נשאר לה שם מ"ה  דאלפין, ואחוריים שלו

הם כמנין ק"ל, הוא כמניין למס=ק"ל

יוד= 20

יוד הא=26 הוי"ה

יוד הא ואו= 39 ט"ל

יוד הא ואו הא=45 מ"ה

20+26+39+45= ק"ל =למס

עוד פי אחר

 

כי הבינה נקרת אפרסמון.

ומלכות שהיא ה' אחרונה, היא סוד אפריון.

ואחרי אפ"ר מאפריון, בא י' שהוא במקום ס"מ

הבאים אחר האפ"ר,כנזכר בזוהר,

 

ומה שבאפרסמון, היא קודם היה ס' קודמת ל מ'

כאן הייתה למס שהקדימה מ' ל ס'

כי הל' נוספה למס,

והוא אותם הג' יודים העולים ל' כנזכר לעיל ועם מ"ס של אפרסמון נעשה למס)

\\\\\\\\\\\\\\\

בכה תבכה בלילה:

הנה אחר שכבר ידעת, שלאה נקרא ליל,

ורחל נקרא לילה. ב') אמר בכה תבכה,

פי ב' כ"ה, ב' מדות כ"ה,

 

הראוי שיבכו בלילה, פי על הלילה, כי תמיד היו

בלילה בליל שבת בזיווג, ונפרשו ונתרחקו,

גם בלילה של רחל בבריאה, רואה ללאה,

ותופסת מקומה, היא הזיווג ג"כ(בכ"י נ"א)

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

אין לה מנחם מכל:

כי היסוד נקרא כל, שהיה אצלה תמיד,

אין לה, מנחם מאותו כל, שהיה תחלה אוהבה, ג')

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

(ב')  שרקו ויחרקו  שן:

חריקת שיניים, הוא סימן שלא עלה בידם מה

שרצו לעשות, כנודע מפסוק שיניו יחרקו ונמס וכו'.

 

אך העניין, כי הלא ממרום שלח אש וכו', וירדנה, ד')

כי קמחא טחינה טחנו,

אמנם הרשעים האלו, היו רוצים לעשות הדבר על ידי

עצמם ממש, להנקם מישראל,  אמנם לזה

שרקו ויחרקו  שן,

 

והטעם, כי אמרו אלו הרשעים בלענו, פי אמת שכבר

השחתנו את המקדש ובלענוהו,   אך זה שאנו חורקים שן,

הוא על זה היום, שקוינוהו לעשות על ידי עצמינו,

 

הנה מצאנו את הדבר כבר, וראינו מה שנעשה מעצמו,

וזהו מצאנו, פי מעצמו, וזה אך שמורה מעט וע"ז

הדרך גם פסוק, שיניו יחרקו ונמס, פי,

 

כי הרשע לראותו שכבר נעשה הרע ולא על ידי עצמו,

ואז חורק את שיניו וכועס, וזה רשע יראה וכעס, פי,

יראה מה שקרה הוא לעשות, שנעשה שלא על ידי עצמו,

 

לכן כעס, שיניו יחרקו ונמס, כי כל תאוות רשעים

שהיו מתאווים לעשות לעשות על ידי עצמם נאבד,

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

(ג')  חדשים לבקרים רבה:

רשי תיבות רחל. שהם סוד המלכות, המתעברת

בכל לילה מנשמות הצדיקים,

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

יתן למכהו לחי:

פי , כי כאשר ייתן יהודי למכהו לחי,

ויזמין לו הלחי שיכהו עליו,  אז ינצל היהודי ממכהו,

שכשרואה המכה חרפת היהודי, שהזמין לו הלחי,

לקבל ההכאה,  אז ירוה צמאונו,

וישבע בחרפה שקבל, ואז לא יכהו,

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

צום קל בזכות הזוהר ותפילת הרבים נזכה

ללידת המשיח במנחה. שהם אותיות נחמה.

באהבה רבה רבי דוד קורן,

 

השארת תגובה