סודות ימי העומר. פסח. עד שבעות על פי הקבלה. שער הכוונות האר"י.

סוד הדם ימי העומר פסח.

עורך ומגיש רבי דוד קורן, ......  קרן אור ללימודי הקבלה

מתוך: שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ט.

.......י' בניסן. תשפ"ב.......


 דרוש ג' בענין ליל פסח ובענין ספירת העומר

 הנה נתבאר בדרוש שקדם כי עיקר הגלות מצרים היה לסיבת הדעת של ז"א, כי בו פגמו ישראל

ושם נאחזו ח"ו החיצונים בלבושים שלו כנ"ל,

 

 כי זו היתה סיבת היות מספר שנות הגלות רד"ו שנה. אהי"ה.

והענין יותר מבואר הוא,

 

כי הנה הדעת יש לו ב' בחינות,

הא' הוא בחינתו למעלה במקומו בראש הנקרא מוח הדעת.

והב' היא בבחינת התפשטותו למטה כנודע,

 

כי הוא מתפשט מן החסד עד ההוד,

ואח"כ כללות כולם נכנס ביסוד הנקרא "כל" לסיבה זו,

 ואח"כ כללותם נכנס במלכות, וכ"ז בגופא של ז"א,

 

ועל דרך זה הוא התפשטות הגבורות של הדעת בגופא של

נוקבא של ז"א.

 

והנה בגלות מצרים להיות כי אז היה הפגם נוגע בבחינת הדעת הנז',

לכן בחינת התפשטות למטה בגופא

בבחינות החסדים והגבורות

חזרה להסתלק ולהתעלות בשורשה,

שהוא הבחינה העליונה של הדעת העומד ברישא של ז"א,

ומזה נמשך גלות מצרים.

 

כי כבר הודעתיך כי הקליפות הנאחזות בגרון של ז"א

 שהוא מקום צר יותר מכל שאר גופו,

הנה היא נקרא מצרים.

 

 ונודע כי מקום יסוד של אימא הוא שם בגרון של ז"א,

 

והדעת שם הוא מתלבש תוך היסוד של אימא,

ובהיותם מתעלמים שם

 היו המצריים ופרעה מלכם נאחזים במקום העורף

אשר באחורי הגרון,

ולכן היו משעבדים לבני ישראל בגלותם,

 

כי לא היו החסדים מתפשטים בגופא של ז"א

הנקרא ישראל, ולא היו מאירים להם.

ובהיות אלו החסדים דבחינת התפשטות נעלמים למעלה בשרשם,


לא היו מאירים למטה

זולתי אותם הלבושים של החסדים והגבורות שהם

עשר אחוריים של אימא של יסוד שלה

שהם עשרה שמות אהיה בריבועם,

א. אה. אה"י. אהי"ה. = דם

שהם סוד עשרה דמים כנ"ל בדרוש הא'.

 

ולסיבה זו היו המצריים שופכים דמים של בני ישראל,

כמו שאמר הכתוב אם בן הוא והמיתן אותו.

 

 

והענין הוא, כי הנה נודע כי ז"א הוא הויה דמילוי אלפין,


ובחינת אות אלף שבמילוי אות וא"ו היא בחינת אימא עילאה כנז' בתיק' דאות א', ומורה ע"ש אהיה שהוא בבינה,

 ונמצא כי א' זו הוא שם אהיה היא אימא עילאה

המתפשטת תוך ז"א להחיותו.

ונודע כי כל בחינה עליונה ברדתה למטה

להתלבש תוך בחינה תחתונה,

 פנימיותה נשאר למעלה

וחיצוניותה שהיא האחוריים שלה יורד ומתלבש למטה,

 

ונמצא שם אהי"ה הזה היורד ומתפשט תוך ז"א להחיותו,

 הנה הוא ריבועו העולה בגימטריא מ"ד כמנין ד"ם,

א. אה. אה"י. אהי"ה. = דם


ובהתפשטותו בתוכו נעשה ממנו בחינת ד"ם האדם

שהוא ז"א הויה של מ"ה כמנין אד"ם.

יוד. הא. ואו. הא. = מ"ה = אדם.


ובתחילה היו המצריים שואבים ולוקחים הדם הזה,

לפי שלא היה מתפשט ויורד ונבלע תוך איברי ז"א,

ונשאר ז"א הנקרא אדם בלתי דם,

ולכן היו המצריים שופכים דם של ישראל.

והנה כשנגאלו ישראל ממצרים

ירדו אלו החסדים שבדעת של ז"א ונתפשטו בו"ק כנודע, ונבלע דמו בתוך הורידין שלו,


ובזה אין מקום אל החיצונים להתאחז בדם ההוא.

והנה התפשטות הוא בהמשך מ"ט ימים של ספירת העומר.

 

והוא, כי הנה עשרה שמות הם של אהיה וכולם בסוד דם כנ"ל בדרוש שקדם לזה.

והנה בהיותם פשוטים יש בהם מ' אותיות

והעשרה שמות עצמן הם ן' יום וזהו הפירוש הנכון.


עוד יש לפ' פירוש ב' והוא, כי הנה כל שם של אחוריים הנז' יש בו עשר אותיות כזה א אה אהי אהי"ה, ואם תחבר כללות עשרה אותיות אלו עם מ' אותיות שב י' שמות הנז' הם ן',

ואלו הם מספר ן' יום שבין פסח לעצרת,

 

ובכל יום נתקנת אות א' מן הנז' ובהשלם תיקונם

אז הוא חג העצרת, ויש בו בחינת זווג עליון.


ונחזור לענין א', כי כמו שהם עשרה דמים,

 כן בז"א יש עשרה שמות מ"ה

כנגד עשרה הדמים אשר בדעת.


גם טעם אחר כי ז"א הוא י' ספירות

וכל ספירה היא הוי"ה א' של מ"ה,

יוד. הא. ואו. הא. = מ"ה = אדם.

ונמצא כי העשר דמים הנז' שהם עשר שמות אהי"ה בריבועם,

הם מתלבשים ומתפשטים תוך עשר שמות מ"ה שהם כללות ז"א.


ובתחילה שהיה ז"א בלתי הדם הנז',

כי היה חסר ממנו אותה האלף שבמילוי וא"ו של מ"ה,

וממ"ה נהפך ונעשה דם, ואז נתקיים דמים בדמים נגעו,


כי בהיותם מרוחקים זה מזה הם דם למעלה ודם למטה,

ובכן יש שפיכות דמים,

כי הם נשפכים לחוץ ואינם מתחברים דם בדם,


אבל בהתלבש דם העליון בתוך ז"א ומתפשט בתוכו

ונבלע הדם בתוכו, אז נעשה אדם.


וזה סוד מה שאמרו במסכת חולין על ר' נתן הבבלי שאמר ל

אותה האשה המתיני למול את בניך עד שיבלע דמו בו.

 ואז נשלמים עשרה שמות של מ"ה שבז"א ונעשין בחי' מ"ה מ"ה,

 

וזה סוד ואומר לך בדמיך חיי, כי ממש ע"י דמיך הנז' תחיי,

 כי בעודם למעלה היה גלות הנמשל אל המות ,

  ועתה בהתפשט דמיך למטה בגופך תחיי  .

.................


והנה נודע כי ג' זמנים הם:

זמן עיבור א', ואז ז"א הוא בבחינת ג' כלילן בג',

זמן היניקה, זמן עיבור ב' של המוחין.


והנה בגלות מצרים חזר ז"א לזמן עיבור א'

והיה בבחי' ג' כלילן בג', לפי שלא היו

החסדים מתפשטים בגופו, ולכן הוחזר ליכנס בסוד העיבור.

 

 ובגאולת מצרים נולד ז"א ויצא לחוץ למעי אימא עילאה,

ואז היה זמן היניקה,

 

ונודע כי אז הוא זמן הבלעת הדם בגופו של תינוק כנודע,

כי הדם שבאשה מתהפך לחלב וממנו יונק התינוק,

ואחר כך חוזר החלב ההוא לקדמותו ומתהפך בגוף התינוק

לדם ונבלע בתוך הוורידין שבו.

 

והענין הוא, כי הנה תחלה היה דם מותרות מעורב בסיגים,

 ובזמן הלידה יורדין הסיגים למטה

ויוצאים בבחינת דם הלידה,

ונשאר הדם המזוקק בתוך האשה, ואז יכול להתהפך לחלב,

 

ואח"כ כשיונק אותו התינוק

חוזר להיות דם טהור וזך כבתחלה,

 

ואדרבה עתה הוא חיות התינוק. וכבר נתבאר אצלנו

כי הדם המתהפך לחלב הוא בירור מן זוהמת הדם

שלא יכול להתברר בט' חדשי העיבור,

 ועתה הוברר ונזדכך כנז' וע"ש.

 

וזה סוד ספירת העומר במ"ט ימים אלו, שהם ז' שבועות

כנגד ז' ימי נקיים, וימי טוהר הדם ההוא מתברר

 ונהפך לחלב, ונכנס בז"א היונק אותו:

........................

יוד. הא. ואו. הא. = מ"ה + ד' אותיות הוי"ה. = מ"ט.

....................

....................

מתוך שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש י.

דרוש והוא דרוש ד' על הנזכר ובענין ספירת העומר.

.............

דע כי הנה עתה בגאולת מצרים נתפשטו הה' חסדים וה' גבורות שנעלמו למעלה בשרשם בדעת בזמן הגלות,

 ועתה נתפשטו בגופא של ז"א.

 

והנה בעת יציאת מצרים נעתקו ויצאו משם

ואח"כ בשבעה שבועות של ספירת העומר

יורדין ומתפשטין למטה בגופא של ז"א,

 

וטעם היותם ז' שבועות, הוא עם הנ"ל

כי החסדים מתפשטין מחסד ועד הוד,

ואח"כ כללותם ביסוד הנקרא "כל",

שהוא כללות ה' חסדים,

וכל חסד כלול מי' – ה' פעמים י' הם  בגימטריא כ"ל .

 

ואח"כ כללותם במלכות הנקראת כלה לב' סבות,

 

הא' הוא לפי שהיא ה' אחרונה שבשם ההויה,

ולוקחת כללות החסדים הנק' כ"ל הרי כל"ה,

 

והסיבה הב' היא כי "כל" הם כללות החסדים,

והה' היא ה' גבורות הרי כל"ה.

 

עוד סיב' ג' כי כל הוא הה' גבורות

וכל גבורה כלול מי' – ה' פעמים י' הם  בגימטריא כ"ל .

והה' היא המלכות עצמה כנ"ל.

 

ונחזור לענינינו, כי ז' בחינות יש בהתפשטות החסדים,

וכנגדם הם ז' שבועות. ואמנם היותם ז' שבועות ולא ז' ימים,

 

הענין הוא כי כל בחינה מהם כלולה מן הז' עצמם,

ר"ל כי החסד הא' המתפשט בזרוע ימין הנק' חסד,

צריך שיהיו בו ז' בחינות,

א' כנגד החסד וא' כנגד הגבורה כו',

וא' כנגד מה שצריך לתת ממנו חלק אל היסוד הכולל כולם כנז', ואחד כנגד מה שצריך לתת ממנו חלק אל המלכות

 הכוללת את כולם כנז',

 

כי אם אין בחסד הזה כל אלו הז' בחינות של שרשים,

איך היסוד ומלכות יוכלו לקבל הארה ממנו,

וגם הה' חסדים עצמם איך יתקשרו זה בזה אם לא ע"י כך.

 

 ונמצא כי בכל חסד וחסד מן בחינות החסדים המתפשטים

בז ספירות תחתונות  של ז"א יש בו בכל א' מהם שורש לכל

 הז' בחינת הנזכר',  ורצוני להרחיב הביאור בזה.

 

דע כי בספירת החסד של ז"א מתפשט בו החסד הא'

מן הה' חסדים המתפשטים, ויש בו בחינות

 

חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד  ומלכות,

ומתחלקות בז' ספירות תחתונות באופן זה.

חסד שבחסד וחסד שבגבורה וחסד שבת"ת

וחסד שבנצח וחסד שבהוד וחסד שביסוד וחסד שבמלכות.

וכל ז' בחינות אלו הם כללות החסד הא' שבחסד

המתפשטים בז"א.

 

אח"כ החסד הב' הנקרא גבורה שבחסד,

 הנה יש בו ז' חסדים מתחלקות בז' הספירות

 וכולם בחינות הגבורה שבהם.

וכן על ד"ז בכל הז' חסדים המתפשטים בגופא של ז"א.

................

ונבאר הקדמה זו בסדר ז' שבועות העומר:

שבוע הא' כולה בחסד הא

'. יום א'  נכנסת בחינת מלכות שבחסד הא'

בתוך החסד הנק' זרוע ימין

 

יום שני נדחית המלכות בגבורת ז"א ונכנס בחינת היסוד שבחסד הא' בחסד של ז"א. 

 

יום שלישי נדחית המלכות בת"ת והיסוד בגבורה ובחינת ההוד דחסד הא' נכנסת בחסד של ז"א. 

 

יום ד' נדחית המלכות בנצח והיסוד בת"ת וההוד בגבורה והנצח בחסד של ז"א. 

 

יום ה' נדחית המלכות בהוד והיסוד בנצח וההוד בת"ת

והנצח בגבורה והת"ת בחסד של ז"א. 

 

יום ונדחית המלכות ביסוד והיסוד בהוד וההוד בנצח

והנצח בת"ת והת"ת בגבורה והגבורה בחסד של ז"א. 

 

יום זכל אחד יורד במקומו מלכות במלכות יסוד ביסוד

הוד בהוד נצח בנצח ת"ת בת"ת גבורה בגבורה חסד בחסד.

 

והרי כי בשבעה ימי השבוע הא' לא נתפשט רק החסד הא' בלבד, ונתפשט בשבעת הספירות כולם כנז':

שבוע השני היא ממש על דרך השבוע הא',

אלא שכל בחינותיה הם בחסד השני מן החסדים המתפשטים,

וכן כיוצא בזה בשאר הז' שבועות,

 

עד שנמצא כי בשבוע הז' נכנס החסד הז' הנקרא מלכות

הנעשה מכללות כל הז' ספירות.

......................

ה' חסדים ה' גבורות שבדעת.

סוד הנשמה.

והנה אע"פ שנתבאר כי בדעת של ז"א יש ה' חסדים וה' גבורות,

 

צריך שתדע כי הנה הדעת הוא הנשמה המתפשטת בכל הגוף, ואם כך,  מוכרח הוא שבדעת יהיו ז' בחינות החסדים

המתפשטים בז' תחתונות הנקראים גוף, וכנגדם הם ז' גבורות.

 

 ודע כי אלו הם סוד י"ב שבטים

י"ב בני יעקב ושני בני יוסף מנשה ואפרים

שנאמר בהם "כראובן ושמעון יהיו לי". פרשת ויחי.

 

וכבר נתבאר דרוש זה בענין י' הרוגי מלוכה והרוגי לוד.

 

ובזה יתבאר טעם למה השבוע הא' אינו חול גמור

אבל נקרא חול המועד,

 

 והטעם הוא כי כל הה' חסדים נכללים בחסד הא' כנודע,

כי שבעה ענני כבוד הם,

 

וענן הא' מכולם הוא הנקרא ענן של אהרן,

והוא כנגד חסד הא', והוא כולל את כולם כנז' בס"ה בפרשת אמור.

 

וזה סוד מה שכתוב "יומם יצוה ה' חסדו",

כי החסד א' נקרא יומם

לפי שבו נכללים שאר החסדים הנקראים ימים,

והגבורות נקראים לילות, אלו זכרים ואלו נקבות,

 

וכל א' משבעה בחינות החסדים כנ"ל הם שבעה ימי השבוע,

וכל אחד נק' יום אחד, אבל החסד הא' נקרא יומם ולא יום,

 

ופירושו יום הכולל ימים רבים,

כי כל שאר החסדים אין להם שורש ומעבר אלא בו.

 

וזה סוד "ויסע עמוד הענן יומם", כי שבעה עננים היו,

אבל הא' שבכולם נקרא יומם, ולכן הוא לבדו נזכר

 והשאר נכללין בו.

 

ובזה תבין פסוק הנזכר של "יומם יצוה ה' חסדו",

כי ע"י יומם, והוא החסד הא' שבכולם,

 

 על ידו הוא מפקיד שאר החסדים בידו,

שיהיה הוא פקיד עליהם והרשות בידו להוציאם ולהוריד

 ולפשט אותם למטה כפי רצונו.

 

 ואולי נוכל לומר כי חסדו ר"ל חסד ו', ר"ל ששת החסדים האחרים כולם מצויים תחת ידו של

החסד הא' הנקרא יומם כנזכר,

 

אבל "בלילה" אז "שירה עמי", ר"ל שיר ה' שהם ה' גבורות הנקראים שיר, והשיר הזה הנה הוא "עמי",

ואלו הם דברי דוד המלך המשורר ע"ה

האומר דברים אלו ברוח הקדש כאלו השכינה שהיא המלכות העליונה אומרת אותם, והוא כי הגבורות הם ממש עמה, אבל החסדים אינה רק בבחינת פקדון (וצווי) בלבד להורידה בה ביום בעת הזווג.

 

 

ונחזור לענין, לפי שבשבוע א' מתחיל לכנס ולהתפשט החסד הא', לכן הוא חול המועד מכלל חג המצות,

 אבל לפי שעדיין לא נשלם לכנס עד יום הז',

לכן אינו יו"ט גמור רק חול המועד.

 

אבל בז' של פסח שאז נשלם להתפשט נקרא יו"ט גמור,

ולכן יש זווג תחתון למטה כבשאר הי"ט,

 

כי הנה כל הזווג אינו נמשך אלא מבחינת החסד,

 כי היא טיפת הזווג של מ"ד,

ועתה שנשלם החסד הא' כבר יש זווג,

אבל לפי שלא נכנס רק החסד הא'

שלא נשלמו כל החסדים להתפשט,

לכן אין אומרים הלל גמור,

 

 

 וגם אינו זווג גמור כמו שנתבאר בעזרת ה'.

ואע"פ שאינו נגמר להתפשט אלא ביום אסרו חג,

 

עם כל זה כיון שעיקר טפת החסד אינה אלא לצורך

היסוד טפה דדכורא

ולכן בהכנס בחינת היסוד של החסד הא' מספיק לזווג,

 

אבל ביום שלאחריו שנכנס אף בחינת המלכות של החסד הא',

לכן יש בו קצת קדושה ונקרא יום אסרו חג,

 

והוא על דרך מה שנתבאר לעיל בדרוש הח',

כי בהכנס רשימו של מוח החכמה הוא יו"ט גמור,

וביום שלאחריו, אע"פ שנכנס עצמותו אינו נקרא אלא אסרו חג.

עוד יש ענין אחר בענין ספירת העומר והוא נקשר עם הדרוש הנזכר ושניהם הם בחינה אחת:

.........................

מתוךשער הכוונות דרושי הפסח דרוש יא 

אורו' פנימיים ואורות מקיפין שער הכוונות דרוש י"א:

 

והוא דרוש ה' בענין ספי' העומר

...................

חכמה. קו ימין אור החסדים אור פנימי, לבן

בינה קו שמאל אור הגבורות אור מקיף, אדום

הדעת קו אמצעי הכולל  חכמה ובינה,

אור מקיף ואור פנחמי.

......................

 הנה נודע כי כמו שיש ב ז"א מוחין של אורות פנימיים

גם יש לו אורות מקיפין

וממוח הדעת שבו יורדים ומתפשטים בו

אורו' פנימיים ואורות מקיפין

.............

אות א' יסוד אויר, קו אמצע,

י'  יו"ד שהיא אות אלפ. 1000 אלף,

 -  ו'כתף  ימין  חסד .  ד' כתף שמאל  גבורה

ראש גרון כתף.

והאור הפנימי מתפשט ויורד דרך הגרון

ומתפשט בגופא של

אבל האור המקיף הנה הוא יוצא מן הפה ולחוץ

ומקיף את הז' ספירות התחתונות.

 

ע"ד האמור לעיל ממש בבחינת החסד' הפנימיים המתפשטים בז"ת ועתה נבאר עניינם.

הנה אלו החסד' והגבור' שבתוך היסוד של אימא

הם אורות רבים וגדולים

ועומדים במקום צר ודחוק כנודע

 

כי מוח החכמה והבינה גדולי' מאד ממוח הדעת

ובפרט במקום התפשטות יסוד של אימא

 תוך הגרון של ז"א

 

כי הוא מקום צר עד קצה אחרון

והם ב' מוחין של חסדים' וגבורות

ואינם יכולים לידחק שם

 

ואז מחמת הדוחק הם בוקעים המקום ההוא

וזה סוד  בקיעת הפה הנבקע במקום הגרון

והבן טעם זה

 ואז יוצאות קצת האורות ההם דרך הפה ולחוץ

וקצתם נשארי' בפנים כנ"ל.

ואמנם בחי' הגבורות  הם אש

ובחי' החסד' הם מים

 

ולכן הגבורות' הם חזקות מאד ומרוב חמימות אשם

 אינם יכולות להשאר בפנים והם הבוקעות ויוצאות לחוץ

דרך הפה ונעשית בחי' אור המקיף

 אבל החסד' נשארים בפנים בסוד אור הפנימי

 

 וכבר נתבאר אצלנו כי אור המקי' גדול מאור הפנימי

 אע"פ שהאור הפנימי הוא חסדים כנז'

 והאור המקיף הוא גבורה' עם כל זה הטעם הוא נרמז במשלי

 כמש"ה טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת

פי' כי הגבורות' הם כוחות הדין הנק' תוכחת

שמהם באים התוכחות' והיסורין לעולם

 

 הנה הם יותר טובים ויותר מאירים להיותם מגולים

בבחי' אור המקיף

 יותר מן החסדים הנק' אהבת חסד

להיותם מסותרים בבחינת אור הפנימי

 

אורם מסותר ואינו נגלה ומאיר

 עם היות כי בבחי' עצמם החסדים' הם מעולי' יותר מן הגבורות

 

ובזה תבין מ"ש בתיקו' תיקון ע' בענין ה' מוצאות הפה

הנק' פתוחי חותם דא אימא עילאה כו'

 והענין הוא כי כיון שפתיחת הפה נבקעת מחמת ה' גבו' מנצפ"ך כנ"ל הנה הם עצמן ה' מוצאות הפה

והם סוד הכ"ב אותיות אחע"ה בומ"ף

כו' כנודע כי האותיות נפקא מבינה כנזכר' בהקדמת ספר התיקו'

גם שם נתבאר כי האותיות נקראות נפש.

 

והטעם הוא כי להיותם מבחי' הגבורות' שהם עטרא של

מלכות הנק' נפש לכן גם הם נקראים נפש.

 

ובזה יתיישבו ב' מאמרים הנז' בס"ה

שהמאמר הא' יראה כי אותיות הם יוצאים מן הפה

וממאמר אחר הב' יראה כי הם יוצאים מן חותם אימא' עילאה

ושניהם הם אמיתיים

 

כי הנה האותיות הם בחינ' הגבו'רות הנתונים תוך

היסוד של אימא' עילאה ומתלבשת בז"א

ואלו הגבורות הם הנק' חותם

 

דאי' עילא' כמבואר אצלנו בהרב' מקומו' אם בענין הצלם

דהושענא רבה הנקר' ליל החותם ואם בענין משז"ל באותם

 הד' דברים הנק' חבי"ת שצריכים חותם בתוך חותם

והם יסוד ומלכו' שבה שהם ב' החותמות הנז'.

 

...................

והנה היסוד של אימא מלובש בפומא של ז"א

 ושם נבקע ויוצא ממנו אלו הכ"ב אותיות

שהם בחי' הה"גבורות כנ"ל ונמצא כל דבריהם אמת.

 

 גם בזה תבין מ"ש בפ' משפטים כי דעת גניז בפומא של מלכא

פי' כי הדעת הוא בחי' עטרא של גבורות' והחסדים

והוא מלובש ביסוד של אימא' ונבקע

ויוצא עטרא של גבורה דרך הפה ולחוץ

 וכשהוא רוצה לדבר מוציאן לחוץ בסוד קול ודיבור

שהוא בחי' אור המקיף כמבואר אצלנו

כי כל הבל הפה הוא אור המקיף

 ולפעמים נשארים בפנים ואינם יוצאים

ואז כתיב נאלמתי דומיה כו'

 

 

והנה ה' אותיות םןץף"ך הם שורש ה' הגבורות

 ולכן הם אותיו' סתומות כנודע

כי הם בציור מקום פתיחת הפה סתומה ועגול'

ולכן נקרא בס"ה בשם פתוחי חותם

כי הוא מקום הנפתח ומגולה עתה

והוא נמשך מן אימא עילא' (בינה) הנק' חותם כנודע

כי עטרא (כתר) של הגבורה  גניז באימא.

......................

חכמה. הויה. אור פנימי ....... בינה. אהי"ה אור מקיף

והרי נתבאר בחי' אור המקיף' מה ענינו

ואיך הוא בחי' עטרא של גבורה ואיך הוא מן אימא עילאה

 

כי הגבורה מן אימא עילא' אינון  וכמ"ש כמה פעמים

 כי כל אור המקיף 'הוא מבינה הנק' שם אהיה

וזכור הקדמה זו:

...........

ונחזור לענין ספיר' העומר כי עתה אנו צריכים להמשיך ב' בחי' אורות

 . פנימיים ואורות מקיפים .

 

והנה כדוגמת מה שנת"ל בענין המשכת האור הפנימי

במ"ט ימי ספיר' העומר כך ממש היא המשכת אור המקיף.

ולכן צריך שנרחיב הביאור בזה ובו נבאר ענין עומר השעורים

 שהיה קרב בלילה הא' של ימי הספיר' מה ענינו.

 

דע כי בזמן שבית המקדש קיים

על ידי קרבן מנחת השעורי' בלילה הזה

היו יורדין בחי' החסדים והגבורות אל הדעת

 ומשם נתפשטו עד הגרון

 

אבל עתה אין בנו כח להמשיח אור הפנימי

כי אור הפנימי לא היה נמשך אלא על ידי קרבן השעורים כנז'.

 

ואמנם עתה אנחנו צריכים שיתפשטו אלו החסדים והגבורות

בגופא של ז"א ובכל לילה ממ"ט ימי ספירת העומר

אנחנו מורידים בחינ' החסדים והגבורות למטה

כל מדריגה ובחינת' ביומו עד מלאת ימי העומר

 

והנה כל כונתנו עתה אינו אלא בבחי' אור המקיף להמשיכו ולהוציאו דרך מוצאות הפה ואחר צאתו נעשה אור מקיף כנ"ל.

 

 וזו היא סוד הברכה של על ספי' העומר

כי בבחי' דיבור והבל היוצא דרך הפה והוא בחי' אור המקיף כי אור הפנימי היה נמשך בזמן שבהמ"ק קיים ע"י קרבן העומר

והנה עתה שנחרב בעוה"ר ואין בנו כח להמשיכו

 

לכן אנו אומרי' אחר ברכ' העומר שהוא בחי' אור המקיף

הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת ב"ה למקומה ב"ב

 

וע"י כך נתקן איזה תיקון בבחינ' אור הפנימי.

 

 ונמצא עיקר כל הכונות' היא באור המקיף

כי עדיין לא יצא כלל  אבל האור הפנימי כבר נכנס

ואינו צריך רק התפשטות למטה בלבד

 

ולכן כאשר תכוין בבחי' אור המקיף תכוין ג"כ

להמשיך אור הפנימי

אבל עיקר הכונה תהיה באור המקיף כנז'.

 

 ובזה תבין טעם למה מצות ספי' העומר תלויה באנשים ולא בנשים והטעם הוא לפי שאין בחי' זו נעשית אלא בפי הזכר ז"א כנודע.

 

גם בזה תבין למה חג המצות נק' פסח

והענין הוא פ"ה ס"ח כי בחג הזה יוצא אור המקיף

בסוד דיבור ושיחה מן הפה ולחוץ

ע"י ספי' העומר הנספר במוצא הפה.

 

 ובזה תבין טעם מצוה לספר ביציאת מצרים בליל פסח

 

 כי פסח ר"ל פ"ה ס"ח שהם בחי' אור המקיף היוצא מן הפה בבחינ' שיחה ודיבור לכן צריך לספר ביציאת מצרים

 

כי יציאת מצרים הוא יציאת החסד מן הגרון הנק' מצרים

מקום צר ולמטה בגופא של ז"א לכן אנו מספרים אותו כדי לכוין להמשיך לאותו יציאת מצרים הנז'

 שג"כ תצא דרך הפה הסמוך לגרון

בבחי' הגבורות שהם אור המקיף כנז'.

 

 ואמנם ענין מנחת שעורים עצמה ענינה הוא כי המלכות

בתחל' לוקחת עטרא דילה שהם הה" גבורות

 שהם ה' אותיות הנקר' אותיות כפולות ואם תכפלם

ב"פעמים  יהיו עולים בגי' כמנין שער"ה שהם ב"פ פ"ר פ"ר

 הרי תק"ס ועם כללות הה"ג הם תקס"ה כמנין שער"ה:

 [הגה"ה: אמר שמואל, למטה יתבאר כי ב"פ מנצפ"ך הם תק"ס ועשר אותיות שבהם הרי הם תק"ע ועם ה' אותיות השרשיות הרי תקע"ה כמספר שערה חסר   ו.. 


....................

השארת תגובה