והר פרשת האזינו, מאת רבי דוד קורן, תשע"ד
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, ………….
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. השנה החדשה הבאה עלינו לטובה אמורה לתת לנו תקווה ורוחה ופרנסה וביטחון ושלום שאנו מצפים מראשית חיינו שאנו נולדים לעולם הזה
אבל לצערנו, כמו כל השנים הקודמות אנו שוב נאבקים בכל מיני משברים, ביטחוניים וכלכלים, היוקר ממיר העוני גדל, נשאר לנו רק האמונה,
כי אין עוצמה מדינית בלי עוצמה כלכלית, על זה אמר המקובל אברהם אזולאי, בספר חסד לאברהם,
ארצנו הקדושה שמסביב גבולותיה מתחולל מלחמות הרג ביזה אונס השמד בגזים, והעולם מביט ואין מושיע,
כי האדם היום יצא מגדר הכלל וחי את עצמו ומחפש דרך הגיונית לקיומו ומטרתו בעולם, היום כובד המסים מכביד על נפשנו, ונפש גימטרייה שקל, והגוף מזין את הנפש, והנפש מזינה את הנשמה, לכן הגוף כל הזמן רעב, ורץ אחרי הכסף, ואנו היום פונים לרחמי השמים, ואומרים, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. אבל נשאלת השאלה איזה מסע ומתן אנחנו מנהלים בימיו של רבי שמעון היה אומר אדם לחברו, פתח פיך ויאירו דבריך, לאחר שמת רבי שמעון, היו אומרים, אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך, כך גם אנחנו רוצים לדבר ולצוות על השמים ולפעמים בכפייה, לרצות את יצרנו, ורצונותנו,
כי אין גאולת הגוף , בלי גאולת הנפש הכלי הרוחני, שמזין את הנשמה,
כי אמת יש רק אחת,
היא ניראת יותר פשוטה ויותר נחוצה היום לכל,
אנו היום לאחר חורבן בית שני, גרמנו להקים את הדת הנוצרית, שהיא סוג ב' של הדת היהודית, ומאז קמו עשרות דתות שונות, אבל במשך 2000 שנות גלותנו בין הגויים, ועדין עד היום אנו משתמשים באותם מונחים ומוסגים ומנהגים, שקוראים להם מצוות כביכול, את אותו השקר והחלום, לקהל הבוחרים שלהם,
הוא תמיד אוהב לקלקל ולסבך את הדברים הכי פשוטים, אפילו המחבר הספר בעל הסולם לא מבין על מה כל הבא יכול לבוא וליטול, לא רק את לימוד התורה, כי יצר האדם מפחד מהאמת, ובורח מהאמת,
וכולנו מפחדים תמיד שיגלו עלינו את האמת, אמתית זה גדול עלינו עדין, כי באמת מה נעשה עם היצר, שרוצה כל הזמן קומבינות, לכן בתוך כל אחד מאתנו האמת חבוי בלב, אבל אנו כל הזמן מפחדים ממנה, מפני גודלה ושלמותה, וזה הסיבה שאנו אוהבים לחיות בחצי אמת וחצי שקר, לכן יש גם שינוי צורה בין הגוף לנפש ולנשמה,
משל עצמו, כי אנו רוצים להיות כמו כל העמים, והתרביות, אנו רוצים להיות מקובלים בעיני העולם,
אנו רוצים להיות יותר אמריקאים, מאמריקאים, יותר צרפתים מהצרפתי, יותר יונים מיונים, יותר דתי מרבי שמעון, מהאר"י הקדוש,
וכל עוד אנו משתמשים בדת הנוצרית, שהיא יהדות סוג ב' ומוכרים גן עדן וגהנום, שהתורה מדברת רק על אחרית הימים,
וזה הסיבה, שבמשך 2000 שנות גלותנו, עדין רובנו וזה אומר שאנו מנותקים מנשמתנו, שהיא הדעת,
ורואה שעדין הארץ בידי נוכרים, מאשר לחיות את האמת הפשוטה,
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.
|
הַאֲזִינוּ אוזן בינה נשמה הַשָּׁמַיִם, ז"א אדם רוח וַאֲדַבֵּרָה, מלכות נפש פה, כל הבעיה שלנו להבין, מה זה שווי צורה בעולמות, כי אנחנו בשינוי צורה מוחלת, אנחנו אומנם מדברים, מפה לאוזן של השני שישמע, מפה לאוזן זה חיצוניות, ולא פנמיות,
כי משה דבר מפי האלוקים, הוא היה בשוויו צורה עם מחשבת הבריאה, שמשה אותיות השם, שהוא הכלי של נשמה, ובינה היא אות נ' שערי בינה, משה עלה לבינה, עלה ממסגרת הרוח ז"א לנשמה, בינה, קבל את האות נ' ומי משה נהיה נשמה המתוקנת, שהיא ספירת הדעת בחיינו,
כשאני אקרא וקורא יהו"ה, תכוונו אתם שהיא הוי"ה בבחי' ס"ג, והבו גודל לאלהינו, שתכוונו אתם לגדל אותה הוי"ה, ע"י מלויים,
כי ע"י כוונה זאת, שם כ"ו שהוא הוי"ה, נעשה ס"ג. וזהג כי שם ה' אקרא, דהיינו כשאני מזכיר ה', תכוונו לשם ס"ג, לגדל הוי"ה, כי ע"י המלוי יתגדל ונעשה ס"ג, וזהו הבו גד"ל, כי גד"ל חסר וא"ו כמנין ל"ז, שהוא מלוי דס"ג, וזהו לאלהינו. תורה ומצוה, נקראים נגלות.
וַאֲדַבֵּרָה הנפש היא המדבר מארבע חיות הקודש, בן אדם דבר מפי הבורא, בצורה שלמה ופשוטה ואמתית מהנשמה, ולא בצורה מפוצלת של מודעות גוף החומרי כך בדרך כלל אנחנו מתנהגים בעולמנו הגשמי,
האור שבאין סוף מכונה הוא, והרצון לקבל שבאין סוף מכונה שמו, שהם בסוד אחדות הפשוטה, שאין בניהם שום פרוד כלל,
אנו רוצים להבין את סודות מחשבת הבריאה, וסוד הרצון לקבל של הכלי הרוחני שלנו, ומה הוא סוד הרצון לקבל שבאנו, ואיך נוצר,
ולכן סוד הלימוד היסודי והראשוני, של הקבלה דרך תלמוד עשר הספירות מתחיל בסוד הרצון הפשוט,
ומה זה רצון פשוט? זה אומר שהרצון של הכלי, והרצון של האור, הם האחדות מלאה,
נשאלת השאלה העיקרית מה זה העניין של הרצון,? למה הדגש העיקרי בכל לימוד חכמת הקבלה, היא על סודות הרצון, והרצון הפשוט, שנאמר על האור שעלה ברצונו,
בדרך כלל אנחנו תופשים את העולם בצורה אבסולוטית, שזה התפיסה השכלית והמחשבה הלוגית האקדמית הפילוסופית האינטלקטואלית, כמובן, דרך חמשת החושים המוגבלים, שאנו רואים הכול דרך החיצוניות מבחוץ מה שהחושים שלנו מצלחים לקלוט, ומנסים בצורה אנליטית לנתח את המציאות והעולם מסביבנו,
והגישה הזאת מרחיקה אותנו מעצם העניין, ומהמהות האמתית הכלל של מחשבת הבריאה,
הגישה של הקבלה, היא יותר גישה של חוויה, ושל רצון, וכל סוד עניין השם, והשמות המצוינים בתורה, במיוחד השם בן ד' אותיות הוי"ה, למה ד' אותיות? למה לא עשר אותיות, או אות אחת?
וכשאנו אומרים בעזרת ה' (השם) למה מתכונים? והרב אשלג מסביר לנו בתלמוד עשר הספירות, שהמונך שם, מורה על הסגה, והגדרה, וכל מה שאנחנו מסגים בעולמנו, הוא חלק מהרצון שלנו,
אנחנו לא יכולים להסיג משהו שהוא לא חלק מאיתנו, והוא לא חלק מהרצון שלנו, לכן כל העניין של שם, או שמו, כי שמו בגימטרייה 346= רצון, וכל היקום והקיום של הכלי, בנוי על כוח הרצון, שהוא הרצון לקבל, וזה מה שהאור ברא, שהאור ברא רצון לקבל,
עכשיו בגלל שהרצון לקבל מקבל מילוי מהאור, אז אנחנו מסיקים מסקנה, שבאור יש רצון לתת, כי אחרת, איך הכלי שהוא הרצון לקבל יקבל את המילוי שלו, ואז אנחנו מסיקים מסקנות, שהאור שברא את הכלי, ומשפיע עליו, זה סימן, שיש לו באור גם רצון לתת לכלים,
אבל זה לא אומר שבהכרח יש באור רצון, כי זה רק השלכה של הכלי, לגבי מה שהוא מבין, מתוכו, כלפי האור, וכל זה עוד באין סוף, בסוד הוא שמו אחד, לפני הצמצום, הרשמו לשעורים שלנו כל שבוע בסקייפ, דרך האתר, לעומת חכמה אלוקית של מחשבת הבריאה, והסיסמה: ואהבת לרעך כמוך, שזה משפט בלתי הגיוני, ואפשרי, שאדם יכול להשיג בחייו, כי האדם בנוי מיצר, והיצר מוביל את האדם,
האתיקה והדת, בנויה על חוקי המוסר, ולדבר אחד מתכוונים, הסיסמה כמובן אהבה, ובכל מקום היא מהדהדת, והיא אמורה בעצם לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה והמוגבלת, ולהביאו אל מרומי הפסגה של אהבת הזולת וכל האנושות כולה, ולעשות נחת רוח ליצרם של כל הבריאות,
עם כל זה רחוקים אחד מהשני כרחוק ממחשבת הבורא יתברך, מן מחשבת הבריאות כי הדעת שהיא הנשמה היא נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית' שנאמר שמע בני מוסר אביך, שהוא הקב"ה, המוסר האלוקי,
והתורה והמוסר וההבנה המוגבלת באה ממחשבות בשר ודם שהוא כלי פגום של חטאים מגלגולים קודמים וזיכרונות מניסיונות החיים שלהם הכושל, בכך ניכר ובולט ההבדל שביניהם,
אי אפשר כלל להשתמש בהסברת חכמת הקבלה בשום שפה ולשון שבעולם, זולת השפה המיוחדת לדבר, שהיא "שפת הענפים" ועל פי יחסם לשורשיהם העליונים,
מאין יחכים התלמיד וידע להכיר היחסים של ענף ושורש מתוך התחקות של שורשים עליונים?
והתשובה היא… אי אפשר להסתייע בזה מעזרת בשר ודם ולא כלום, אחר שמצא התלמיד חן בעיני הקב"ה ית' וזכה בהשגה העליונה אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה מפי מקובל חכם, כי עתה יש לו עמו שפה משותפת, מדברים מפה לפה, ולא מפה לאוזן,
כי מהותנו היא כמהות כל הפרטים שבמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר מהרצון לקבל, ונשאלת השאלה מה אנחנו באמת רוצים לקבל בחיים? ומהו המהות והרצון לקבל של נשמתנו באמת,
והכל מתחיל מהיחיד הפרט, שבא לרפאה ולתקן את עצמו, רק ברגע שהוא מבין ורוצה להיות בן אדם, בא ורוצה להבין וללמוד מה זה חטא האדם הראשון, בגן עדן,ומתחיל לתקן את החטא כי אני לא יכול לעזור לאף אחד בעולם, עם לא תיקנתי את עצמי, כי הכלל בנוי מייחדים, ואם אין יחד מתוקן, אין בכלל כלל,
כי כל התורה רומז במקרא אחד ומדבר רק לאדם אחד, כל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם באדם, וכל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם אלא בשביל האדם,
ואין האדם מתקן מה שיש בו, ואין האדם נותן אלא מה שיש בו, אם האדם יש בו שמחה אושר חכמה אהבה דאגה זה מה שייתן גם לאחרים, ויקרין לאחרים,
אבל חלילה, אם האדם יש בו פחד, ערמומיות, כעס, רצון לקבל כפיתי, ניצול, עושק ומרמה, זה גם מה שייתן בחייו לאחרים, כי כל עוד האדם חי בדאגות וצער, הוא מנותק מהמציאות, וחי רק אם הרצון לקבל הפרטי שלו, לעצמו,
אבל ימים יבואו והארץ תתמלא דעת באמת, ואז כולנו נבין, שאנו צרכים לתקן את כל הרצונות לקבל שלנו, ורק שנתקן אותם, ונבין שכל העולמות כלולים בתוכנו,
אז יסכימו כל בני העולם יחד פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא רק להשפיע לחבריהם,
אז באמת יהיו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים והמחלות והמלחמות הגנבות העושק והמרמה, לא יהיה מעמדות של עליונים ותחתונים, שזה הגזענות האנושית, ונמחק את כל המזיקים הללו מן הארץ,
את זה משה רבנו שהוא שורש וספירת דעת שהוא הנשמה הביא את כל נשמות ישראל והערב רב, למצב של יחידה, שהיא אור הכתר, המתאימה לכלי של הנפש המכולת שזה באלף השביעי ימות המשיח, זה הסוד שנאמר ויחן ישראל תחת ההר, ובילה המוות לנצח, כי רק הרצון לקבל לעצמו מביא את המוות על העולם, ויחן מלשון יחידה אחת,
ורק אז באמת כל אחד יהיה בטוח בחיים בריאים ושלמים שהרי כל אחד מאיתנו יהיה לו עולם שלם שידאג לו ולצרכיו,
ואז יש משמעות לאדם בכל מוצא פיו ויכול להגיד את המשפט הזה בלי פחד, מתוך הפה של הבורא הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. כי תכלית כל העולם ושלמותו הוא האדם ואין כפיה ברוחני,
באהבה רבה: רבי דוד קורן קרן אור ללימודי הקבלה, ה"תשע"ג ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, פרשת האזינו. זוהר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי
מאת רבי דוד קורן זוהר סעיף א'
רבי יהודה פתח משיר השרים: ה' פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר וגו' בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני, מה כתוב למעלה, אני ישנה ולבי ער, וגו'
אני ישנה, אמרה כנסת ישראל, אני ישנה, ממצות התורה בזמן שהלכתי במדבר, ולבי ער, להביאם לארץ לעשות להם חוקים, כי כל מצוות התורה נמצאים בארץ,
קול דודי דופק, זה משה, שהוכיח את ישראל בכמה ויכוחים וכמה מריבות, שכתוב אלה הדברים וגו' ממרים הייתם וגו' ובחרב הקצפתם וגו', זה שנאמר, דופק,
סעיף ב') ועם כל זה, משה הוכיח לישראל, כל הדברים באהבה היו, שכתוב: כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם, בנים אתם לה' אלוקיכם ואתם הדבקים בה' ועל כן, ושמעת בקול ה' אלוקיך כי מאהבת ה' אתכם, זה שנאמר, פתחי לי אחותי רעיתי, בלשון חיבה.
סעיף ג') מה כתוב: קמתי אני לפתוח לדודי אמרו ישראל, בעוד שהינו מוכנים ליכנס לארץ ולקבל מצוות התורה על ידי משה, מה כתוב: ודודי חמק עבר, שכתוב" וימת שם משה עבד ה'
בקשתיהו ולא מצאתיהו, שכתוב, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, קראתיו ולא ענני, שלא היה דור כדור של משה שהקב"ה שמע בקולם ועשה להם נסים וחוקים, כמו שעשה על ידיו, סעיף ד') קמתי אני לפתוח לדודי זה הקב"ה בימיו של משה, שכל ימיו לא רצה שמלאך ושליח ינהג עמו, שכתוב: אם אין פניך הולכים וגו'
אשרי חלקו של משה, שהקב"ה הסכים לרצונו, ודודי חמק עבר, היינו בימיו של יהושע, שכתוב: לא כי אני שר צבע ה'.
סעיף ה') בוא וראה: משה היה שומע את קול הקודש של מלך העליון ולא נזדעזע. וכל שכן מלאך, שלא רצה לקבלו, אחרי שמת, מה כתוב: ויאמר לא כי אני שר צבע ה'. וכתוב: ויפול יהושע אל פניו ארצה. ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, פרשת האזינו שער הכוונות האר"י עורך ומגיש: רבי דוד קורן, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו: \\\\\\\\\\\\\\ סוד הפסוק הזה, שאמר מרע"ה אל בני ישראל, כשאני אקרא וקורא יהו"ה, תכוונו אתם שהיא הוי"ה בבחי' ס"ג, והבו גודל לאלהינו, שתכוונו אתם לגדל אותה הוי"ה, ע"י מלויים,
כי ע"י כוונה זאת, שם כ"ו שהוא הוי"ה, נעשה ס"ג. וזהג כי שם ה' אקרא, דהיינו כשאני מזכיר ה', תכוונו לשם ס"ג, לגדל הוי"ה, כי ע"י המלוי יתגדל ונעשה ס"ג, וזהו הבו גד"ל, כי גד"ל חסר וא"ו כמנין ל"ז, שהוא מלוי דס"ג, וזהו לאלהינו. תורה ומצוה, נקראים נגלות.
גם החמשה גבורות מןץף"ך, שהם באימא עילאה, הם נעלמוה. ועליהם אמר הנסתרות, כלומר נסתרות של ה' עילאה. ע"ד יש ה' גבורות אחרות בנוקבא תהאה דזעיר, והם נגלות, וזהו ה' נגלות. ה' נסהרות ו-ה' נגלוה.
עוד ירצה, כי נוקבא דזעיר, נקראת שם ה'. ואמר, כאשר שם ה' שהיא המלכות אקרא, כדי לקבל מן הזעיר, מלשון וקרא זה אל זה, הבו גודל מצד הגדולה, הנקראת חסד, לאלהינו שהיא המלכות הנזכר והענין הוא, שע"י חסד נגדל פרצופה \\\\\\\\\\\\\\\\\\ והנה אלהינ"ו גימטריא ק"ב,
שהם הג' המלויים, של ג' הוי"ה, ע"ב, ס"ג, מ"ה, שהם, מ"ו, ל"ז, י"ט, גימטריא ק"ב. ואלו הג' הויו"ת הניתנין לה, כדי שעל ידם התגדל המלכות, שהיא ההוי"ה דההי"ן התחתונה, והנה ג' ההויו"ת הנזכר, הם בגימטריא ע"ח, והם עולות כמנין הב"ו, שהוא י"ג, וכמנין גד"ל, שהוא ל"ז. ול' של שמוש של מלת לאלהינו הרי פ', תסיר שני הכוללים של שתי תיבות הבו גדל, נשאר ע"ח, כמספר השלשה הויו"ת הנזכר, שהם ע"ח. גם כ"י ש"ם, בגימטריא ש"ע, שהם ש"ע נהורין דא"א, כי בהיות המלכות עם ז"א פנים בפנים, אז יש לה כל אלו הש"ע נהורין. וז"ש הבו גדל, כי עי"כ הבו לה גדלות, שתתגדל ויאריכו פניה בש"ע נהורין. גם שם בגימטריא יהחה שד"י, וס"ת הבו גודל לאלהינה הם בגימטריא מ"ב. אמר שמואל, אפשר שרמז בזה, כי כל שם מ"ב הוא בגבורה, זהו מ"ש הבו גודל לאלהינו, שהוא גבורה. (ע"כ מזולתו) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו:
ידוע הוא, שארבע שמות הם כוללים כל עולם האצילות. שהם, שם יהו"ה אהי"ה, יהו"ה אדנ"י,
הנרמזים בד' אותיות הוי"ה, שהם או"א וזו"ן. והנה ד' שמות הנזכר, הם בגימטריא קל"ח (ח"לק= חק"ל) וזהו מש"ה, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וזהו ג"כ סוד חקל תפוחין קדישין כי שורש המוחין הם הוי"ה ואהי"ה בראש ז"א, אשר שם ג' פירקין הראשונים של נה"י דאימא, ומשם נמשך אל ג' פרקים האחרונים שהם נה"י דזעיר ברישא דנוקבא דז"א, ושם הוא הוי"ה ואדנ"י: \\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
פרשת האזינו מהתורה. \\\\\\\\\\\\\\\\\\\ לב,א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. לב,ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, לב,ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ. לב,ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: לב,ה שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם: דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל. לב,ו הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת– עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: לב,ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. לב,ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, } בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לב,ט כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. לב,י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; לב,יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. לב,יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. לב,יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; לב,יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים לב,טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. לב,טז יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים; ְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ. לב,יז יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ– אֱלֹהִים, לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. לב,יח צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי; וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ. לב,יט וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ, מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. לב,כ וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם– אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם. לב,כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, ְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. } לב,כב כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית; וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. לב,כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת; חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם. {ס} לב,כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם, עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר. לב,כה מִחוּץ, תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, אֵימָה; גַּם-בָּחוּר, גַּם-בְּתוּלָה–יוֹנֵק, עִם-אִישׁ שֵׂיבָה. לב,כו אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם; אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם. לב,כז לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר– פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ: פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל-זֹאת. לב,כח כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, הֵמָּה; וְאֵין בָּהֶם, תְּבוּנָה. לב,כט לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. לב,ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה: אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם, וַיהוָה הִסְגִּירָם. לב,לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם; וְאֹיְבֵינוּ, פְּלִילִים. לב,לב כִּי-מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם, וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה: עֲנָבֵמוֹ, עִנְּבֵי-רוֹשׁ– אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, לָמוֹ. לב,לג חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם; ְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר. לב,לד הֲלֹא-הוּא, כָּמֻס עִמָּדִי; חָתוּם, בְּאוֹצְרֹתָי. לב,לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם: כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, לב,לו כִּי-יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. לב,לז וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ– צוּר, חָסָיוּ בוֹ. לב,לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם; יָקוּמוּ, וְיַעְזְרֻכֶם– יְהִי עֲלֵיכֶם, סִתְרָה. לב,לט רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל. לב,מ כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי; וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. לב,מא אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. לב,מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר; מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. לב,מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; לב,מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת–בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. לב,מה וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה–אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. לב,מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לב,מז כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. {פ} לב,מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. לב,מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. לב,נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. לב,נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן–עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, ְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לב,נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא–אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל |
