פרשת שלך לך
מהתורה מומלץ לדעת השורש
יג,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה
לֵּאמֹר.
יג,ב שְׁלַח-לְךָ
אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי
נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו,
תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.
יג,ג וַיִּשְׁלַח
אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה: כֻּלָּם אֲנָשִׁים,
רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.
יג,ד וְאֵלֶּה, שְׁמוֹתָם: לְמַטֵּה רְאוּבֵן, שַׁמּוּעַ בֶּן-זַכּוּר.
יג,ה לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן, שָׁפָט בֶּן-חוֹרִי.
יג,ו לְמַטֵּה יְהוּדָה,
כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה.
יג,ז לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר, יִגְאָל בֶּן-יוֹסֵף.
יג,ח לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן.
יג,ט לְמַטֵּה בִנְיָמִן, פַּלְטִי בֶּן-רָפוּא.
יג,י לְמַטֵּה זְבוּלֻן, גַּדִּיאֵל בֶּן-סוֹדִי.
יג,יא לְמַטֵּה יוֹסֵף,
לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה--גַּדִּי, בֶּן-סוּסִי.
יג,יב לְמַטֵּה דָן, עַמִּיאֵל בֶּן-גְּמַלִּי.
יג,יג לְמַטֵּה אָשֵׁר, סְתוּר בֶּן-מִיכָאֵל.
יג,יד לְמַטֵּה נַפְתָּלִי, נַחְבִּי בֶּן-וָפְסִי.
יג,טו לְמַטֵּה גָד, גְּאוּאֵל בֶּן-מָכִי.
יג,טז אלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים,
אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ;
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ.
יג,יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר
אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן;
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר.
יג,יח וּרְאִיתֶם
אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא;
וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה,
הַמְעַט הוּא אִם-רָב.
יג,יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא
יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא,
אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב
בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים.
יג,כ וּמָה הָאָרֶץ
הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה,
הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם
מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי
עֲנָבִים.
יג,כא וַיַּעֲלוּ, וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ,
מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב,
לְבֹא חֲמָת. יג,כב וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן,
...................
אלו הם ראשי השבטים
מנהגים
יג,לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ,
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ,
אֶרֶץ אֹכֶלֶת
יוֹשְׁבֶיהָ הִוא,
וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.
יג,לג וְשָׁם רָאִינוּ,
אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים;
וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ
בְּעֵינֵיהֶם.
יד,א וַתִּשָּׂא,
כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא.
יד,ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,
אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ.
יד,ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ
אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת,
לִנְפֹּל בַּחֶרֶב--נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז;
הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת,
אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.
יד,יב אַכֶּנּוּ
בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ,
לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.
יד,יג וַיֹּאמֶר
מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה: וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ
אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ.
יד,יד וְאָמְרוּ, אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ
הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי-אַתָּה יְהוָה, בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה: אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן
נִרְאָה אַתָּה יְהוָה,
וַעֲנָנְךָ עֹמֵד
עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.
יד,טו וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה,
כְּאִישׁ אֶחָד;
וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר.
יד,טז מִבִּלְתִּי
יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה,
אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם,
בַּמִּדְבָּר.
יד,יז וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ
אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר.
יד,יח יְהוָה, אֶרֶךְ
אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה,
לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד
עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.
יד,יט סְלַח-נָא, לַעֲוֹן
הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם
וְעַד-הֵנָּה.
יד,כ וַיֹּאמֶר יְהוָה,
סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.
יד,כא וְאוּלָם, חַי-אָנִי:
וְיִמָּלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ.
יד,כב כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים
אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ
אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי.
אִם-יִרְאוּ,
אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לַאֲבֹתָם; וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ.
וְעַבְדִּי
כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו,
אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה.
וְהָעֲמָלֵקִי
וְהַכְּנַעֲנִי, יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק; מָחָר, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר--דֶּרֶךְ
יַם-סוּף. {פ}
יד,כו וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה
וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.
יד,כז עַד-מָתַי, לָעֵדָה
הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים, עָלָי; אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי--שָׁמָעְתִּי.
יד,כח אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי
נְאֻם-יְהוָה, אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי: כֵּן, אֶעֱשֶׂה
לָכֶם.
יד,כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה,
וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי.
יד,ל אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ
אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ--כִּי
אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.
יד,לא וְטַפְּכֶם--אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם,
לָבַז יִהְיֶה: וְהֵבֵיאתִי אֹתָם--וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם
בָּהּ.
יד,לב וּפִגְרֵיכֶם,
אַתֶּם--יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.
יד,לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים
בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ,
אֶת-זְנוּתֵיכֶם--עַד-תֹּם
פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר.
בְּמִסְפַּר
הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ,
אַרְבָּעִים
יוֹם--יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וִידַעְתֶּם, אֶת-תְּנוּאָתִי.
יד,לה אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי,
אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי;
בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ.
יד,לו וְהָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח
מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ;
וַיָּשֻׁבוּ,
וילונו (וַיַּלִּינוּ) עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה, לְהוֹצִיא דִבָּה,
עַל-הָאָרֶץ.
וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה,
לִפְנֵי יְהוָה.
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה,
חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם, מְאֹד.
יד,מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר,
וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר:
הִנֶּנּוּ,
וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה--כִּי חָטָאנוּ.
יד,מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה
אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה;
וְהִוא, לֹא
תִצְלָח.
יד,מב אַל-תַּעֲלוּ, כִּי
אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ,
לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.
יד,מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי
שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב:
כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה,
וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם.
יד,מד וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת
אֶל-רֹאשׁ הָהָר;
וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.
וַיֵּרֶד
הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם,
עַד-הַחָרְמָה. {פ}
זוהר פרשת שלך לך.
זוהר סעיף ב': אמר רבי ייסא.
כשנוטה השמש, שהוא ז"א. לבא ונחלש,
כלומר אחר חצות היום. אז נפתח פתח אחד בהשמש.,
דהיינו הפתח של שליטת השמש.
ונאסף כחו של השמש. שהוא ז"א וקו אמצעי.
והשמאל שולט. ויצחק שהוא קו שמאל,
כורה באר תחתיו.
שהיא המלכות שיניקתה משמאל.
ואז הוא מיסד אותה.
זוהר סעיף ג': כיון שנכנס הלילה.
( שאין את אור השמש ז"א אור החסדים.
מתגלה האור השחור דרך קו שמאל הלבנה. שהוא דין.)
כתבי הגזירות שכיחים בכיס שלהם.
וכמה גדודי חבלה מתפשטים בעולם.
וכולם משוטטים בערבוביא,
והולכים ומצחקים בנפשות הרשעים,
ומודיעים להם דברים,
מהם שקרים ומהם אמיתיים.
ומי שנימצא ביניהם מבני האדם
ניתנה להם רשות לחבל.
וכל בני העולם ישנים וטועמים טעם מות
שער הפסוקים האר''י הקדוש
עורך ומגיש: רבי דוד קורן
....,,,,,,,,,,....
שלח לך אנשים ויתורו
את ארץ כנען:
ענין המרגלים, וסיבת
שילוחם, נתבאר היטב, בפרשת שמות,
בפסוק ויקם מלך חדש
על מצרים, וע"ש. והנה רז"ל אמרו בפסוק ויאמר להם יוסף מרגלים אתם, שרמז
להם, שהם יהיו מרגלים את ארץ ישראל.
אבל יהושע נשיא אפרים
בן יוסף עצמו, לא יהיה מרגל. וע"י הקדמה זו, יתבאר היטב ענין פרשה זו במה
שנעיר בתחלה שינוי אחד שיש כאן, מפרשת במדבר סיני,
כי שם כתיב ראשי אלפי
ישראל הם. וכאן הוסיף בני,
באמרו כלם אנשים ראשי
בני ישראל המה.
והענין, הוא, כי הנה בראותו יתברך שהיו מרגלים
אלו עתידים לחטא,
ומרע"ה היה
ברצונו לשלחם, לכן בחר הרע במעוטו, לתקן קצתו.
ולכן גזר הוא יתברך,
שנשמות השבטים עצמם, אחי יוסף,
הנקראים בני ישראל ממש, יתעברו בסוד העיבור באלו
המרגלים,
כדי שיעזרום קצת, ולא
יחטאו לגמרי. ועכ"ז לא הועיל להם, וכמו שנתבאר בפסוק וילכו ויבאו אל משה
וגו'. וזש"ה, כלם אנשים ראשי בני ישראל המה,
הם עצמם השבטים,
הנקראים ראשי של בני ישראל ממש. גם זהו מ"ש, אשר אני נותן לבני ישראל בלשון
הווה, נותן, כלומר,
כי אלו האנשים אשר
תשלח עתה לתור את הארץ, היא אותה אשר אני נותנה עתה לבני ישראל, הם השבטים,
הנקראים בני ישראל, ההולכים שמה כנזכר,
וע"י הליכה זו
אני נותנה להם אם יזכו:
והנה הי"א
שבטים, נתעברו בהם בי"א המרגלים, אבל שבט לוי,
שלא היה לו נחלה
בארץ, לא הוצרך לשלוח מרגלים.
אבל במקומו נתחלק
שבטו של יוסף לשנים, מנשה, ואפרים.
ואמנם במרגל של מנשה,
נתעבר נשמת יוסף,
ולכן כתיב למטה יוסף
למטה מנשה, עם היות שבכל מקום אפרים קודם למנשה, ועכ"ז ייחס ליוסף עם מנשה,
להורות מה שאמרנו.
נשאר יהושע מרגל שבט
אפרים, בלי עיבור נשמת שום שבט,
ולכן נתיירא משה
לשלחו, פן יחטא. ואז, ויקרא משה להושע בן נון יהושע,
כמ"ש ז"ל
שהתפלל עליו, י"ה יושיעך מעצת מרגלים:
וסוד קריאת שם זה
החדש הוא, כי המשיך עליו נשמת לוי בן יעקב,
שלא היה שום מרגל
משבטו כנזכר, וזה היה ע"י משה שהוא משבט לוי,
ואליו היה ראוי ללכת
בשליחות זה, מרגל של שבט לוי,
ושלח במקומו את יהושע
תלמידו תמורתו, החשוב כמו בן שלו ממש כנודע,
ונשמת לוי, שהיתה צריכה להתעבר במשה נתעברה אז
ביהושע:
ובזה
יתבארו שינוי הכתובים, כי תחלה אמר שלח לך בלשון יחיד,
ואח"כ
אמר בלשון רבים, למטה אבותיו תשלחו, עוד מלת לך, שהיא מיותרת.
אבל רמז בזה אל הנזכר, כי תחלה הזכיר ענין השליח
הגדול מכולם,
והוא
משבט לוי, שהוא משה ואמר לו שלח לך, כלומר, כיון שאינך הולך,
א"כ
שלח לך במקומך ותמורתך איש אחד. וכנגד שאר השבטים, אמר למטה אבותיו תשלחו לשון
רבים ואו שלח ליהושע במקומו, והמשיך בו נשמת לוי כנזכר:
והנה
בלכתם לתור את הארץ, לקחו עצה רעה בעצמם, להוציא דבה על הארץ,
ולכך
נסתלקו מהם נשמות של השבטים המתעברות מהם כנז"ל.
כנודע,
כי הנשמה המתחבר בגלגול עם האדם, אינה מסתלקת משם עד יום המיתה. אבל הנכנסת בסוד
עיבור, מסתלקת ממנו,
כאשר האדם חוטא, ואומרת (במדבר ט"ז
כ"ו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. ולא די זה, אלא אפילו נשמת האדם
עצמו, מסתלקת בעת שחוטא, בסוד הרשעים בחייהם קרויים מתים, ולכן נסתלקו מהם:
וז"ס
וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן, וכבר ואמר וישובו מתור הארץ,
אם
כן איך חוזר להזכיר ההליכה, אהר ששבו, והיל"ל ויבאו אל משה,
אבל הענין הוא, כי וילכו חוזר אל הסתלקות הנשמות
ההם. ומלת ויבאו,
חוזר
אל המרגלים עצמם, כי כשבאו אל משה, כבר נסתלקו מהם עיבור הנשמות ההם. אמנם יהושע
וכלב, חיו מן האנשים ההם.
והנה
מלת חיו אינה מתיישבת, והענין הוא, כי אלו השנים לא נסתלקו מהם העיבורים שלהם, שהם, יהודה
בכלב, ולוי ביהושע.
והיה
בהם חיות נוסף בעת ההיא, וז"ש חיו, ולא אמר נשארו חיים.
אבל השאר מתו תכף בביאתם אל משה,
בהסתלקות
העיבורים מהם, בסוד הרשעים בחייהם קרויים מתים:
ובזה
יתורץ אומרו, מן האנשים ההם, שהם דברים מיותרים. אבל רמז אל הנזכר,
כי
אלו נסתלקו עיבוריהם, ואלו נשארו בהם, וחיו ממש:
גם
זהו ענין אומרו, ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. פי',
כי שאר המרגלים, היתה רוח אחרת של השבטים
מתעברים בהם.
אבל
לא מלאו אחרי, ונסתלקו.
אבל
זה, מתחלה היתה רוח אחרת של עיבור יהודה עמו, ולא חטא,
ולכן
וימלא אחרי, והשלים באחרונה כבראשונה:
והטעם
לאלו השנים היה, כי ליהושע הועילה תפלת משה, וקריאתו שם הזה בקבע, לא ינתק ממנו.
ולכלב הועילה תפלה, שנשתטח על קברי האבות בחברון, ולא חטא במחשבה רעה. וכבר נתבאר
ענין גלגול כלב בן יפנה, בפרשת חיי שרה, בפסוק בא ברוך ה', שהוא גלגול אליעזר עבד
אברהם, שנקרא ברוך ויצא מכלל ארור. ונלע"ד חיים, כי ז"ס ועבדי כלב, כי
תחלה היה עבד כנעני ארור, ועתה הוא עבדי ברוך:
ועתה
נבאר שאר דקדוקי הכתובים, הנה בפסוק אלה שמות האנשים אשר שלח משה, לתור 'את 'הארץ,
ר"ת לאה, לרמוז, כי משה רצה לשלחם בבחי' לאה, עלמא עילאה רחמים, והם לא רצו
אלא בבחי' הדין, שהיא רחל, עלמא תתאה, הנרמז בר"ת, ויעלו ויתורו את הארץ
ממדבר צין עד 'רחוב 'לבא 'חמת, ר"ת רחל:
אמר
חיים הכותב, צ"ע, כי נודע אצלינו,
כי רחל היא רחמים, ולאה היא דין. והנלע"ד,
כי
לאה זו היא אשת יעקב הנקרא דור המדבר, שהיא מבחי' אורות דאבא,
כנזכר
בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים.
והנה היא רחמים בערך רחל,
שהיא מאורות דאימא:
אמר
שמואל, אפשר ג"כ לומר, כי להיות שמרע"ה זווגו עם לאה,
לכן
רמז ללאה, שחשב להכנס לא"י, והם לא רמזו אלא לרחל,
להזכיר
זווגו של יהושע, כי פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה.
וכמו
שדרשו חז"ל בספר הזוהר ההפרש שיש בין אלהינו לאלהיכם או אלהיך:
סודות
אנא בכח
גם
לכן רמזו בדבריהם ואמרו, עמלק יושב בארץ הנגב,
ור"ת
'הים 'ועל 'יד 'הירדן הוא הוי"ה,
כי הוא צירוף מורה על הדין, כי זו"ן והם
ה"ו, גברו על או"א, והם י"ה.
ולא עוד, אלא שנוקביה גברה על זעיר, שהיא אות ה'
הקודמת אל אות ו',
ושתיהם
קודמים אל שתי אותיות י"ה.
וזה
מורה, כי החיצונים שהם הכנענים, יתגברו על ישראל,
הנרמזים
באות ו', שהוא ז"א:
ואז
ויהס כלב את העם אל משה, באומרו, שאדרבא בשם זה נוכל להם,
וז"ש
ויאמר עלה בהוי"ה זו, הנרמזת בס"ת, נעלה' וירשנו' אותה' כי', ס"ת
הוה"י. שצרוף זה הוא דין גמור, כי הכל מהופך,
נקבות
ע"ג זכרים, וג"כ ו"ה קודמים אל י"ה,
ועי"כ
נתגבר על הכנענים וירשנו אותה בכח הדין:
א"ש,
עוד רמז להם מדת אדנ"י, כי הוא יכול' נוכל' לה' והוא לל"ה,
אחד
משמות שם בן ע"ב, והוא כמספר אדנ"י, וה"ס דינא דמלכותא דינא:
אז
השיבו הם, כי לגבי הכנענים יהיה רחמים ולא דין,
ולכן
נרמז שם הוי"ה ביושר. וזש"ה, ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה,
ארץ
אוכלת 'יושביה 'היא 'וכל 'העם, ר"ת יהו"ה ביושר.
אז
אמר הקב"ה להם, כי כדברי כלב כן הוא,
כי
לגבי הכנענים יתנהג עמהם בדין הגמור, ואלו הם לא חטאו כלם,
היו
יורשים אותה, אבל עתה, יועיל זה לכלב לבדו.
וז"ס
בפסוק ועבדי כלב עקב היתה וגו',
ס"ת
של שמה' וזרעו' יורישנה' והעמלקי' צרוף הוה"י, שהוא דין גמור,
כמ"ש נקבות ע"ג זכרים:
אמר
שמואל, גם נרמז צרוף אחר, והוא הוי"ה בשני ס"ת, שמה' וזרעו' ור"ת
וס"ת 'יורישנה' הרי י"ה:
עוד
נוכל לפרש בדרך פשט, ענין ויקרא משה להושע בן נון.
כי
סבת תפלתו עליו בדוקא הוא, לפי שהם היו יודעים נבואת אלדד ומידד,
שהוא
משה מת, ויהושע מכניס לארץ, ויחשבו המרגלים, כי יבלבל עצתם,
ויסתור
דבריהם בפני משה וישראל, לתועלתו, להכניסם לארץ.
ואולי
יתיעצו בהליכתם להרגו, ולכן התפלל משה עליו,
יה
יושיעך מעצת מרגלים, כלומר שלא יתייעצו להרגך. בזה יובן הפסוק באמרו,
ויהס
כלב את העם, ולא הוזכר יהושע כלל,
לפי
שהיו אומרים לו לתועלתך אתה מכוין, משא"כ בכלב:
אמר
שמואל, הואיל נפק מפומיה דרב זלה"ה,
נוכל
לומר שאפשר לדון את המרגלים לכף זכות, למה שהוציאו דבה על הארץ,
כדי
שלא יכנסו ישראל לתוכה. להיות ששמעו נבואת אלדד ומידד,
משה
מת יהושע מכניס, לכן טוב להרוג את יהושע,
וגם
לגרום שלא יכנסו ישראל לארץ, וישאר משה חי וקיים,
לכן
אמר משה, יה יושיעך מעצת מרגלים. או זיל לאידך גיסא,
שמא
יאמר האומר בפועל גמור ובמעל שלח משה את יהושע עם המרגלים,
כי
גלוי לפניו בנבואה היה, כי עתידים כלם למות, ולכן מקנאתו בו ממה שנתנבאו אלדד
ומידד, משה מת ויהושע מכניס, לכן שלחו כדי שימות עם המרגלים במגפה,
ויד
לא תהיה בו, לכן הקדים להתפלל עליו, מה שלא עשה כן עם זולתו,
ואמר
יה יושיעך מעצת מרגלים, ותלך לשלום ותחזור לשלום:
סימן
י"ד:
ועתה
יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר:
נודע
הוא, כי ג' הויו"ת, ע"ב, ס"ג, מ"ה, הם זכרים, וכלם בז"א
דכורא.
ובכל
הוי"ה מאלו, יש מ"ב אותיות, שהם, ארבע אותיות הפשוטות, יהו"ה.
ועשר
אותיות המלוי, כזה,
יו"ד ה"י וי"ו ה"א,
ע"ב.
יו"ד
ה"י וא"ו ה"י, ס"ג.
יו"ד
ה"א וא"ו ה"א, מ"ה.
וכ"ח
אותיות מלוי המלוי, כזה,
יו"ד
וי"ו דל"ת, ה"י יו"ד, וי"ו יו"ד וי"ו,
ה"י יו"ד, בשם ע"ב,
וכן
בס"ג, וכן במ"ה.
והנה ג"פ מ"ב אלו, הם נמשכים אל
המלכות, ונגדל כחה,
ונעשית אדנ"י, בבחי' אחוריים מרובעות
פשוטות,
העולה קכ"ו, כזה, א', א'ד, אד'נ'
אדנ"י.
ולפי
שתכלית מלויו, הוא כ"ח אותיות של מלוי המלוי,
לכן
כל המ"ב אתוון נקראים כ"ח אדני, ע"ש כ"ח אותיות המלוי:
עוד
יש בחי' אחרת בהגדלת שם אדנ"י, והוא, כי הנה שם אדני בפשוטו,
הם
ד' אותיות הפשוטות, אדנ"י. ובמלואו י"ג. (אמר שמואל, נ"ל טעות
קולמוס,
וצ"ל
ובמלואו י"ב, שאם באמת מונה י"ג אותיות,
כיצד
אומר אח"כ, ובמלוי מלויו ל"ד אותיות, סך כלם חמשים אותיות,
והנה
ד' וי"ג ול"ד עולים נ"א אותיות, לכך צ"ל ולומר ובמלואו
י"ב אותיות,
כזה,
אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד). ובמלוי מלויו ל"ד אותיות,
כזה,
אל"ף למ"ד פ"א, דל"ת למ"ד ת"ו, נו"ן וי"ו
נו"ן, יו"ד וי"ו דל"ת,
סך כלם חמשים אותיות.
והנה
מספר זה הוא, בהיות אות ת"ו שבמלוי הנזכר, חסירה יו"ד, כזה ת"ו,
כמו
שהצגתי לפניך. ואז היא דל ואביון, אספקלריא שאינה מאירה.
אבל בהיותה מליאה ונגדלת, כזה תי"ו,
אז
יש ל"ה אותיות במלוי מלויו, ועי"כ סך כלם יהיו נ"א אותיות.
והנה
בחי' מלוי המלוי הוא הנקרא כח אדני, לשתי סיבות,
האחד
הוא, כי היות בו מלוי שני למלוי הא', הוא הוראת תוספת כח.
השנית
הוא, ע"ש ההוי"ה שמלוי המלוי שבה הם כ"ח אותיות,
לכן כל שאר מלוי המלוי שבשאר השמות,
נקרא
כח ה' על שמו. ונמצא,
כי
בהיות י' יתירה באות תי"ו של מלוי המלוי, הנקרא כח,
הנה
הוא נגדל כחו, ועי"כ יש בכל בחינותיו נ"א אותיות,
וזהו
יגדל נא כ"ח אדנ"י. והנה אות י' זו,
היא
בחי' עליונה, כמו שיתבאר, ולכן עם היותה ממלוי המלוי, מצטרפת עם המלוי, ואז הם
במלוי י"ג אותיות, וד"ל אותיות במלוי המלוי,
וזהו מלת יגדל, י"ג, ד"ל. כי ע"י
ההגדלה, יהיה י"ג ד"ל:
הגהה
אמר שמואל, אפשר שמפני הדרשה הזאת, כתב מורי ז"ל למעלה בתחלת הדרוש,
וז"ל, ובמלואו י"ג אותיות, ירצה, י"ב אותיות המלוי, ואות י' הנוספת
בהי"ו של מלוי המלוי, ולמעלתה הגדולה מתחברת עם י"ב אותיות המלוי,
ונעשים י"ג:
גם
לסיבה זו, י' דיגדל היא י' רבתי כנודע, להורות כי היא בחי' עליונה כמו שנבאר. גם
להורות, כי אות י', היא אשר נגדלה ונתוספה. וענין אות י' זו, היא בחי' הכוחין
עילאין משובחים, הניתנים לה בשבתות ובימים טובים, ואז נגדלת, ונעשית נ"א
אותיות. ובימי החול היא חסירה, ואינם רק חמשים אותיות כנזכר, ושכחתי עניינם. אך
יו"ד זו רומזת אל המוחין ההם. ונלע"ד שעניינו הוא כי בהתמלאות מלוי
המלוי עם י' זו, יהיו בה ל"ה אותיות, שהם בגימטריא יו"ד ה"י, שהם
תרין מוחין חו"ב שבנקבה כנודע, כנלע"ד:
(מזולתו)
עוד ירצה ועתה יגדל נא כח אדנ"י כאשר דברת לאמר וגו'. הנה שתי הידים העליונים.
הם הנקרא כח. כמש"ה (קהלת ט' י'), כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. וכן כתיב
(שמות ט"ו ו') ימינך ה' נאדרי בכח. והטעם הוא,
כי בכל יד יש י"ד פירקין בחמשה אצבעותיו,
כי לכן נקרא שמה יד.
והנה ב"פ י"ד, הם בגימטריא כ"ח,
והוא
סוד ג' שמות, יהו"ה, אלהינ"ו, יהו"ה, הנזכר בפסוק שמע ישראל וכו'.
ותמורתם
באלפ"א בית"א, כוז"ו, במוכס"ז, כוז"ו. ובהם יש י"ד
י"ד אותיות, כמנין כ"ח. והענין הוא, כי ע"י מעשים הטובים, יגדל כח
ה' הנזכר:
וז"ס
(דברים ל"ב י"ח) ותשכח אל מחוללך. (ישעי' נ"א י"ג) ותשכח ה'
עושך.
כי
כשהם זכאים, נעשים ש"ת כ"ח למעלה. ובהפך ח"ו, ת"ש כ"ח
העליון:
א"ש,
נלע"ד, שהענין הוא, כי ע"י מעשים טובים של התחתונים, שעושים בידיהם
למטה, מוסיפים כח בידים העליונים הנז"ל, בסוד באלהים נעשה חיל. ומ"ש
ונעשה ש"ת כ"ח למעלה, כפי הפשט הוא, שנעשו האותיות כסדרן, ש"ת,
בסוד
שת בן אדה"ר, ע"ש שממנו הושת העולם. ואם להפך ח"ו,
נעשת
האותיות בסוד תשר"ק, ונקרא ת"ש כ"ח העליונים:
עוד ירצה, כי ת"ש באתב"ש, הוא אותיות א"ב, ויהיה
הענין א"ב כ"ח, האב העליון יש לו כח גמור, בסוד (תהלים ס' י"ד),
באלהים נעשה חיל, שמוסיפין ישראל כח בגבורה. ואם לאו ח"ו,
מתישין כח של מעלה ח"ו, בסוד ותשכח אל מחוללך,
כמ"ש חז"ל במדרש ילקוט. וז"ל, ותשכח אל מחוללך,
אל שמוחל לך על כל
עונותיך. בשעה שישראל עושים רצונו של מקום,
הם מוסיפים כח וגבורה, שנאמר ועתה יגדל נא כח אדני.
ובשעה שהם מכעיסים אותו כביכול,
שיעורים מאמרים
על פי הזוהר,
שלך לך זוהר רצג) נשמה יתרה.
בוא וראה כשנכנס השבת
יורדות הנשמות , דהיינו נשמות יתרות, לשרות
על עם הקדוש, ונשמות
צדיקים מגן עדן התחתון עולות למעלה לגן עדן העליון,
כשיוצא השבת, עולות אלו הנשמות ששרו על ישראל, דהיינו
נשמות יתרות.
ויורדות אלו הנשמות של הצדיקים שעלו לגן עדן העליון, שחוזרות לגן
עדן התחתון,
כיון שעלו כל הנשמות ששרו על ישראל
עולות ועומדות בצורה לפני המלך הקדוש,
והק'ב''ה שואל את
כולן איזה חידוש היה לכן, בעולם ההוא,
בתורה,
אשרי היא, מי שאומרת
לפניו חידושי תורה, כמה שמחה עושה הקב''ה
מקבץ הפמליה שלו, ואומר שמעו חידושי תורה שאומרת נשמה הזו של
פלוני,
המשך סודות השבת והציצית
ולדת משה
.............................
שלך לך סעיף ר''ד
צדיק ורע לו, היכלות נשמות זכרים,
רב מתיבתא אמר: אחד, פורחת נשמה מהיכל ההוא,
ונכנסת תחת כנפי השכינה, והשכינה נושקת אותה,
משום שהיא תולדה של נשמות צדיקים,
ושולחת אותה לתוך אותו הגר, ושוכנת בו,
ומזמן ההוא הוא נקרא גר צדק,
והיינו הסוד
שכתוב פרי צדיק עץ החיים,(משלי יא')
מה עץ החיים, שהוא ז''א, מוצאי נשמות,
אף הצדיק, כךהוא הפרי שלו, שעושה נשמות,
רב מתיבתא אמר: כתוב
בראשית יא') ותהי
שרי עקרה אין לה ולד,
שואל, ממה שאמר ותהי שרי עקרה,
אני
יודע שאין לה ולד, למה כתוב אין לה ולד,
אלא כך אמר רב מתיבתא : בנים לא
היתה מולידה
אבל היתה מולידה נשמות, בדבקות ובתשוקה של ב' צדיקים אלו,
היו מולידים נשמות לגרים, בכל
זמן ההוא שהיו בחרן,
כמו שעושים צדיקים בגן עדן,
כמו שכתוב,
ואת הנפש אשר עשו בחרן, נפש
עשו ודאי, זה ודאות,
ר''ה) שמח רבי שמעון, אמר לו איש ההוא, אהה רבי'
מה אומר לך, בכל ראשי חדשים ושבתות ומועדים וזמנים,
הזכרים עולים להראות לפני מלך הקדוש,
זכרים ולא נקבות, גמו שאתה
אומר, יראה כל זכרך,
וכשחוזרים, חוזרים בכמה דברים חדשים,
וחוזרים אותם הדברים לפני רב מתיבתא :
ביום הזה חזרו דברים חדשים לפני ראש הישיבה,
על סודות עתיקים, צדיק וטוב
לו צדיק ורע לו,
שכל הנשמות עולות תוך
המאזניים של האילן שהוא המלכות,
מטרם שיבואו לעולם, וכפי
המשקל שבמאזניים,
.....................
למה התימנים זמרים טובים ומצלחים,
התימנים יש להם מורי תמיד אם
מקל. כמה שהם מפחדים מהמקל של המורי עד שכולם לומדים את השיעור בעלפה ושרים אותו
בניגון,
רב מתיבתא ירד וגילה ממה ששמע למעלה,
דבר אחד גילה ולא יותר,
העץ שאינו מעלה אורו
כותשים אותו ומאיר,
הגוף, שאור הנשמה אינה עולה בו מכים בו ויעלה אור הנשמה,
ויתאחדו זה בזה, הגוף בנשמה להאיר,
משום שיש גוף שאור הנשמה לא יאיר בו
עד שמכים אותו,
אז מאיר ראור הנשמה ומתאחדת בגוף, והגוף מתאחד בה,
ואז הגוף כשעולה אורו מתוך הנשמה,
הוא מהדר ומרומם ומשבח ומתפלל תפלתו ובקשתו,
ומברך לאדונו, הנה אז הכל מאיר,ולפי כך יש צדיק ורע לו,
ר''ח') הסרא רוה עשוכן, הוא
מכה ברשעים, וכל מה שמכה,
הוא, ונר רשעים ידעך, (משלי'')
כי מחרף ומגדף לכל הצדדים, ואינו יכול להאיר כלל,
כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, שרוצה להדמות אליו ואינו יכול,
וע''ע, צדיק יבחן ומכה בו,ואז מאיר ומתחזק בהאור, יבחן,
כמו שאומר אבן בוחן,
כפף עצמו רבי שמעון ונשק העפר, אמר,
מלה מלה, רדפתי אחריך מיום שהיתי לאיש
ועתה נודע לי הדבר, מתוך השורש ועיקר הכל,
ר''ט')אמר לו אהה רבי' אהה רבי' כשכל אלו הרוחות זכרים ונקבות
עולים למעלה, בלילה בעת השינה,
בזמן ההוא שומעים דברים
חדשים וישנים,יורדים ונכנסים תוך הישיבה, וחוזרים
הדברים לפני
ראש הישיבה והוא מלמד אותם
דבר על מכונו,
כשעולים מתפשטים מלבושיהם שבעולם הזה
ועולים,
כשיורדים חוזרים ומתלבשים בשבושים של גוף ההוא,
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
מי שגדול הוא קטן, מי שקטן
הוא גדול,
כוח הכבוד והאגו והממון נותן לאדם לחשוב שהוא אדל גדול
הוא מתנשא על הבריאות,
זעיף ר''') אהה רבי' אהה רבי' כמה
חדשים הם הדברים מו ראש הישיבה,
אשרי הוא מי שמשפיל את עצמו בעולם הזה,
כמה הוא רב ועליון בעולם ההוא,
וכך פתח ראש הישיבה,
מי שהוא קטן הוא גדול, ומי שהוא דגול הוא קטן,
שכתוב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים,
מאה שהוא חשבון גדול, כתוב בו שנה, המיעוט ביותר של
השנים,
עד לאחת הקטין אותו, לשנה לשון יחיד,
שבע, שהוא חשבון קטן, הגדיל אותו
והרבה אותו, שכתוב,שבע שנים, לשון רבים,
בוא וראה שלא הגדיל הקב''ה אלא למשפיל עצמו,
ולא השפיל הקב''ה אלהלמגדיל עצמו,
אשרי הוא מי שמשפיל עצמו בעולם הזה,
כמה הוא רב בהתעלות בעולם ההוא,
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
........אוירים רקיעים פתחים,.............
ג'
קולות
........................
רטו) אמר לו אם אתה יודע
דבר חדש שאני עירום ממנו,
אמר לו אמור, אמר לו, קול
החוזר אני רוצה לעת,
אדם הנותן קול בשדה במקום אחר,
וחוזר קול אחר אחריו, ולא יודע מאין הוא בא,
אמר לו, אהה
חסיד קדוש, על דבר זה כמה קולות נתעוררו,
וכמה דקדוקים היו לפני ראש הישיבה,
כשירד ראש הישיבהנ אמר, כך העמידו הדבר
במתביתא של הרקיע והוא סוד יקר,
שלושה קולות שאינם
נאבדים לעולם, רטז')
לבד
מקולות תורה ותפילה שהם עולים
למעלה
ובוקעים רקיעים. (ויקהל ק''ל)
אבל
קולות אחרים יש שאינם עולים ואינם נאבדים,
ריז')
והם שלושה קולות.
א') קול חיה, בשעה
שהיא על אבנים, קול ההוא הולך
ומשוטט
באויר מסוף העולם עד סוף העולם,
ב')
קול האדם בשעה שהנשמה יוצאת מגופו, קול ההוא הולך
ומשוטט
באויר מסוף העולם עד סוף העולם,
ג')
קול הנחש בשעה
שפושט עורו, קול ההוא הולך
משוטט
באויר מסוף העולם עד סוף העולם,
.........(פרשת פקודה , סעיף
תתע''ט )...........
שבע היכלות ביצר הרע כמו בקדושה.
). אע"פ
שיש זמן קבוע לכל הנחשים שבעולם להפשיט את עורם מעצמם אחד
לשבע שנה, מ"מ אינם מתפשטים אלא בזמן שמעוררים
לשון הרע למטה.
ואז מתעורר נחש הרע למעלה, ופושט עורו וקשקשותיו
ממנו.
זה עולה וזה יורד, הגוף שלו עולה למעלה
כנגד הבינה,
והעור והקשקשים שלו מתפשטים ממנו ויורדים למטה.
וקשה עליו התפשטות עורו
וקשקשותיו יותר מכל,
משום שנפרד מזיווגו.
שעורו וקשקשותיו הם המלכות
של הנחש,
בת זוגו של הנחש. ונפרד מהמלכות
שלו,
כי אם הכול היה בחיבור עם המלכות שלו, העור
והקשקשים,
שהם מידת
הדין הקשה, לא היה העולם יכול לסבול.
וע"כ הוא תיקון העולם. והכול
בזכות התעוררות לשון הרע שלמטה.
שאע"פ שהוא תיקון העולם,
אין הדבר נעשה מאליו, אלא בסיבת העוון של
לשון הרע.
וכשהנחשים שלמטה
מתפשטים מהעור,
אז כל אחד נותן קול,
המעורר כמה נחשים העומדים בבור, וכולם דוברי
רכיל על העולם,
לעורר לנחש הגדול לדבר רכילות על העולם.
והכול הוא בגלל התעוררות לשון הרע,
כשנמצאת התעוררות שלו למטה.
...............
נחזור
לזוהר. סעיף ריח'
אהה
חסיד קדוש, כמה דבר זה גדול ויקר,
אלו
הקולות מה נעשה מהם ולאיזה מקום נכנסים ושורים,
אלו
הקולות, של צער הם, (רחמים ז''א רמ''ח רחם,)
והולכים
ומשוטטים באויר, והולכים,
מסוף
העולם עד סוף העולם,
ונכנסים
תוך בקעים ומחילות עפר, ומסתתרים שם,
וכשאדם
נותן קול הם מעוררים כלפי קול ההוא,
רק
קול של הנחש אינו מתעורר כלפי קולו של האדם,
ואיך
הוא מתעורר, היינו בהכאה,
שאדם
נותן הכאה באויר דבר,
נתעורר
כלפי קול ההכאה ההוא,
קול של נחש שהסתתר שם במקום הריק או בשדה
ולא לקול אחר של אדם,
קול מתעורר אחר קול, מין הולך אחר מינו,
שב'
קולות הראשונים שהם של אדם מתעוררים
אחר קול אדם,
וקול ג' שהוא של הנחש
מתעורר אחר קול הכאה,
ועל
כן בראש השנה, קול השופר מעורר קול שופר אחר,
שהם
סוד קול הבינה,
פירוש: מין הולך אחר מינו, שווי צורה אותו הרצון,
דרך
הנחש הוא לרע, להרוג ולהכות,
ועל
כן בקולו של אדם ממש אין מתעורר קול הנחש,
אלא
אחר מינו,
וזה
הוא כשאדם מכה במקל בארץ,
שקול
הזה קורא את מינו, אז נתעורר קול ההוא
של
הנחש לענות אל מינו,
וסוד זה הוא נסתר,
אמר רבי שמעון,
ודאי דבר זה היא דבר סתום,
ותמה
אני איך שלמה המלך לא ידע דבר זה,
שאמר
שלושה אלא, דרך נחש עלי צור,
אמר
לו שלמה המלך ידע, ולא כל כך,
אבל
מה שלא ידע, הוא שלא ידע קול ההוא איזה
תועלת
יש בו ואיך הוא מתיישב,
רכא')
ורב מתיבתא אמר כך,
דקדוק זה לא ידע שלמה המלך,
אשר
קול ההוא הוא כולל מן רוח ונפש,
והבלהעצמות
מעצבון של הבשר,
וקול
משוטט באויר,
וכל
אחד מאלו הג', נפרד זה מזה,
וכשהקול
מגיע למקום ההוא שנכנס בו,
הוא
יושב כמת,
וכל אלו המכשפים, וכופפים עצמם לארץ ושומעים קול זה,
שרוח
נפש והבל העצמות מתחברים בו,
והם
מודעים הדבר ששאלו,
וזה
הוא אוב מארץ. ועל כן רדף שלמה
לדעת מה נעשה מקול הזה, ולא ידע,
אשרי חלקך רבי,
שנתברר לך דבר אמת, מעצבונא דבשרא,
הבל
פירושו הוא עציוב של הגוף
מלשון,
ידיך עצבוני ויעשוני (איוב י''ח)
ששהבל
אינו מסתלק מהגוף כמו הנפש.
....................
כשאדם
מעורר קול, מיד מתעורר קול ההוא,
של
החיה או של יציאת נשמה,
ואין
לו רשות להאריך יותר,( מלכות עולה לבינה)
קול הוא ז''א אות ו' המחבר בין ב' ההין בינה נשמה ומלכות נפש)
ואין
לו רשות להאריך יותר,
אלא
בשווה כעין אותו הקול שעורר האדם, ולא יותר,
ואם
האדם מאריך קולו,
הוא
אינו מאריך כל כך עצמו, (לא מנומס צעקני,)
אלא
נתעורר לסוף הקול של האדם,
משום
שאינו יכול להאריך, מהו הטעם,
כי
כשיצא מתחילה נתארך מסוף העולם עד סוף העולם,
(ממלכות
עד בינה, כי כתר וחכמה, הם אין סוף ולא עולם,)
ועתה
שנכנס שם, אינו יכול להאריך הקול,
כי
אין לו מקום להתפשט שם כבתחילה,
שמח
רבי שמעון ואמר, אם לא זכיתי לשמוע רק דבר
זה
היה די לי להיות שמח, שזכיתי לשמוע דבר אמת
של
העולם ההוא,
אמר
לו אתה חסיד קדוש, אם היתה יודע שנחת הדברים
בעולם
ההוא לפני ראש הישיבה, היית שמח יותר,
ביאור הדברים,
המאמר,
מדבר על ג' אורות יש שמאירים
ואחר
כך מתבטלים, ויש להבין אותם,
אם דרכם להתבטל,
למה האירו בכלל,
ועליהם
סובב כל המאמר הזה, לבאר שאינם נאבדים,
אע''פ
שמתבטלים, ואלו ג' אורות הם סוד ג' קולות
ההולכים
מסוף העולם עד סוף העולם,
כלומר
מדרגתם שלמה לגמרי,
על
דעת שאומר רואה מסוף העולם עד סופו,
כאן
אינו אומר רואה,
משום
שהם אורות של שמאל, בלי ימין, שהם אינם מאירים
אלא
בבחינת הג' ראשונות של ו' קצוות,
שזה
סוד נפש ורוח, ונקרא קול,
אלא
מפני שהם שלמים בג' ראשונות של חכמה של שמאל,
על
כן אומר עליהם, מסוף העולם עד סוף העולם,
כי
להיותם הארת השמאל בלי ימין,
אינם
יכולים לעלות למעלה מפני הדין שבהם,
ואע''פ
שאחר כך מתמעטים, ממילה אינם נאבדים
כמו
שאומר לפנינו, זה שנאמר,
חיה בשעתא דאיהי על קלביטא, דהיינו, שצועקת ע' קולות
על
האבנים, והיא רומזת על חיה העליונה, שהיא
המלכות,
בעת
הולדת נשמות, שאז רחמה צר ואינה יכולה ללדת,
שהוא
מטעם שאז מגולה בה הארת החכמה שבשמאל
בלי
הימין, רמ''ח רחם,
דהיינו
שיש בקול הזה הראת הג''ר של החכמה
שהם
סוד מסוף העולם עד סופו, כי העולם הם סוד
המלכות,
כשהחכמה
מקובלת מקו אמצעי,
שהשמאל
והימין כוללים זה בזה,
אין
החכמה ממלאה אותה כולה, מסוף עד סוף,
אלה
רק ו' קצוות שלה בלבהד,כנודע,
אבל
כשמאיר השמאל בלי הימין ממלאה אותה כולה,
אפילוהג''ר
שלה, שזה סוד מסוף העולם עד סופו,
קול
ה-ב' בשעת שהנשמה יוצאת מהגוף,
......................
תעזר בשיעורים של רבי דוד בוידאו צורו קשר.
............................
