סוד ישועת ה' כהרף עין,
שיעור מיוחד על סוד
רצון האדם, ומחשבת הבריה, למביני עניין,
מי יודע מה הוא רוצה באמת, ולמה?
.......השיעורים של רבי דוד קורן..........יח' בתשרי. תשע''ט........
מתוך תלמוד עשר הספירות
כרך א' פרק ג' עמוד ק"ה,
שני כוחות מנוגדים
באדם ובמחשבת הבריאה
כוח
המושך, וכוח הדוחה,
שהם
כוח הרצון
לקבל,
וכוח
הרצון לתת ולהשפיע,.
שהם
עיקר השורש של לימוד חכמת הקבלה,
בחינה
א' אור החכמה חיה,
בחינה ב' בינה, אור החסדים נשמה
אור החכמה, הרצון
לקבל חיה,
ואור של חסדים
נשמה, נמשך ברצון להשפיע
ועל
כן בחינה "א ובחינה "ב הפוכות
הנה זו לזו מתחילת אצילותן.
וז"ש הרב אשלג בתלמוד עשר הספירות,
"כי
עתה הא"ס רחוק
ממנה ויכולה לקבלו",
כלומר,
שנתרחקה ונעשתה למדרגה ג' מא"ס
המתמצאות בין בינה לא"ס, ויצאה
ממנה,
כי עתה שהרחיקה את אור החכמה,
ונעשתה למדרגה ג'
שחכמה היא בחינה "א ושניה לא"ס,
ובינה בחינה "ב ושלישית לא"ס,
הנה
עתה יכולה לקבל האור
דחסדים שהמשיכה,
ואם לא
היתה מרחקת את עצמה, למדרגה
ג'
לא
היתה יכולה לקבל, כמבואר.
וצריכים
לידע שמלת "רחוק",
הוא
כינוי למיעוט השגת
חכמה,
בסו"ה
אמרתי אחכמה והיא
"רחוקה" ממני.
גם זה
סו"ה, ותתצב
אחותו "מרחוק".
\\\\\\\\\\\\\
מה
שורש המיל והמונח הרחקה בחיינו,?
או
קרוב? מה שנאמר:
קרוב ה' לכל קוראו
באמת,
כי
המהות של הרחקה,
זה
גילוי של אור החסדים, הנתינה,
אבל.
מהות הכלי של האדם הנברא,
הוא הרצון לקבל,
וצרכים
כאן להבחין בין שני ממדיים,
בין
לפני הצמצום, ואחרי הצמצום,
וזה כל הבעיה,
ברגע
שהכלי ביטל את הרצון לקבל
שלו,
ובמקום לקבל, התחיל לתת ולהשפיע,
הכלי התחיל להתרוקן מהאור,
ולהתרחק מהאור, וזה הפרדוקס בעולמנו,
כי כל המטרה של
מחשבת הבריאה
שהכלי עשה את הצמצום,
על
מנת להתקרב לאור,
ואז הכלי הבין, שהנתינה זה רק אמצעי,
ולא המטרה,
כי המהות והמטרה של
הכלי שנברא,
זה הרצון לקבל, ולא לתת,
כי רק הרצון לקבל מקרבת לאור,
והרצון לתת, היא מרחיקה מהאור,
וגורם
לכלי להתרוקן מהאור,
וזה לא המטרה של
מחשבת הבריאה.
והכלי התחיל
להבין, אני לא יכול להיות
האור,
אלא הנתינה היא רק אמצעי ולא המטרה,
וכך זה
אנחנו יכולים ליראות את זה בחיינו,
ככול שאנחנו נותנים,
אנחנו מתרחקים, ומתרוקנים,
אבל
הנתינה עוזרת לנו להסיר לחם
ביזיון,
אפשר
להגיד, ככול שאני מרגיש לחם
ביזיון
אני
מרגיש שצריך לתת,
וככול
שאני נותן יותר,
אני רק
מעורר ומגביר את הנושא של לחם
ביזיון,
זה יותר הרחקה מהאור,
אבל
כמובן עד לגבול מסוים, שאדם אומר. זהו זה,
אני
כבר לא יכול לתת יותר,
וזה גם
מה שהרב אשלג אומר, בספר מתן תורה, ואומר:
כמה זמן ייקח לנו
בעולמנו,
להסיר את הלחם
הביזיון,
בזה שאנחנו אמורים לתת,
כי הכלי באין סוף קיבל את האור אין סוף,
והצמצום היה על אור אין סוף,
כמו שהקבלה היא אין סופית,
גם הנתינה צריכה
להיות אין סופית,
על מנת שהכלי יגיע לגמר תיקון,
שוב לאור אין סוף, בסוד הוא שמו אחד.
לכן כל
הפרדוקס, על מנת
להסיר את הלחם
הביזיון, שהיה באין סוף,
אנחנו צרכים גם לתת אין סוף,
הרי זה לא יתכן, וזה בלתי אפשרי,
כי האין סוף קיים
מיליארדים של שנים,
ואנחנו
חיים בקושי שבעים עד מאה שנה,
כי
הנתינה היחידה שיכולה להסיר לחם
בזיון
היא נתינה של אין סוף,
אבל הכלי כמובן לא יכול לתת אין סוף,
ואז יש
שלב שאנחנו מתחילים להרים ידיים,
ואומרים זהו זה,
אין לי
כבר יכולת להמשיך לתת,
כי אם אני
ממשיך לתת,
אני מתרחק יותר
ויותר מהאור,
והפרדוקס
הוא, ככול שאני נותן,
אני
מרגיש יותר לחם
ביזיון, יותר בושה,
משה שהוא כלי של הנשמה, נאמר על משה איש ענב,
מה זה
אדם ענב, בישן, מתבייש, נדיב נדבן
ויש
מונח שאנו אומרים, ישועת
ה' כהרף עין.
ונחזור
לזה בהמשך, אבל אנחנו חייבים להבין מה היה
לפני הצמצום,
שהכלי
הרגיש לחם בזיון שהוא קיבל מהאור,
למרות
שמהות הכלי זה רצון
לקבל,
ולאחרי
הצמצום עכשיו הכלי מפעיל את הנתינה שלו,
ובגלל הנתינה שלו היא מפרידה אותו מהאור,
ומרחיקה אותו מהאור, וזה הפרדוקס, כמו שציינו,
האם אני שחי שבעים
שנה,
וכל שבעים שנותיי אני ייתן,
האם אני יכול לקבל
בסוף, חיי נצח,
את השכר של אור אין סוף,?
ולכן
איך הפרדוקס הזה התעורר? בגלל הנתינה,
הרי
ככול שהכלי בחייו נותן,
הוא
עוד יותר מתרחק מהאור,
וכל הרחקה, היא שינוי צורה מהאור,
ולא שווי צורה לאור,
וכל שינוי צורה היא הרחקה, ודיחוי,
שאדם מרגיש ממריות ומתסכול,
כי הוא לא
מצליח לקבל אור,
כמובן
עד רגע מסוים שהכלי
מרים ידיים,
למה, כי פתאום, מתעורר העניין
של ההשתוקקות,
כי מה
גורם לנו את ההרגשה של לחם
הביזון,
תסכול, נחיתות, בושה, עניות, חוסר עונים,
בזה
שאני מקבל בחינם מאחרים,
אני מרגיש עני ונחות,
מה זה
בחינה ב' השפעה,
אור החסדים, נתינה,
הכלי
אומר, אני לא רוצה לקבל את
האור,
זה גורם לי בושה,
אני לא רוצה אור, רוצה לתת,
בזה
שהכלי אומר אני
לא רוצה לקבל אור,
זה מרחיק אותו מהאור,
והכלי
נותן עד שמתרוקן, ואז בא התסכול,
וכל נתינה גורמת לעוד הרחקה מהאור,
וזה כל
הקושי להבחין, בין
לפני הצמצום,
ואחרי הצמצום, שזה נקרא עולם התיקון,
מה
זה התיקון בעולמנו,
להסיר לחם בזיון, ואיך מסברים לנו המקובלים,
להסיר לחם ביזיון? אומרים נתינה.
אנחנו
יודעים, מזל מאזניים חודש השביעי,
העונה
השלישית סתיו, עולם יצירה ז"א
מתחיל
ראש השנה, חודש השביעי, ששבע זה כלי
אבל עם
אנחנו נתבונן, בסוף בחינה ג' עולם יצירה ז"א,
הכלי לא אומר עכשיו מגיע לי,
זכיתי, או יש לי
זכות, לא,
כי בחינה ג' ריקה מהאור,
בגלל
שבבחינה ב' התרוקן ולא רצה לקבל את האור,
ואז
הוא מרגיש השתוקקות, מרגיש חוסר,
לאור החכמה, ולא לאור החסדים,
והכלי מה שרוצה,
את את האור החכמה שהיה לו באין סוף,
שנקרא אור החיה,
והוא מבין, בלי האור הזה הוא לא חי,
דרך
בחינה של ב' וג' מתעורר אור של חסדים,
כולמר קודם הרצון לקבל, על מנת לתת,
ולקבל רק את רצון
האור על מנת להשפיע,
ולא הרצון של הכלי,
שהוא לא רוצה לקבל,
בגלל
שמרגיש לחם ביזיון, והוא רוצה רק לתת,.
ורוצה לעשות נחת רוח ליצרו,
במקום נחת רוח ליוצרו,
ובן בחינה
של ב' וג' מתעורר אור של חסדים,
ואור החסדים הוא שגורם
להרחקה,
עכשיו מה זה אור של חסדים,?
זה יוצר נתינה מצד הכלי,
וזה יוצר את הפרדוקס.
ככול שהכלי נותן, הוא מתרוקן
והולך ומתרחק מהאור,
עד
שמתעורר בו ההשתוקקות
ואומר: אני לא רוצה לתת בשביל להתרוקן,
אלא אני נותן על מנת לקבל,
והזמן הזה של הרחקה הכלי מרגיש
עד כמה יש לחם ביזיון,
ועד
כמה זה בלתי אפשרי להסיר לחם
ביזיון,
ורק ההשתוקקות יכול לגרום לכלי רצון לקבל.
ונגיד, לא רק שבעים
שנה,
אלא ששת אפים שנה,
האדם יכול לתקן
ולהסיר לחם בזיון של אין סוף?
הרי אין זמן שיכול
להסיר לנו לחם ביזיון של אין סוף,
ורק שהאדם מתעורר, שזה אומר
הכלי הרוחני שלו
מתעורר, והוא מבין,
ואומר, אין דבר כזה לזכות. שכר ועונש.
אני יחיה בדין,
א' בגלל שאני רחוק מהאור,
ב' אני כל הזמן נותן
ומתרוקן,
וגם לא נהנה מהאור,
וזה הנקודה המכרעת בחיינו, שהכלי מרים ידיים,
ואומר, שאין
לי אפשרות להסיר לחם ביזיון,
ורק אז מתעורר ההשתוקקות שגורמת
להרגעת ההרגשה של לחם ביזיון,
כי כאן הכלי מכריע
בין החיים אור
החכמה חיה.
לבין המוות. אור החסדים שגורם לי
להתרוקנות והרחקה מאור החיים החכמה,
לכן על הסוד הזה אמרו
חכמנו,
ישועת ה' הרף עין,
ועין היא ספירת חכמה.
כי באור אין זמן, ולהתחבר לאור
כלל לא צריך
זמן,
האור כל הזמן קיים,
והאור אף פעם לא הסתלק מהכלי,
רק האור נמצא
בכיסוי בכלי, בגלל המסך,
ובאור אין שום שינוי
חלילה,
אבל הכלי שינה
צורה כלפי האור
ורוצה להיות גם כן אור הנותן,
ולא המקבל שלשמה הוא נוצר,
וכל כיסוי על האור, הוא שינוי צורה,
כי הצמצום היא
מצד הנאצל כלי,
ולא מצד המאציל האור,
התלבשות, פירושו כמו התעלמות,
כי המלבוש מעלים את הלובש,
אלא, שהוא מפאת הרצון שלו להתגלות,
ומשום שבלי התיקון של העלמה הזאת,
אי אפשר לו להתגלות,
ע"כ מתעלם בו ומתגלה על ידו.
ותיקון
כזה, נק' תמיד בשם מלבוש או לבוש.
הרי שלבוש משמש לב' דברים
להעלם ולגילוי.
משום שאי אפשר,
שיהיה השגה
לתחתונים באור מבלי כלי,
לכן האור מתלבש ומתעלם
בכלי,
כדי שהתחתון יוכל להשיג אותו,
על ידי הכלי ההוא שמתלבש בו, והבן זה היטב.
לכן כל
עוד הכלי לא משתוקק לקבל את האור
ורוצה רק לתת,
מבלי
לקבל ולגלות את הרצון
שלו האמתי,
כל
נתינה. היא רק
מרחיקה אותו מהאור,
והוא בשינוי צורה מהמהות הכלי האמתי
לשמה הוא נוצר
בעולמנו,
ואני
דוד אין לי שום בעיה עם אותו האדם
שבחר
לחיות בייסורים ועוני בכל שנותיו
בעולם
הזה, ובסוף ימיו מת מייסורים ומחלות,
ורק
לאחר מותו, מצפה
לקבל את הפרס,
אני
דוד רק מרחם על אותו האדם,
שבזבז
את כל חייו, בעולם הזה, מבלי לגלות אור,
וזה מה
שנאמר, עולמך תיראה בחייך, ולא במותך,
וזה
ההזדמנות שלנו השנה,
לבנות כלי שמשתוקק לאור,
לקבל, את רצון האור,
ולא את רצון היצר,
שהוא נותן רק
בגלל הבושה,
וחי
בצער כל חייו מבלי לההנות מהאור,
והנתינה
שאנו מקבלים דרך עשר הספירות
מכתר
שנקרא אור היחידה עד המלכות שלנו
שנקרא אור הנפש, בסוד אור ישיר,
האור
הזה הוא מתאים רק באלף השביעי,
שזה
גמר התיקון,
ואנחנו
היום עדין נמצאים באלף השישי,
שמקבלים
את אור החכמה, בכלי של רוח, יסוד,
והדרך
היחידה היא לעשות צמצום
על כל
האור אין סוף. אור חוזר
עשר
ספירות של אור חוזר,
שהכלי
של הנפש, עולה לכתר,
והיא
נהפכת לסיבה ולאור החיים בכלי.
זהו ראש
השנה, הלבנה בכיסוי, כס ליום חגנו,
הלבנה
שהיא הכלי מלכות של יסוד,
מתרוקנת
מכל ט' הספירות שלה ועולה לכתר,
להיות
סיבה ומלך על כל העולמות,
ואז
אפשר לבנות כלי חדש לשנה החדשה,
להיות
מחובר למחשבת הבריאה,
לרצון
הבריאה ולרצון האור, בסוד
רבות מחשבות בלב איש
ועצת ה' היא שתקום,
ולא
חלילה להמשיך לחיות עם מודעות היצר
ולרצות
לעשות נחת רוח ליצרים שלנו, ושל אחרים,
זה מה
שקורא בראש השנה,
לכלי
שלנו הנקראת לבנה, שנמצאת בכיסוי.
שאומר
דודו המלך, כס
ליום חגנו,
וזה גם
הסיבה, שרק בראש השנה
אנחנו
לא מברכים את החודש, בברכת הלבנה,
כי
הלבנה נמצאת בכיסוי.
עושה
פעולה של אור חוזר, לכתר,
ומתרוקנת
מכל ט' בספירות שלה,
על מנת
לקבל דרך המסך ז"א,
שנקרא
הכלי של ההשתוקקות את כל האור,
שהוא רחמים ולא דין,
וזה גם
הסוד, במכוסה ממך על מחקור,
כי
הכתר הוא המכוסה, הוא הכיסוי הראשוני
שיצא
מאין סוף, וברא את העולמות,
שהם
העלמות של האור מהכלי,
לכן על הסוד הזה אמרו
חכמנו,
ישועת ה' כהרף עין,
אפשר לקבל את האור בין רגע,
בלי ייסורים, רק
צריך להשתוקק,
וגם אפרש שאדם יחיה 120
רק בנתינה, אבל הוא
רחוק מהאור,
והוא בשינוי צורה
ממחשבת הבריאה,
שנה טובה שנה שנבקש רק
לקבל אור ושמחה שזה בעצם מהות מחשבת הבריאה, לההנות לנבראים,
ורק
שנתחבר לנשמה שלנו,
שהיא סוד הדעת של משה,
שהם
אותיות נשמה, אז גם האדם ידע
מה באמת הוא רוצה,
כי רק
דבר אחד נברא וקיים ביקום, שהוא הרצון,
ואנחנו
היום כולנו רק לא רוצים את מה שקיים
אבל מה אנחנו באמת
רוצים, עדין לא יודעים,
כי לא
בנינו, רצון אמתי לקבל,
מהאור,
ואנחנו
רק נותנים ונותנים כל הזמן, למה?
כי כל מה שיש לנו
מפריע לנו, פרדוקס.
'''''/////////////'''''
כמובן כל השיעור הזה מתוך תלמוד עשר הספירות
כרך א' פרק ג' עמוד ק"ה,