ליל הושנה רבה, החותם, בדיקת הצל,

ליל הושענה רבא,

, ואין לומר סליחות ביום ה"ר

החותם בדיקת הצל, מצלם האדם,

עורך ומגיש: רבי דוד קורן,

שער הלולב – פרק ה:

התורה היא עץ החיים, מי שעוסק בתורה הלילה

עד  לאחר חצות הלילה, יכול לבטל את

כל הגזרות חלילה אפילו מוות שנגזר עליו השנה,

כי הלילה זה החותם, שהמלך חותם על גורל האדם

ונותן אותו לשליח, על מנת שגורלו מה שנגזר

עליו, יצא לפועל השנה, והחותם, נחתם בחצות הלילה

כי בליל ה"ר יקרא משנה תורה,

ויכוין להמשיך מקיף לצורך הזווג

סוד הצלם, שמסתלק מן האדם ליל הושענה רבא.

כדי להבינו, נקדים לך מה שאחז"ל

כי האדם יש לו בבואה ובבואה דבבואה.

אך השדים אין להם בבואה דבבואה,

רק בבואה לבדה.

והענין, כי הלא כל הדברים שבעולם, כולם יצאו ונולדו

מן זווג זו"נ בודאי.

 והנשמות של בני אדם,

ואפילו נשמות השדים, כולם נבראים מהש"י,

 ע"י זווג זו"ן בודאי,

 כי הכל מעשה ידי הש"י הוא בודאי.

וכבר בארנו, כי האדם כשמזדווג בנוקבא,

מוליד נשמות בני אדם, וכשמוציא ח"ו זרע לבטלה,

אז מוליד נגעי בני אדם, שהם רוחין וכו'.

וכן הענין למעלה, כי לפעמים הז"א רוצה להשפיע בעולם,

ומזריע הנשמות,

 ואם ח"ו בעת ההיא חוטאים ישראל למטה,

וגורמים שהנוקבא עליונה תרד למטה,

 ותתרחק מבעלה,

 ואז החיצונים מקבלין אותן טיפין,

 ונעשו שידין רוחין לילין,

באופן כי נשמות בני האדם באים מזו"נ.

 אך השדים הם מדכורא בלתי נוק'.

ולכן בני אדם, יש להם ב' צללים,

 בבואה ובבואה דבבואה,

שהם א' מן הדכורא, וא' מן הנוקבא.

אך השדים, אין להם רק בבואה א' לבד,

שהוא אותו של הדכורא כי של נוקבא לא יש להם:

ונבאר עתה מה הוא סוד הצלם,

 כי הלא כתוב אך בצלם יתהלך איש,

 ואינו אומר בצל, רק בצלם.

ואמנם בפסוק אחד אומר,

 ונסו הצללים ואינו אומר הצלמים.

גם במ"א נראה, שיש לו צל א', ושם נראה כי הם ב',

ונסו הצללים תרי:

וכדי להבין ענינים אלו היטיב, ראוי לדעת,

כי הלא בארנו, כי ה' בחי' יש לנשמה שהם

 נפש ממלכות.

רוח, מז"א.

נשמה מבינה.   ונשמת שדי תבינם, לשון בינה.

חיה שהוא נשמה לנשמה, מן אבא.

יחידה, מן א"א כתר.

וכל ה' בחי' אלו, נקראים נפש אדם.

אמנם ה' בחי' אלו,

הם מצד האצילות,

וכן מן הבריאה,

וכן מן היצירה,

וכן מן העשיה.

אבל נדבר עתה באצילות, וממנו יובנו שאר העולמות:

אמנם גוף האדם, הוא מן הנוקבא בודאי,

כי תוך ט' חדשי העיבור נגמר בחי' גוף האדם.

ואמנם יש ג' בחינות האחרים באדם,

והם ג' צללים שיש באדם,

 ואלו הצללים הם נחלקים לב' חלוקות,

 כי העליון שבהם נקרא צלם.

וב' אחרים נקראו צללים,

כי הם חסרים מ' מן צלם, ונשאר צ"ל:

וסוד הענין – כי אחר שהנר"ן של האדם,

ניתנו תוך הרחם של הנוקבא בעת הזווג,

ונוצר האדם תוך הרחם של אמו בתשע חדשי העבור,

 היה ג"כ צריך ליקח אותו הנשמה כח הארת החותם

שמיסוד הנוקבא כנ"ל,

שהוא בחי' ג' אהי"ה כנ"ל במלואם, שהם גי' חותם,

ונחקק אותו החותם באותו נשמה.

וכשיוצאת לירד לזה העולם,

הנה היא באה עם אותו חותם ונשמרת מן החיצונים

 שלא יתאחזו בה:

והנה נגד ג' אהי"ה אלו,

 הם נחקקין בנשמה ג' צלמים הנ"ל,

כי מכח אהיה הא' של יודין,

נעשה בחי' צלם של אדם, כי אהיה דיודין גי' צלם.

 וזהו צלם של אדם, שעליו נאמר

 ויברא אלהים את האדם

 בצלמו בצלם אלהים ברא אותו,

 אך בצלם יתהלך איש.

ומן אהיה דאלפין הב', נעשה בחי' צל.

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

ומן אהיה דההין נעשה בחי' צ"ל ב',

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

 והנה נקרא צ"ל ולא צלם,

 כי אהיה דאלפין גי' קמ"ג,

ומלוי שלו קכ"ב, שהוא גי בצ"ל.

 כי אם נרצה נוכל לומר כי

אהיה דאלפין גי בצ"ל

אהיה. ומן ג' שהוא דההין, גי' קנ"א,

הוא גי' בצל אל.

 וסוד הענין, איך הוא יוצא מן אהי"ה,

 ואנו אומרים שהוא א"ל, שהוא גי' בצל אל, אך תבין במ"ש אצלינו,

כי שם א"ל הוא השורש של אהיה,

כי אהי"ה גי' כ"א, ועם י' אותיות המלוי שלו, הרי אל:

ונחזור לענין, כי כמה וכמה צללים והארות יש

כי יש צל אהיה, וצל אל, וצל שדי,

 וכיוצא בזה. ובצלם עצמו, יש כמה בחי',

 שיש צלם י"י,

ויש צלם אלהים וכיוצא בזה.

לכן צריך לפרש כל צל וצל מהיכן נמשך,

 כי בצל אל מאהי"ה דההין,

ובצל אהיה, מאהיה דאלפין,

 ולכן תמצא, כי הצלם אינו רק אחד,

 וזהו אך בצלם יתהלך איש,

כי הוא אהיה דיודין לבדו, שהוא גי' צלם.

אך הצללים הם ב' דאלפין ודההין:

ונדבר עתה מענין ב' הצללים,

כי הלא בב' צללים אלו, הם דכר ונוקבא,

 כי הצל של אהיה דאלפין הוא דכורא כנודע,

 ושל ההי"ן נוקבא.

 ואלו הב' צללים, הם הנקראים

בבואה ובבואה דבבואה הנראה באדם,

כי הצלם הוא עליון. ואינו ניכר:

אמנם השדים, אין להם רק הצללים דדכורים,

שהם אהיה דיודין ודאלפין,

שהוא בחי' הצלם, ובחי' הצל הראשון.

והנה אהי"ה דיודין דאלפין, הם קס"א קמ"ג, גי' ש"ד,

ולכן נקרא ש"ד, כי השדים אין להם רק ב' דכורין.

 אך בבואה דבבואה שהוא הצל ג' מאהי"ה דההין,

שהוא נוקבא, אין להם, כי אינם רק מדכורא לחוד:

ובזה תבין הטעם, למה השדים רוחין בלתי גופים,

והענין, כי חסר מהם צ"ל האחרון דנוקבא,

 וכיון שלא נשלמו הצללים כולם

שהם יותר עליונים מן הגוף,

אין בהכרח להעשות בהם בחי' גוף,

בפרט כי עיקר הגוף אינו נוצר רק בכח אהיה דההין,

 כי הוא נוקבא לכן אין להם גוף:

ועתה נבאר, ענין הסתלקות הצלם

ליל הושענה רבא,

 כי ודאי שאותו הצל שהוא מסתלק

הוא בבואה דבבואה שלו,

שהוא הצל של אהיה דההין,

כי הצל נעשה החותם בלילה ההוא,

 ואינו נגמר עד חצות,

 ואז בחצות לילה יוצאת להאיר על הארץ,

והיא דנה את העולם ע"י החותם ההוא כנ"ל,

כי סוד הגבורות הם הדנין את העולם,

 ולכן כיון שהדינין נמסרין אז בידם,

לכן היא המראה ומגלה הגזרות בעולם,

ואינו ניכר אלא באור הלבנה עצמה.

(צמח – שמעתי בשם הרח"ו ז"ל,

שצריך להיות ערום ממש,

כשמסתכל בצל הלבנה לראות הצל,

וגם שצריך שעה המיוחד ללבנה כנודע)

(מ"כ פי' לזה, דהיינו ע"פ שצ"ם חנכ"ל,

אותו שעה המשמש כוכב הלבנה, וק"ל):

ודע כי הרי יש קושיא אחת,

כי במקום אחד אומר בזוהר,

 כי הצל מסתלק ל' יום לפני המיתה.

ופעם אחד אומר, שמסתלק בליל הושענא רבה.

אך שניהם אמיתים, כי הצלם מסתלק ליל ה"ר,

כדי להורות על גזירת המיתה שנגזרה עליו,

וע"י הסרתו והסתלקותו אז,

שולטין החיצונים עליו,

ונמסר בידם למיתה,

וכיון שנמסר בידם, תו לא חיישינן,

ואז חוזר הצלם למקומו,

כי זולת הצלם אין חיות לאדם כלל,

ולכן אם נגזר על האדם המיתה, שימות

 אחר י' חדשים וכיוצא בזה,

מהיכן יש חיים,

 אם לא ע"י שיחזור הצלם למקומו.

ואח"כ ל' יום קודם שימות, אז נסתלק,

ואז באותן ל' יום מתמעט חיות האדם,

יום אחר יום עד שימות:

צמח – זה אינו מדבר ממי שאמר,

שוב יום אחד לפני מיתתך,

ואמנם שצריך לעשות תשובה,

 כל ימות השנה מפני שאינו יודע איזה יום ימות.

והנה כפי הנזכר בזוהר,

בליל ה"ר מסתלק הצ"ל וחוזר והולך לו,

וא"כ הרואה שהצל חסר ממנו,

 ידע שימות, ויחזור בתשובה,

כמו שעשה הנזכר ברקנאטי כנ"ל,

 וע"י הצל ישוב יום אחד לפני מיתתו,

ומפני שאין כל אדם יודע בצל, ארז"ל

שכל ימיו יעשה תשובה, וזה יותר טוב:

ומ"כ בקונטרס, כי ב' צללים הם,

א' דאבא וא' דאמא, כנודע אצלינו,

כי יש נה"י תוך הז"א, ואין להאריך. והנה ב"פ צלם,

א' דאבא, וא' דאמא, של הלבושים של נצח הוד יסוד,

 שם הוא סוד הש"ך דינין, שהם גימ' ב"פ צלם,

כי במוחין עצמן אינן דינין כלל, אלא בלבושים שהם צלמים,

 וזהו ענין הזה הוא מיותר באדם על השדים,

ועל ידו נגמר ונשלם החותם,

כדי לשמרו ממקרים רעים מהחיצונים.

ואמנם בליל ה"ר כשגוזרין מיתה ח"ו על איזה אדם, 

וסוד מיתה הוא שתשמט הנשמה מן הגוף, ותשאר בלי גוף,

לכן מסתלק ממנו אותו צל שהוא בבואה דבבואה,

 ועי"ז נחלש גופו ונאבד, כי הגורם קיום הגוף,

הוא זה הצל ג' כנ"ל:

גם טעם אחר, כי עד עתה היה חותם שלם,

ועתה נחסר ממנו אותו החותם,

ועל ידי זה יכולים החיצונים לשלוט בו וליטול נשמתו,

 ונמסרו הפתקין של דינו בידיהם.

אמנם ההסתלקות מן האדם הצל הזה,

הוא אחר חצות לילה, כי אז מתחלת הלבנה להאיר,

ולפי שאין גמר החותם נעשה עד חצות כנ"ל,

ואחר כך נגמר הדין, לכן הסתלקותו הוא מחצות לילה,

 כי אז מתחלת הלבנה להאיר ליל ה"ר כנודע.

 ואין להסתכל אלא באור הלבנה ממש,

וסוד הענין – כי הלא הלבנה רומז לנוקבא דז"א,

שבה ונסו הצללים תרי.

 גם מצאתי כתוב, מן אהי"ה דאלפין נעשה צל,

הנקרא בצ"ל שדי, כי בצ"ל הוא מילוי אהיה דאלפין.

 ונ"ל כי מה שכינו צל זה לשדי,

כי חילוף שדי בא"ת ב"ש הרי קמ"ב, ועם כולל קמ"ג,

כמנין אהיה דאלפין:

התורה היא עץ החיים, מי שעוסק בתורה הלילה

עד  לאחר חצות הלילה, יכול לבטל את

כל הגזרות חלילה אפילו מוות שנגזר עליו השנה,

כי הלילה זה החותם, שהמלך חותם על גורל האדם

ונותן אותו לשליח, על מנת שגורלו מה שנגזר

עליו, יצא לפועל השנה, והחותם, נחתם בחצות הלילה,

מ"כ להר"ר גדליהו,

 כי בליל ה"ר יקרא משנה תורה,

ויכוין להמשיך מקיף לצורך הזווג.

 ונלע"ד, כי פי' הוא סוד המקיף של ה' בדי ערבה

שאנו נותנין לה ביום, ואין לומר סליחות ביום ה"ר,

ולא בלילה רק כנ"ל.

(מע"ח – גוג ומגוג עולה ע', כנגד ע' אומות,

כי אז ימלוך גוג על שבעים אומות,

 וכולם יבואו יחד על ישראל, וכשיגאלו מידם,

 אז יהיה תשועה רבה,

 כי עתה שנגאלו ממדי ויון גלו לאדום.

 וכן בכל יום ויום ניצולו מיד זה,

ונופלים ביד זה, ויום הזה ניצולו מיד כולם,

לכן הוא הושענה רבה:

ולפי שהם נמשלו למים, שע"כ היה ניסוך המים בחג,

 לכן אין אנו שואלין מים,

עד שיעברו כל הז' ימים, שלא יתנו המים,

 בעוד שהם שולטים,

שלא יהיה מים הזדונים.

וכבר ארז"ל טעם אחר, דומה לעבד שבא למזוג כוס וכו'.

 ולכן לולב עולה חיים,

 וד' אותיות הרי ע"ב,

 וכן הדס עם ג' אותיות עולה ע"ב,

 כמנין הע"ב שרים שהם שולטין בחג,

שהם נאחזים בב"ד עליון, שהם ע' שרים וב' סופרים,

אחד כותב זכות, ואחד כותב חובה: