סודות חג הסוכות . ח' פרקים,

שער חג הסוכות – פרק א:

והנה מן מוצאי יו"כ, עד יום ש"ע,

הכל הוא סוד חיבוק הימין, וימינו תחבקני. כי מן מוצאי יה"כ עד ש"ע, תמיד עומדת רחל עם ז"א פב"פ ממש, ולא עם יעקב. והענין, כי כבר הודעתיך,

כי בר"ה יצאו נה"י דאמא מראש ז"א, בסוד הפלת דורמיטא, ואז הוד דאמא לחודה, עולה ונכנסת בראש הנוקבא, עם מוח דהוד, שהוא בינה, ועם עטרא דגבורות, אך שאר המוחין, נשארין בסוד א"מ לראש הז"א, כנ"ל באורך. נמצא כי לוקחת הנוקבא עטרא דגבורות דידיה. 
והוא סוד חיבוק השמאל, 
והנה ביה"כ, כבר נמתקו הגבורות וחזרה להיות פב"פ, ועתה היא צריכה אל החסדים ג"כ, והוא סוד וימינו תחבקני,
 ואלו ניתנין אליה בסוד א"פ וא"מ, מיה"כ עד ה"ר כמבואר. 
וכל אלו החסדים הם שלוקחת מאמא, 
אמנם ענין חתימת נעילה, נבאר אותה בה"ר:

והנה גם היא צריכה להחסדים מן הדעת דז"א עצמו, ואלו לוקחתם המלכות, בסוד נטילת הלולב, אך החסדים של אמא, לוקחתם ממילא, בסוד סגולת הימים עצמן. 
וגם החסדים דדכורא יש א"פ וא"מ, 
ולכן גם בלולב יש נטילה בלתי היקף, ונטילה ע"י הקפת התיבה. וכל החסדים בין פנימים בין מקיפים, כולם הם לצורך תיקון הפרצוף שלה, 
כי לצורך הזווג הם בה"ר, וביום ש"ע, כמ"ש בע"ה. ונבאר עתה בחי' החסדים שלוקחת מן אמא עצמה שלא ע"י הז"א, וכבר בארנו כי אלו החסדים היא לוקחתם בסוד הימים בעצמן,
 כי ימים בעצמן יש להם שלימות הזה, אך החסדים שלקחם מן הז"א, הם ע"י הלולב, 
אמנם החסדים שלקחם מן אמא, ודאי שהם דומים אל החסדים שלוקחת מן ז"א. כיצד – כי הלא לוקחת ה"ח, המתפשטות מחסד שלה, אח"כ הארת ה"ח האלו, מתקבצין יחד, 
וניתנין שם ביסוד שבה, שנקרא כל כנודע. 

אח"כ עוד הארה אחת מתפשטת אל המלכות שבה, והיא כוללת כל החסדים ג"כ, הרי הם ז' חסדים ג"כ. הרי הם ז' ספירות כל זה בבחי' א"פ. וכיוצא בזה הוא ג"כ בסוד א"מ, אל הז' בחי' הנ"ל:

ועתה נבאר סדר כניסתן בסוד הימים, 
כי הלא כתיב והוכן בחסד כסא, כי המלכות שנקראת כסא, אין עיקר תיקונה אלא בסוד החסדים, 

ונודע כי החסד נקרא ימין, וחג של סוכות, הוא בסוד וימינו תחבקני, הרי איך מן אחר יה"כ עד ש"ע, היא חיבוק ימין, שהוא כניסת החסדים בנוקבא. אמנם אין החיבוק הנ"ל ניכר, אלא מן החג לבד ולא קודם, וכמ"ש:

והענין – כי הלא אין המקיפים של החסדים הנקרא ימין נכנסין בנוקבא, רק מי"ט ראשון של חג ואילך, ואין חיבוק רק בא"מ, שהוא חיבוק את הנוקבא מבחוץ בסוד א"מ, וזהו הטעם, 

שאע"פ שחסדים נכנסין תיכף קודם חג הסוכות, עכ"ז אינו נקרא וימינו תחבקני, רק בימי חג דווקא. והנה תחלה הם נכנסין החסדים הפנימים ואח"כ המקיפים, 

כנודע כי המקיף נכנס באחרונה בכ"מ. אמנם יש חילוק בענין אופן כניסת החסדים הפנימים, לכניסת המקיפים, 
כי כשנכנסין המקיפים הם נכנסין מעילא לתתא,
 כדרכן האמיתי, שקודם מתפשט החסד, 
ואח"כ יורד הגבורה וכו', ע

עד שבאחרונה יורדין כללות החסדים המקיפים, במלכות שבו, וזהו הדרך הנכון תמיד. אבל החסדים הפנימים, נכנסין בחי' המלכות, ואח"כ בחי' היסוד וכו', עד שבאחרונה נכנס החסד הפנימי של ספירת החסד,
 וזהו אינו כדרך שהוא תמיד. והנה טעם לזה הוא, כי הלא רחל עתה היא כולה בסוד גבורות מכמה צדדין, אם בחי' גבורות דאמא, אם בחי' גבורות דז"א, באופן שכולה גבורות, 

כי הוא סוד שמאלו תחת לראשי כנודע, והנה נמשך זמן הרבה אליה, שלא היה בה רק גבורות לבדם, 
שהוא מר"ה עד יוה"כ, לכן נתחזקו בתוכה הגבורות הרבה, 
אמנם כוונתינו עתה למתק, שהוא סוד החבוק הימין, להמתיקם ע"י החסדים. ואמנם כשנכנסו בה החסדים, כל חסד מהם נכנס ביום א', כמ"ש בע"ה, 

כי כולם ביחד אי אפשר כנ"ל, כי אדה"ר גרם בחטאו, שלא תוכל המלכות לתקן, רק ע"י אורך הזמן, מן יה"כ עד ש"ע. באופן, שנמצא כי בכל יום, נכנס במלכות חסד אחד.
 
ואמנם כשנכנס חסד א' תוך המלכות, שכולה מליאה גבורות, בודאי שמתבטל מתוק החסד, שהוא תוך אותן הגבורות הרבות וגדולות, א"כ אם יהיה נכנס החסד הגדול שבכולם, שהוא החסד שבחסד, אם יהיה הוא נכנס תחלה, היה הוא מתבטל באותן גבורות, ואח"כ אף אם נכנסו שאר החסדים הקטנים, 
ממש היו גם הם מתבטלים, כי החסד של יום ב', ג
רוע משל יום א', וכן הג' גרוע מהב', וכן כולם. ולפ"ז היו מתבטלין כולם, ולא היו נעשה חיבוק הימין:

ולכך הם נכנסין מתתא לעילא, כי הנה תחלה נכנס בחי' הז"א, ואף שהיא מתבטלת תוך הגבורות, עכ"ז איזה רושם היה עושה, ואח"כ ביום ב' שנכנס בחי' הו', שהוא יותר גדולה, היה נעשה הרושם יותר גדול, וכן ממדרגה למדרגה, 
עד שמתגברים החסדים, וכאשר יבוא יום האחרון, שנכנס בחינת החסד הגדול שבכולם, 
שהוא חסד שבחסד, ובפרט שכבר מוצא איזה הכנה, שעשו שאר החסדים הקודמין אליו, אז מתגברים החסדים ומתמתקים גבורות. נמצא כי הפנימים נכנסין מתתא לעילא, 
ומקיפים מעילא לתתא, וכולם מבינה עצמה אל המלכות כנ"ל:

ונבאר עתה הסדר, הנה לעיל בארנו,
 
כי עיה"כ אמרו עליו, כל האוכל ושותה בתשיעי, כאלו מתענה תשיעי ועשירי, ושם בארנו, כי ט' וי' הם בחי' יסוד ומלכות בסוד הנסירה כנ"ל. אמנם ג"כ נכנסין אז בו בחי' החסדים התחתונים, שהם כללות ה"ח שבמלכות, ובחי' כללותן ה"ח שביסוד, וז"ס כאלו התענה ט' וי'. נמצא כי בעיה"כ,
 נכנסין בו בחינתו, ובחי' יוה"כ שהם יסוד ומלכות, ט' וי'. ואח"כ בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות, נכנסין ד' חסדים אחרים מתתא לעילא, שהוא בחי' ההוד 
ביום א', נצח ביום ב', ות"ת ביום ג', וגבורה יום ד', 
שהוא ערב חג הסוכות. 
אח"כ ביום הראשון של סוכות, נכנס בחי' חסד שבחסד, 

לכן אז אנו עושין י"ט, כי אז נכנס החסד הגדול שבכולן, כי הוא נקרא יומא, כי הוא יומא דאזיל עם כולהו יומין, והרי נשלמו לכנוס בה כל החסדים הפנימים:

ביום א' דסוכות, יכוין שנכנס חסד, נקרא יומא דכולהו, שהוא הוי"ה דיודין, בניקוד סגו"ל כל אות, ועיקרו בחסד, 
לפי שהוא יומא דכולהו יומין, ועיקר חג זה להביא שבע בעולם, וכן תמצא שם זה בניקוד גימ' שב"ע:

עוד תדע, שזה החסד שנכנס במקיף זה, הוא שם א"ל בניקוד ציר"י, גי' ע"א, שהוא כ"ו מ"ה, הרי ביום זה, 
כמו שנכנסו בכל יום מאלו הימים שבין יה"כ לסוכות, כי ביום א' נכנס אות א משם אבגית"ץ וכו', 
וביום זה נכנס אות ץ' במלואו, ועיין עוד לקמן:

והלא גם יש טעם אחר לשיהיה עתה י"ט, והוא, לפי שגם עתה מתחילין לכנס החסדים המקיפים, ועתה ביום א' של חג, נכנס החסד העליון והראשון מבחי' המקיפים כנ"ל,
 וז"ש בזוהר, כי החג סוד וימינו תחבקני, כי עתה מתחיל בחי' החיבוק שהוא בחי' א"מ. 
שהוא מחבק הנוקבא מבחוץ בסוד א"מ. וגם ביארנו לעיל, כי המקיפין נכנסין מעילא לתתא, וע"כ ראוי להיות עתה י"ט גמור, כי בשאר הימים נכנסים החסדים התחתונים, 
ועתה החסד העליון שבפנימים, והעליון שבמקיפין, 

ואמנם שאר המקיפין נכנסין בשאר הימים דחג הסוכות, והנה בוודאי כי א"מ גדול מאוד מן אור פנימי מאוד מאוד, ולכן תמצא כשנכנסו הפנימים קודם חג הסוכות, אז היה חול גמור. 
וכשנכנסו המקיפים שהם יותר גדולים, 
אז הוא סוד חול המועד. 

וביום א' דסוכות, כשנכנסו ב' בחי' ביחד, וגם שהם גדולים, אז הוא י"ט גמור. אמנם הכתוב אומר ולקחתם לכם ביום הראשון, אע"פ שכבר נכנס החסדים פנימים, 
אך כיון שביום זה נכנס הראשון של כל המקיפים, ולכן נקרא יום ראשון, והוא כי המקיפים הם העיקרים:

אכן תשובה זו צריכה למ"ש לעיל, כי הלא כל הכוונה של עתה הוא לעשות חיבוק, ואם כן היום ראשון של חיבוק, הוא יום ראשון של חג הסוכות, כי אור מקיף הוא בחינת החבוק כנ"ל. נמצא, כי בימי בגד"ה, נכנסו שאר המקיפים, 
שהם ארבע מן גבורה עד הוד, 

כסדרן מלמעלה למטה כנ"ל. אחר כך ביום ו' של חג הסוכות נכנס הארת כללות ה"ח המקיפים, בבחי' יסוד שבה. אח"כ בה"ר, כבר ידעת כי מעלת יום זה גדולה מכל שאר הימי ח"ה, והענין כי ביום זה נעשין בחי' רבות, אם בחי' ז' הקפות שבלולב,
 
כמ"ש ע"ה בלולב ע"ש, ואם בחי' אחרת שבהם, כי הלא ביום הזה יכנס כללות הארות ה"ח המקיפים, בבחי' המלכות שבה. וגם כשנכנסו בחי' הה"ג ביסוד שבה כמ"ש בע"ה:

אמנם ענין ה"ג אלו, יש לי ספק, כי מצאתי להר"ר גדליה הלוי, כי הלא מר"ה עד יה"כ, הוא סוד שמאלו תחת לראשי, שהם ה"ג של ז"א עצמן שניתנין אליה, 

וז"ס שמאלו ממש, ואח"כ בה"ר אינם באים גבורות מחדש, רק שאנו מעוררים הגבורות, 
כדי לתת להם כח שיעלו מ"ן ביום עצרת לצורך הזיווג,
 
וז"ס חבטת ערבה בקרקע, כדי לעורר הגבורות שביסוד שבה. 
אך מה שמ"כ אצלי, הוא ממה שזכרתי הוא זה, כי אחר שנכנסו בה כל החסדים, נכנסין בה כל הה"ג ביום ה"ר. ואמנם ה"ג אלו, אינן לצורך הזיווג,
 כי אלו ניתנין לו ביום ש"ע, אמנם ניתנין לה לצורך תיקון ובנין הנוקבא עצמה, כנודע שהוא ע"י הגבורות, והוא לצורך המלכות שבה:

וביאור הענין הוא – כדי לעשות בה בחי' כלי, 
כדי שתוכל להעלות מ"ן ביום ש"ע, באופן כי ה"ג אלו, הם הכלי של המ"ן שבה, וכמ"ש בע"ה בסוד החותם:

אמנם נבאר עתה, ענין ה"ג אלו, אימתי נכנסין. והענין, כי כבר נת"ל, 

כי החסדים שבמלכות שבה, הם נכנסין בבחי' י"ט עצמו, ובבחי' הסוכה כמ"ש בע"ה, אך בחי' ה"ג נכנסין ע"י הערבה של ה"ר, חוץ מאותו שבלולב. ובד' ימים שבין יה"כ לסוכות היא מקבלת ה"ח ממטה למעלה, 
כי עד עתה היתה התיקון דרחל כולו לבנותה, אם מן הנסירה שנטלה ממנו, ואם מן הגבורות ממנו ומאמא כאמור, ולכן היה בסוד שמאלו תחת לראשי, 
ומעתה מתחיל וימינו תחבקני, ליתן לה החסדים, מפני שהוא אומר לה הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, 
לרבוי הדינין שבה, ולכן להמתיק אותה כדי שתהא ראוייה אל הזיוג ביום ש"ע, לכן ניתנין אליה החסדים כאשר נפרש:

והנה עתה באלו הד' ימים, מקבלת מהחסדים דאמא, ביום א' הוד, ובב' נצח, וביום ג' ת"ת, וביום ד' גבורה. והטעם, כי ידוע שהחסדים הם ה' כנודע, והם מתפשטים בחג"ת נ"ה, והם ז', כי יש להם ב' כוללים, א' ביסוד, ולכן נקרא כל, שהוא כולל כל הה'. ועוד כולל ב' במלכות, ולכן נקרא כלה, 
שהיא כללות הה'. וכבר כתבתי לעיל, שנטלה רחל בעיה"כ הב' כוללים מן הה"ח דאמא, שהם יסוד ומלכות, ואף שבאו שלא בזמנן, כי עדיין היה לה לקבל תחלה הה"ג דאמא ביה"כ,
 
אלא כי בעיה"כ קבלה רחל מאמא אורות שבנה"י שלה, אגב זה קדמה ונטלה כל אלו הב' כוללים קודם זמנם, שהוא במקום ההוד עצמו, ונמשך לה אורם, אגב האורות אחרים שהיתה מקבלת, לכן עכשיו מקבלת כסדר ממטה למעלה, 

כי כן התחילה ממטה למעלה בב' כוללים שהם התחתונים, לכן באלו הד' ימים אין אומרים תחנונים, לפי שמקבלת חסדים פנימים שלהם. ולא כן בימים שבין ר"ה ליה"כ, שהיא מקבלת גבורות וגבורות, לכן אומרים תחנונים. 

וביום א' דסוכות, היא מקבלת אור החסד הפנימי, 
שהוא העליון והגדול שבכל ה"ח.
 ומקבלת המקיף ג"כ שלו, 

לכן הוא י"ט, שהיא מקבלת א"פ וא"מ דחסד אמא, וגם מקבלת א"פ וא"מ דחסד דז"א. והנה א"מ דאמא, 
אנו ממשיכין אותה לרחל, ע"י מצות הסוכה, 
כי היא סוכת שלם. ולפי שהיא בחי' וימינו תחבקני, 

ובזרוע יש ב' פרקין שלימים, ואחריהם הוד שהוא טפח,
 ולכן שתים כהלכתן, 

ושלישית אפילו טפח. וחסד דז"א, 
אנו ממשיכין אותו ע"י נטילת הלולב הפנימי, וע"י הקפה שאנו מקיפין בלולב בכל יום, אנו ממשיכין המקיף. 
הרי שביום א', קיבל אור גדול, חסד עליון דאמא א"פ וא"מ, וחסד עליון דז"א א"פ וא"מ. 
וביום א' דח"ה, מקבלת היא מקיף דחסד
 ב' דאמא ע"י הסוכה כנ"ל, שהוא חסד המתפשט אל הגבורה, וגם חסד ב' דז"א, א"פ ע"י הלולב, וא"מ ע"י הקפה.
 וכן עד יום ז', הכל ממעלה למטה, 

ולכך הוא מועד, לפי שאז יש אורות מקיפין, כי גדול אור המקיף, ולא כן בד' ימים שאחר יה"כ, שאין בהם מקיף אלא א"פ לבד, ולפי שאינן מחסד העליון, 
לכך הוא חול המועד, ולא יום טוב ממש:

שער חג הסוכות – פרק ב:

סוד הסוכה, מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי,
 בסוד דוד, שהוא בחי' המלכות, אמר זה, 
מכל – כי כל נקרא היסוד, והוא המלמד אותה, ומה שמלמד אותה הם ב' דברים, 
תורה שבכתב ותורה שבע"פ, שהוא ממשיך אליה הטפה מחו"ג דאבא, והיינו תורה שבכתב. ומאמא, 
דהיינו תורה שבע"פ. וזה מלמדי. והשכלתי – ע"י יסוד דז"א, שהוא המשכיל אותה כנודע, 

כענין משכיל על דבר, 
הגורם להיות המשכיל על דבר, שהוא המלכות. 
גם הוא יהיה לו חלק מאור הנשפע, וז"ס ימצא טוב. והנה היסוד עצמו, הוא המלמד, שהוא ה מתגלה אליה. 
ולפי שנכללים בו ב' היסודות – סוד אבא, שמגיע עד היסוד דז"א. וכן יסוד דאמא, המחיצות יורדות עד למטה וכלולים, לכן אמר מכל מלמדי השכלתי, לשון רבים:

ואמר כי עדותיך שיחה לי, עדותיך – הם הב' דעות,
 וזהו עדות, דעות, כענין אל דעות ה', 
שהם ב' היסודות דאמרן דאו"א, שיחה לי – הנה שיחה הוא הדיבור בלחש וחשאי ובהסתר,
 
כענין שיחת אנשים. והכוונה, 
כשהדיבור דז"א מתגלה ומלמד אותה,
 גם ב' היסודות דאו"א, 
שהם עדותיה, הם מדברים ומשפיעים ומאירים בה בלחש ובהסתר, שהם אינם מתגלין, 
אלא הם בכח נעלמים ונסתרים בתוך יסוד של ז"א:

והנה יסוד דאמא שסיום שלה הוא בשליש הת"ת שלו, 

הוא סוד סכך הסוכה, והיא נקראת סוכת שלם. 
ואור המחיצות, יורדת ונמשכת עם החסדים המתגלים מיסוד שלה, הם דפנות שבתוכה. 

ולכן אמר ת"ק, המשלשל דפנות הסוכה מלמעלה למטה, 
הוא לצורך הז"א עצמו, 

כי לעולם הז"א נוטל האורות בדרך או"י מלמעלה למטה, והנוקבא נוטלת האורות בסוד אור חוזר. 
והנה אחר שחוזרים החסדים המגולין, 
ועולין למעלה בסוד אור חוזר, גם אור המחיצות דיסוד שלה,
 חוזרין לעלות ממטה למעלה. 

לכן מלמעלה למטה שהוא אור ישר לצורך הז"א, 
אם גבוה מן הארץ ג"ט פסולה, 
שאז לא נכנסת אמא בתוכה עד שליש ת"ת, 
אלא היא בראש ת"ת, או למעלה יותר, 
אז יש שיעור ג' מדות עד היסוד, 
ואין אור המחיצות נמשך עד היסוד אז.
 
אבל כשאמא נכנסת תוך הזעיר אנפין, עד שליש ת"ת, 
אז לא יש עד היסוד, 
אלא שיעור קומת ב' מדות וב' שליש מדה,
 שהוא פחות שליש, 
ואז אור המחיצות דיסוד אמא נמשכת, עד היסוד שלו, 
דכל פחות מג' כלבוד דמי:

אבל ממטה למעלה,
 שאז האורות הם לנוקבא בסוד אור חוזר, 
אם גבוה י' טפחים, דהיינו המדה עצמה שאמרנו בו, 
שהוא פחות מג', כי זה כל שיעור קומתה, 

כי ראשה מתחיל משליש ת"ת שבו עד רגליו, 
והם שם כל י' מדות שלה, 
לכן די במחיצות שיעלו עד י"ט, 
דהיינו ממלכות שבה עד כתר שבה:

ור' יוסי אמר, דלעולם אף כשהוא אור ישר, 
הכוונה הוא להמשיך אל הנוקבא, לכן אזלינן לקולא, וכשם שמלמטה למעלה י"ט שהיא שיעור קומתה, 
כך ממעלה למטה די בי"ט כי הכל רומז אליה:

ואפשר דלא פליגי כפי הסוד, 
וזהו לפי שיש ג' מיני אור,
 במה שנמשך מיסוד אמא – יש בחי' אל הז"א,
 ויש בחי' אל הנוקבא. 
ויש בחי' לשניהן יחד. 
והנה ת"ק, דיבר בבחי' שלו לבדו, 
דהיינו מלמעלה למטה. ובבחי' שלה לבדה, 
ממטה למעלה. ור' יוסי דיבר, 
באומרו בבחי' שהוא לצורך שניהן יחד, 

וזהו בבחי' סוכה, הויה אדני שעולה כמנין סוכה, שהוא בחי' של שניהן יחד, וכיון שיש לה ג"כ חלק בבחי' זו, 
לכן בין מלמעלה למטה, ובין מלמטה למעלה, 
לעולם בעינן י"ט:

ומה שאמרנו שהסוכה שהוא למעלה מך' אמא פסולה, 
היינו כשאמא שהיא הסכך, 
לא נכנסה כלל תוך הז"א, אלא היא למעלה מראשו,
 ואז היא פסולה, שאינה ראוי לדירת אדם דהיינו ז"א. 
וזה סוד שאין אדם דר בתוכה, 
כי ז"א נקרא אדם, שעולה מנין שם מ"ה,ואין דר בה,
 כי היא למעלה ממנו:

שער חג הסוכות – פרק ג:

ונבאר סוד הסוכה – כי הלא לעיל בארנו,
 כי ב' בחי' של החסדים הם – בחי' א' מן הז"א עצמו, 
וזה נעשה ע"י הלולב. 
ובחי' ב', הוא שלוקחת מן אמא עצמה. ושם בארנו, 
כי אלו החסדים נמשכין בה ע"י סגולת הימים עצמן הוא, 
כי הלא מי הגורם שימים אלו יהיה ימי חג וי"ט, 
ודאי הוא שהוא ע"י עשיית הסוכה, 

כי הרי חג הסוכת נקרא. וכן שבעת ימי הסוכה נקראו, ולא ז' ימי הלולב. א"כ נמצא, 
כי סגולת הימים אלו, נקשר עם עשיית מצות סוכה. 
וא"כ נמצא, כי אלו החסדים נמשכין אליה, 
ע"י עשיית הסוכה:

והענין – כי כבר בארנו, כי החסדים הנכנסים בה, 
בז' ימי הסוכה, הם המקיפים, כי הפנימים כבר נכנסו מקודם, ואז הוא סוד הסוכה, שאדם חייב לישב בה כל ז' ימים אלו,
 כי הסוכה הוא סוד א"מ אל הנוק' שבחי' חסדים, ואנו בני מלכים, בני הנוקבא העליונה רחל, 
אנו עושין כנגדה, ויושבים תחת הסוכה, לקבל א"מ ההוא, וישאר אור מקיף זה, יסכך אלינו ויקיפנו מכל צדדים, 
ולכן ישראל היו מוקפים במדבר בז' ענני כבוד, כי כבר ידעת, כי כל הענן הוא מצד החסד, כמ"ש כי ענן י"י עליהם יומם, 
ואין יומם אלא החסדים. 
יומם יצוה י"י חסדו, ולכן ענני כבוד בזכות אהרון איש החסד, 
הם המקיפים של החסדים, והם ז' עננים מחסד עד המלכות כמבואר לעיל בסוד ז' ימי הסוכה:

להרח"ו ז"ל – ארז"ל, כי הסוכה סודה למתק הדינין ובזה נבין מחלוקת רז"ל חד אמר, סוכה דירת קבע בעינן.
 וח"א, דירת ארעי.
 
והענין, שיש במלכות ב' בחי' אחר הנסירה, 
ר"ל ב' אלהים כחות הדינין שננסרו ונתחברו לה, 
וב"פ אלהים, גי' קבע. וסבר האי תנא, כי לזה בא המיתוק. 
ומ"ס שהמיתוק בא, להמתיק הה"ג דמנצפ"ך, 
שעולין ע"ה גי' ארעי. וא"ת מאי נפקא מיניה, אך הענין, 
כי מר סבר כיון שבא להמתיק הב' אלהים, 
שהוא סוד החיבוק, ובזה לבד די. 
ומר סבר, שאינו אלא מתוק מנצפ"ך, שהוא ענין הזווג:

מ"כ, סוכה גי' אלהים, ולפי שהסוכה רומזת בבינה, 
שיש בה שם אלהים, שבו ק"ך צרופים. 
וכ' אמה, כל אמה בת ו"ט, 
הרי ק"ך טפחים. סוד הסוכה כי סוכה גי' כ"ו ה"ס, 
והם הויה אדני. והנה רוחב הסוכה ד' ומשהו,
 נגד ד' אותיות השם. (א) ו"ק. וקוץ היו"ד הוא משהו, 

כי אינו אות שלם. וגבוה י', 
נגד הוי"ה דיודי"ן, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, 
יש בו י' אותיות. 
ויכוין ע"י שם זה שעולה חסד, לחבר הויה אדני, 
בסוד חיבוק הימין, הנעשה בסוכה:

הגהה (א) צ"ע שהוא נגד הדין דהא הלכתא סוכה צריך להיות ז' טפחים כמבואר בפוסקים ראשונים ואחרונים וכ"מ לקמן ועיין בטור סימן תרל"ד. וברמב"ם פ"ד מהלכות סוכה:

והנה אמרו רז"ל צל סוכה בעינן, 
ולא צל דפנות. היינו – כי הכוונה להביא מקיפי אמא, 
שהם צל סוכה, וצל דפנות מקיפי ז"א, 
אינו כ"כ בהכרח לכוין. כי בכלל מאתים מנה, וכשבאים מקיפי אמא הגבוהים ממקיפי ז"א, 
ועומדין עליהן מלמעלה. 
ממילא הוא שכבר נעשו הדפנות, ונכנסו מקיפי ז"א. 
לכך צריך לעשות הדפנות קודם לסכך.
 
(ב):

הגהה (ב) והוא כדעת לבוש ולא כדעת ב"ח שמכשיר בדיעבד וק"ל:

לכן מאחר שא"א כלל לשום דין ליינק ממקיפי אמא, כי עולם חסד ורחמים, לכן הסכך בדבר שאינו מקבל טומאה. 
אבל מהדפנות דהיינו זו"ן, מסיומי קוצוותיהן יונקים ישמעאל ועשו, ומקבלין טומאה.
 
וטעם היות סוכה גבוה מכ' פסולה, בסוד י' הויות שבקומת ז"א בנקודותיהם, והם מלובשים תוך י"ס שהם הכלים,
 הרי כ'. ועד תכלית קומת ז"א יש השגה, אבל בבינה עצמה, אתר דקיימא לשאלה היא, ואין יודע מצל סוכה, 

ועיין בקונטרס מה שכתבתי אני חיים. סוכ"ה במלואו, סמך ו"ו כ"ף ה"ה, גי' רח"ל:

למהר"י ז"ל – סוד הסוכה, צריך לכוין בשם אהי"ה דיודי"ן, 

(ג) קס"א, לצד דרום. והסכך יכוין לשם קנ"ו, אלף הי יוד הה. בקרקע יכוין לשם קנ"ו הב', אלף הה יוד הי. 
במזרח יכוין לשם קמ"ג, אלף הא יוד הא. בצפון 
יכוין קמ"ז, אלף ה"א יו"ד ה"ה. במערב יכוין קנ"ב, אלף הא יוד הי. (נ"א אלף הה יוד הה.):

הגהה (ג) 

עיין בספר ל"א, שער עולם וכמ"ש בע"ה שער הנ"ל, ותבין הסדר של אהי"ה אלו, וגם בכוונת חנוכה:

ותכוין, כי שמות אהי"ה אלו, עולין תתקי"ד, ושם שדי במלואו גי' תתי"ד. והנה יש שם אל, ששרשו ג' יודין וא' שבשם אהי"ה. עוד יש אל, שהוא משורש שד"י. 
הרי ב' אל. ואל של הניקוף הם ג' אל,
 עם ו' אותיותיהן וע"ה, הרי ק', ותתי"ד דשד"י, הם תתקי"ד. 
ותתקי"ד דו' שמות אהי"ה הנ"ל, הם ביום זה:

וכמו שנכנסו בכל יום מאלו הימים,
 בין יה"כ לסוכות,
 
כי ביום א' אחר יה"כ נכנס א' דאב"ג ית"ץ וכו', 
וביום ז' נכנס אות צ' במילואו, גי' תתקי"ד,
 הרי ג"פ תתקי"ד, עולה אלפים תשמ"ב.
 וכן עולה שם מ"ב ב' אלפים, ושם ר"ת ז' מאות,
 ומ"ב הנותרים הוא עצמותו דמ"ב. כמשרז"ל שבכל יום מאלו הימים שבין יוה"כ לסוכות, 

נכנס אות א' עם החסד שנכנס, חוץ מאות א' שהיא כוללת כל השם כנודע. 
ולכלול כל החסדים, נכנס אות ץ' כנ"ל, עם החסד הגדול, שהוא חסד דכולהו יומא. 
והניקוף שלו א"ל של אל במלואו, 
נקרא היקף, שכן בגי' היקף. ובשאר הימים יכוין ביום ב', לאות ב' של אבגית"ץ, וקר"ע שט"ן.
 וכעד"ז, עד צדי. ויגל פז"ק, פסוק ביומו, ואבגית"ץ, ושקוצי"ת שניהן משמשים ביום ז', כי אבגית"ץ כולו מנהיגו לשם מ"ב:

מיד אחר יה"כ, ישתדל בעשיות הסוכה,
 ויעשנה במקום נקי וטהור, ויזהר מדברים הפוסלים אותה כמ"ש רז"ל. וביום ד' שהוא ערב סוכות, 

יש להרבות בצדקה, והוא כי עתה עליות רחל, 
הנקראת צדק, ויש לחלק הקופה לעניים. וילך לטבול, 
ויכוין כונת הטבילה שנתבאר כבר:

ויתקן הסוכה בשלחן מסודר בד' רגלים,
 ומטה לשכוב בה. וישים שולחן בדרום, מנורה בצפון, והמטה ראשה למזרח, ורגליה למערב. וטוב להדליק ז' נרות, נגד ז' צדיקים הבאים בסוכה – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, ודוד. ויכוין, כי כל עליות סוכות, הם בבחי' חסדים, בין בחסד ז"א, בין בחסד או"א, ובין בחסד א"א, ובין בחסד ע"י. 

ודרך כלל יכוין בז' ימי החג, שם ס"ג, הזכרים בצירי והנקבות בפתח, ויתפלל ערבית כמו בערבית דפסח. ואח"כ יבא לביתו, ויכנוס לסוכתו:

שער חג הסוכות – פרק ד:

ענין הסוכה, כבר נת"ל, כי סוד הסוכה הוא בחי' המקיפים של החסדים דאימא. והנה ראוי שתדע, כי הלא ארז"ל כי כמה מיני סוכות הם – סוכת גנב"ך ורקב"ש וכו'. 

אמנם שורש כולם, הם ג' מוחין, וכנגדם הוזכר בפסוק ג"פ סוכה, שנאמר בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכת, כי בסוכות הושבתי וכו'. 

הרי ג"פ סוכת בכתוב, והוא, כי הלא מצינו בזוהר ובתיקונים בחי' שונות, כי פעם אחד אומר, כי סוכה, הוא אמא עלאה דמסככא על בנין. ופ"א אומר, כי סוכה, 
היא מלכות תתאה. ופעם אחד אומר, 
כי סוכה חיבור זו"ן, הוי"ה אדנ"י:

אמנם סוד הענין הוא – כי לעולם סוד הסוכה, היא בחי' אור הבינה, המסככת על בנין.
 אבל מציאות סיכוך זה, הוא בא' מג' בחי' הנ"ל, 
והוא, בחי' א"מ אל המלכות לבדה, ובחי' מקיף אל ז"א לבד, ובחי' א"מ לזו"ן ביחד. וכל ג' מקיפים אלו,
 הם מן הבינה, כי היא הסוככת ומקפת על הבנים:

אמנם לטעם זה, ג"פ נזכר סוכה בזה הפסוק, ב' פעמים הם חסרים בסכת, והג' מלא בסוכות. כי ב"פ החסרים, הן נגד מקיף ז"א, וכנגד נוקבא לחודיה. 
אך בסוכת הג' מלא, היא נגד הזו"ן ביחד. והענין, 
כי סוכה מלא, גי' כ"ו ה"ס. פי' – שהם הוי"ה אדנ"י, זו"ן ביחד, הסוככים ומוקפים מאמא עלאה, לכן הוא מלא בוי"ו. 
אך סוכה חסירה, הוא א"מ אל הז"א לבדו, אל הנוקבא לבדה, כי סוכה בלא וי"ו, וע"ה, גי' אלהי"ם, 

וזה סוד המלכות הנקראת אלהים, המוקפת מאימא עלאה. או פי' אימא עלאה, הנקראת אלהי"ם, המסככת לז"א לבדו. אך סוכה מלא, הוא חיבור זו"ן:

אבל לעולם כל בחי' סוכה, אינו אלא א"מ של בינה על הבנים. והענין, כי הלא יש בחי' ז"א שהוא גבוה מן הנוקבא, כי הנוקבא מתחלת מחזה ולמטה, אך משם ולמעלה, 

נמצא הז"א מוקף מאמא הוא לבדו. גם יש בחי' זרוע ז"א המחבק את הנוקבא לבדה, וימינו תחבקני, 
ושם הם ביחד בסוד זו"ן. וכבר נודע,
 כי החבוק הוא אור מקיף. וגם יש בחי' א"מ אל הנוקבא לבדה מאחורי הז"א, וכמ"ש בע"ה, והרי הם ג' בחי':

ונבאר עתה ענין הסוכה המסככת לשניהן, שהוא בחי' זרוע ימין דז"א, המקיף את הנוקבא. 
כי הלא באותו הזרוע ימין, יש בו בודאי אור המקיף אותו, והנה כשהוא מחבק את הנוקבא, נמצא מוקפת ומסוככת בו, 

והנה נודע זה שארז"ל, כי עיקר הסוכה הם ב' דפנות כהלכתן, וג' אפילו טפח, 
והוא ענין חיבוק הזרוע הנ"ל, והוא, כשהאדם מחבק את אשתו, הנה היא עומדת פב"פ, ואז מתחבקת בזרועו. והנה בזרועו יש בו ג"פ, א' היא הפרק הסמוך לכתף, ופרק הזרוע עצמו,
 
ופרקי של אצבעות. והנה כשאדם מחבק, הוא מחבק בצד שמאל של נוקבא, עם פרק העליון של הזרוע עצמו, 

אחר כך כופף זרועו יותר, ומחבק האחור של הנוקבא, 
בפרק ב' של הזרוע, הרי הם ב' דפנות גמורים, ואמנם עוד כופף דופן ג' שהוא פרק היד עם האצבעות לבדם, 

הנכפף ומחבק צד הפנים של הנוקבא, 
וזהו שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח, 

כי צד הפנים של הנוקבא אינה בבחי' חיבוק כולה, 
רק בחי' שיעור טפח ממנה לבד, 

גם יש סוכה העשוי כמבוי מפולש, 
שצריך שיניח פס א' שיהיה בו טפח ומשהו, 
ומעמידו בצד א' בפחות מג' לדופן זה,
 ופחות מג' לדופן זה, ו עיד"ז נכשר. והענין,
 כי הלא רחל, בין בהיותה עומדת אב"א או פב"פ,
 לעולם אין ניכר יציאתה, 

אלא בקו אמצעי כנודע, כנגד החזה. 
ובינה, הנ"ה דבינה נודע הוא, 
כי הם מתפשטות עד סיום רגלי ז"א, והנה הנוקבא היא בנתיים בקו האמצעי. 

ונמצא מוקפת ב' דפנות שהם נ"ה,
 והוא כנגד קו האמצעי באמצע, והרי הוא כמבוי בב' דפנות זו כנגד זו, והחלל בנתיים, ששם עומד האדם בתוכם, 
שהוא הנוקבא. ואמנם נקרא מבוי מפולש, 
אך דינו הוא שיביא פס א',
 שיהיה בו טפח ומשהו ומעמידו וכו' כנ"ל, 
באופן שתהיה הפס זה מכוון בנתיים בין ב' הדפנות, 

ועי"ז נכשרת. וסוד הפס הזה, הוא סוד היסוד של אמא, 
שהיא כלה ונפסק בחזה דז"א, 
ושם ודאי הוא מובדל מנה"י דאמא עצמה, 
רק שהוא באמצע שתי הדפנות, 
והוא סוד הפס הניתן באמצע הדפנות בראש של מבוי, 
ובזה מוכשר:

אמנם זהו הפס שהוא היסוד, הוי שיעורו טפח. והענין – כי בטפח יש בו ה"ח או ה"ג כנודע, שהם ה' אצבעות שיש ביד, 
והוא שיעור הפס, הרי נתבאר צורת סוכה העשויה כמבוי שאינו מפולש, ע"י פס טפח. והענין – כי אותו אור של אמא אשר בתוך הז"א, יש כנגדו א"מ חוץ לז"א, 
ושם עומדת הנוקבא חוץ לז"א, ונמצא כי היא מוקפת מן אותו אור דאמא, בסוד מבוי שאינו מפולש כנ"ל. 
העולה מכל זה, 
כי הסוכה בכ"מ, הוא סוד א"מ של אמא, 
המסככת את הבנים:

(מע"ח – צריך שיעשה הסוכה, באופן שיראו הכוכבים מתוכה,
 כי הכוכבים הם ניצוצי החסדים, שדומה לכוכבים. ועיין בכוונת ופרוס ויובן):

אמנם ענין סכך הסוכה שאמרו רז"ל, 
אם הוא למעלה מכ' פסולה. הענין הוא – כי הלא הדפנות של הסוכה, כבר בארנו, שהם ב' קוין של נ"ה דאמא, 
העומדים באורך הז"א מלמעלה למטה. אמנם הסכך, 
הוא למעלה מב' קוין דנ"ה דאמא, 

והוא סוד ת"ת של אמא, שהוא הסוכך למעלה ע"ג ב' דפנות, שהם נ"ה. והנה נודע, 
כי חצי תחתון של ת"ת דאמא, הוא הכתר דז"א, 
והוא סוכך על הז"א, ומכ"ש על הנוקבא כנודע, 

והנה כתר לשון היקף וסובב וכותרת,
 כי הת"ת דאמא סוככת מלמעלה, בסוד סכך וגג הסוכה, והנה תחת סכך זה, עומדים זו"ן, 
וכל א' ארכה י"ס, הרי הם כ' ספירות, וסכך זה נמצא שעומד גבוה שיעור כ' אמה, כי למטה מסכך זה,
 יש כ' אמה, שהם כ' ספירות דזו"ן:

והנה עד כ' אמה, אדם יודע שהוא יושב בצל סוכה פי' – כי הזו"ן אינם משיגים למעלה ממדרגתו, 
והז"א הוא שם מ"ה, שהוא גי' אדם,
 וכן נוקבא נכללות בשם אדם, כנודע זכר ונקבה בראם, 
ויקרא שמם אדם. והנה אדם זה שהוא ז"א, 
אינו משיג למעלה מכ' אמה, 
שהוא למעלה מחצי ת"ת דאמא, ואינו מכיר האדם, באותו הסכך העליון למעלה מן הכתר,
 כי הוא גבוה למעלה מכ' אמה, שהוא למעלה ממנו,
 לכן שיעור הסכך עד כ' אמה ותו לא:

אמנם פי' מלת סכך הוא – כי כבר בארנו,
 
כי הכתר כולל כל מה שלמעלה ממנו, ויש בו כללות כל מה שלמטה ממנו. גם ענין אחר, 
כי הרי הת"ת עצמו של אמא, 
בודאי שכל האורות שלה שמשם ולמטה

, כולם עוברים דרך שם ודאי, 
א"כ נמצא, כי ת"ת של אמא אשר ממנו נעשה הכתר דז"א,
 יש בו כללות כל מה שלמטה, וכל האורות של מטה ממנו, 
כולם עוברים בה. והנה אורות של בינה הנכנסין תוך הז"א, 
כבר בארנו שהם ק' אורות, ק' ברכות, 
שהם ס"ג ומלוי ל"ז שהם גי' מאה, 
שהוא מקום המכוסה והמגולה, 

וכמבואר בסוד ששה בני לאה ע"ש והנה כולם הם למטה מכתר דז"א, שהוא ת"ת דאמא,
 לכן הכתר הזה נקרא סכך, 
שהוא גי' ק', כנגד ק' אורות דבינה הנכנסין תוך ז"א,
 וכולם נכנסין דרך הכתר והסכך הזה, 
וגם כי כולם נכללין בו, ומניחים הרושם שלהם בו, 
רק שזה האור של הסכך הוא בבחי' א"מ כנ"ל, 
והוא בבחי' הסוכה שהוא א"מ:

שבעה ימי הסוכות, הזווג הוא בסוד ו"ק, 

וזווג יום ש"ע הוא בבחי' היסוד, אחר שנכללין בו כל הו"ק, לכן היסוד ו'. וז"ס הנזכר בזוהר בס"ת בזוהר פרשת בראשית ד"ט ע"ב, שחוזרת להעשות בעת הזווג בחי' ו', 

כי הו' קצוות שהם ב' גדפוי דא', והם סוד ב' יודין שבה, ומיטמרין ונכללין תוך ו' דא', ואינה ניכרת אלא ו' לבד, לכן הוא יום א'. אך פסח וסוכה הם ז' ימים שהם ו"ק. 

(צמח, הרח"ו ז"ל היה נותן בערב סוכות,
 הקופה לעניים, ואמר שאז מועיל הצדקה מאוד, 
מפני שאז רחל הנקראת צדק, עולה במקום הצדקה. ויזהר שלא לדבר בסוכה אלא בד"ת, כי מצות סוכה גדולה קדושתה, 

עד כי עצי סוכה אסורים בהנאה. ויהיו עניים מאוכלי שולחנו, 
כי חלק האושפיזין צריך לתת לעניים, 
כי זה תאוות צדיקים, שעניים יאכלו חלקן. ויעמוד על רגליו ויקדש, כמ"ש כבר בקידוש דפסח. 
ויברך לישב בסוכה, והוי"ה זו נקוד סגול ביום א' דסוכה. 

ויברך שהחיינו. ואחר סעודה נכון ללמוד מסכת סוכה, 
וצריך לישן בסוכה, ואין לפטור עצמו כ"א באונס גדול,
 ומותר לשמש מטתו בסוכה:

שער הלולב – פרק א:

ענין לולב ומיניו, הם ד' אותיות הוי"ה, וכולם בז"א, 
הנקרא הוי"ה, ואינם בנוקבא כלל, והויה זו היא בסוד ב"ן דההין, וכנגד ה' אותיות המלוי, בבחי' מלוי ההין דב"ן, 
הם סוד ג' הדסים, וב' ערבות, 
שהם ה"ח מחסד עד הוד, 
וכל הה' נוטלם הלולב, יסוד הנקרא כל, 
גי' יפ"ה, ה"ח הנ"ל, כל א' כלול מי', 
וניתנין לאתרוג הנקרא כלה, כל ה' הכלולה, 
והנה יוד יש בו ג' אותיות, נגד ג' הדסים, שהם חג"ת. (
כי חג"ת כל א' יש בו ג' פרקין הרי ג' משולשים). 

וכל א' כלול מן הג', כי הם עבות, 
א"כ הם ג' של ג"ג הם ט', וכנגדם יו"ד וא"ו דלת מלוי המלוי של יוד דהוי"ה, הם ג' של ג"ג שהם ט', 
והטעם כי כל א' מהג' עבות, כלול משלשתן כנ"ל
. הה' ראשונה, בסוד ערבי נחל, יוצאין מנחל עליון, 
שהוא בבינה, והם נ"ה, דעד תמן אמא עד הוד אתפשטותה. 

והנה מלוי ה' זו בההין, ובהיותן ה' בסוד מלוי, 

הרי הם ב' ההין, נגד ב' ערבות. ובסוד מלוי המלוי, הם ד' ההין, כזה – ה"ה ה"ה. והם ב' נגד נ"ה דז"א, וב' דנוקבא, ונכללין אלו באלו כנודע, כי מכח נ"ה דז"א נעשין של נוקבא, 

לכן שרשם הם ב' ערבות לבד, דוגמת ההדס אע"פ שכללותן ט', אינו אלא ג' הדסים. ושורש ערבות אלו מנ"ה דבינה, ה' עלאה המתפשטת עד שם, ומגדלת נ"ה לז"א, וכן לנוקבא כנודע, לכן נרמזו בה' ראשונה שבשם כנ"ל. 

ו"ו דהוי"ה, בסוד לולב יסוד, ומילוי היא ב' ווין, והם סוד ו"ק דז"א, הוא ו' ראשונה, וו"ק דנוקבא הוא ו' שנייה, וכולם בסוד הלולב, שהוא השדרה הכולל כל הו"ק. ואח"כ מלוי המלוי, הרי ד' ווין, ו"ו ו"ו, והנה ב' ווי"ן ראשונים כבר נת"ל. 

אך ב' ווין של מלוי המלוי, הם סוד ווין זעירין, שהם יסוד דידיה דז"א, דכליל שית בקרטיפא חדא, וגם הוא נקרא ו' זעירא. וכן יסוד דידה דנוקבא ו' זעירא תנינא של מלוי המלוי:

ה' אחרונה, אתרוג, מלכות, והוא במילוי ב' ההין ה"ה, והם סוד העטרה של יסוד דז"א, 

ונודע שיש לה בחי' חסד בפ"ע כנודע, שאע"פ שהם ה"ח לבד, עכ"ז יש בחי' חסדים אל יסוד, הנקרא כ"ל. ובחי' חסדים אל הנוקבא כלה. וב' ההין אלו, הם סוד החסד הבא אל המלכות ושניהן שהם החסד והמלכות, הם סוד ב' ההין של המלוי,
 
ובסוד מלוי המלוי, הם ההין אחרות, ואלו הם כנגד המלכות לבדה בהיותה נפרדת מז"א, היא אשתו, ואינה סוד העטרה. לכן העטרה רמוז במלוי. והנוקבא נרמזת במלוי המלוי, 
ויש בה ג"כ ב' ההין, שהם ב' הבחינות עצמן, הנזכרות בעטרה עצמה, שהם החסד והמלכות:

הרי כל סוד הלולב בשם הוי"ה פשוט, בסוד ו"ק דז"א, ובמילוי דב"ן, ובמלוי המלוי, לפי שכל כוונת הלולב, היא להמשיך החסדים לצורך הנוקבא, כנודע כי כל הגבורות ביום ר"ה, 
בסוד שמאלו תחת לראשי, וצריכין למתקם בחסדים, 
לצורך זווג ש"ע, לכן כוונת דהויה של הלולב ומיניו, 

בסוד ב"ן דההין שבמלכות:

הד"ס גי' חיים, שהם סוד החיים הנמשכים מבינה לז"א, בחג"ת בגופא דיליה. סוד ההד"ס, ג' אבות כנודע, 

אמנם לולב, גם הוא גי' חיים, רק שהוא סוד החיים הנמשכין מן היסוד הנקרא לולב אל המלכות. לכן ב' מינין אלו, הם גי' חיים. משא"כ בערבי נחל ופרי עץ הדר. 

ולפי שהחיים נמשכין מבינה לז"א הם יותר גדולים מן החיים הנמשכין מן היסוד הנקרא לולב אל הנוקבא, 

כי חיות הז"א הוא מאו"א, הנקראים חיים כנודע, אך חיות המלכות, מכללות הארת של החסדים אשר נשארו ביסוד, ומשם חיי המלך, לכן ההדס יש בו א' יתירה על הלולב, 

כי הדס ס"ט, ולולב ס"ח. ובזה תבין, כי הבינה נקראת אלהים חיים, כי הם ב' חיים מאו"א. אך היסוד נקרא אל חי, 

כי הוא חיות אחת לבד, ממנו אל הנוקבא. לכן תדע, למה נקרא היסוד אל חי, דוגמת הבינה:

הד' מינים, הם רמוזים בד' אותיות של שם,
 
כי ג' בדי הדס, הם נגד י' ראשונה של שם, דאית ביה ג' קוצין – קוץ עליון וקוץ תחתון, וגוף הי', הרי ג'. ערבה, נגד ה' שבו, שיש בו ב' אותיות ד"ו, וכנגדן ב' בדי ערבה. ולולב נגד ו'. 
ואתרוג נגד ה':

ולהיות כי כל הכוונה, להמשיך אל הנוקבא, ושם ב"ן הוא הנוקבא, לכן הד' מינים הם רמוזים בשם ב"ן.
 
כי ג' בדי הדס, נגד יוד מלא, שיש בו ג' אותיות, ומלוי המלוי הם ט' אותיות, לכן צריך ההדס שיהיה משולש, שהם ג' של ג"ג. וגם בדי ערבה נגד ה"ה במלואו, הם ב' ההי"ן, 

והוא שנחל שבבינה שהיא ה"ה, עד הוד אתפשטותא, לכן נקרא ערבי נחל, כענין מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש, כי יעקב קטן הוא ו' זעירא שבתוך ה', שאין לו ראש, 

ואחר שיונק מן הנחל, מרים ראש, ונעשה ו' עם ראש, ומיעקב נעשה ישראל, שהם אותיות לי ראש. לכן ב' בדי הערבה, הם נגד הה' במלואו, וגם מלוי המלוי הם ב' ההין אחרונות, שהם נ"ה דאמא ממש המתפשטים בו. 

והלולב ב' ווי"ן, שהם היסוד והדעת כנ"ל. והאתרוג נגד ה' האחרונה, והם ב' ההין שהוא מלכות שבו כדאמרן, וה' המלוי היא המלכות עצמה, שהוא הנוקבא:

צמח – אופן קשירת הלולב עם מיניו, 
תשים ג' הדסים, א' בצד ימין, וא' בצד שמאל, וא' באמצע. 

והלולב תקח אותו השדרה נגד פניך,
 כי צד הימין שלו הוא לימינך, והשמאלו לשמאלך. 
ואותו בדי הדס שתשים באמצע, 
תטה אותו לצד ימין, 

כי כבר ידעת כי הלולב הוא היסוד, 
המושך מן דעת דרך חוט השדרה, 
והבד ימין הוא חסד, 
והבד שמאל הוא גבורה,
 והבד האמצעי הוא ת"ת,
 
כי היא מטה כלפי חסד, לכן תטה אותו אל הימין, וידעת כי ג' הדסים הם נגד חג"ת. וב' ערבות הם נ"ה, 
ותשים א' בימין, וא' בשמאל. כך שמעתי מהר"ן, 
שאמרו בשם הרח"ו, שאמר בשם מורי זלה"ה:

שער הלולב – פרק ב:

ונבאר סוד הלולב וד' מינים מה ענינם, הלא נודע, כי הוא רומז לד' אותיות הויה, והנה נודע אצלינו, כי ה' אחרונה שבשם, הוא סוד מלכות דז"א, שהיא העטרה שלו, ואינה הנוקבא ממש, כי לכן הה' דבוקה בשם, ואינה בפ"ע. 
אך הנוקבא, הוא אדני, או אלהים. 
וז"ס האתרוג, 
שרומז נגד עטרה דז"א, ונקרא פרי עץ הדר, 
שהיא עטרה הנקראת פרי של היסוד, הנקרא עץ הדר, 
כי היסוד נקרא עץ, ונקרא הדר, 
כנזכר פרשת תצוה, ברבי נהוראי סבא,
 
כי היסוד הוא הדור הגוף, כי הסריס אין לו זקן, 
אין לו הידור. 
לכן אל תתמה, אם תמצא בזוהר כי האתרוג הוא היסוד, 
או אם הוא המלכות, כי הכל אמת, 
שהוא בעטרת היסוד, 

לכן אין ראוי להפריד את האתרוג בעת נטילתו מן הלולב,
 רק ב' ידיו סמוכות זו לזו, 
כי סוד העטרה דבוקה עם הז"א, 
ואינה נפרדת. וז"ס הנזכר ברקאנטי 

(מובא בב"י הלכות לולב, סימן תרנ"א, ע"ש באורך) 
על אותו חלום של אותו חכם, שהיה מפריד האתרוג מן הלולב, והראהו בחלום, שהוא מרחיק ה' אחרונה משאר אותיות השם:

נמצא כי כל ד' מיני הלולב, הם בז"א עצמו הנקרא הויה, 
ואינם בנוקבא כלל. 
והנה עכ"ז צריך ליטול האתרוג בשמאל,
 כי הנוקבא בשמאל, ומשמאל אתיא, 
אבל יחבר את שניהם יחד כנ"ל,
 כי הלולב עצמו הוא בחי' היסוד, 
שהוא נמשך דרך חוט השדרה, 
וזהו שאמרו בלולב שדומה לחוט השדרה. 

לכן בתחתית הלולב בסיומו, שם הוא חיבור האתרוג עמו,
 בעת הנטילה, במקום שמסתיימין ההדס והערבה והלולב, 
כי שם הוא בחי' העטרה:

וכבר ידעת, כי היסוד הוא עולה עד למעלה, בסוד יוסף, ויורד עד למטה בסוד בנימין, כנזכר בהיכלות דפרשת פקודי. 

ולכן הלולב גדול מכולם, מן ההדס והערבה, 

כי היא עולה עד המוח, ליטול משם טפה זרעית, בסוד משכיל לאיתן האזרחי, כנזכר בסבא דמשפטים:

ג' בדי הדס, רמוזין לג' אבות, שהם חג"ת, 


ולפי שכל א' כלול מג', לכן יהיה הדס כשר, שכל בד בבד יהיה כלול מן ג' עלין. וב' בדי ערבה, הם נ"ה.
 
והרי נמצא בד' מינים שבלולב, הם ז"ק ז"א, 
שהם חג"ת נה"י ועטרה.
 
וסוד הענין – כי הלא החסד שאנו ממשיכין לנוקבא ע"י הלולב, הם מבחי' החסדים המתפשטים בו"ק דז"א, ולא מן החסדים שבדעת עצמן דז"א. והנה ד' מיני לולב, 
אינם הז"ק דז"א עצמו, רק ז' בחי' ז' החסדים המתפשטים בהם כנ"ל. ואמנם כדי להאיר מהם אל המלכות, 
אנו צריכין להמשיך להם בעצמן, אור עליון מן השרשים שלהם, שהם החסד שבדעת דז"א, ואחר שהם יקבלו ההארה משם, אז יוכלו הם לתת הארה אל הנוקבא. וא"כ נמצא עתה, כי סוד הלולב וד' מיניו, הם ז' בחי' חסדים המתפשטין בז"א, מחסד עד המלכות שבו, ואלו ז' בחי' אנו מנענעין אותן, ומעלין אותן עד השורש שלהם, שהוא בדעת דז"א עצמו,
 וע"י נענועין הזה, הם מקבלין הארה משם, ואז אנו מורידין הארה מהם אל הנוקבא:

אמנם סוד הורדת הארה זו אל הנוקבא, 
היא כי כאשר תנענע ותוליך ותביא הלולב כנודע, תכוין להמשיך את סוף הלולב והדס וערבה ואתרוג, במקום החזה שלך, 
לכן כשתנענע ותוליך את הלולב כנגד המזרח, 

תכוין בעת הבאתו שתגיעו ותביאהו עד החזה שלך.
 וכן כשתוליכהו לשאר הרוחות, או נגד מעלה ומטה, 
שתמיד בעת הבאות, תגיע ותביא עד החזה שלך,
 כי שם הוא מתחלת פרצוף רחל כנודע. 

והאדם המנענע את הלולב, 
הוא דוגמת הז"א עצמו, 
והלולב ומיניו הם החסדים המתפשטין, 
והוא מנענע ומעלה אותן עד דעת, 
שיקבלו משם הארה. 
וכאשר יורדין תכוין שכל אותן החסדים שהם מכים בחזה, 
ויוצאה משם הארה שלהם, ונוחין על ראש רחל, 
שמתחלת מן החזה ולמטה, 
וניתנין בה החסדים הפנימים. 

ואע"פ שנטילת לולב ניטל אחר העמידה, 
שאז הוא פב"פ, עכ"ז נודע הוא, 
כי בעמידה ראשונה אז בחזרה שלה,
 אינה עולה יותר למעלה מן החזה שלו,
 רק בתפלת מוסף כנודע:

להרח"ו ז"ל, דע, כי ה"ח שבדעת התחתון, המתפשט בו"ק דז"א, יש בהן בחי' א"פ וא"מ. ופנימים הם ז', שהם ה"ח וכללות הארתן ביסוד, ויש שם כללות החסדים אחרים. ועד"ז חוזרים להכלל כללות יותר במלכות, שהיא עטרת היסוד. והרי הם ז' בחי' פנימים, ואלו הם המתפשטין למטה, בחג"ת נצח הוד יסוד מלכות דזעיר אנפין עצמן. וכנגדן יש ז' חסדים אלו בדעת עצמו, והם שרשים לשבע ענפים אלו המתפשטין, והם נשמה להם, כנזכר בתיקונים שהדעת נשמת הת"ת, כי בדעת שרשים של ז' תחתונות, הנכללין בתפארת, שהוא הגוף דז"א, ואין גוף לבדו נקרא ז"א, אלא עם כל בחי', זרועות ושוקים ויסוד:

והנה שבעה קצוות העליונות שבדעת, הנקרא שרשים, הם ו' צירופי יה"ו, הנזכר בספר יצירה, שבהם נחתם העולם, דהיינו ו' קצוות זעיר אנפין הנקרא עולם, שהם ו"ק של ימי הבנין, והדעת מחיה אותן, כשמתפשט בהם, בסוד ו' צרופים הנ"ל. וטעם היות כל צירוף מג' אותיות אלו, כי כל אחד מג' מוחין כלול מג', ומכ"ש הדעת המכריע, שצריך שיוכלל מג' מוחין, שכיון שהוא נמשך מו"ק דאבא ואמא, יש בו ו"ק, וכנגדן ו"ק שבדעת, שהם שרשים, יש ו' קצוות חסדים תחתונים, המתפשטים בו"ק דזעיר אנפין עצמו, והם ג"כ ו' צרופים יה"ו הנ"ל ממש, והם ח"י אתוון בדעת, וח"י בחסדים המתפשטים בגופא, וביסוד ח"י, יען שמקבל הארת כל ו' צרופים הנ"ל, לכן נקרא יסוד ח"י:

ועדיין נשאר עטרת יסוד שהוא מלכות דזעיר אנפין עצמו, והיא בחי' ה' אחרונה שבכל צרוף יה"ו, ועמה נשלם כל השם, ונעשה הויה שלימה, ואמנם עיקר הפי', כי ה' זו שבסוף ו' צרופים, היא רחל שמקבלת מכולם, ומתפשטין להאיר בה, ואין נכנסין בה הארת השרשים, רק השרשים מאירין בחסדים המתפשטים בו, והארה המתפשטת נכנסת בנוקבא, ואז נקראת שלימה. והב' פי' האלו הם, א' כי עטרה שורש רחל:

והנה ו' צרופים אלו הם ג"כ במילוי, כמו שנחלקים בבחי' הצירופים יה"ו בחסד, והוא בע"ב, קו ימין, וכן נצח. ס"ג, בגבורה והוד. מ"ה בת"ת וביסוד. וכמו שכל צרוף הוא שלשה אותיות, לרמז לשלשה מוחין הנכללין בו, גם בכל אות מיה"ו, יוצא ממנו שם א'. נמצא כי בחסד, יש ג' שמות יה"ו. ובגבורה הו"י, וכן בו"ק. אך ההפרש, כי יה"ו שבחסד, גובר בו קו ימין, לכן מלוי ע"ב. הב' ס"ג. הג' מ"ה. ועד"ז כל הו"ק. וחסד של מלכות הב', יה"ו כולן בההין, כי שם ב"ן במלוי:

וכמו שכתבתי בחסדים הפנימים כן הוא במקיפים, שיש בחינת החסדים המקיפים בדעת, ועד"ז מתפשטין בו"ק דז"א. אמנם הפנימים בין בדעת בין בהתפשטות, הם הו' צירופים הנ"ל. אך המקיפים נחלקים לג' בחי':

ותחלה נבאר בחי' עליונה שבדעת, ובחי' המקיפים דחסדים, נקרא א"ל, לפי שא"ל במלואו גי' הקף. והנה נת"ל, כי יה"ו בחסד הפנימים, במלוי ע"ב ס"ג מ"ה, ואלו ג' יה"ו בפשוטן, הם גי' ס"ג א', שיש י"י א"י גי' א"ל, וגם ג' יודי"ן דיה"ו גי' א"ל עם כולל. והענין, ששם יש שם מ"ה, שבו ג' אלפי"ן, שהם ג' שמות אהי"ה, ואהי"ה גי' יה"ו. נמצא שהפנימים יה"ו, והמקיף אהי"ה, כי כל מקיף סוד נוקבא, סוד אהי"ה, רק שהוא מאלפי"ן דמ"ה עצמו. וג' אהי"ה כולן ביודי"ן, לפי שהן בחסד, וכללות ג' נעשה מהם ס"ג, ומהם יוצא א"ל ע"ד הנ"ל ייא"י דס"ג. וגבורה היא א"ל, גי' אהיה דההין, היוצא מג' אלפין דמ"ה ע"ד הנ"ל. ות"ת א"ל, מג' אהי"ה דאלפין עד"ז. ובנצח, ראשונים ביודי"ן, וב' באלפי"ן, כי הוא קו ימין, גובר בו בחי' הראשונה ביו"ד, ולפי שהוא יונק מת"ת, לפיכך ה' שניה באלפין. ובהוד קו שמאל, הא' בההי"ן, והב' באלפין, לפי שיונקת ג"כ מת"ת. וביסוד הא' באלפין, כי גם הוא קו האמצעי, והב' בההי"ן, כי הוא בחי' ההי"ן. ודע, שכל א' מהחסדים פנימים המתפשטין למטה, נמשך עמו צירוף הלבוש שהוא סוד תבונה, והוא אהי"ה באלפין, וכן בכל קצה. נמצא כי י' שמות אהי"ה באלפין, לבושים לז' חסדים המתפשטין בו"ק דז"א:

שער הלולב – פרק ג:

ועתה נבאר, למה צריך כל אותן הנענועין. 
והענין, כי הלא הם ו' נענועים לד' קצוות ומעלה ומטה. 
ובכל נענוע והולכה מאלו הו', 
אנו מחזירין ומביאין אל המלכות העומדת בחזה דז"א כנ"ל.
 
אמנם נענועין עצמם הלא בארנו, כי כוונת הנענועים הוא, להמשיך הארה מן הדעת דז"א, 
אל החסדים המתפשטים בז"א. 
וכבר בארנו במקום אחר, כי כמו שאנו אומרים,
 שהחסדים המתפשטים הם ה"ח מחסד עד הוד, 

אחר כך יש בחינה אחרת שהוא כללות הארת ה"ח אלו המתקבצין ביסוד, והנה הם ו' בחינות. 
כך ממש למעלה בדעת דז"א, 
כי יש שם ה' חסדים, 

ועוד יש תחתיהן הבחינה הכוללת את כולם. 
כי אם לא היה כך בשרשם למעלה במקום הדעת,
 האיך היה למטה ביסוד ז"א, כללות הארת ה"ח נמצא,
 
כי ו' בחי' החסדים הם בדעת דז"א, והם סוד ו' קצוות העליונים שיש בדעת דז"א, ונודע כי שורש הו"ק, 
הם כולם למעלה בדעת, וזה שאמרו בתיקונים, 

כי הדעת הוא נשמת הת"ת. ופי' – כי בדעת יש בה ו"ק, 
שהם שרשים אל ו"ק שבגוף, הנקרא ת"ת, 
כי הת"ת אינו הגוף עצמו, רק עם בחינת ו"ק. 

והנה נמצא, כי הו' נענועין שאנו עושין, הוא נגד ו"ק הנ"ל שבדעת, להמשיך הארה משם אל הלולב וד' מינים הו"ק תחתונים כנ"ל. ועתה נבאר, ענין ו"ק שבדעת מה הם. 
הנה דע, 
כי סדר הנענועים לו"ק הם – 
דרום, חסד.
 צפון, גבורה. 
מזרח, ת"ת. 
מערב, יסוד, 
שבו מתערבין כל הארת החסדים, 
וכללותן אחר תערובתן, הוא הנשאר ביסוד כנודע, 

ולכן נקרא מערב. מעלה ומטה, הם נ"ה, 
וכן תמצא כתוב בתיקונים בפירוש, והענין, 
כי נ"ה הם סוד שחקים ורחיים העליונים, 
הטוחנין מן לצדיקים, והם ב' רחיים זה על גב זה, והעליון נקרא נצח, ותחתון הוד. גם הסוד הוא במה שידעת, 

כי יעקב ורחל כשמזדווגים, זה בנצח וזה בהוד, 
ואז יעקב אתי על רחל, לכן נקרא נ"ה מעלה ומטה. 

גם הענין במה שידעת, כי הם סוד שתי קרנים,
 והאחת גבוהה מחברתה,
 
לכן הנצח נקרא עליונה וגבוהה, והוד נקרא תחתונה. 
גם זה סוד הרמוז בהיכלות פרשת פקודי,
 
כי ב' היכלות הם נ"ה, היכל עצם השמים והיכל נוגה, 
והנה ראוי היה שיהיו סמוכים זה אצל זה, ועל כל זה אינו כן, רק היכל נוגה אשר הוא כנגד הנצח, למעלה מהיכל עצם השמים שהוא הוד:

וא"כ, צריך שתוליך הלולב בדרך זה – תחלה לדרום, ואח"כ לצפון, ואח"כ מזרח, ואח"כ מעלה, ואח"כ מטה,
 ואח"כ מערב, הם ו"ק ממש, חג"ת נה"י. 
ואחר שנענע בהוד, שהוא בחינה אחרונה שבה"ח שבדעת, אח"כ תנענע ביסוד הנקרא מערב, 
על שם שאין לו בחי' בפני עצמו, רק תערובת החסדים העליונים והארתן בו, ולכן נקרא מערב, 
ולכן תמיד רוח מערבי באחרונה מכולם:

אמנם נודע, כי ג' מוחין יש ברישא דז"א, והם חב"ד, ומבואר אצלינו, כי הדעת כלול משלשתן, כי הוא מכריע ביניהן, לכן יש בו כללות ג' מוחין. ובפרט כי אפילו כל אחד כלול משלשתן, מכל שכן הדעת לטעם הנ"ל, ואנו צריכין להמשיך הארה מכללות הג' מוחין, שהם בדעת דז"א:

ולכן הסוד נענועים הוא, שתחלה תנענע ג' נענועים נגד דרום, ותכוין בג' הולכת הנענועים ההם, להמשיך מבחינת הדרום שבדעת, שהוא מבחינת חסד כנ"ל. ולא תעשה ג' הולכות רצופים, ואח"כ ג' הובאות. רק הולכה, ואחר כך הובאה, 
הולכה והובאה, הולכה והובאה. 
אח"כ תוליך אל צפון, ותעשה ג' הולכות וג' הובאות.
 כנ"ל גבי דרום, 
ותכוין להמשיך מג' מוחין הכוללים בגבורה שבדעת, להמשיך אל נוקבא בחזה.
 וכן תעשה עד שתגמור כל הו"ק הנ"ל, 
ואז הם ח"י נענועים, כנגד ח"י עולמות, 
שהוא יסוד סוד ח"י כללות המוחין,
 הג' שבכל קצה מן הו"ק כנ"ל, 
לכן נקרא היסוד חי, כי מקבל משם, וכנגדן הם הו"ק תחתונים. הרי נתבאר היטיב סדר נענועין, וכוונתן:

ועתה נבאר כוונתן, בסוד השמות, 
כי הלא נודע, כי הג' מוחין הנ"ל שהם חב"ד, הם ג' אותיות יה"ו, י' חכמה, ה' בינה, ו' דעת כנודע. וכל קצה מן הו"ק כלול מג' מוחין אלו, ולכן בכל קצה וקצה יש בו שם א' של יה"ו, 
רק שאינן דומין זה לזה. והענין, 

הוא סוד ו' צרופים שיש ביה"ו, ל
כן כשתכוין בדרום לצרוף יה"ו. 
ולצפון, הו"י. 
ובמזרח וי"ה. 
ובמעלה יו"ה, ובמטה, הי"ו. 
ובמערב וה"י. ו

סוד הענין, שאע"פ שכל א' מהו"ק כנ"ל, 
הוא כלול מכל הג' מוחין, שהם ג' אותיות יה"ו, עכ"ז אינן שוין, כי החסד מקבל מוחין אלו באופן אחר, 
כי כיון שהוא חסד קו ימין, לכן אות י' גובר בראש כולם, והוא צירוף יה"ו. ובצפון, גובר אות ה',
 כי זה קו שמאל, והיא הו"י. ובמזרח, קו אמצעי שהוא ו', גובר אות ו', והוא וי"ה. אך בנצח שהוא מעלה, והוא ג"כ קו ימין, גובר גם כן אות י' כמו בחסד, ולכן צירופו יו"ה. 

אבל הוא משונה מן חסד, כי החסד ה' קודם לו' סדרו האמיתי, גבורה קודם לת"ת, שהוא ה' על ו'. אך בנצח, אות ו' על ה', כי תפארת גובר על הגבורה, לפי שנצח יונק מן התפארת, וגובר בו בחי' תפארת. וכן ההוד קו שמאל, וגובר ומתחיל בה, שהוא הי"ו, אך להיותן שאין דין גמור אינו גובר שלא כסדרן, 
לכן י' שהוא חסד הוא על ו'. אך גבורה צפון, שהוא דין גמור, הכל הוא למפרע, 
כי לא די שמתחיל בה', רק שאפילו הו' שהוא ת"ת גובר על י' שהוא חסד. אח"כ מערב שהוא יסוד, 
כיון שהוא בקו אמצעי, גובר בו אות ו', אבל להיותה יותר דין מן ת"ת, לכן ה' גוברת על י':

הרי נתבאר כל הצרופים שיש בו"ק עליונים שבדעת, 
וכן דוגמתן הן בו"ק תחתונים, כנזכר בתיקונים, 
ובהם נברא העולם בו' צרופים אלו. 
ואמנם אנו ממשיכין מג' אותיות יה"ו אלו בכל צירופיהם, עד החזה רחל, ה' תתאה, ואז נשלם שם הוי"ה:

אבל עדיין צריך לבאר, כי אלו הצירופים של יה"ו, 
תכוונם במלואם, 
כי בדרום תכוין כי יה"ו, יו"ד ה"י וי"ו. (א):

הגהה (א) צמח – ותכוין הי במלוי יוד דע"ב, בהגיעך, ועם יוד ה"י וי"ו, עושה הוי"ה דע"ב וכן בכולם:

ובצפון במלוי ס"ג, יו"ד ה"י וא"ו ובמזרח באלפין, יו"ד ה"ה וא"ו. ובנצח ביודי"ן, יוד ה"י וי"ו. ובהוד בס"ג. וביסוד באלפין, יו"ד ה"א וא"ו. ובכל ספירה תנקד כפי אותן ספירות דהיינו חג"ת נה"י, סגו"ל, שב"א, חול"ם, חירק, קבוץ, שורק. 

ענין הלולב ונענועיו, שהוא להמשיך אור משורש החסדים שבדעת דז"א, אל החסדים המתפשטים בו, להוסיף עליהם אור גדול משרשם שבתוך הדעת, כדי להאיר ממנו אל רחל. ולפי שהמוחין הם ג' חב"ד, וכל אחד מהם כלול משלשתן,
 לכן אנו מנענים ג' נענועים לכל רוח, נגד ג' אותיות של יה"ו:

מהחברים – מעלה, יה"ו בניקוד קמץ פתח קמץ. 

מטה, שבא צירי צירי. 
דרום, כולו פתח. 
צפון, כולו שבא.
 מזרח, כולו חולם.
 מערב, שבא קמץ חולם עד כאן:

והנה ביום א' של סוכות, אנו ממשיכין מן החסד שבדעת, אל החסד המתפשט בו, וכן ביום ב', מן שורש החסד של הגבורה, אל החסד המתפשט בגבורה שלו, וכן כל הז'. 
ואם כן לפי זה, היה ראוי לנענע בכל יום לרוח אחד לבד, 
דהיינו יום א' לרוח דרום, שהוא החסד. 


יום ב' לרוח צפון, שהוא גבורה, וכן כולם. 
אלא לפי שגם כל אחד מהחסדים, הוא כלול מכל החסדים, 
לכן אנו מנענעים בכל יום, לכל רוחות, 
להמשיך אור מכל הבחי' שבו. 

ובהלל אנו מנענעין בארבע מקומות – בהודו לי"י פעם אחד, שלושה נענועים לכל רוח, לכל ששה רוחות, 
הרי ח"י נענועים. (מכל הבחי' שבו) 

ובאנא י"י הושיעה, ב' פעמים, שכופלין אותו. 
ובהודו לי"י בסוף, פעם אחד, הרי ע"ב נענועין בכל יום בהלל, מלבד פעם ראשונה כשאנו מברכין על הלולב, מ"כ:

(ו

צ"ע, שהרי בתיקונים אמרינן ח"י, וז"ל, וצריך להיות ד' זמנין ח"י, חד בנטילת לולב, וחד באנא י"י. ותרין אחרנין בהודו לי"י תחלה וסוף וכו'. גם דף מ"ח, ואינון ח"י נענועין, בנטילת לולב ח"י זמנין, תרין זמנין בהודו תחילה וסוף, ח"י באנא י"י כו'. 
ואינון תליין מן ד', דאיהו שכינתא, וצדיק בה אתקרי וכו'. משמע דד' זמנין עם נטילת לולב, וכפי מקובל בידינו בדברי אר"י ז"ל, כי ההלל היא במלכות, וכן הלל גי' אדנ"י,
 וא"כ מהראוי היה כי כל ד' פעמים ח"י יהיה בהלל, שהוא בה, ולא בנטילת לולב, דלא שייך בה, 
והדברים צריכין תלמוד עד יערה עלינו וכו', 
ועיין בריש תיקונים תירוץ ע"ז בשם הימין ע"ש):

והכוונה בענין שאמר הכתוב, יומם יצוה י"י חסדו, ולא אמר יום, אלא יומם, שהוא הולך עם כולם, וזהו יצוה,
 כשאמרז"ל כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה,
 שהוא לשון חבור, שמחבר החסד ומצוה לכולם, 

לכן אנו מנענעים בכל יום ע"ב נענועין בהלל, 
להמשיך אור החסד עם כולם, 
וגם ביום ראשון להמשיך אור החסד שבו, 
עם כל הבחי' שלו, שהוא יומא דכולהו, דכליל לכולהו:

והנה הלולב הוא רומז אל היסוד, שהוא ו' זעירא, וגם רומז אל הדעת, שהוא ג"כ בחי' ו"ו, והוא רומז לשדרה, 
והוא המעורר ומוציא טפה מן הדעת דרך חוט השדרה עד היסוד,
 ומוציא אותו לחוץ, 

לכן עיקר הברכה הוא על נטילת לולב, 
כי הוא העיקר שמוציא האור מן הדעת אל ה' חסדים המתפשטין, 
והוא המעורר כל איברי הגוף לענין זה. 
ומבשרי אחזה אלוה:

והנה ג' בדי הדס, הם כנגד האבות חג"ת,
 ולפי שכל אחד מהם כלול מג', צריך שיהיה הדס משולש, 
כי הם ג' של ג"ג, והוא דומה לעינים, 
כי האבות הם עיני העדה, והערבה הוא נגד נ"ה, 


לכן צריך שתים, שהם כנגד נ"ה, ב' ירכין כאמור. 
והוא דומה לשפתים, כי כמו שיש י' בגופא,
 כך יש בראשו לחודיה יש בו י', 
וח"ג שבי' שבראשו הם העינים, 
ונ"ה שבראש הם השפתים:

וכן בסדר הנענועים צריך להתחיל מן הדרום שהוא חסד, 
ואח"כ לצפון שהוא גבורה, ואח"כ למזרח שהוא הת"ת, 
ואח"כ למעלה שהוא נצח, 
ואח"כ למטה שהוא הוד. 
כי להיות השפתים שהם זה למטה מזה,
 ואינן ב' ירכין ממש שהם זקופים, אלא השפתים שהם זה למעלה מזה, שהם השוחקים מ"ן למעלה, זה למעלה מזה, 
לכן הנצח הוא מעלה וההוד מטה:

וכיון שהכונה בנענועו ההיא, 
להמשיך מן הדעת העליון, אין להפוך הלולב בראשו למטה, 
ואין בנענוע למעלה, לבנענוע למטה, 
אלא בהיות זה מעט למטה מזה, 
אבל לעולם ראש הלולב צריך שיהיה למעלה, 
ואח"כ צריך לנענע למערב, שהוא היסוד, 
שבו מתערבין כל האורות יחד:

והנה הלולב רומז אל היסוד, 
והוא המושך הטפה מן הדעת דרך חוט השדרה, 
ולכן צריך שיהיה הלולב טפח אורך על ההדס וערבה, 
כי כן הדעת הוא טפח למעלה מחג"ת. ואתרוג הוא כנגד המלכות שבו, ולהיות בחי' נוקבא, אף שהוא בו,
 אין קושרין אותו עם שאר המינים, 
והוא העטרה שביסוד שבו,
 דהיינו מלכות שבו. וזשארז"ל, אתרוג זה הקב"ה וכו', 

לומר כי כל המינין, ואף האתרוג הם בו, 
ואנו מנענעין הלולב כנגדו, ומביאין אותו אל החזה, 
כי שם נגד החזה מאחוריו יוצאת רישא דנוקבא, 
כי כל הכוונה להמשיך האור לרחל כנ"ל. 
וכיון שכוונת הלולב להמשיך מן הדעת, לכן אמרו רז"ל, קטן היודע לנענע, אביו צריך לקנות לולב, 
כי כבר יש בו כח להמשיך מן הדעת:

סוד הלולב ואתרוג הדס וערבה, הנה כוונות אלו הם, להוריד בחי' ה"ח אל הדעת בז"א עצמו, ולהאיר מהם אל הנוקבא כנ"ל.
 והנה גם ה"ח אלו, יש בהם ב' בחי' – שהוא א"מ, וא"פ. 
והנה א"פ נחלק לז' מדרגות, כנ"ל בסוד ז' ימי סוכות, כי מחסד עד מלכות הם ז' בחי' חסדים פנימים, 
לכן ז' ימים הם נטילת לולב. ואע"פ שבכל יום ויום, 
אנו נוטלין לולב, להמשיך החסדים כמ"ש בע"ה,
 
עכ"ז אינן נכנסין בו רק חסד א' לבד, ביום א' נכנס בחסד שלה, יום ב' בגבורה וכו', עד יום ז' נכנס הארת כללות ה"ח במלכות שבה, ונשלמו אז ז' בחי' החסדים הפנימים, 

וזהו ע"י נטילת הלולב. אמנם כל יום אנו מקיפים המזבח, 
או את התיבה, והוא להמשיך בחי' א"מ אל הנוקבא,
 הנקראת מזבח או תיבה כנודע. ולכן תחלה אנו נוטלין את הלולב להמשיך א"פ, ואח"כ אנו מקיפים להמשיך לה א"מ,
 כי א"מ נכנס אחר א"פ. כנודע:

(א) נמצא כי בז' ימים של חג הסוכות שאנו מקיפים את המזבח בכל יום, נכנסו כל הז' מקיפים. אמנם ביום ה"ר,
 אנו עושין ז' הקפות, 
והיה מספיק בהקפה אחת, ושם נבאר בע"ה טעם לזה. 
אמנם בנטילת לולב שהוא אור פנימי, 
אנו צריכין לנעענע כל אותן נענועים, כדי להמשיך החסדים מן שרשם שהוא הדעת, כמו שכתבתי בעזרת האל. 
אבל אח"כ כשמקיפים את המזבח, 
אז אין צריך לנענע, כי האורות הם מקיפים ומגולים,
 ואין צריך לנענע, רק להמשיך את אור פנימי שהוא סתום תוך היסוד דבינה, ואינו יכול לירד רק על ידי נענוע כמו שכתבתי כנ"ל. ובמקדש נוטלין כל שבעה ובמדינה יום אחד, 
כי משם ולהלאה אין בנו כח להמשיכו יותר,
 
אלא נעשה מעצמו:

הגהה (א) מע"ח – (טוב לעשות ההקפות אחר שאומרים הלל בכל יום) (צמח, הטעם כדי להמשיך א"מ, 
אחר שכבר נכנס הא"פ כנ"ל,
 כי הנענועים להמשיך א"פ וההקפה לא"מ.
 וטוב לסמוך זה אחר זה בלי הפסק דברים בנתיים):

בענין נטילת לולב, צריך שתדקדק, שלעולם תטלנו, דרך גדילתו, ובפרט כשאתה מנענע לצד מטה, 
שהוא א' מהו' נענועים, אל תנענע כדרך בני אדם, שכופפין הלולב למטה לצד הקרקע, 
אלא תמיד ראש הלולב יהיה למעלה. אבל הלולב כאשר הוא ממש, תשפיל ידך למטה ג' נענועים, 
בהיותו דרך גדילתו,
 כי הלא תמיד אפילו בהיותו יונק מצד מטה של דעת, 
תמיד ראשו למעלה, 
כי המטה של דעת, הוא יותר גבוה מן הלולב, 
ואם כן איך תהפוך ראש הלולב ותכופפהו לצד מטה של הקרקע:

ענין נטילת לולב – טוב לברך תחלה קודם התפלה, 
בהיותך בביתך בסוכה עצמה. ואח"כ שאר הנענועים והקפה, 
יהיה בבית הכנסת. 
ויותר טוב לברך אחר העמידה קודם הלל בהיותך בסוכה,
 אך מפני הרואים תעשה כנ"ל:

ענין הנענועים – הם ארבע נענועים תוך ההלל, חוץ מן הראשון, שהוא בברכת על נטילת לולב. 
וכל נענועים מאלו הד', יהיה שלם בכל פרטיו, 
כמו נענוע הראשון של הברכה. 
אמנם סוד הד' נענועים אלו בעת ההלל הוא, שתכוין, 

כי הלא בכל פעם יש בו ח"י נענועים כנ"ל, והנה ד"פ ח"י הם ע"ב. וכן בהודו לי"י הראשון פעם א', ובאנא י"י הושיעה נא בכל ב"פ, ובהודו לה' שהוא בסוף המזמור, הרי ד"פ ח"י, שהם גי' ע"ב:

וסוד הענין, כי הלא בארתי לך, כי בכל יום נכנס חסד א', וכבר הודעתיך בסוד יומם יצוה ה' חסדו, כי חסד הראשון הוא הולך ומתפשט עם כולם בכל יום, וז"ס הד' נענועים של הלל, גי' ע"ב כמנין חסד, לרמז לחסד הראשון, שהולך ומתפשט עם כולם, כל יום ויום כנ"ל:

כוונת לולב, יכוין שעולה גי' חיים, וכשמנענע, אל יגע ראש הלולב לכותל, וישאר מקום חלל בין הכותל לראש הלולב, וזה החלל הוא בתוך המקיף, ומפני זה הוא אהיה הויה אהיה, גי' חיים, כזה – יהו"ה י' עשרה, ה' צורת ב' ווין וי', גי' כ"ב, הרי ל"ב. ו' הרי ל"ח, וה' אחרונה ג"כ ציורה כנ"ל הרי ס', וח' אותיות שבשם גי' חיים. ובברכת לולב, יכוין הוי"ה אדני בכל יום, ובברכת סוכה יכוין אהיה בכל יום, ויכוין בכל יום ניקוד המיוחד, סגול שב"א וכו':

להר"ר יוסף מערבי, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, זה אתרוג. כפות תמרים, זה לולב. ענף עץ אבות, זה הדס. ערבי נחל, זה ערבה. הנה רשב"י פי' בזוהר, שהם רמוזים לחג"ת נהי"ם. הדס הוא חג"ת, והם יו"ד במלואו, והם משולשים, שיוד במלואו יוד ואו דלת. ב' ערבות, הם נ"ה, והם ה"ה במלוי. לולב, יסוד, ו"ו במלואו וכו' כנ"ל. אתרוג הוא מלכות, ה' אחרונה. נמצא שהם ד' מינים, והם ז'. והנה לפ"ז, הכתוב לא מנאן, לא מלמלעלה למטה, ולא מלמטה למעלה, שהיה לו להתחיל ענף עץ עבות, שרומז לחג"ת, ואח"כ ערבי נחל, שהם נ"ה. או יתחיל באתרוג, ואח"כ הלולב כסדר, ויגמור הסדר, ויאמר ערבי נחל קודם עץ עבות. ועוד, הלולב רומז לח"י חוליות שבשדרה, והנה יסוד אינו מן השדרה, כי ת"ת הוא השדרה, ובו הם כל ח"י חוליות. ועוד, אם האתרוג א' מד' מינים, למה לא נאגד באגד א' עמהם. ועוד, בכל הנענועין אנו עושין לד' רוחות, מעלה ומטה. והם – דרום, חסד. צפון, גבורה. מזרח, ת"ת. מעלה, נצח. מטה, הוד. מערב, יסוד, שבו מתערבין כל האורות כנודע. וכנגד מלכות הוא האתרוג, אין אנו עושין נענוע. ובהקפות, מצינו שיש לה הקפה הז', ובכללות הימים יש לה יום פרטי, ובפרטי הנענועים אין לה. ועוד אמר אתרוג נגד הלב, ומלכות הוא למטה מהכל. וכשנפרש שהיא עטרה כמ"ש בע"ה. יש ג"כ קושיא, מה שייכות לעטרה עם הלב, זה מאברים פנימים, וזה מאיברים חצונים. ועוד העינים הם הדסים, ולמה הם ג', הלא עינים הם ב':

ולתרץ כל זה, צריך להקדים הקדמה אחת, והוא, דע, שספירות להם יש עצמות וכלים, כמו גוף ונשמה, ואין אנו מדברים עתה, רק במציאות הפנימית, ויש בו פנימי וחצון ואמצעי, ואותו הפנימי יש לו פנימים רבים עד בחי' הפנימי, הוא שורש בא"ס. אמנם אלו הג' בחי', נר"נ, נפש בחי' אלהים. רוח, בחי' הוי"ה. נשמה, הויות מלאות. וגם להם הוי"ה פשוטה, נשמה לו, ונשמה לאלו הויות במלוי, ונשמה לכולם י' פשוטה, ויתבאר במקומו בס"ד:

אמנם מה שמשקה תמיד לגוף ומגדילו, הוא בחי' החסדים שמהם טפת הזרע, ושרשה ומשכנה הם בדעת, ובדעת כתיב, ובדעת חדרים ימלאון, שהם מתפשטין – והשקות הגוף להגדילו, וזה אינו ראוי אלא לדעת, ששורש כל הגוף, נרמז ונשרש בדעת. ולזה, כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו, גם בלא דעת נפש לא טוב, שהנפש צריכה להחיות. וא"כ כל שורש הז', חיותם גנוז בדעת, ומשם יתפשט החיות, ומגדיל כל הז'. ולעולם העיקר והשורש נשאר, ואינו מתפשט, אלא במעשה התחתונים, והתעוררותם במעשה למטה, מתעוררים מדרגות עליונים, להוציא רבוי אור הדעת, ומרבוי אור שבגוף בו, משפיע ומוסיף התפשטות גדול לכל ז"ס. וז"ס הדעת כלול מחו"ג, וכל הזווגים אינו נעשים אלא ע"י אלו מ"ד ומ"נ, והם ה' הויות פשוטים. זכור לזכר לחג"ת נ"ה. אמנם יסוד ומלכות, פי' העטרה, אין להם חסד כמו הה', כי החסדים אינן אלא ה' וכן הגבורות. ומלכות שנתפשטים בחג"ת נ"ה שלה, כמו החסדים בזכר. אמנם י"מ, יורד להם כללות הארות הה' ליסוד, וכן לעטרה יורד ג"כ כללות, להיות להם הכנה לקבל החסדים עצמן. וכן י"מ דנוקבא, ג"כ יש להם הגבורות, כדי שיקבלו הגבורות עצמן. והנה זה בא להם מדעת, כללות אור המתפשט תוך היסוד, ועשה בו הכנה כדי לקבל אחר כך טפת זרע וכללות, שאם לא בא להם אותן כללות מהדעת, לא היו יכולין אחר כך לקבל החסדים עצמן, בסוד טפת זרע כנ"ל. וג"כ למלכות ממש בבינה מהגבורות, שהגבורות מגדילים אותה כמו החסדים לזכר. והנה עת דודים, לגלות לך סוד א', והוא שצריך לשאול, למה לא יש רק ה' חסדים לחג"ת נ"ה, ולי"מ לא יש רק כללות כנ"ל, יעשה המאציל שיהיה ז', לכל א' חסד א', וכן הגבורות. וסוד ענין – שכל איברי הגוף ידים ורגלים, הם עושין בהתמדי. אמנם היסוד אין בו מעשה גשמי אלא רוחני, ובעת קצוב מזמן לזמן אינו אלא אבר מת, רק בעת הזווג, לזה אמרו בפירוש אתיליד יוסף פי' כשרוצה להזדווג, ומתפשט בו כל האורות, אז אתיליד בכל עת הזווג, ולזה נקרא יוסף נער, ודוגמתו במט"ט, שנאמר עליו נער הייתי וכו', שכל מציאותו הוא בסוד רוחניות, וכלי שלו אינו משמש אלא לקבל אור בלבד לעת הזווג, בסוד פנימית. ולזה יש לו כח לעלות למעלה בדעת עצמו, שכמו שהדעת אינו אלא בית קיבול לאלו האורות ואין פעולתו ניכר, אלא בזווג, כך היסוד. ולא ככל האיברים כשמגיע היסוד אין התעוררות, וכשמגיע היסוד בידו, ששם ביסוד כללותן, מתעורר. ולזה לא, ש אבר צנוע ונסתר בכל הגוף, אלא זה, לפי שכל פעולתו הם בהסתר, ונקרא רקיע, שבו כוכבים ומזלות, שכל נשמות העולם בו מתגלים, והוא עולה ומוריד להם משרשם שבדעת, ומשפיע בהם למטה ע"י הנוקבא. ולזה, כל הד' מינים אנו קושרין בו, שעלייתו בנקל. אמנם הרוחנית שבשאר הספירות, הם בתוך כל א', וצריך התכללות זו בזו, שמאל בימין, ואח"כ עולה, וכולם אינם עולין אלא ע"י יסוד. וז"ס אלה תולדות יעקב יוסף, שאע"פ שהוא למטה מן שרשו שבדעת, הוא משפיע בכל הספירות, שכל הה"ח מתפשטין מדעת, על ידי כללותן שבדעת, כללות שנתפשטין תוך היסוד, ע"י אותן הכללות יוצא מדעת, ומתפשט בהם, ואחר כך מתפשט ביסוד אותו כללות, ומקבל הארתו:

ולזה צריך שיצא בלולב טפח, ולמה, שכיון שכולם עולין באגודה אחת ליינק משרשם, אותן השרשים ע"י נענוע, למה הוא גבוה יותר מהם, והוא יותר למטה מהם, אדרבה ההדס היה ראויה להיות גבוה ואחר כך הערבה, ואחר כך הלולב, והענין דע, שכמו שמעשנו עולה עד המלכות, ומתעוררת בסוד נשמותינו, לזיוג עם ז"א, והם נעשין מ"ן לאו"א, שיעשו ולתת זווג ומוחין לזעיר ונוקבא, וכן אבא ואמא מתעורר למה שלמעלה מהם, וכן זה לזה עד א"ס, כי אין שום שפע יורד, אלא בהתעוררות זה לזה, כמו הקרבן. ואמנם אין בנו כח לעלות, אלא עד המלכות לבד, שהוא עני, ונשמותינו מצטיירים בה כנודע:

כך בענין הלולב, אע"פ שבמה שאנו עושין, אנו מעלין הרוחנית שיש בספירות, כנזכר במקומו שהד' מינים רומז לפנימית שמתפשט בהם, ואנו עולין לשרשן עליון שבאו"א, וכן עד פלגותא דשערי שבעתיקא, דאתפשט לתרי"ג ארחין, בסוד כל אורחות י"י חסד ואמת, מנין תרי"ג, רומז לשורש היסוד, ששרשו הם בסוד אל חי, (כזה אל"ף למ"ד ח"ת יו"ד) במלוי, גי' תרי"ג, והוא כללות כל המצות. ולזה ניתנה מצוה ראשונה לאברהם, מצות מילה, שהוא כללות תרי"ג, והוא אבר מאברהם, הוא יסוד, ה' ה"ח, ס' הוא יסוד דמלכות, שמקבל הה"ח בסוד טפה, וזהו אברהם. באופן שכשאנו עולין בלולב, מעוררין בחי' כללות של יסוד שבדעת, וגם הם אותן השרשים, עולין למעלה עי"ז הכללות לאו"א, וכן למעלה יותר, וכמו שהיסוד אמרנו, שהכלי שלו למטה מהם, אמנם רוחניות ושרשן בדעת, וגופא למטה אינו עושה פעולה, וכאלו אינו, וכשיורד שרשו, אז הוא אבר חי, עוד יוסף בני ח"י, ולזה נקרא חי. כך למעלה כללות היסוד שבדעת, הוא למטה מה"ח שבדעת, אמנם שרשו למעלה, ואינם עולין אלא ע"י, שהוא עולה לשרשו. א"כ אע"פ שהוא למטה, עיקרו קשור למעלה, ולזה צריך שיהיה קשור עם המינים, והוא גבוה טפח, להחסדים ששרשן למעלה, שעולה לשרשו שבדעת, שעולה ג"כ מהם, ולהמשיך להם, שיתנו לאלו שיעלו לקבל מהם. ולזה אינו צריך הורדה, להוריד ראש הלולב למטה, כמו שעושין קצת בני אדם שאין יודעין:

ובזה נבין, למה הסריס אין לו זקן, וזקן הוא הדרת פנים, והענין הוא, כי הדעת כולל ב' פנים חו"ג, פני זכר פני נקבה, ולזה ב' תפוחים הם תיקון א' מי"ג ת"ד, שעולה ז"פ ס"ג, והוא גי' ואמת, ומלוי של ז"פ ל"ז, גי' ר"ס, ב"פ ק"ל, שהם ה"ח עולין ק"ל, וה"ג עולין ק"ל, כולם הויו"ת, ואלו מאירין בפנים מהדעת, וכשהדעת רוצה להתפשט למטה מקום הגרון, הוא צר, ומרוב אור חכמה המאיר בדעת, מתרבה אורו, ואינו יכול הגרון לסובלו, ומתבקע ויוצא ממנו הזקן, וזהו והדרת פני זקן. וכמו שאור מתפשט בפנים, ומהפנים יורד ליסוד, וכשאין אור הדעת מתרבה ואינו מתפשט לירד ליסוד, גם הזקן לא יתבקע:

וזו אדירים משברי ים, שאדיר נקרא השערות, שהם קשים, אדרת שער, משברי ים העליון חכמה, שמתרבה אותו בדעת, כי משם הדעת מקבל אור גדול, מחכמה ובינה, חוץ מזה שבא לו בקו יושר לעצמו כנודע במקומו:

וכשתדקדק, תמצא לעולם דעת ביסוד, שיסוד עתיק דעת דא"א. ויסוד דא"א דעת דאבא ואמא. ויסוד אבא ואמא, דעת דזעיר אנפין. ויסוד דזעיר, דעת דנוקבא. נמצא יסוד הוא דעת, וזה נעלם:

ולזה נקרא אילנא רברבא, סוד רמז ליסוד אבא, המתפשט בכל פרצוף זעיר אנפין כנודע:

ונחזור לענין, שלא יש אלא ה' חסדים לבד, שבהם נעשה המלאכה בגלוי, כל אבר אחד, חסד אחד. אמנם יש שכל פעולתן נעלם, ולא נתייחד להם חסד בפני עצמו, אלא כללותן, כדפירשתי. ולזה הברכה הוא על לולב, שכל הארתן בו, וכאלו מברך על כולם, ועל ידם מקבלים הארה כולם שהוא העולה ומעורר הכל, כדפירשתי. ולולב גי' חיים, רמז ליסוד כדפירשתי:

ופי' לולב – שהטפה יורדת מן המוח שהוא חכמה, ונכנס תוך חוט השדרה, ויורד תוך היסוד, והיא כלולה מה' הויו"ת, בח' ספירות – בחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הרי ל"ב. ועיקר טפת הזרע, היא מציאת חסד, וחסד גי' ע"ב, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היה הזיוג על כל פרצוף ז"א, היה חסד שלם. ובזמן שאין בית המקדש קיים, שאין הזיוג בשלימות, שישראל בגלות, שנגנז החצי ולא נשאר אלא ל"ו, ואפילו החצי אינו יורד אלא מנתיב הגנוז תוך הבינה, שלעולם נובעות ביחוד לקיום העולמות, ונקרא זווג חיצוני, כי הוא תוך הבינה. ופנימי הוא בתוך החכמה. ואלו הב' זווגים דוגמתן למטה, ביחוד זעיר ונוקבא, זווג שאינו שלם, ונקרא זווג חיצון, בסוד בנימין:

וזווג פנימי בסוד יוסף, וזה אינה נעשה בזמן הגלות. וזהו פירוש, לו חכמו ישכילו זאת, פי' – אלו היה עושין הכנה, להמשיך ל"ו הגנוז, ישכילו זאת, המלכות, ולא תהיה דלה, לומר עליה אשרי משכיל אל דל, שלא תהיה משכיל למה שלמטה הימנה, ויהיה אור הלבנה כאור החמה:

עוד, לולב רומז שמציאותו מתפשט עד טבורו דלבא, דעד שם מגעת עטרת היסוד, ובזה יתורץ משרז"ל אתרוג דומה ללב, והוא סוד עטרה דז"א, ואינו פרצוף מלכות במקומה, ואיך יצדק שהוא עטרת והוא הלב, אלא במ"ש מובן, שעטרה שלו עד הלב שלה, ומאירין זה בזה, זה בפנימית וזה בחיצון נגד הלב, והכל אחד. וזהו הלולב, כי התחום והתפשטות בנוקבא, הוא עד הלב:

ועוד פי' – לולב רומז לח"י ברכות שאנו אומרים, והם ח"י חוליות שבשדרה, שהטיפה שהם שמונה עשר הויו"ת, שהם ע"ב אותיות בטפת החסד, שיורד ליסוד במלכות, ומהם נתפשט בימין ושמאל. פי' – בחסד גבורה תפארת נצח הוד הרי ד', ויורד בקו יושר ליסוד ס"ח, וכשעולה למעלה כוללים עמו, ועולה בסוד ע"ב שהוא חסד, ולזה נכללין כל הד' מינין, להשלים אותן לע"ב:

אתרוג הוא סוד עטרה דיסוד, והוא מציאות הרושם שהניחה נקודות המלכות, כאשר היתה דבוקה עם היסוד למטה ממנו, בעליות הנקודות ג' בג' כנודע. וכשנתפשטה נקודת המלכות ונעשה פרצוף, נשארה הרושם עם היסוד, ולזה מתפשט היסוד עד הלב, כדפירשתי. זהו שימני כחותם על לבך, פירוש שאני חתום בעטרה תשימני על לבך, הפרצוף שלי יתגדל, ויעשה פרצוף כנגד הלב מאחור שלו. וכשתתמעט משיעור פרצוף למטה, בסוד נקודה, ישאר חותמה נגד לב שלו, ומאיר בה הזרוע שלו, שהוא נגד הלב. וזהו כחותם על זרועך, שהוא נגד הזרוע שלו ממש, משם מציאותה בסוד תפילין:

ואתרוג גי' תרי"ג, שהוא העטרה שאין בה פרצוף, רק שש קצוות, שכן היתה המלכות בסוד נקודה, בחי' שש קצוות. ואין אנו קושרין אותה עם הלולב, שמה שנקשר עם הלולב אינו אלא בחי' זעיר אנפין עצמו, לולב וערבה הדס, חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד, אמנם האתרוג בחי' העטרה היא אותן ו"ק דמלכות, שהיא ה' אחרונה שבהוי"ה שבז"א. אמנם המלכות עצמה, היא אדנ"י או אלהי"ם, לזה אין אנו קושרין אותה, כדי שלא יראה שהיא מציאת ז"א עצמו, והיא נקודה בפני עצמו, וז"א אין בו רק ששה נקודות כנודע. ומה שאין אנו מפרידין מן הלולב, כיון שנחתמה בו, אע"פ שאינה מלכות עצמה רק חותמה, אפ"ה אין ראוי להפרידה. נמצא מה שאין אנו קושרין אותה עם הלולב, כדי שלא יראה שהיא מז"א עצמה כנ"ל, ואין אנו מפרידין אותה, כי היא חותמה ודי בזה, ודו"ק ותשכח שכיון שנחתמה בה אין להפרידה, והיא המלכות הדבוקה בו, בסוד חותם הרמוז בכפות תמרים בזוהר, דלא סליק דא בלא דא:

ערבה גי' זרע, לרמז לזרע הגבורות, שאנו מעוררין לזיוג. ולזה בהושענה רבה, חובטין אותו ה' פעמים, לעורר ה' גבורות במ"ן שבה. ולזה הם ה' בדים. אמנם בלולב, אינה אלא ב' גבורות המכוסים, שאינם נמתקים אלא בדרך עליות החסדים כנ"ל, שאחר כך כשמתפשטין בו המלכות, ונכנסו אלו הב' בנצח הוד, וממתיקים בחג"ת שלה. ולזה נקרא נצח הוד ב' בדי ערבה, ב' גבורות דנצח הוד. ולזה צריך לקשרם עם ההדס, שהם חסד גבורה תפארת להמתיקה. ולזה אינה גדילה אלא על המים, שהם חסדים, לכן נצח הוד דזעיר אנפין ושל נוקבא לבר מגופא, שהם חג"ת. נמצא שאין להם נצח הוד, ומאור הזווג הנעשה בפה דאבא ואמא, מתפשט אור גדול עד היסוד, ונגדלין נצח הוד, ולזה נקרא יסוד מוסף, שניתוסף האור:

וערבה. ע"ב ר"ה, ה' חסדים הממתקים, הם ע"ב, לבחי' הגבורות, שהם ר"ה. ר' מאחוריו שלו, וה' ה' אותיות אלהים. עוד אמרו רבותינו ז"ל, ערבה אין בה טעם וריח, שיש ד' חושים – השמיעה וראייה, אינם נרגשים כלל, שהם דקים, חכמה ובינה, ונכנסים בו נצח הוד, פרקין עלאין דזעיר אנפין, שהאור מתפשט בה בדקות גדול, על י די ניבי דבוקא דאטמא בתוך העצם. וריח וטעם שהם נרגשים, אינם באים לה על ידי היסוד שלו שנעשה לה דעת, שהם סוד ח"ך ולשון שלה, וגם שם הוא החוטם כנגד היסוד:

הדס גי' חיים, ואחד יותר, כי אינו דומה חיים הבא מבינה, לחיים הבא מזעיר אנפין. לולב גי' חיים, הם חיים הבא מזעיר אנפין, ולזה הדס אחד יותר שהם באים מבינה. אמנם הטעם למה הם ג' בדים ולא ב', נגד ב' עינים שאמרו רבותינו ז"ל הדס נגד העינים. ובזה יובן מ"ש ר"ש בן יוחאי בתיקון י"ג, שלשה הדסים, ב' דרועין וגופא.והם לקבל עינא וב' כנפי עינא. ב' בדין, לקבל ב' שפוון, ולקבל ב' שוקיים. ואיך צודקין דברים הללו, אם הם עיניים, אינן דרועין. אם הם דרועין, אינן עיניים. ועוד איך הם לקבל עינא וב' כנפי עינא, עשה הג' כעין א'. ועוד אמר ב' בדי ערבה, לקבל שוקיים ולקבל שפוון. גם צריך לידע למה נקראו זרועות ולא כתפיים ולא שוקיים וירכיים, שכן קורין בכ"מ בירכין לבר מגופא. ונבין גם כן למ"ש לולב, רזא דלולב צדיק כתמר יפרח, מה פירוש רזא דלולב, ודא איהו כל בשמים, ותרגום אונקלוס דאחיד בשמיא וארעא, רצה לומר היסוד, שהוא כל, אחוז בשמים וארץ מלכות. והענין, צריך לידע והוא זאת, דע והבן, כי מוחי זעיר אנפין, הם יורדים מאבא ואמא ודעת, כנודע. וכמו שיש באצילות בכללות ה' בחי' – נפש, רוח, נח"י, כן יש בפרטות בכל פרצוף, נמצא כשיורד לזעיר אנפין מאבא, למוח חכמה שלו, יורד לו טפה אחת כלולה משלשה ראשונים דאבא, פירוש – כתר, חכמה, בינה, מבחי' עליונים שלהם, ומז' של אבא, פירוש מדעת שלו ולמטה מהם, יורדין חסדים לדעת זעיר אנפין, ופירוש הענין – שג' ראשונות דאבא, הם בחי' יחידה חיה נשמה, ולמטה הוא רוח דאבא, והוא גם כן כלול מעשר ספירות, בסוד ז' היכלות, שהיכל אחד כלול משלשה. וזה כלל, כל מקום שז' העליון, נעשו עשר למטה מהם, וג' ראשונות נשארו בדעת, ואינם מתפשטין כלל בכל הפרצוף, שמאיר בהם אבא, מג' בחי' עליונים, שהם כתר חכמה בינה, מאירין בג' ראשונות של הדעת, וג' אלו מאירין בז' של הדעת עצמו. ואלו הג' סוד יה"ו, שאנו מכוונים בלולב, שהם ג' ראשונות של הדעת, מאירין בז' של הדעת עצמו, ואלו הג' שמאירין בהם כתר חכמה בינה עליונים כנזכר, ואפילו ז' של הדעת, שאמרנו שמתפשט בז' דאבא, אין מתפשט אלא ז' שבכל אחד. פי' – ג' ראשונות של כל אחד נשארין בדעת עצמו, והז' של כל אחד מהם, נשאר שרשם בדעת, לז' שנתפשטו בפרטות. ואלו הם שמתפשטים בששה קצוות דזעיר אנפין, והם ה' חסדים, וב' כוללים:

ולזה כל חסד יורד מהדעת דז"א, לז' דזעיר אנפין, אין בו אלא ז' בחי', כי ג"ר נשארו בדעת, כדפירשתי. ולזה אמר בדרוש העומר, כל חסד שבוע אחד ולא יותר, שאין בו אלא ז', שכך מקורו באבא, כל חסד הוא מז' תחתונות של חסדים, שעל ידו משפיעים הג' מוחין עליונים, ואלו הה' חסדים וב' כוללים שיורדין באבא, בדעת ז"א, נכללין כל אחד מי', אף על פי שעיקרם באבא הם ז', כל אחד מאלו הז' בז"א, נעשו כל א' י', שכך כל מציאת האצילות, הז' עליונים נעשו י' למטה, ז' דעתיק, נעשו י' באריך אנפין. וז' דאריך אנפין נעשו י' במה שלמטה ממנו. וכן אבא ואמא, כל א' ז' נעשו י' במה שלמטה ממנו, בסוד ז' היכלות כדפירשתי. וא"כ חסדים שיש בדעת, כל אחד מי' כפי מקומן בזעיר, אע"פ שמציאות שרשן באבא לא באמא, על כל זה הם כלולים מי' של כל אחד, וכשמתפשטים החסדים אל המדרגות של זעיר אנפין, ובדעת שלו, מניחין ג"כ ג' ראשונות שלהם בדעת, שע"י מקבלין מג' ראשונות דזעיר אנפין, כמ"ש באבא עצמו. אמנם כשמתפשטין אלו בזעיר אנפין, יש דבר אחד משא"כ באבא, כי כיון ששרשו נקודה אחת, כל החסדים כשנתפשטו בצדה בפרצופים מתפשטים כולם ביחד בחסד, אחר כך בגבורה, ואחר כך כולם, ועל ידי בניינא עמיקא, כדפירשתי פרשת בראשית בהקדמה. אמנם בזעיר אנפין אנו ממשיכין כל אחד לבדו מהדעת, כדפירשתי בדרושים שלי, וזה מהחסדים שנשארו בדעת ז"א, אחר שנסתלקו ממנו המוחין, ונשארו בדעת שלו לצורכו, ולא לצורך זווג, כי מה שצריך לזווג אחר כך בא, על ידי התלבשות תבונה. ולפי שאנו רוצין שיבואו המוחין לזווג יום ש"ע, אנו עושין בו הכנה, ממה שיש בכל פרצוף, שיתוסף אור הדעת, שיתרבו ויתפשטו בכל הפרצוף, בסוד הנענועים. להיות בכל המדרגות שלו הכנה לקבל החסדים של זווג אחר כך:

נמצא, שכל מה שאנו עושין, הוא לעלות כל מה שנכנס בכל המדרגות לצורך עצמן, לקבל מהדעת יותר אור, להיות בהם הכנה לקבל החסדים שהם יותר גדולים, ולזה צריך לכוין בשם יה"ו, לקבל הארה מג' שנשארו בדעת, והם יקבלו מלמעלה, כפי אותו הערך. ולזה, כיון שאנו אומרים שירד הכנה, א"כ לא ירד אלא הז' של כל אחד, ולא הג"ר, כי הג"ר מאירין בהם, ולא הם עצמן. ולזה קראם זרועות ושוקיים, שהם פרקין שניים, לא קראם כתפיים וירכיים, כי כתפיים וירכיים הם ג"ר, ושניים ג' אמצעות, ואחרונים ג"ת. וכבר נודע, כי אלו החסדים, עיקרם ה' הויות ועולין ק"ל עי"ן, וכן הה"ג הויות ג"כ, וכשמתפשטין בז"א, שהוא ו', נעשה קול. והגבורות בנוקבא דעת ק"ל. נמצא כי ה"ח הם עי"ן א', כולם טפת א' עיקרי, וכל אחד מהם גי' עין, כי כ"א כלול כולם, ולזה ג' מהם שהם חג"ת, נקראו עינים, שכל אחד נקרא עין, ונקראו זרועות וגופא, להורות שאין בהם ג' ראשונות, והם לקבל שפתיים:

ואם תאמר, שכיון שכולם מציאת עין אחד, למה נקרא ג' עינים והב' שפתיים, וי"ל, הענין, שנ"ה הם לעולם בחי' דינין, כדפירשנו פ' צו, בסוד וערבי נחל, ואפילו למעלה בז' תקוני עתיק, אמרו שהם יוצאין השערות מתתא לעילא באור חוזר, באופן שהם בחי' דינין, לעולם כשמאירין בג' פרקין דזעיר אנפין באור פנימי, הוא בדקות גדול, כדפירשנו לעיל, בסוד ניבי בוקי דאטמא, ולזה רומזים לשפתיים שמחתכין ומגבילין הדיבור, שמכים זה בזה, לזה אנו מתפללין אדני שפתי תפתח, ויתמתקו, כי הדינין סוגרין. אמנם העיניים הם חג"ת, שנעשין אחר כך חב"ד, חשובים כאחד, לזה נקרא כולם עין אחד, בסוד ב' כנפי עינא ועינא:

נמצא, שהם ג' כנגד מקום שמאירין בו, שהם ב' דרועין וגופא, ואלו הג' נעשין לו ג"ר שהם חשובים כאחד, ושרשם עין אחד, שכך עולה ה' הויו"ת כנ"ל. ואם נעלה בשכלינו, נמצא ששרשם מעין אחד, שהוא עינא פקיחא דאריך אנפין, שאין שם ימינא ושמאלא, וכמו ששרשם משם מעין אחד, ולמטה כשמתפשטין בסוד היסוד, כמו טפה לזווג, חסד בפומא דאמה, נקרא עין אחד, כדפירשתי בסוד בן פורת יוסף עלי עין, ששרשו מעין עליון, עינא דאריך אנפין, עינא פקיחא. לזה אמר ר"א, אבא היכן רמיזא, אמר לנונים שבים, בסוד וידגו לרוב בקרב הארץ:

ולרמוז שאין לאלו העמדה אלא משם, לכן אנו עושין ג' הדס, נגד ב' עינים, ואחד כנגד השורש עינא פקיחא ושרשם, שהם גימטריא עי"ן, ולזה לא אמרו בתיקונים אלא ב' דרועין וגופא, ורמז למקום שמתפשטין בו. אמנם הם עצמן החסדים, הם בסוד עי"ן אחד, ב' כנפי עינא ועינא:

ודע, שאלו ח"ג, נעשין עינים לז"א, מנ"ה שפתיים שלה, והאזנים חו"ב, ומצח דעת, וחוטם ת"ת, ופה מלכות. ושפתיים נ"ה, ולשון יסוד, ולזה נעלם ומכוסה. ואין לשפתיים דיבור אלא על ידו. ולפי שהוא לצורך המלכות, כי פרצוף המלכות הוא מנ"ה יסוד, נכללין שלשתן בפה, בסוד הדיבור שהיא המלכות. ובהם מאירין אלו ה' חסדים, והם כלולים בלשון ובפה. ואלו הז', הם עינים, ואזנים, וחוטם ולשון, ופה, הם שרשים. וז' שלמטה, ב' דרועין וגופא, וירכיים וברית, דוק ותשכח:

וצריך לבאר, למה נקרא הדס, הנה דע, כי שורש המלכות באבא ואמא ודעת, אמנם אינה נתגלה שם בבחי' אדנ"י, כי שם אין הדין מתגלה, אלא היא היה שם בסוד ד' שבמילוי יו"ד, ובחי' ד' באמא, וכשמתפשט בחג"ת, אז מתגלה שם אדנ"י, כדפירוש בתיקונים, הוי"ה בחסד, אדנ"י בגבורה, וכן ג' תחתונות נצח הוד יסוד, לפי שמשם מתחלת המוחין שלה, בסוד המקיפים מחג"ת. אמנם שיעור קומתה, מחצי ת"ת ולמטה. ומה שאמר הוי"ה בחסד אדנ"י בגבורה, פירוש הדברים – מצד זעיר אנפין הוי"ה, ומצד נוקבא אדנ"י שמאל. נמצא כי הדס רומז למלכות, שהוא נגד חג"ת דזעיר אנפין, ונקרא הדס שהמלכות מקבלת ומאירה מהם, נקרא הדסה:

נמצא שד' דהדס, רומז למלכות שבחכמה, וה"ס רומז לבחינת אדנ"י, נגד חג"ת נצח הוד יסוד, נשמה, והכל נקרא הדס, והם נעשו בה חב"ד:

וג' פעמים הדס, גימטריא אור, לרמז ששרשה מכתר, כי כתר עולה ג' פעמים אור, והאמצעי יורד בדעת דזעיר אנפין וכוללם:

ואחר כך מתפשטים ביסוד דזעיר אנפין, ומשם למלכות בסוד לויתן, שהוא יסוד, ונאמר בו עטישותיו תהל אור, ת"ל הם ה"ג, הנעשה ה' אלהים בנוקבא, שבה מתגלין הגבורות, דינא דמלכותא דינא, והם בחי' נפש, העולה ת"ל, כמו נפש ה', הרומזת לה' חסדים, שרומז ה' באברהם, בסוד טפה היוצאת מאב"ר, לה' שהיא מלכות. ופתח אותה בסוד המים, שהם החסדים המבסמין דינין שלה, וזה סוד ד"ו, והבן זה שהמלכות נעשית עטרה על ראשו, כשעולה למעלה בזעיר אנפין, בסוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ואור רומז לאברהם, שנאמר בו מי האיר ממזרח שמש, כדרז"ל קרי ביה האור, ועם כללות גימטרי' ר"ח, רומז ליצחק, תסיר כ"ה נשאר קפ"ג, רומז ליעקב, וכ"ה למלכות שנקראת כה, שיעקב הוא שמזדווג עמה, ויוצאת עמו דבוקה בת"ת, שהוא יעקב. וזהו אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי. ונגלית הד', בד' של יהודה ומשם למלכות במקומה:

ודע שאור זה שאמרנו, שנתגלה ביסוד מחסד עליון, בסוד לויתן, הוא חוט של חסד שמאיר במלכות, אסתר שהיתה נסתרת למעלה באו"א, בסוד ד', ונקראת אחר כך הדסה שזכה לקבל ד' וס', והיא בחי' ה' אחרונה שבשם, ואחר כך נמשך לה חוט של חסד, וזה חוט הוא בחי' מלכות שבתוך החסד, ובאמצעות אותו השורש שלה בחסד, עולה סוד כוס של ברכה בימין, לקשור בג', שטיפות הזכר מוכרח שיהיה שורש לטפת הנוקבא, שאל"כ איך מקבלת הטפה, היא אש והוא מים, והיו מכבים זה את זה, וזה שאמר בזוהר פרשת וארא, ענין הזווג אש ומים, באופן שיש בחסד בחינת גבורה שבחסד, והוא שם ב"ן, והוא אותיות מלוי המלוי, הם כ"ג, כחושבן חו"ט, וזהו חיה בכלל בהמה שעולה ב"ן, וחיה גימט' חו"ט, וזהו החוט נמשך לנוקבא מבחוץ, ומבפנים בסוד חוט השדרה, ונמשך ליסוד בסוד טיפה, ויסוד הוא חוט, הסר חו"ט מחסד, ונשאר מ"ט, מטטרו"ן, כי מט"ט דוגמת היסוד, ומצד הב' מ"ט, א' ז"א, ומ"ט א' נוקבא, וב"פ מ"ט גי' צ"ח, דודי צח ואדום, חו"ג נכלל יחד, דין ורחמים, ואותיות שם ב"ן פכמ"מ הוא ל"ו, בחושבן ל"ו שאמרנו, שהוא חצי ע"ב, ע"כ מצאתי:

לולב גי' חיים שהם חו"ג, לכן נפרצו עליו כשר, שהם חו"ג. אתרוג ע"ה בוגרת סודה נקרא תורה שבעל פה. הדס, במילוי ה"י דל"ת סמ" ך, גי' אברהם יצחק יעקב, וצריך ג"כ חשבון הדס. (שחרית יאמר י"ג מדות, ואח"כ רבש"ע, כנ"ל בחג שבועות):

שער הלולב – פרק ד:

ליל הושענא רבא, ועתה נבאר סוד ליל הושענא רבא, כי הלא צריך לדעת למה ג' זמנים אלו, שבהם נידונים בני אדם, אחד בר"ה, ב' ביוה"כ, ג' בליל ה"ר. אמנם אמרו רז"ל כי בר"ה נכתבין, ובנעילת יה"כ נחתמין, ובליל ה"ר נחתמין פעם ב'. וסוד הענין דע, כי בכל זמן שהגבורות מתעוררין, אז הוא זמן הדין בעולם. והנה ביום ר"ה, אז ננסרין הדינין מז"א, ונתנין אליה, ואז הדינים שולטים, אז הצדיקים גמורים דווקא, נחתמין ביום ר"ה, דינא קשיא. גם בנעילת יוה"כ, נעשין בחי' היסוד שבה, עם הכלי של גבורה. לכן אז העולם נדונים ג"כ. גם ביום ה"ר ניתן בה ה"ג, ולכן גם בזה העולם נידון, הרי זה כללות א' מג' זמנים הנ"ל:

ועתה נבאר פרטן, דע כי בר"ה עיקרה, אינה אלא בלאה העליונה כנ"ל, ואז ניתן החותם אל לאה, ונעשית בה בחי' החותם, שהיא נקודות ציון שבנוקבא. והנה הנוקבא העיקרית היא רחל, ולכן החותם העיקרי הוא בה, בפרט כשנכללת לאה ברחל, עיקר נקודת ציון היא ברחל ולא בלאה, ולכן בלאה נקרא כתיבה. והסוד הוא, כי היסוד שבה הוא בשליש העליון בת"ת דז"א, שהוא בין שתי הזרועות, שבהם סוד הכתיבה. אך היסוד של רחל, הוא למטה תחת רגלי הז"א, בג"פ תתאין שבנה"י דז"א, ושם נקרא חותם, שהוא תחום שבת, חומת, וסיום הרגלים כמ"ש בע"ה, והבן הסוד הזה שאמרנו היטב:

גם הענין הוא, כי בלאה כל עיקרה ופרצופה, הוא מן אותן אהי"ה, בד' מלואים כמבואר בכוונת ק"ש. אכן רחל, אינה נעשית מן אהי"ה עצמה, רק מנה"י דז"א. אמנם סוד אהי"ה הנ"ל, הם לצורך חותם שבה לבד כמ"ש בע"ה. ולכן בלאה אינה נקרא חותם, רק ברחל לבד. אמנם בנעילת יה"כ, אז אומרים חתמינו לחיים, והטעם, כי מן העת הזה ואילך, כל התקונים הם לרחל, וז"ס החותם כמש"ל. ונמצא, כי הב' חותמות אלו, שהם נעילה דיוה"כ, ויום ה"ר, הם ברחל. וענינו הוא – כי בנעילת יה"כ כבר אמרנו, כי ביה"כ ה' תפלות וה' ענויים, נגד ה"ג הניתנין אליה, שלוקחת מאמא עלאה. ואמנם בנעילה, אז נתקן ונעשה בחי' יסוד שברחל, שהוא סוד הכלי והרחם ובית קיבול שבה, ולטפה הזרעית, וג"כ להיות שה"ג של המ"נ שבה:

אמנם החותם זה, נעשה בה מן הארת המלבושים של נה"י דאמא. והענין, כי כל שאר ספירות של הנוקבא, הם נעשין מן הפנימי עצמן דז"א, מן החסדים, ומן הנה"י שלו. אמנם היסוד והמלכות של רחל, אין להם על מה שיסמכו, כי אין כנגדן מקום בז"א, כדי לעשות יסוד ומלכות של הנוקבא כנגדם, וא"כ מהיכן נעשה היסוד והמלכות שבה, אבל סוד הענין, כי הלא נודע כי נה"י דבינה הם הלבושים שלהם לבדם, ובתוכם נכנסין המוחין דז"א. מכת"י הרח"ו זלה"ה, צריך שתבין מאוד, כי יש י"מ בנוקבא מפאת גופה עצמה, שהם ב' נקודות. אח"כ בעת שלוקח ז"א מוחין דגדלות, והאיר בה אב"א, האירו בחי' קיבוץ ה"ג דביסוד אמא, ונכללו תוך היסוד שבה בנוקבא דז"א, אחר שעיקרה נתפשט מחסד עד הוד שבה. והנה אותו הארה דה"ג עצמם, שביסוד שלהם הם המ"נ עצמם, ושם שכ"ה ניצוצין, ואז נקראת נערה, והארת לבושי יסוד דאמא הלובשים את ה"ג, הוא הכלי של המ"נ הנ"ל, חצי חותם הנ"ל, שהיא דל"ת אחת. אח"כ כשננסר שנכנס מוחי ז"א בנוקבא דז"א לבד ממש, אז אותן הה"ג המתקבצים ביסוד שלה, הם ג"כ מ"נ האמיתיים ועצמיים, והארת לבושים שנמשך מיסוד אמא, הוא כלי של המ"נ, ונקרא חצי חותם, שהוא דלת:

נמצא, כי הכלי הוא ב' דלתות הנעשים ם' סתומה אחת. ובהתחברם בין שניהן, הם חותם אחד, והם מכח כ"ב אתוון ראשונים, דל"ת אחת, וכ"ב אחרות דלת ב', והמ"נ ה"ג כפולים הם מנצפ"ך כפולים, זולת הפשוטים. אח"כ כל זה נקרא חותם א', בערך א' שבה נעשים באופן זה פעם אחרת, ונקרא חותם ב'. אך האמת, כי ב' חותמות כולם תוך יסוד לבד:

והענין, כי בנוקבא דז"א, אין מלכות בפ"ע כנזכר במ"א, רק עטרת יסוד שלה לבד, נמצא כי חצי חותם הא' הנ"ל, שנמשך מצד ז"א, הוא דלת א', והוא עטרת יסוד, ושם ג"כ מ"נ דינין שכ"ה, ב סוד נערה שהיא מלכות שבה הנקראת אדנ"י ג"כ, כנודע פרשת בא. וחותם הב' הוא חצי חותם לבד, והוא דל"ת א' פנימי, והיא יסוד עצמו, ונמשך ממוחין דאמא עצמה. והמ"נ הם מנצפ"ך, ולא שכ"ה, ואז נקראת נערה, שהם דינין יותר מבוסמים בבחי' יסוד, א"כ ב' הפירושים אחד. אמנם י"מ עצמן הם מגופה עצמה דמלכות כנ"ל, נמצא כי חותם תוך חותם, ר"ל דל"ת תוך דל"ת, ובין שניהם אינם כי אם חותם א' לבד, שהם י"מ ב' דלתות, והבן זה:

וב' הצירים, הארת לבושי חג"ת אמא ע"ד הנ"ל, א' לז"א, וא' ע"י אמא בעת הנסירה, כנודע כי גם חג"ת כלולים בנה"י דאמא, בסוד באר חפרוה שרים כנזכר בפ' בראשית בפסוק הנצנים. כי ציר גי' ש', ג' ווי"ן, חג"ת דאמא, שהם ג' ידים. וזהו שד"י, כי שד"י דיסוד, הוא ש' של ציר לבד, הנמשך מיד עליונה. ושם אדנ"י שבעטרת יסוד כנ"ל, הוא המ"נ שבה. א"כ הם ו' בחי' – א', יסוד ועטרה עצמם. ב', הדלתות אשר שניהם הם חותם אחד, ובדרך שאלה, נקרא חותם תוך חותם, והם ביסוד ובעטרה, ב' צירין, ביסוד ובעטרה. רוחא דשדי בגווה המעלה מ"נ, והוא ה"ג שנותן לה הז"א, בסוד זווג ממש בביאה הראשונה, ונשארין בה כעין שאור לעיסה, ו' בחי' מ"ן החדשים, מה שהיא מבררת מן המלכות, ומה שהוא ג"כ מברר, ונקרא מ"ד, כי הוא מברר חסדים דב"ן, הנקראים מ"ה דב"ן, והיא מבררת גבורות דב"ן, הנקרא ב"ן דב"ן). והנה נודע, כי הבינה נקרא אהי"ה, ואמנם כל אחד מי"ס, יש בו אהי"ה אחת, וא"כ בנה"י שלה הם ג' שמות אהי"ה. אמנם של נצח קו ימין, נמשך מחכמה, לכן מילוי שלו ביודין, ושל הוד מלוי באלפין, ושל יסוד מלוי בההי"ן. והנה נמשך הארה מן ג' אלו אהי"ה, ונמשכין ביסוד שלה, ונעשה מהם היסוד. ונודע כי בינה דינין מתערין מנה, ובפרט הלבושים שלה, ובפרט לבושי נה"י שלה, שהם לבר מגופא, וכולם דינין כנודע, לכן נמצא כי בחי' היסוד שבה הם דינין, ולכן בהיותן בה בחי' היסוד, העולם נידון ונחתם לחיים או למות:

אמנם בחינת היסוד זה, נמשך מן ג' אהי"ה הנ"ל, הוא הנקרא חותם, כי הלא ג' אהי"ה דיודי"ן דההין דאלפין, הם גי' חותם. אמנם סוד חותם זה, אשר עליו רמזו רז"ל גמרא ואמרו כי ד' דברים צריכין חב"ח, וסימנם חבי"ת, אמנם אין אנו עתה בביאורם, אך נבאר ענין חותם בתוך חותם מה ענינם, אמנם כבר בארנו כל הספירות של הנוקבא יש בהם ממש, לפי שיש להם על מה שיסמכו, חוץ מן היסוד והמלכות דנוקבא, שאין להם כנגדו בז"א על מה שיסמכו, לפי שקו אמצעי דז"א, אשר ממנו נעשית המלכות, הוא חצי ת"ת והיסוד, ומן חצי ת"ת דז"א נעשה כתר של נוקבא, ומן היסוד שלו נעשה דעת ות"ת בנוקבא, ושיעור היסוד ז"א מסתיים עד סיום הת"ת דנוקבא, נמצא כי יסוד ומלכות דמלכות, אין להם שורש להעשות, לכן אינה רק חותם בעלמא. פי' – כי הלא כמו הטבעת היא עיקר, אך כשחותמין בשעוה אינו ממשיות רק דמיון א' לבד, כן היסוד והמלכות של הנוקבא אינה רק הארה לבד וחותם מן הארות הראשונות, כנודע כי לעולם היסוד, הוא חותם העליון, כי כל האורות נכללות ונחתמין בו, וכן בחי' המלכות, הוא חותם אחד גרוע יותר מן האחר, והוא, כי המלכות אינו חותם האורות עליונים שבגוף, רק חותם של החותם של היסוד, כי מן הארת החותם הראשון שהוא היסוד, ממנו נחתם חותם שני במלכות, מן הארת היסוד, והוא ע"ד משל, כי חותם היסוד הוא חותם הטבעת הנחקק בשעוה, והוא ג"כ חותם המלכות הוא חותם השעוה, כשמשימין עליו דיו, וחותמין בו בנייר. וז"ס חב"ח, כי החותם הפנימי הוא ביסוד, וחותם הב' החיצון הוא במלכות, וזהו חב"ח, שהם יסוד ומלכות, והם ציון וירושלים, כי ציון הוא יסוד, וירושלים הוא המלכות. לכן נקראו חותם, על שם שאינם האור העליון ממש, רק הארה היוצאת מן האור העליון, ונחתם למטה:

וגם נקרא חותם לסבה אחרת ג"כ, כי חותם זה הוא, כדי שלא ישלטו החיצונים באורות הנוקבא, כי נודע שעיקר אחיזתן הוא בנוקבא. והטעם הוא, לפי שהיא תחתונה מכל האצילות, וג"כ מפני שנוקבא כולה דינין ושם אחיזתן, ולכן ניתן חותם זה לשמור הדבר הזה, שלא יכנסו שם החיצונים:

וזה סוד גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, כי המעיין שהוא היסוד של הכלה הנקראת מעיין כנודע, הוא חתום על ידי חותם הנ"ל, כדי שלא ישלטו שם החיצונים, כדרך הכלה שאוגדות פתחיה לבעלה, כדי שלא ישלוט זר בה, עד שתזדווג לבעלה ביום ש"ע, ולכן אחרי שאנחנו נותנין בה הה"ג ביום ה"ר, בסוד ה' בדי ערבה, אז צריכה אל החותם, בל יכנסו זרים לקחת מן הגבורות, כי שם הוא שרשם כנודע, ומשם נאחזין. והענין הוא – כי כבר בארנו, כי נקודת המלכות נחלקים לי' נקודות, א"כ נקודת היסוד או המלכות כבר היא בה, כמבואר בדרוש א"ט ב"ח:

גם יש בחי' אחרת לעשות בה יסוד ומלכות, האמנם שורש החותם הזה, אינו היסוד עצמו, רק חותם הניתן שם מן הארת נצח הוד יסוד דאמא, שהם אהי"ה כנ"ל, שהם גי' חותם, והוא השומר את החיצונים מלכנס תוך היסוד הזה, כי אין לה כח ליגע בהארת אמא. ולכן חותם אותיות תחו"ם, לומר עד תחום הזה יכולין החיצונים לדבק, אבל משם ולפנים אינן יכולין תוך התחום הזה:

גם חותם אותיות חומ"ת, כי הוא סוד חומה וגדר, שלא יכנסו בו החיצונים. ולהיותן ב' חומת, שהן חומת יסוד, וחומת מלכות, שהם ציון וירושלים. ולזה נרמזו שניהן בכתוב, כמ"ש חומת בת ציון וכו', על חומתיך ירושלים. כי יש חומת ציון, וחומת ירושלים, שהם חב"ח כנ"ל:

גם אותיות חותם, הוא חמות, כי בינה חמותה של רחל, ומג' אהי"ה שבה בחמותה, הכל נעשה סוד חותם לרחל, כמבואר, ואין להאריך בזה יותר:

ונחזור לענין, כי החותם העיקרי הוא ביסוד שבה, וזה נעשה מג' אהי"ה של הבינה, ואין ממשות שלהם רק מהארותן, עי"ז אין החיצונים נוגעין בה, וזה החותם נעשה בה בעת נעילה דיה"כ, וזה סוד נעילת שערים, כי באותו שער נעשה החותם של יסוד דנוקבא, והם דלתות הסוגרים פתח של היסוד ההוא, שלא יכנסו בו זרים. וז"ס נעילת שער ההיכל, שנועלת בעת נעילת דיה"כ, כי שערי היכל דנוקבא, הנקראת היכל גי' אדנ"י, והשערים שלה הם השערים של היסוד שבה כנודע, כי שם דרך הנכנסים מתתא לעילא. לכן בעת ההיא אשר ננעלין, השערים ההם נחתמין ונסגרים, כדי שלא יכנסו החיצונים, הנה אז יש מקטרגים הרבה, שרוצים לכנס שם מחמת עונות. ולכן אז חותם של הנשמות, בענין שכרם ועונשן, הן לחיים הן למות, ועי"ז אין כח בחיצונים לקטרג לכנס שם, כיון שכבר יש דין בעולם, ונמסרו בידם פתקי הרשעים הכתובים למיתה ח"ו, ואין להם אחיזה אחרת חוץ מזולתה בודאי. ולפי שהחותם הגדול שבכל החותמות הוא החותם של עתה, שהוא בחי' היסוד של רחל, לכן עיקר גזירות הן לטובה הן לרעה, הכל תלוי בעת נעילת יה"כ. אך של ר"ה היא בלאה, כי לכן נקרא ר"ה, כי לאה ראש רחל, כי עקב ענוה יראת ה' כנודע:

וכן חותם ה"ר הוא חותם החיצונית של רחל, הם גרועים מזה של עת הנעילה. אמנם היות חותם זה נעשה בנעילת יה"כ, כבר נתבאר הטעם, כי הלא ביה"כ נתקן בנין הנוקבא כנ"ל מן אמא, בסוד ויבן י"י אלהים את הצלע כנודע, וניתנו בה הה"ג של אמא, ולא ע"י ז"א, ולכן אז ניתנית בה סוד החותם, לשמור אותן גבורות מן החיצונים, כי שם שורש אחיזתן כנודע:

וגם זהו הטעם שאין חותם נעשה, רק בסיום יה"כ, כי בכל היום נתקנת, ובמלאות היום ההוא בעת נעילה, אז ניתן לה חותם זה. וגם זהו הטעם, שאז דנין הנשמות ונחתמות, כי כיון שאז ניתנו בה ה"ג, שהם ע"י ה' תפלות שיש ביה"כ כנודע, ולא נגמרת לכנס עד תפלה ה', שהיא תפילת נעילה, לכן אז הגבורות דנין את בני האדם ואת העולם:

והנה בשאר ימות השנה ודאי, שנעשו בנוקבא בחי' חותם זה, כי בכל יום ויום יש תיקון הנוקבא בסוד התפלות כנודע, רק ההפרש הוא, כי שאר ימות השנה, הם נעשין בה ע"י הז"א, ולכן אין בהם באותן גבורות כח לדין העולם, וגם אין חותם גמור לדחות את החצונים. אך עתה שנעשה ע"י אמא עצמה, יש בבחי' הזה כח לדחות את החיצונים כנודע, לכן היא דנה את העולם:

והנה החותם הג', הוא הנעשה בה בליל ה"ר, וסוד חותם זה, הוא חותם חצון, ונעשה מן הארות החותם אחד הפנימי של יסוד, ולכן הוא גרוע ממנו. והענין – כי חותם היסוד, מן הג' אהי"ה עצמם, בג' מלואים, שהם גי' חות"ם. אך עתה אינה חותם גמור, כי סודם מהג' מלואים של ג' אהי"ה, שהם ג' – ק"מ, קכ"ב, ק"ל, הם שצ"ב, ועם כללות שלשתן, הרי גי' שצ"ה, והם גי' משנה של המלך, כי חותם העיקרי הוא ביסוד, אך זה הוא במלכות דנוקבא, שהיא עטרה שלה, והיא משנה אל החותם הראשון, וגרוע ממנו, וז"ס המלכות דלית לה מגרמה כלום, כי כמו שכל פרצוף נוקבא לית לה מגרמה כלום בערך הזכר, כן תקרא הבחינת של המלכות שביסוד דנוקבא, דלית לה מגרמה כלום בערך שאר הספירה שלה, והוא כי היסוד שבה, לקחה הג' אהי"ה ממש. אך המלכות שבה, אינה לוקחת רק הארתן לבד כנ"ל, ולפי שג' מלוים אלו הם של אהי"ה הנ"ל דבינה, לכן גם הם נקרא חותם, כי יש בהם כח לדחות החיצונים, כנודע כי אין החיצונים נדחין, אלא ע"י הבינה, והוא סוד משנה תורה, שהוא ספר ואלה הדברים, כי התורה הוא סוד ד' ספרים הראשונים, וספר ה' נקרא משנה תורה, והוא כופל כל הדינין שנזכרו בד' ספרים הראשונים ונכתבין פעם שנייה במשנה תורה, כי כשמאיר הז"א בנוקבא, נותנין לה הארת התורה, כי התורה הוא הז"א, ונותן הארה לנוקבא ביסוד שבה, ושם נקרא תורה ממש, כי כל מקרא הוא בנוקבא, כמבואר אצלינו, וכאשר נחתם חותם זה במלכות שבה, אז נקרא שם משנה תורה, כי הם ג' מלואים הנ"ל, שהם גי' משנה, וכבר פשוט הוא כי משנה תורה הוא במלכות, נזכר בזוהר. אמנם חותם זה, הוא מתחיל להעשות מליל ה"ר, ולכן בליל ה"ר הוא זמן החתימה של העולם לבני אדם אם לחיים אם למות, כנזכר בזוהר, וכן נבאר עתה ענין ליל ה"ר, כי הלא אז נעשה החותם החצון, ולכן נידונים הנשמות בליל הזה, וסדר הלילה הזאת זה, שבחצי ליל הראשונה, תקרא ספר משנה תורה מן אלה הדברים עד סוף, שהוא וזאת הברכה, אם תקראהו ותשלימהו קודם חצות, תעסוק בתורה, ובספר קבלה אם תצטרך, ולא בדבר אחר, כדי לעשות החותם של המלכות, שהוא גי' אדנ"י. (נ"ל צמח, נוהגין החברים מזמן הרב אפרים פאנצייר"ו ז"ל, לקרות אחר סדר באדרא זוטא וסתרי קבלה כנ"ל):

ולכן תמצא, כי עיקר הדין בחצי לילה הראשונה, כי לכן יוצאים אחר חצות, לראות את הצלם לאור הלבנה, כי אז כבר גזרה הדין, כי נסתיים לעשות חותם ההוא, והנה סוד הדין הזה, הוא סוד מסירת הפתקים, ביד השלוחים, אבל עכ"ז לא ניתן רשות בידם לפעול הדין כשנמסרים הפתקים ההם, רק עד יום ש"ע, כי הדבר תלוי תוך הזמן הזה, שאם יחזור בתשובה יחזרו ליקרע הפתקים ההם. ואמנם לכן אנו אומרים כי ביום ה"ר יש ג"כ דין. וז"ס הנזכר בזוהר, אשר הוקשה לרואה אותם, שהם מאמרים חלוקים, כי במקום אחד אומר, כי מסירת הפתקים הוא בה"ר, ולכן אז אתעדי צולמא מעל רישא. ובמקום אחר הוא אומר, כי הוא ביום ש"ע, יומא תמינאה דחג. וביאור קושיא זו, נתבאר עם מש"ל, כי אחר שנמסרו הפתקין ליל ה"ר, הדבר תלוי עד יום ש"ע, אם יחזרו בתשובה. ולהיות כי מעט מזעיר ימצאו, מי שלא תיקן עצמו ושב בתשובה בר"ה ויה"כ ובכל החג, שיתקן עצמו בה"ר, ולפי שלא ימצאו זה על צד ההרחק, לכן אמר בזוהר, כי אחר מסירת הפתקין תו לא הדרי לבי מלכא. אבל ודאי שאם ישוב בתשובה גמורה, ודאי שיקרע גזר דין. וכנזכר בספר רקנאטי, כי נוסה הדבר באיש אחד שלא ראה צל על ראשו, וחזר והתפלל ושב בתשובה וחזר הצלם למקומו. ולכן נוהגין לומר סליחות ליל הושענא רבה אחר חצות קודם אשמורת הבוקר, אך לא יאמרו ויעבור ושום דבר כיוצא בו, רק כמו רחמנא וכו', וכיוצא בזה בלבד, כי ביום ה"ר יזהר אדם מאוד מאוד בתפלתו, ובכל מעשיו, כי הדבר תלוי בתשובה בזמן הוא, ומשם ולהלאה אין תקנה יותר:

אמנם מ"כ בקונטרס, כי הטעם הנ"ל, לפי שליל הושענא רבה אז נכתבין הפתקין, וביום הושענה רבה נמסרין הפתקין, לפי שאז נתקן בה' בדי ערבה כנ"ל, שהם ה"ג. וביום שמיני עצרת, הוא חותם בבחי' אחרת, והוא, כי אז ניתנין אליה בסוד הזווג, סוד הה' גבורות, ונותן ז"א לנוקבא, והם גבורות חדשות מן הזעיר אנפין, כי אותן של הושענה רבה הם גבורות דאמא, ולא ע"י זעיר אנפין, ולכן נמשכין הדינין עד יום ש"ע. אמנם אותן הגבורות של ש"ע, הם ממותקות כי הם ע"י הז"א, ולכן נקרא שמחת תורה כי הוא זווג הז"א:

שער הלולב – פרק ה:

סוד הצלם, שמסתלק מן האדם ליל הושענה רבא. כדי להבינו, נקדים לך מה שאחז"ל כי האדם יש לו בבואה ובבואה דבבואה. אך השדים אין להם בבואה דבבואה, רק בבואה לבדה. והענין, כי הלא כל הדברים שבעולם, כולם יצאו ונולדו מן זווג זו"נ בודאי. והנשמות של בני אדם, ואפילו נשמות השדים, כולם נבראים מהש"י, ע"י זווג זו"ן בודאי, כי הכל מעשה ידי הש"י הוא בודאי. וכבר בארנו, כי האדם כשמזדווג בנוקבא, מוליד נשמות בני אדם, וכשמוציא ח"ו זרע לבטלה, אז מוליד נגעי בני אדם, שהם רוחין וכו'. וכן הענין למעלה, כי לפעמים הז"א רוצה להשפיע בעולם, ומזריע הנשמות, ואם ח"ו בעת ההיא חוטאים ישראל למטה, וגורמים שהנוקבא עליונה תרד למטה, ותתרחק מבעלה, ואז החיצונים מקבלין אותן טיפין, ונעשו שידין רוחין לילין, באופן כי נשמות בני האדם באים מזו"נ. אך השדים הם מדכורא בלתי נוק'. ולכן בני אדם, יש להם ב' צללים, בבואה ובבואה דבבואה, שהם א' מן הדכורא, וא' מן הנוקבא. אך השדים, אין להם רק בבואה א' לבד, שהוא אותו של הדכורא כי של נוקבא לא יש להם:

ונבאר עתה מה הוא סוד הצלם, כי הלא כתוב אך בצלם יתהלך איש, ואינו אומר בצל, רק בצלם. ואמנם בפסוק אחד אומר, ונסו הצללים ואינו אומר הצלמים. גם במ"א נראה, שיש לו צל א', ושם נראה כי הם ב', ונסו הצללים תרי:

וכדי להבין ענינים אלו היטיב, ראוי לדעת, כי הלא בארנו, כי ה' בחי' יש לנשמה שהם – נפש ממלכות. רוח, מז"א. נשמה מבינה. ונשמת שדי תבינם, לשון בינה. חיה שהוא נשמה לנשמה, מן אבא. יחידה, מן א"א כתר. וכל ה' בחי' אלו, נקראים נפש אדם. אמנם ה' בחי' אלו, הם מצד האצילות, וכן מן הבריאה, וכן מן היצירה, וכן מן העשיה. אבל נדבר עתה באצילות, וממנו יובנו שאר העולמות:

אמנם גוף האדם, הוא מן הנוקבא בודאי, כי תוך ט' חדשי העיבור נגמר בחי' גוף האדם. ואמנם יש ג' בחינות האחרים באדם, והם ג' צללים שיש באדם, ואלו הצללים הם נחלקים לב' חלוקות, כי העליון שבהם נקרא צלם. וב' אחרים נקראו צללים, כי הם חסרים מ' מן צלם, ונשאר צ"ל:

וסוד הענין – כי אחר שהנר"ן של האדם, ניתנו תוך הרחם של הנוקבא בעת הזווג, ונוצר האדם תוך הרחם של אמו בתשע חדשי העבור, היה ג"כ צריך ליקח אותו הנשמה כח הארת החותם שמיסוד הנוקבא כנ"ל, שהוא בחי' ג' אהי"ה כנ"ל במלואם, שהם גי' חותם, ונחקק אותו החותם באותו נשמה. וכשיוצאת לירד לזה העולם, הנה היא באה עם אותו חותם ונשמרת מן החיצונים שלא יתאחזו בה:

והנה נגד ג' אהי"ה אלו, הם נחקקין בנשמה ג' צלמים הנ"ל, כי מכח אהיה הא' של יודין, נעשה בחי' צלם של אדם, כי אהיה דיודין גי' צלם. וזהו צלם של אדם, שעליו נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, אך בצלם יתהלך איש. ומן אהיה דאלפין הב', נעשה בחי' צל. ומן אהיה דההין נעשה בחי' צ"ל ב'. והנה נקרא צ"ל ולא צלם, כי אהיה דאלפין גי' קמ"ג, ומלוי שלו קכ"ב, שהוא גי בצ"ל. כי אם נרצה נוכל לומר כי אהיה דאלפין גי בצ"ל אהיה. ומן ג' שהוא דההין, גי' קנ"א, הוא גי' בצל אל. וסוד הענין, איך הוא יוצא מן אהי"ה, ואנו אומרים שהוא א"ל, שהוא גי' בצל אל, אך תבין במ"ש אצלינו, כי שם א"ל הוא השורש של אהיה, כי אהי"ה גי' כ"א, ועם י' אותיות המלוי שלו, הרי אל:

ונחזור לענין, כי כמה וכמה צללים והארות יש – כי יש צל אהיה, וצל אל, וצל שדי, וכיוצא בזה. ובצלם עצמו, יש כמה בחי', שיש צלם י"י, ויש צלם אלהים וכיוצא בזה. לכן צריך לפרש כל צל וצל מהיכן נמשך, כי בצל אל מאהי"ה דההין, ובצל אהיה, מאהיה דאלפין, ולכן תמצא, כי הצלם אינו רק אחד, וזהו אך בצלם יתהלך איש, כי הוא אהיה דיודין לבדו, שהוא גי' צלם. אך הצללים הם ב' דאלפין ודההין:

ונדבר עתה מענין ב' הצללים, כי הלא בב' צללים אלו, הם דכר ונוקבא, כי הצל של אהיה דאלפין הוא דכורא כנודע, ושל ההי"ן נוקבא. ואלו הב' צללים, הם הנקראים בבואה ובבואה דבבואה הנראה באדם, כי הצלם הוא עליון. ואינו ניכר:

אמנם השדים, אין להם רק הצללים דדכורים, שהם אהיה דיודין ודאלפין, שהוא בחי' הצלם, ובחי' הצל הראשון. והנה אהי"ה דיודין דאלפין, הם קס"א קמ"ג, גי' ש"ד, ולכן נקרא ש"ד, כי השדים אין להם רק ב' דכורין. אך בבואה דבבואה שהוא הצל ג' מאהי"ה דההין, שהוא נוקבא, אין להם, כי אינם רק מדכורא לחוד:

ובזה תבין הטעם, למה השדים רוחין בלתי גופים, והענין, כי חסר מהם צ"ל האחרון דנוקבא, וכיון שלא נשלמו הצללים כולם שהם יותר עליונים מן הגוף, אין בהכרח להעשות בהם בחי' גוף, בפרט כי עיקר הגוף אינו נוצר רק בכח אהיה דההין, כי הוא נוקבא לכן אין להם גוף:

ועתה נבאר, ענין הסתלקות הצלם ליל ה"ר, כי ודאי שאותו הצל שהוא מסתלק הוא בבואה דבבואה שלו, שהוא הצל של אהיה דההין, כי הצל נעשה החותם בלילה ההוא, ואינו נגמר עד חצות, ואז בחצות לילה יוצאת להאיר על הארץ, והיא דנה את העולם ע"י החותם ההוא כנ"ל, כי סוד הגבורות הם הדנין את העולם, ולכן כיון שהדינין נמסרין אז בידם, לכן היא המראה ומגלה הגזרות בעולם, ואינו ניכר אלא באור הלבנה עצמה. (צמח – שמעתי בשם הרח"ו ז"ל, שצריך להיות ערום ממש, כשמסתכל בצל הלבנה לראות הצל, וגם שצריך שעה המיוחד ללבנה כנודע) (מ"כ פי' לזה, דהיינו ע"פ שצ"ם חנכ"ל, אותו שעה המשמש כוכב הלבנה, וק"ל):

ודע כי הרי יש קושיא אחת, כי במקום אחד אומר בזוהר, כי הצל מסתלק ל' יום לפני המיתה. ופעם אחד אומר, שמסתלק בליל הושענא רבה. אך שניהם אמיתים, כי הצלם מסתלק ליל ה"ר, כדי להורות על גזירת המיתה שנגזרה עליו, וע"י הסרתו והסתלקותו אז, שולטין החיצונים עליו, ונמסר בידם למיתה, וכיון שנמסר בידם, תו לא חיישינן, ואז חוזר הצלם למקומו, כי זולת הצלם אין חיות לאדם כלל, ולכן אם נגזר על האדם המיתה, שימות אחר י' חדשים וכיוצא בזה, מהיכן יש חיים, אם לא ע"י שיחזור הצלם למקומו. ואח"כ ל' יום קודם שימות, אז נסתלק, ואז באותן ל' יום מתמעט חיות האדם, יום אחר יום עד שימות:

צמח – זה אינו מדבר ממי שאמר, שוב יום אחד לפני מיתתך, ואמנם שצריך לעשות תשובה, כל ימות השנה מפני שאינו יודע איזה יום ימות. והנה כפי הנזכר בזוהר, בליל ה"ר מסתלק הצ"ל וחוזר והולך לו, וא"כ הרואה שהצל חסר ממנו, ידע שימות, ויחזור בתשובה, כמו שעשה הנזכר ברקנאטי כנ"ל, וע"י הצל ישוב יום אחד לפני מיתתו, ומפני שאין כל אדם יודע בצל, ארז"ל שכל ימיו יעשה תשובה, וזה יותר טוב:

ומ"כ בקונטרס, כי ב' צללים הם, א' דאבא וא' דאמא, כנודע אצלינו, כי יש נה"י תוך הז"א, ואין להאריך. והנה ב"פ צלם, א' דאבא, וא' דאמא, של הלבושים של נצח הוד יסוד, שם הוא סוד הש"ך דינין, שהם גימ' ב"פ צלם, כי במוחין עצמן אינן דינין כלל, אלא בלבושים שהם צלמים, וזהו ענין הזה הוא מיותר באדם על השדים, ועל ידו נגמר ונשלם החותם, כדי לשמרו ממקרים רעים מהחיצונים. ואמנם בליל ה"ר כשגוזרין מיתה ח"ו על איזה אדם, וסוד מיתה הוא שתשמט הנשמה מן הגוף, ותשאר בלי גוף, לכן מסתלק ממנו אותו צל שהוא בבואה דבבואה, ועי"ז נחלש גופו ונאבד, כי הגורם קיום הגוף, הוא זה הצל ג' כנ"ל:

גם טעם אחר, כי עד עתה היה חותם שלם, ועתה נחסר ממנו אותו החותם, ועל ידי זה יכולים החיצונים לשלוט בו וליטול נשמתו, ונמסרו הפתקין של דינו בידיהם. אמנם ההסתלקות מן האדם הצל הזה, הוא אחר חצות לילה, כי אז מתחלת הלבנה להאיר, ולפי שאין גמר החותם נעשה עד חצות כנ"ל, ואחר כך נגמר הדין, לכן הסתלקותו הוא מחצות לילה, כי אז מתחלת הלבנה להאיר ליל ה"ר כנודע. ואין להסתכל אלא באור הלבנה ממש, וסוד הענין – כי הלא הלבנה רומז לנוקבא דז"א, שבה ונסו הצללים תרי. גם מצאתי כתוב, מן אהי"ה דאלפין נעשה צל, הנקרא בצ"ל שדי, כי בצ"ל הוא מילוי אהיה דאלפין. ונ"ל כי מה שכינו צל זה לשדי, כי חילוף שדי בא"ת ב"ש הרי קמ"ב, ועם כולל קמ"ג, כמנין אהיה דאלפין:

מ"כ להר"ר גדליהו, כי בליל ה"ר יקרא משנה תורה, ויכוין להמשיך מקיף לצורך הזווג. ונלע"ד, כי פי' הוא סוד המקיף של ה' בדי ערבה שאנו נותנין לה ביום, ואין לומר סליחות ביום ה"ר, ולא בלילה רק כנ"ל. (מע"ח – גוג ומגוג עולה ע', כנגד ע' אומות, כי אז ימלוך גוג על שבעים אומות, וכולם יבואו יחד על ישראל, וכשיגאלו מידם, אז יהיה תשועה רבה, כי עתה שנגאלו ממדי ויון גלו לאדום. וכן בכל יום ויום ניצולו מיד זה, ונופלים ביד זה, ויום הזה ניצולו מיד כולם, לכן הוא הושענה רבה:

ולפי שהם נמשלו למים, שע"כ היה ניסוך המים בחג, לכן אין אנו שואלין מים, עד שיעברו כל הז' ימים, שלא יתנו המים, בעוד שהם שולטים, שלא יהיה מים הזדונים. וכבר ארז"ל טעם אחר, דומה לעבד שבא למזוג כוס וכו'. ולכן לולב עולה חיים, וד' אותיות הרי ע"ב, וכן הדס עם ג' אותיות עולה ע"ב, כמנין הע"ב שרים שהם שולטין בחג, שהם נאחזים בב"ד עליון, שהם ע' שרים וב' סופרים, אחד כותב זכות, ואחד כותב חובה:

שער הלולב – פרק ו:

יום ה"ר, ענין שבעה הקפות ביום ה"ר, כבר נתבאר בקונטרס שלנו, שצריך לכוין בשם א"ל, בסוד הקפה. והנה שם אל, יוצא מן אהיה שבבינה, ג' יודין וא' שבו. גם בכוונת ג' יה"ו הנ"ל, תכוין שהם בסוד מלוי ע"ב ס"ג מ"ה, עד"ז בכל ז' הקפות, חוץ מה"ר, ששלשתן במלוי ההין, שהם במלכות:

כבר בארנו, כי ה"ח שבמלכות, שבה הם נכנסין בבחי' הימים עצמן, ובבחי' הסוכה כנ"ל. אך בחי' ה"ג, הם נכנסין ע"י הערבה של יום ה"ר, חוץ מן אותו שבלולב, וחביט ולא בריך. וכה תעשה, תקח ה' בדים של ערבה במספר, ותכוין שהם ה"ג מנצפ"ך, ותכוין כי ערבה גי' זרע, שהוא סוד המ"ן, ה"ג נוקבין. והזהר שלא תחברם כלל עם הלולב, ולא תטלם כלל בידך, רק אהר שיאמרו תתקבל, אז קחם בידך. והענין, כי עד שישלמו כל בחי' החסדים, אין ראוי לעורר גבורות, וכמ"ש בע"ה, כי בז' הקפות של יום זה, הם נכנסים ה"ח, ואין ראוי לעורר הגבורות. נמצא, כי גמר החסדים אינם נכנסים עד קדיש תתקבל, לכן אחר הקדיש, אז תקח בידך הה' בדי ערבה, כי כבר הנחת הלולב מידך, וגמרת מצותו. ואחר שתקח בידך בכוונה הנ"ל, אז תחבוט ותכה בקרקע. והנה ב' דברים הם נעשין בחבטה, א' הוא הורדת והשפלת הגבורות וערבות בקרקע. ב' הוא העלאות והרמות הערבות אחר החבטה מתתא לעילא:

והנה כשתחבוט, תכוין כוונה אחת, והוא, שתכוין להוריד ולתת בה בחי' ה"ג, ולעורר אותן, כדי שיהיו מוכנים ונעשים מהם בחי' כלי, להעלות בו מ"נ ביום המחרת, שהוא ש"ע בעת הזיוג. ותכוין, ערבה גי' זרע, שהם מ"נ, וגי' עזר כנגדו, להכין אותה שתהיה עזר כנגדו, להעלות מ"נ לקבל מ"ד כנגדם, וז"ס הא לכם זרע, כי ה"א הם בדי ערבה, וערבה גי' זרע וכו':

ובעת שתחבוט הערבה בקרקע, תכוין לשם יה"ו במלואו אלפין, יו"ד ה"א וא"ו, גי' ט"ל. ואמר מורי ז"ל, שלזה ארז"ל חביט חביט ולא בירך, ואיני זוכר איך הוא, ואפשר כי חביט חביט גימט' ט"ל. (ואפשר כי חביט חביט ולא בריך, ס"ת גי' ט"ל) ושמעתי ממורי ז"ל שאמר, שתחבוט בקרקע ה' פעמים, נגד ה"א מנצפ"ך, כי ה"ג נגד ה' בדי ערבה. וצריך לחבוט ה"פ, כי בכל פעם נותן בה גבורה א', ולזה אמר חביט חביט לשון רבים, להורות על ה' חבטות הנ"ל. ואמנם א"צ ברכה, אלא די בחבטה, כי כיון שאינם ה"ג עצמן לצורך זווג, א"כ א"צ לברך ולהמשיך ע"י ברכה, ובחבטה לבדו מספיק. (ראיתי בספרים אחרים, כי חביט חביט ולא בריך ס"ת ט"ל, וזה נכון מדברי רז"ל עצמן בלתי שנוי. וגם כי נכפל ב"פ חביט חביט, מורה על רבוי ההכאות, והם ה' כנ"ל. וכבר ידעת, כי ערבי נחל הם נ"ה, והם סוד הנביאים, וז"ש בגמרא, כי הוא יסוד נביאים.) גם ענין חבטה זו היא, הכאת הדינין בקרקע, שהוא המלכות, וליתנם בה. וגם הענין הוא, להקל ולהכות הגבורות ולמתקם. והנה כשאתה מגביה מן הקרקע, תכוין כי הוא סוד הנשיקין, כי כבר בארנו, כי הערבה דומה לשפתים, הם סוד הנשיקין, מתתא לעילא, ממנה אליו:

שער הלולב – פרק ז:

מכת"י, ביום ה"ר, אף שכבר קבלה החסדים דאמא, בלי א"פ וא"מ ע"י הסוכה, מ"מ אנו חוזרין להמשיך לה עוד משורש החסדים שבדעת דאמא, כולם א"מ ע"י הדיבור. 

ואף שגם קבלה החסדים א"פ ע"י הלולב, וא"מ ע"י הקפה 
של כל יום, אנו חוזרין להמשיך לה עוד משורש החסדים שבדעת ז"א, ע"י הז' הקפות שבלולב. 
(א) ועתה נבאר הז' הקפות דה"ר:

הגהה (א) א"מ, הקפה גי' ק"ץ, כי כחה לקצץ קליפות, קץ כל בשר,וזה ע"י שם החסד אל במלואו, 
עם האותיות גי' הקפה ע"ה. וקוצץ הדין, אלהים ברבוע גי' ר', ובהסרת אותיות אלהים פשוט, הכל גי' ק"ץ:

והענין כי הלא בז' ימי הסוכות, 
ע"י הקפות, המשכנו ז' מקיפים של החסדים, בו"ק דז"א התחתונים, וכן בחסדים של אמא פנימים נכנסים קודם חג הסוכות, והמקיפים שלהם נכנסין ע"י הסוכה המקפת כנ"ל:

אמנם ביום ה"ר, אנו מחברים כל בחי' המקיפים של כל החסדים ביחד, והוא כי הלא בהקפות של ה"ר, 

יש ג' בחי' – א' הוא בחי' אדם עצמו, המקיף בגופו את התבה. ב', הוא בחי' דבור, שאדם מוציא בפיו בעת ההקפה, שאומרים אותן סדר הפזמונים והבקשות המסודרים ממסדר התפלות, להזכיר זכות ג' אבות בעת הז' הקפות. ג' הוא בחי' לולב, 

שהאדם מוליך בידו בעת ההקפה. הרי ג' דברים, וכולם הם בשעה אחת, שהם – אדם, דבור, מעשה. ופי' המעשה שהיא הלולב, שהוא מעשה שהאדם מוליכו בידו ממש. 


ונבאר ג' מיני מקיפים שיש – א', הוא המקיפים של ה"ח דאמא. ב', הוא המקיפים של החסדים דז"א, בחי' השרשים העליונים שהוא בדעת דזעיר אנפין, ומשם אנו ממשיכין אותן המקיפים והארת המלכות שהוא התיבה. ג', 
הם המקיפים בבחי' התפשטות בו"ק שלו, והיה נלע"ד לומר, 
כי המקיפים האלו של בינה, הם מבחי' הדעת, כי אותן שנכנסין בסוד הסוכה הם מבחי' הו"ק שלה, או להיפך:

והנה הקפת גוף האדם עצמו, יכוין להמשיך המקיפין דגופא דז"א, שהוא שם מ"ה גי' אדם, כי אלו הם סוד וימינו תחבקני, שהוא זרוע גוף האדם עצמו, המחבק את הכלה. 
אמנם הדבור, הוא כנגד הבינה, 

כי הבינה היא המוציא קול ודבור ממנו. והלולב הוא לצד המקיפים של החסדים הדעת דז"א כנ"ל, כי סוד הלולב מעורר שרשים עליונים שבדעת דז"א:

והנה ז' הקפות הם, וכל אחת כלולה מג' בחי' המקיפים הנ"ל, אמנם הראשונה הוא מן החסד מלמעלה למטה, וצריך לכוין בה ג' מקיפים נגד ג' בחי' הנ"ל, 
רק שכולם הם מצד החסד. אמנם נתבאר אצלינו, 
כי כל המקיפין הם בחי' א"ל, 
כי אל במלוי גי' הקף, ועם ה' אותיות הרי הקפה:

וצריך לכוין ג"פ א"ל – ראשון נגד הבינה, והוא שם י"י א"י, היוצא מס"ג כנודע, גי' א"ל, כי ס"ג הוא בבינה,
 והוא נגד הדיבור. א"ל ב' נגד הדעת דז"א, והוא נגד הלולב. ותכוין בג"פ יה"ו, שהם גי' ס"ג, ותעשה ממנו שם ייא"י, 
וזה הוא כנ"ל:

או תכוין שיש בג' שמות אלו, ג' יוד"ין וע"ה ג' א"ל. א"ל ג' נגד ו"ק דז"א, ע"י גוף האדם, ויכוין כי אדם הוא שם מ"ה, ויש בו ג' אלפין, וכל אל"ף מורה אל אהיה אחת, הרי ג"פ אהיה, והם גי' ס"ג, ונעשה ממנו שם ייא"י כנ"ל:

אמנם אלו ב' יה"ו, תכוין כסדר מלואם ע"ב ס"ג מ"ה, להמשיך אל הנוקבא שהוא ב"ן, כמ"ש בהקפה ז'. 
אח"כ תכוין כי ג"פ א"ל, הם גי' מג"ן, ותכוין להמשיך מגן זה אל המלכות כנודע. גם תכוין, כי ג"פ אהי"ה, 
יהיה כולם מלאים ביודין:

הקפה ב' נגד גבורה, תכוין א"ל ראשון מן הדבור שהיא בינה בא"ל דס"ג כנ"ל, שהוא שם א"ל ייא"י. 
אל ב' נגד מעשה הלולב, מדעת דז"א,
 והם ג' צרופים הו"י הו"י הו"י, 

שהוא בסוד גבורה, כנ"ל כי לעולם הלולב ממשיך מן הדעת, הכולל ג' מוחין חב"ד, לכן יש בו ג' אותיות יה"ו, רק שמשתנין בסוד צרופים, וג' שמות הנ"ל תכוונם ע"ד ע"ב ס"ג מ"ה. א"ל ג', גוף האדם, מג' שמות אהי"ה, 
שיוצאים משם מ"ה כנ"ל, רק שיהיה כולם במלוי ההין:

הקפה ג' ת"ת, א"ל א' בינה, דבור, משם ייא"י דס"ג כנ"ל. א"ל ב', לולב, דעת, מג"פ וי"ה וי"ה וי"ה, במלוי ע"ב ס"ג מ"ה, כנ"ל. אל ג', מג' אהיה דמ"ה, רק שיהיו מלאים באלפין:

הקפה ד' נצח, א"ל א' בינה, דבור, שם ייא"י דס"ג. א"ל ב' לולב, דעת, מג"פ יו"ה יו"ה יו"ה, במלוי ע"ב ס"ג מ"ה. א"ל ג' מג"פ אהיה דמ"ה כנ"ל. אך מלואם תכוין, ה' ראשונה ביוד, וה' אחרונה באלפין:

הקפה ה' הוד, א"ל א' ייא"י דס"ג בינה. אל ב', מג"פ הי"ו הי"ו הי"ו, במלוי ע"ב ס"ג מ"ה. א"ל ג', מג"פ אהי"ה דמ"ה. רק שבכל 
אחד תכוין, ה' ראשונה מלוי בההין, וה' שניה באלפין:

הקפה ו' יסוד, א"ל א' מייא"י דס"ג, בינה. א"ל ב' לולב, דעת, מג"פ וה"י וה"י וה"י, בע"ב ס"ג מ"ה. א"ל ג', מג"פ אהיה דמ"ה כנ"ל, וכל א' מהן, הראשונה באלף, והב' יודין. והטעם הוא, לפי שיסוד מטה כלפי חסד, לכן ה' שניה ביודין, 

אך לפי שהוא בעצמו קו האמצעי, ושרשו הוא אלפין, לכן ה' ראשונה באלף. הקפה ז' מלכות א"ל א' ייא"י דס"ג. א"ל ב', ג' פעמים יה"ו יה"ו יה"ו, רק שהוא משם ב"ן שבמלכות, ותכוין כי הלא כ"א מהם הוא גי' מ"ב, הרי ג"פ מ"ב גי' קכ"ו, שהוא שם אדני ברבוע – א', א"ד, אד"נ, אדנ"י, שהוא סוד הכתר שלה, שאנו ממשיכין לה עתה א"ל ג', מג"פ אהיה דמ"ה, וכ"א מהם תכוין במלוי ההין, ראשונה באלפין שנייה בההין:

מכ"י הרמ"ע – סוד ההקפה לסוכות, הנה כוונת ההקפה
 
יום א', להמשיך לרחל מקיף לאה.
 יום ב', מקיף יעקב. 

יום ג', מקיף ז"א.
 יום ד', מקיף תבונה. 
יום ה', מקיף הבינה. 
יום ו', מקיף יש"ס. 
ובה"ר, ממשיכין לה היקף אבא,
 אחר שהוא בא מכח עתיק, כופל השפעתו, ומחלק לכולם שפע באופן זה – הקפה א' מעתיק לאבא, נקודות מקיף לאה, מג"ת דעתיק. ואבא נותן נקודות לאה זו, ליש"ס, והיא הוית נקודה צירי שבא צירי שבא.
 

הקפה ב' ממשיכין מעתיק לאבא, נקודות יעקב, ההויה כולם חולם, ואבא נותן ליש"ס, והוא נותן נקודות לאה כנ"ל, 
שהיתה בו תחלה לבינה. הקפה ג' נותן עתיק לאבא נקודות ז"א, הויה בד' ריבועיות בלי ניקוד. 
ואבא נותנה ליש"ס, והוא נותן נקודות יעקב לבינה,
 ובינה נותנת נקודת לאה הנ"ל לתבונה. הקפה ד' נותן עתיק לאבא נקודות תבונה, הויה בניקוד אלהים, 
ואבא נותנה ליש"ס, והוא נותן נקודות ז"א לבינה, והיא נותנת נקודת יעקב לתבונה, והיא נותנת נקודת לאה לז"א. הקפה ה' נותן עתיק לאבא נקודת בינה, הויה בצירי, ואבא ליש"ס, והוא נותן נקודת תבונה לבינה, ובינה נותנת נקודת יעקב לז"א, 
וז"א נותן נקודת לאה ליעקב. הקפה ו' נותן עתיק לאבא, 
נקודת יש"ס, כולו הויה בפתח, 
ואבא נותן ליש"ס, ויש"ס נותן נקודת בינה לבינה,
 ובינה נותנת נקודת תבונה לתבונה, ותבונה נותנת נקודת ז"א לז"א, וז"א נותן, נקודת יעקב ליעקב, ויעקב נותן נקודות לאה ללאה. הקפה ז' נותן עתיק לאבא נקודת הויה בניקוד קמץ. ס"א שורק (פתח קמץ) (ס"א שורק) והוא מחזיק אותו לעצמו. 
ודע, כי כל א' מז' הויות אלו,
 צריך להשתתף לה הוי"ה שכולה קמץ, 
מכח ע"ק שהוא מהכתר עכ"מ:

ענין ז' הקפות יום ה"ר כבר בארנו. 
ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי הלא ו' הקפות ראשונים הם ו"פ מג"ן, וכולם לצורך המלכות. ואח"כ יש עוד מגן אחד במלכות עצמה, בהקפה ז'. והנה ו"פ מג"ן ראשונים, גי' תקנ"ח, וכולם ברדתן אל המלכות, נעשה בה מג"ן ז', והוא במלוי, כי מג"ן הוא ג"פ אל, וג"פ א"ל במלוי ג"פ אלף למד, גי' תקנ"ה, ועם ג' כוללים תקנ"ח, הרי איך נעשה מגן זה, מן ו' מגן העליונים:

ורצוני לצייר לך היטב על סדר, שתכוין בו תחלה להמשיך החסדים מקיפים מן בינה, ומדעת דז"א, ומגופא דז"א. 

,,,,,,,,,,,,,

סודות הכוונות הקפות שמחה תורה,

סוד העצרת, ואסרו חגל

עורך ומגיש: רבי דוד קורן,

    ענין ז' הקפות יום ה"ר כבר בארנו. 

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל,

כי הלא ו' הקפות ראשונים הם ו"פ מג"ן,

 וכולם לצורך המלכות.

ואח"כ יש עוד מגן אחד במלכות עצמה,

 בהקפה ז'. והנה ו"פ מג"ן ראשונים, גי' תקנ"ח,

 וכולם ברדתן אל המלכות, נעשה בה מג"ן ז',

והוא במלוי,

כי מג"ן הוא ג"פ אל,

וג"פ א"ל במלוי ג"פ אלף למד, גי' תקנ"ה,

 ועם ג' כוללים תקנ"ח,

הרי איך נעשה מגן זה, מן ו' מגן העליונים:

ורצוני לצייר לך היטב על סדר,

 שתכוין בו תחלה להמשיך

 החסדים מקיפים

מן בינה,

 ומדעת דז"א,

 ומגופא דז"א. 


הקפה א' – חסד,

יוד הי ואו הי, א"ל.

 יוד הי ויו,

יו"ד הי ואו,

 יוד הא ואו,

א"ל. יוד הא ואו הא.

אלף הי יוד הי.

אלף הי יוד הי.

אלף הי יוד הי:

א"ל. (ג"פ א"ל גי' מג"ן)
 
הקפה ב' – גבורה,

 יוד הי ואו הי א"ל.

 ה"י ויו יוד,

הי ואו יוד,

הא ואו יוד. א"ל.

 יוד הא ואו הא.

אלף הה יוד הה,

אלף הה יוד הה,

 אלף הה יוד הה,

א"ל (ג"פ א"ל גי' מגן). 

הקפה ג' – ת"ת,

יוד הי ואו הי, א"ל.

ויו יוד הי,

ואו יוד הי,

 ואו יוד הא, א"ל.

אלף הא יוד הא,

אלף הא יוד הא,

אלף הא יוד הא,

א"ל. (וג"פ א"ל גי' מג"ן). 

הקפה ד' – נצח,

יוד הי ואו הי, א"ל

 יוד ויו הי,

יוד ואו הי,

 יוד ואו הא, א"ל.

יוד הא ואו הא.

אלף הי יוד הא,

 אלף הי יוד הא,

אלף הי יוד הא,

א"ל (וג"פ א"ל גי' מג"ן).
 
הקפה ה' – הוד,

יוד הי ואו הי, א"ל. הי ויו יוד, הי ואו יוד, הא ואו יוד, א"ל יוד הא ואו הא. אלף הה יוד הא, אלף הה יוד הא, אלף הה יוד הא, א"ל (ג"פ א"ל גי' מגן):

הקפה ו' – יסוד,

 יוד הי ואו הי, א"ל.

 ויו הי יוד,

 ואו הי יוד,

 ואו הא יוד,

א"ל. יוד הא ואו הא.

אלף הא יוד הי,

אלף הא יוד הי,

אלף הא יוד הי, א"ל (ג"פ א"ל גי' מג"ן):

הקפה ז' – מלכות,

 יוד הי ואו הי, א"ל.

 יוד הה ו"ו,

 יוד הה ו"ו,

 יוד הה ו"ו,

א"ל א' א"ד אד"נ אדנ"י (קכ"ו כתר.)

 יוד הא ואו הא.

אלף הא יוד הה,

 אלף הא יוד הה,

אלף הא יוד הה.

(וג"פ א"ל גי' מג"ן). ו"פ ג"ן גי' תקנ"ח כנ"ל

ועוד מג"ן הז' וכו', כנ"ל:

שער הלולב – פרק ח:

עורך ומגיש: רבי דוד קורן,

ש"ע ושמ"ת. מנהג ישראל,

שביום ש"ע עושין שמחה גדולה לפני הספרים,

 ומקיפין ז' הקפות עם הספרים, וקורין אותו שמחת תורה.

וזהו שנזכר בזוהר פרשת פנחס דרנ"ב,

ונוהגין בני ישראל למעבד עמה חדוה,

 ואתקריאת שמ"ת. ומעטרין לס"ת בכתרין דילה. 

ואני ראיתי למורי ז"ל, שהיה הולך לפני הספרים,

והיה מרקד ומרנן ושמח בכל יכלתו בכל הז' הקפות בלילה, וביום לא ראיתיו. אחר כך כשהיה הולך לבה"כ אחרת,

 שהיו מתאחרין שם, 
והיו עושין ההקפות עם הספרים כנ"ל,

ג"כ מורי ז"ל היה מסבב עמהן,

ומרקד ומרנן בשמחה גדולה,

וכן אם נתאחרו בבה"כ אחרת, היה עושה גם כן:

ביום ש"ע, נעשה זווג דרחל, במוסף בחזרה,

לכן אומרים אז

משיב הרוח ומוריד הגשם,

כי אז יורדה גשם,

כי אז הזווג והורדת טיפת הזרע כנ"ל.

לכן בליל שמ"ת אסור בזווג,

 כי אין זווג אלא בתפלת מוסף,

 וזווג זה נמשך עד יום ז' דפסח. 

בליל ש" ת אסור בזווג,

 כי אין המטרוניתא מזדווגת עד הבוקר בתפלת מוסף,

ואיך יזדווג האדם.

ואע"פ שבשאר הימים שבין ר"ה לש"ת מותר הוא,

 כי יש זווג אחר של לאה.

אבל עתה בש"ע, אין הזווג רק לרחל לבדה,

ואינו רק במוסף:

אמנם עניין ש"ע כבר נת"ל,

כי אז הוא הזווג עצמו, ונותן לה ה"ג של המ"נ שלה

בסוד הזווג, וניתנין לה ע"י ז"א,

 ואחר כך בעת הזיווג, נותן בה טפה זרעית:

ונלע"ד ששמעתי, כי ביום ש"ע נותן לה ה"ג לבד,

וזהו גבורות גשמים משיב הרוח ומוריד הגשם

שאומרים ביום זה.

אח"כ בפסח נותן בה בחי' הה"ח, 

לכן פסח הוא בחסד.

אך מה שמ"כ הוא זה,

 כי הלא ראוי לומר משיב הרוח וכו' בש"ע,

כי אז הורדת טפת הזרע במעי הנוקבא,

וכל הטפה תחלה בשרשה נקראת אור,

 ואח"כ מים ברחם הנוקבא,

 וז"ס מוריד הגשם ביום זה,

 ואח"כ נעשה רקיע, שנגמר הולד, 

כמ"ש בזוהר פרשת תרומה.

 אמנם מים אלו,

הם באים מלובשים עם החותם שבנוקבא כנ"ל,

אשר הם סוד הצללים כנ"ל,

 ולכן הגשם גי' ג' מלואים של ג' אהיה,

שהוא סוד החותם כנ"ל ע"ש:

סוד ש"ע וש"ת, עצרת מלשון כי עצר עצר ה'.
 
והענין – כי זיווג ישראל ורחל הוא ביום זה,

והיא מקבלת זרע העליון, 
ואינה מפלטת ח"ו, ונקרא עצרת וקולטת את הזרע,

לכן נקרא עצרת.

וכאשר אינה עוצרת וקולטת זרע העליון, 
והיא מפלת אותן ח"ו,

משם הם שורש הנפילים

 אשר הם בארץ בימים ההם,

 כי הפיצם המלכות בסוד נפילים,

והבן סוד הגדול הזה,

 לכן היו משחיתים גם הם את זרעם

על הארץ לבטלה דוגמתן, 
שבאו מהשחתת זרע שלא נקלט בנוקבא,

וטעם הדבר לפי שידוע לפניו יתברך שאין בהם תועלת

והם דינין קשים, לכן הפילתן:

ונחזור לעניין, כי עתה עוצרת הזרע,

לכן נק' עצרת. אמנם קליטת זרע הוא בג' ימים,

 הרי אם תפלוט הזרע ביום ג' טהורה, כמ"ש במשנה,

כי היא נסרחת הזרע, ואינה ראויה:

א"מ – כי עצרת גי' תש"ס,

 כמנין ה"פ חסד,

ה' פעמים חסד ע"ב = ש"ס

שהם ש"ס,

ות' היינו ד' יודין דע"ב. והנה ג' ימים אלו, 
הם סוד ג' מדות חג"ת,

שמשם מקבלת המלכות טפה עליונה.

ואלו הם ג' בני נח היוצאין מתיבה. 

ונגד ג' מראות הקשת, ואין להאריך):

הנה נגד ג' בחי' אלו צריכה ג' ימים,

 לקלוט ג' בחי' אלו.

 והנה היסוד ההוא, כי טפת הזרע, הוא החסדים,

 וחסד גי' ע"ב, ויש ג' בחי' ע"ב,

 שהם כ"ד כ"ד כ"ד, הם ע"ב.

וכנגדם ג' ימים לקליטה להצטייר שם ע"ב זה, 
וסוד שם ע"ב זה בציור

 והנה בזה השם יש כ"ד עיינין, 
המצטיירין כזה ג'

הויות כאלו שהם ג"פ כ"ד כ"ד כ"ד, הם ע"ב

אחד בחסד,

ואחד בגבורה,
 ואחד בת"ת,

הם ג' הויות של כ"ד כ"ד, 
וכולם בחי' חסד שהוא ע"ב:

והנה סוד אסרו חג, הוא קליטת הזרע, וכמבואר.

אמנם יום א"ח, יש בו ג"כ שמחה כנודע,

והוא כי הוא יום ב' לקליטת זרע,

וקושרות שם ברחם הנוקבא, 
וזהו פי' א"ח, ר"ל – תקשרו ותחזקו אותו זווג שנעשו בחג.

 אך בהכנס יום ג' מקצת היום ככולו, 
וכבר נקשר ואין לעשות שמחה יום ג',

רק יום ב', שהיא א"ח.

וכל ו' חדשים חורף עד יום ז' של פסח,
 היא מעוברת מזיוג זה,

ואז יולדת בסוד קריעת י"ס מן העיבור הזה.

אך שאר העיבורים של אמצע החורף, 
אינן מתעכבין כ"כ.

ואפשר כי בו ביום של העיבור היא יולדת,

אך העיבור זה נמשך עד אז, כן נלע"ד ממורי זלה"ה:

נשלם ענף ראשון מן פרי עץ חיים.
 בעזרת האל בורא ארץ ושמים. 
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

,,,,,,,,
הקפה א' – חסד, יוד הי ואו הי, א"ל. יוד הי ויו, יו"ד הי ואו, יוד הא ואו, א"ל. יוד הא ואו הא. אלף הי יוד הי. אלף הי יוד הי. אלף הי יוד הי:

א"ל. (ג"פ א"ל גי' מג"ן)
 
הקפה ב' – גבורה, יוד הי ואו הי א"ל. ה"י ויו יוד, הי ואו יוד, הא ואו יוד. א"ל. יוד הא ואו הא. אלף הה יוד הה, אלף הה יוד הה, אלף הה יוד הה, א"ל (ג"פ א"ל גי' מגן). 

הקפה ג' – ת"ת, יוד הי ואו הי, א"ל. ויו יוד הי, ואו יוד הי, ואו יוד הא, א"ל. אלף הא יוד הא, אלף הא יוד הא, אלף הא יוד הא, א"ל. (וג"פ א"ל גי' מג"ן). 

הקפה ד' – נצח, יוד הי ואו הי, א"ל. יוד ויו הי, יוד ואו הי, יוד ואו הא, אל. יוד הא ואו הא. אלף הי יוד הא, אלף הי יוד הא, אלף הי יוד הא, א"ל (וג"פ א"ל גי' מג"ן).
 
הקפה ה' – הוד, יוד הי ואו הי, א"ל. הי ויו יוד, הי ואו יוד, הא ואו יוד, א"ל. יוד הא ואו הא. אלף הה יוד הא, אלף הה יוד הא, אלף הה יוד הא, א"ל. (ג"פ א"ל גי' מגן):

הקפה ו' – יסוד, יוד הי ואו הי, א"ל. ויו הי יוד, ואו הי יוד, ואו הא יוד, א"ל. יוד הא ואו הא. אלף הא יוד הי, אלף הא יוד הי, אלף הא יוד הי, א"ל. (ג"פ א"ל גי' מג"ן):

הקפה ז' – מלכות, יוד הי ואו הי, א"ל. יוד הה ו"ו, יוד הה ו"ו, יוד הה ו"ו, א"ל. א' א"ד אד"נ אדנ"י (קכ"ו כתר.) יוד הא ואו הא. אלף הא יוד הה, אלף הא יוד הה, אלף הא יוד הה. (וג"פ א"ל גי' מג"ן). ו"פ ג"ן גי' תקנ"ח כנ"ל ועוד מג"ן הז' וכו', כנ"ל:

שער הלולב – פרק ח:

ש"ע ושמ"ת. מנהג ישראל, שביום ש"ע עושין שמחה גדולה לפני הספרים, ומקיפין ז' הקפות עם הספרים, וקורין אותו שמחת תורה. וזהו שנזכר בזוהר פרשת פנחס דרנ"ב, ונוהגין בני ישראל למעבד עמה חדוה, ואתקריאת שמ"ת. ומעטרין לס"ת בכתרין דילה. 

ואני ראיתי למורי ז"ל, שהיה הולך לפני הספרים, והיה מרקד ומרנן ושמח בכל יכלתו בכל הז' הקפות בלילה, וביום לא ראיתיו. אחר כך כשהיה הולך לבה"כ אחרת, שהיו מתאחרין שם, 
והיו עושין ההקפות עם הספרים כנ"ל, ג"כ מורי ז"ל היה מסבב עמהן, ומרקד ומרנן בשמחה גדולה, וכן אם נתאחרו בבה"כ אחרת, היה עושה גם כן:

ביום ש"ע, נעשה זווג דרחל, במוסף בחזרה, לכן אומרים אז משיב הרוח ומוריד הגשם, כי אז יורדה גשם, כי אז הזווג והורדת טיפת הזרע כנ"ל. לכן בליל שמ"ת אסור בזווג, כי אין זווג אלא בתפלת מוסף, וזווג זה נמשך עד יום ז' דפסח. 

בליל ש" ת אסור בזווג, כי אין המטרוניתא מזדווגת עד הבוקר בתפלת מוסף, ואיך יזדווג האדם. ואע"פ שבשאר הימים שבין ר"ה לש"ת מותר הוא, כי יש זווג אחר של לאה. אבל עתה בש"ע, אין הזווג רק לרחל לבדה, ואינו רק במוסף:

אמנם ענין ש"ע כבר נת"ל, כי אז הוא הזווג עצמו, ונותן לה ה"ג של המ"נ שלה בסוד הזווג, וניתנין לה ע"י ז"א, ואחר כך בעת הזיווג, נותן בה טפה זרעית:

ונלע"ד ששמעתי, כי ביום ש"ע נותן לה ה"ג לבד, וזהו גבורות גשמים משיב הרוח ומוריד הגשם שאומרים ביום זה. אח"כ בפסח נותן בה בחי' הה"ח, 

לכן פסח הוא בחסד. אך מה שמ"כ הוא זה, כי הלא ראוי לומר משיב הרוח וכו' בש"ע, כי אז הורדת טפת הזרע במעי הנוקבא, וכל הטפה תחלה בשרשה נקראת אור, ואח"כ מים ברחם הנוקבא, וז"ס מוריד הגשם ביום זה, ואח"כ נעשה רקיע, שנגמר הולד, 

כמ"ש בזוהר פרשת תרומה. אמנם מים אלו, הם באים מלובשים עם החותם שבנוקבא כנ"ל, אשר הם סוד הצללים כנ"ל, ולכן הגשם גי' ג' מלואים של ג' אהיה, שהוא סוד החותם כנ"ל ע"ש:

סוד ש"ע וש"ת, עצרת מלשון כי עצר עצר ה'.
 
והענין – כי זיווג ישראל ורחל הוא ביום זה, והיא מקבלת זרע העליון, 
ואינה מפלטת ח"ו, ונקרא עצרת וקולטת את הזרע, לכן נקרא עצרת. וכאשר אינה עוצרת וקולטת זרע העליון, 
והיא מפלת אותן ח"ו, משם הם שורש הנפילים אשר הם בארץ בימים ההם, כי הפיצם המלכות בסוד נפילים, והבן סוד הגדול הזה, לכן היו משחיתים גם הם את זרעם על הארץ לבטלה דוגמתן, 
שבאו מהשחתת זרע שלא נקלט בנוקבא, וטעם הדבר לפי שידוע לפניו יתברך שאין בהם תועלת והם דינין קשים, לכן הפילתן:

ונחזור לענין, כי עתה עוצרת הזרע, לכן נק' עצרת. אמנם קליטת זרע הוא בג' ימים, הרי אם תפלוט הזרע ביום ג' טהורה, כמ"ש במשנה, כי היא נסרחת הזרע, ואינה ראויה:

(א"מ – כי עצרת גי' תש"ס, כמנין ה"פ חסד, שהם ש"ס, ות' היינו ד' יודין דע"ב. והנה ג' ימים אלו, 
הם סוד ג' מדות חג"ת, שמשם מקבלת המלכות טפה עליונה. ואלו הם ג' בני נח היוצאין מתיבה. 

ונגד ג' מראות הקשת, ואין להאריך):

הנה נגד ג' בחי' אלו צריכה ג' ימים, לקלוט ג' בחי' אלו. והנה היסוד ההוא, כי טפת הזרע, הוא החסדים, וחסד גי' ע"ב, ויש ג' בחי' ע"ב, שהם כ"ד כ"ד כ"ד, הם ע"ב. וכנגדם ג' ימים לקליטה להצטייר שם ע"ב זה, 
וסוד שם ע"ב זה בציור והנה בזה השם יש כ"ד עיינין, 
המצטיירין כזה ג' הויות כאלו שהם ג"פ כ"ד כ"ד כ"ד, הם ע"ב אחד בחסד, ואחד בגבורה,
 ואחד בת"ת, הם ג' הויות של כ"ד כ"ד, 
וכולם בחי' חסד שהוא ע"ב:

והנה סוד אסרו חג, הוא קליטת הזרע, וכמבואר. אמנם יום א"ח, יש בו ג"כ שמחה כנודע, והוא כי הוא יום ב' לקליטת זרע, וקושרות שם ברחם הנוקבא, 
וזהו פי' א"ח, ר"ל – תקשרו ותחזקו אותו זווג שנעשו בחג. אך בהכנס יום ג' מקצת היום ככולו, 
וכבר נקשר ואין לעשות שמחה יום ג', רק יום ב', שהיא א"ח. וכל ו' חדשים חורף עד יום ז' של פסח,
 היא מעוברת מזיוג זה, ואז יולדת בסוד קריעת י"ס מן העיבור הזה. אך שאר העיבורים של אמצע החורף, 
אינן מתעכבין כ"כ. ואפשר כי בו ביום של העיבור היא יולדת, אך העיבור זה נמשך עד אז,

 כן נלע"ד ממורי זלה"ה:

נשלם ענף ראשון מן פרי עץ חיים.
 בעזרת האל בורא ארץ ושמים. 
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\