פרשת ויצא

ערך ומגיש: רבי דוד קורן  ג' בכסלו. תשע"ה

…………. ,,,,,,,,,,,,,,,,  …………

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:

הנה למעלה בפרשת לך לך, נתבאר ענין זה,

 בפסוק לך מארצך.

 ובפסוק ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן.

והנה עניינו בקיצור הוא זה,

כי כבר נתבאר לעיל בפרשת תולדות בפסוק

ויבא לו יין וישת,

כי אברהם ויצחק, הם חו"ג שביסוד דאימא,

 המתלבש בדעת דז"א.

ויעקב הוא היסוד דאבא,

המתלבש תוך יסוד דאימא.

 ונודע, כי בתחלה נכנסים בז"א מוחין דקטנות של אלהים, ואח"כ כשנכנסים בו מוחין דגדלות הנזכר,

 אז יורדים המוחין דקטנות בגרון דזעיר שהיא בינה שבו.

ולכן גרו"ן בגימטריא ג"פ אלהי"ם, והוא בגימטריא חר"ן.

 ואז היסוד דאימא דגדלות, כלה ונפסק בחזה דז"א.

ומשם ולמטה, מתפשט יותר,

היסוד דאבא שהוא זכר, והוא יותר ארוך,

ומתפשט עד סיום היסוד דז"א עצמו.

והארה של התפשטות יסוד דאבא למטה מן החזה,

שאז הוא בגלוי, יוצא לחוץ מז"א עצמו,

ונעשה שם פרצוף יעקב כנודע.

וזש"ה ויצא יעקב מבאר שבע וגו'.

 כי שרשו של יעקב, הוא מיסוד דאבא כנזכר,

   אחר תשלום יסוד דאימא בחזה דז"א,

 ושם יציאתו וגילויו מתוך יסוד דאימא,

 הנקרא באר שבע.

 כמו שנבאר, כי יסוד דאבא הוא זכר, ונקרא אבר,

ולכן נרמו בס"ת, ויצ"א יעק"ב מבא"ר, ס"ת אב"ר.

 אבל יסוד דאימא נקבה, מתהפך ונעשה באר, חקוק וחלול,שבו נכנס האבר הנזכר,

ולכן היסוד של הנקבה, נקרא לעולם בשם באר:

ועוד לסיבה שנית, כי גם היא מעלה מ"ן מתתא לעילא, כדרך הבאר שמעלה מיין נבעין מתתא לעילא, לגבי אבר דכורא:

ואמנם היותו נקרא באר שבע, הוא לשתי סיבות,

האחת היא, במה שנתבאר אצלינו,

בהקדמת ביאור אדרת האזינו,

 כי המוחין דז"א, היו בתחלה ד' מוחין, חו"ב וחו"ג,

 ואחר כך כשנכנסו ונתפשטו עוד למטה,

 תוך נה"י דאימא, נעשו ג' מוחין, חו"ב, ודעת כולל חו"ג.

 ונודע,  כי מוחין דגדלות הם בחי' הויו"ת,

א"כ ב' בחי' הנז', הם ז' הויו"ת,

 ולכן נקרא באר שבע:

והסיבה השנית היא, כי התחברות ג' מוחין והם חב"ד, בנה"י דאבא, עם ד' מוחין חו"ב חו"ג, בנה"י דאימא, הם ז' הויו"ת.

וכלם מתלבשין תוך אימא כנודע,

ולכן היסוד שלה נקרא באר שבע, לשתי סיבות הנז',

ולכן גם יעקב עצמו כולל ה ז' הויו"ת הנז',

שהם כמנין יעקב, וזש"ה ויצא יעקב מבאר שבע:

ונודע, כי המוחין דהויו"ת דגדלות,

הם מתפשטים דרך הקוים,

בגופא דזעיר, ועוברים דרך הגרון הנקרא חרן,

הנעשה מג' אלהים דקטנות.

וגם יסוד דאבא הנקרא יעקב, עובר ונכנס בתוכו.

וזש"ה וילך חרנה, כי חר"ן הם ג' שמות אלהים.

 וה' יתירה הם ה' אותיות דאלהים.

גם ביאורו הוא לשון חרי אף,

כי הם דינים קשים, הנקראים אלהים:

גם ז"ס מ"ש (תהלים ס"ט ד') נחר גרוני.

כי להיות הגרון בחי' אלהים, לכן נחר ונתחמם,

מלשון חרי אף. גם נח"ר אותיות חר"ן,

 ועולה ג"כ בגימטריא גרון עם הכולל והכל אחד:

וכבר ביארנו לעיל בפרשת לך לך,

 כי ג' אלהים הנז', הם דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן.

 ושל יודי"ן והוא הראשון, הוא בלאה, העומדת למעלה

והאחרון של ההי"ן, הוא ברחל העומדת למטה.

 והאמצעי דאלפין, הוא ביעקב. ולהיותו אמצעי,

 כולל שניהם, העליון והתחתון.

 ולכן יעקב בגימטריא ב"פ אלהים, כמנין עק"ב.

 ואות י' היתירה שביעקב, כנגד עשר אותיות שבהם,

להורות על התחברות שניהם בו:

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שניםוגו':

הנה עניין יעקב עם שתי נשיו, רחל ולאה, הוא זה.

 דע, כי יעקב יש לו ב' שמות,

כי בתחלה נקרא שמו יעקב,

והוא כאשר עדיין לא תקן,

רק מהחזה ולמטה דז"א,

 ואז הייתה בחינתו שם ולמטה. ונודע,

 כי רחל מקומה שם מן החזה ולמטה.

ולכן כתיב ויאהב יעקב את רחל,

הנקראת עלמא דאתגלייא כנודע.

כי גילוי האורות, הם מן החזה ולמטה,

כי שם נגמר יסוד דאימא.

אבל לאה, היא כנגד החזה ולמעלה,

 כי שם האורות מכוסים,

 ולכן נקראים עלמא דאתכסייא:

וז"ש בס"ה בפרשת ויצא, וז"ל, ת"ח,

בשעתא דיעקב פלח ליה שבע שנין קדמאין, נפק קלא ואמר,

מן העולם ועד העולם, עולם סתים דלעילא, יובלא וכו'.

 וקודם לזה אמר וז"ל, ת"ח,

בכל אתר יובלא סתים דלא איתגלייא ושמטה אתגלייא עכ"ל.

הרי דאית עלמא דאתכסייא, ועלמא דאתגליא:

והנה מקום התפשטות לאה, הוא שיעור ז' ספי' דזעיר,

 והם, כתר, חב"ד, חסד, וגבורה, ושליש עליון של תפארת

עד החזה. ואלו הם בחי' ז' שנים, שעבד יעקב בלאה,

והוו באתכסייא מיניה, שהוא לא חשב,

שהיו לקחת את לאה, כנזכר בזוהר. והוא,

 לפי שאז יעקב לא היה משיג שם,

והוו אינון ז' שנין באתכסיא מיניה.

ולכן לאה הייתה שנואה ליעקב,

 כי לא היה משיג את בחינתה.

אבל אח"כ שתקן כל ז"א לגמרי, נקרא ישראל,

כמבואר במקומו כי ישראל הם אותיות, לי ראש.

 כי תקן עד הראש,

אבל בתחלה היה למטה בנה"י שלו,

ולכן נקרא עקב. ואז היה מזדווג בלאה לבדה,

 כי כבר מתה רחל,

ונקברה גם כן עמו במערה, משא"כ ברחל:

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

ונבאר עתה בחי' לאה ורחל.

הנה רחל יוצאה מהארת יסוד דאימא,

אחר שנגלו מן החזה ולמטה, מבחי' אחורים שלה.

כי הפנים הם הוי"ה דס"ג,

ואחורים הפשוטים,הם ע"ב, והמליאים הם קס"ו,

 והנה ע"ב קס"ו, הם בגי' רחל:

אמנם בחי' לאה, היא מהארת יסוד דאימא,

 למעלה במקום דעת דז"א.

כי הנה מלכות דאימא אשר שם,

עם היסוד שלה, האירה לחוץ באחור רישא דז"א,

ושם נעשת פרצוף לאה,

כמבואר במקומו בשער המצות,

בפסוק ולא ירבה לו נשים.

והיא סוד קשר של תפילין דראש, הנקרא דל"ת.

ויש לה פרצוף שלם, ושיעור קומתה מן כתר דז"א עד החזה שבו:

והנה טעם היותה נקראת לאה, היא,

כי אימא עילאה נקראת אלהים, ונחלקת לב' בחי',

 מי אלה, כנזכר בסבא דמשפטים בסוד (ישעי' ס' ח')

מי אלה כעב תעופנה. ובאורו הוא,

כי אימא עילאה, מכתר שבה עד חצי הת"ת שבה,

נקראת מי.

 ומחצי הת"ת שבה ולמטה, המתפשטים תוך ז"א בסוד מוחין, נקראת אלה,

 והארת אלה יוצא מאחור ז"א, ונעשת לאה:

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

ועתה נבאר ענין זווג ז"א עם לאה,

כי בשלמא עם רחל, שהיא למטה, מזדווג עמה יסוד ביסוד.

אבל עם לאה, איך מזדווג.

והנה זה עצמו סיבת, ויאהב יעקב את רחל,

ולאה הייתה שנואה,

כי זווגו עמה היה אז נעלם מיעקב בראשונה,

קודם שנקרא ישראל כנזכר:

וזה רמזו בס"ה פרשת ויצא, וז"ל, וירא ה' כי שנואה לאה, מהכא דסני בר נש עריין דאימיה וכו'. ובאורו הוא זה,

וצריך שנודיעך ענין יסוד דלאה,

וענין יסוד דזעיר המזדוג יחד מה עניינם.

הנה היסוד דאימא מתפשט עד החזה דזעיר כנודע,

אשר מבחי' ב' צירים וב' דלתות שביסוד שלה,

 נתהוו כנגדם ב' דדים בחזה דז"א,

כמבואר אצלינו במאמר ס"ה בפרשח ואתחנן, בענין

והיה מלגאו שדי מלבר. וביארנו שם,

 כי זהו ענין פסוק והיה שדי בצריך וכו'.

 והנה מקום היסוד דלאה,

הוא ג"כ באחור זעיר כנגד הדדים דז"א שבחזה שבו:

ועתה נבאר בחי' היסוד המזדווג ביסוד דלאה מה עניינו,

 כבר נתבאר אצלינו כי ז"א בתחלתו,

לא היו בו רק ו"ק, חג"ת נה"י.

ואח"כ בגדלותו, נתעלו חג"ת ונעשו חב"ד,

ונתעלו נה"י ונעשו חג"ת,

ואח"כ נתוספו לו נה"י חדשים.

 ונמצא ראשית הת"ת דגדלותו,

 הוא בחי' יסוד דקטנותו.

 ונמצא, כי יסוד דאימא,

 ויסוד דלאה,

 ויסוד הראשון דזעיר,

 שלשתם הם במקום החזה דזעיר.

וכאשר לאה חוזרת פב"פ עמו,

מתחברים יסוד דאימא תוך יסוד דלאה,

ונעשים יסוד אחד דנוקבא,

ובהם מזדווג היסוד דז"א אשר שם בחזה כנזכר.

 ובפסוק ויוסף הורד מצרימה, נתבאר זה היטב.

וז"ס מ"ש בס"ה, בפרשת ויצא, מהכא דסני בר נש עריין דאימיה,

והדבר מובן ממש כפשוטו:

ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל,

כי ז"א מזדווג עם לאה בבחי' הדעת שבו,

והוא נעשה בחי' יסוד להזדווג עם לאה.

וז"ס פ' (בראשית ד' א') והאדם ידע את חוה אשתו,

כי זווג הזה העליון ע"י הדעת,

נקרא בלשון ידיעה. ונודע, כי זווג הדעת הוא בטמירו באתכסיא,

ולכן נעלם מיעקב זווגו עם לאה בלילה א', כנודע. ונלע"ד,

כי הכל ענין אחד, כי דעת דזעיר מתפשט עד החזה, והוא היסוד אשר שם:

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

השבטים יששכר ומזלות ותורה,

על מנת להבין מאמר זה,

עיין סוד אסטרולוגיה קבלית השיעורים של רבי דוד קורן, וסוד גלגולי נשמות ראה באתר שיעורים,

ונבאר טעם, למה לאה ילדה

ששה בנים ובת אחת.

הנה שיעור קומת לאה, היא, כחב"ד חו"ג ושליש עליון דת"ת דזעיר עד החזה כנז"ל, והם ששה ספירות שלימות,

 ושליש ספירה. והנה כל ספירה כלולה מעשר, הרי ס"ג בחי', כמנין הוי"ה דס"ג דאימא, המתפשטת תוך ז"א.

 והנה נודע, כי העטרה שביסוד דאימא,

הוא בשליש עליון דת"ת דזעיר,

ולכן כנגד שש ספירות עליונות, הולידה ששה בנים.

וכנגד שליש עליון דת"ת,

 שהוא מקום המלכות של אימא,

שהיא עטרת היסוד אשר בה, ילדה בת, נקבה.

ולכן ג"כ כתיב, ואחר ילדה בת. כי מלכות דאימא, היא אחרונה שבו"ק זכרים שבה. וזהו טעם מ"ש בס"ה,

כי דינה היא מלכות. והענין הוא,

 כי היא מלכות דאימא כנזכר:

והנה סדר מדרגתם של אלו הששה בנים, שמעתי ממורי ז"ל ושכחתי. ונלע"ד כי זהו מה ששמעתי,

.

כי יששכר הוא בבינה,

בסוד ומבני יששכר יודעי בינה לעתים.

 אבל העניין הוא,

שהוא מבחי' אורות דאימא, ולא דאבא.

 אבל פה אמרנו, כי הוא בחכמה דאורות דאימא.

וכמו שביארנו בר' עקיבא שהוא משורש יששכר,

והוא מן אורות דאימא,  אלא שהוא

מגבורת החסד הימנית:

סימן ל':

וישכב עמה בלילה הוא:

ולכן נבאר עתה עניין יששכר וקשה דהיה לו לומר

קרא וישכב עמה בלילה ההוא אבל העניין הוא,

כמ"ש ז"ל במדרש הנעלם של רות דף כ"ט ע"ב,

בעניין ר' עקיבא שהוא יששכר.

כי יששכר נתלבש ונתעבר בר' עקיבא עצמו,

 כנודע שעשרת השבטים כלם,

נתעברו בעשרה הרוגי מלכות,

 לכפר עוון מכירת יוסף עצמו.

 וז"ש שם במאמר הנזכר, יש השתא, שכר לאחר זמן.

פי', כי יששכר נתלבש לאחר זמן בר' עקיבא עצמו,

ואז זכה לעלות בחכמה, הנקראת מחשבה,

ונקראת יש, בסוד כך עלה במחשבה.

 ודע, כי כל נשמות של השבטים,

 הם ענפים של יעקב.  משא"כ ביששכר,

כי הוא הוא כמעט בחי' עצמותו של יעקב אביו,

ואינו מן הענפים הנאחזים בו.

ולכן עקיבא ויעקב, אותיותיהם שוות,

כי כמעט הוא הוא יעקב, ובו נתלבש ונתעבר.

וז"ס שאמר, וישכב עמה בלילה הוא,

ולא אמר בלילה ההוא, לומר,

 כי מלת הוא, חוזר אל מלת וישכב,

 כי יעקב השוכב עמה,

הוא הוא עצמו בחי' הולדותיו ההיא,

ונתנו בה בבחי' שכיבה וזווג:

וזה סוד  עניין יששכר,

שהיה עוסק בתורה יותר מכל השבטים,

 כי הוא בחי' יעקב עצמו, הנקרא תורה שבכתב,

גופא דאמצעיתא,

שממנו מתפשטים י"ב אלכסונות

 כנודע.  וכבר נתבאר במקומו,

 טעם היות ר' עקיבא עם הארץ מ' שנה,

לפי שהיה בחי' טפת זרע של קרי,

שיצאה מבין צפורניו של יוסף,

 כנזכר בתיקונין תיקון ע'.

 והיה אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור

שהוא הפך שרשו שהוא מבחי' תורה שבכתב:

וז"ס יששכר חמור גרם,

כי יששכר נתלבש ונתעבר בר' עקיבא, שהיה אומר ואנשכנו כחמור.

וא"ל תלמידיו אמור ככלב.

א"ל, חמור נושך ושובר העצם, וזהו גרם,

לשון גרמא בלשון תרגום עצם.

וטרם שנתלבש בר' עקיבא,

נתלבש בר' יוחנן ן' זכאי,

וגם היה עם הארץ ארבעים שנה כנודע

 לפי שעסק בפרקמטיא ארבעים שנה:

והנה כמו שלידת יששכר הייתה

בסבת האשה שע"י לאה אמו, כמש"ה

כי שכר שכרתיך בדודאי בני.

גם כל עושר וטובת ר' עקיבא ע"ה,

באה לו ע"י אשה,

הלא היא אשת טורנסרופוס הרשע. והענין יובן,

 במה שהודעתיך בעניין אדם הראשון,

שהיה שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם.

והיו לאדם שתי נשים,

חוה א', שהיה לילית,

וחוה ב', שעליה אמר זאת הפעם עצם מעצמיוגו'.

גם יעקב היו לו לאה ורחל,

 ולאה כלה דינים,

ומהסיגים שלה יצאה חוה א' שהיא לילית.

ולכן ארז"ל על ועיני לאה רכות,

 שהייתה עתידה ליפול בגורלו של עשו,

 כי הוא סמא"ל שרו של עשו בעלה דלילית,

 וע"י דמעותיה נתקנה, ונתנה ליעקב,

ועכ"ז לא היה אוהב אותה כנז"ל,

ובאותם הסיגים הייתה מעורבת נשמה קדושה,

משרש לאה אשת יעקב,

ולקחה טורנסרופוס הרשע,

שהיה מזרעו של עשו הרשע,

וצפה ר' עקיבא ברוח הקדש,

שעתידה להתגייר, וליקחנה הוא,

כי כמו שר' עקיבא הוא יששכר,

שהוא עצמותו של יעקב אביו.

כך אשת טורנס רופוס הרשע, כשנתגיירה,

נתלבש בה נשמת לאה אשת יעקב,

אמו של יששכר,

ועל ידה זכה לכל הכבוד הזה כנז"ל.

 נמצאו כי יעקב ולאה,

נתלבשו בר' עקיבא ואשתו,

 שהייתה אשת טורנס רופוס הרשע:

עוד הייתה לו אשה אחרת, כנגד רחל אשת יעקב,

 והיא בת כלבא שבוע,

וגם היא הייתה נקראת רחל,

כנזכר באבות דר' נתן. וגם בתה אשת בן עזאי,

 נקראת רחל, כמו אמה. וז"ש רז"ל, והיינו

דאמרי אינשי, רחילא בתר רחילא אזלה, והבן זה:

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

וכבר הודעתיך, כי יששכר משרש נפש קין

בנו של אדם הראשון.

וזהו שרמזה חוה, באמרה קניתי איש את ה',

 כי התחלת תיקונו של קין בנה,

בבחי' חלק הנפש שלו הטובה, היהביששכר,

 אשר קנאתו מרחל אחותה,

ע"י הדודאים. ונודע, כי

חוה היא אימא עילאה.

ולאה, היא מלכות דאימא,

 וזהו קניתי איש את ה', קניין גמור,

ע"י הדודאים, כמש"ה

כי שכר שכרתיך בדודאי בני:

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה וגו':

טעם היות רחל עקרה,

 ולא שאר האמהות, לאה, ובלהה, וזלפה. יובן במה שהודעתיך,

כי ג' מיני מלויים יש בשם אהי"ה,

אם ביודי"ן, ואם באלפי"ן, ואם בההי"ן. וסדרם כך,

כי שם אהי"ה דיודי"ן, בג"ר של הנקבה.

ושל אלפי"ן, בג' אמצעיות.

ושל ההי"ן, בג' תחתונות.

 גם נתבאר אצלינו, כי לסיבת היות

אהי"ה דאלפי"ן בג' אמצעיות,

לכן נעשים שם הדדים של האשה במקום החזה.

והטעם הוא, כי בעלות הדם שהוא במקור האישהבעת הלידה ביסוד שלה,

כי שם מקום הדמים,

ואז אהי"ה דההי"ן עולה למעלה במקום הדדים,

 ושם חוזר ומתהפך ונעשה חלב.

ולכן שתי שמות אהי"ה דאלפי"ן וההי"ן, שהם בגימטריאש"ד, מהם נעשים הדדים והשדים:

גם הודעתיך, כי ע"ד ההתחלקות הנזכר, עוד חוזר ומתחלק בפרטות אחר, והוא, כי החכמה שבה, היא אהי"ה דיודי"ן. ובינה דאלפי"ן. ובדעת דההי"ן. וכעד"ז מתחלקים בג' אמצעיות חג"ת. וכן בג' אחרונות נה"י. ונמצא, כי שם אהי"ה דההי"ן, הוא ביסוד הבינה שהיא הנקבה.

 ונמצא כי הג' אמהות, לאה בלהה זלפה,

היה נשלם ונתקן היסוד שבהם ע"י אהי"ה דההי"ן כנזכר:

וז"ס היות אות ה' נכתבת, בסוף כל שם מהם,

 להורות על היותם ראויות לילד,

כי שם אהי"ה דההי"ן נגמר ביסוד שבהם,

שהוא המדרגה התחתונה שבהם.

 ולכן גם אות ה' המורה עליו,

נתן בסוף כל אותיות שמותיהם, וע"כ לא היו עקרות.

 האמנם רחל, לא נזכרה אות ה' כלל בשמה,

לא בתחלה, ולא בסוף, ולא באמצע.

 ולכן הייתה עקרה,

כי אות ה' מורה על הלידה בהיותה פתוחה מלמטה,

 המורה על היותה ראויה לקבל הזרע והעובר,

וללדת אותו. וע"כ אמרה,

הנה אמתי בלהה בא אליה

ואבנה גם אנכי ממנה,

 אולי אבנה גם אנכי ממנה ומסבתה,

להיות בה אות הה"א:

ונלע"ד חיים, ששמעתי ממורי ז"ל,

שלכך נכפלו ב' ההי"ן בבלהה. משא"כ בכל האמהות.

להורות, כי הה"א שחסרה מן רחל גבירתה, נתנה בה.

ונמצא היות בה חלקה, וחלק רחל.

 וזהו ואבנה גם אנכי ממנה,

כי בנין הבנים שלי ניתן בה, להיותה אמתי,

וממנה אקח כח בנין הבנים הנתונים בה מחלקי. (ע"כ מזולתו):

ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן וגו':

הוא בגימטריא גרון, כי הוא בסוד ג' המוחין דאלהי"ם,

שירדו עד הגרון, והם בגי' גרו"ן ג"כ:

ותאמר לאה זבדני אלהים אותי זבד טוב וגו':

ענין בני לאה, שהיו ששה זכרים ואחת נקבה.

 כבר נתבאר לעיל בפסוק ויאהב יעקב את רחל. ועוד נבארם בע"ה, הנה הודעתיך,

 כי לאה עומדת באחורי ז"א,

ויוצאת מן הארת היסוד דאימא,

המלובש תוך ז"א, ומסתיים עד מקום החזה.

ולכך גם לאה היוצאת מכח היסוד הנזכר,

נגמר קומתה עד מקום החזה.

ונמצא שיש לה שיעור קומה, בשש ספירות ושליש, שהם, כח"ב, דעת, גדולה גבורה ושליש עליון דת"ת דז"א.

 וכל ספירה היא כלולה מי"ס כנודע, הרי הם בגימטריא ס"ג:

ובזה תבין, למה ההוי"ה דס"ג היא באימא,

לפי שקומת ז"א הוא מאה אמות,

 בסוד אדה"ר שנתמעט עד מאה אמות,

כמש"ה ותשת עלי כפכה. והוא,

כי הלא יש בו י"ס, כל א' כלולה מעשר הרי מאה.

אבל אימא עילאה, הנה"י שבה בלבד,

הם המתלבשות תוך ז"א כנודע,

 ואלו הנה"י גם הם מתפשטות בבחי' מאה כמוהו.

וז"ס הוי"ה דס"ג שבאימא,

עם מלוי שלה בפני עצמו שהם ל"ז, יהיה הכל מאה:

וסוד הענין הוא, כי אימא נחלקת לב' בחי',

האחת היא במקום הכסוי,

 שהוא מרישא דזעיר עד החזה,

שבו נשלם היסוד שלה,

המלביש את האורות בתוכו כנודע,

ומקום זה הוא שעור ששה ספירות ושליש,

והוא בחי' ס"ג דאימא כנזכר.

השנית היא מן החזה ולמטה

כי שם אורות אימא מתגלים,

 ושם הוא בחי' המלוי דס"ג שהוא ל"ז.

לפי שלמעלה הוא בחי' אימא עצמה,

אבל למטה מן החזה,

 אין אימא עצמה מתפשטת, אלא המלוי שבתוכה,

 שהם החסדים שהיו נעלמים תוך היסוד שבה,

הממלאים חלל היסוד שבה, ואותו המלוי יצא לחוץ, בבחי'ההבל היוצא מפי היסוד שלה לחוץ. ולכן תראה, כי מלבד שהוא בחי' מלוי,

 להורות כי אינו העצמות, אלא מה שהוא בתוכו.

גם נתוסף, כי המלוי הזה הוא בגימטריא הבל,

להורות על זה:

עוד הוראה שלישית, כי גם מספר ל"ז יורה על

התפשטות המלוי הזה, בשני שלישי הת"ת ובנה"י,

כל אחד כלול מעשר, הם ל"ז, ע"ד מה שנתבאר בס"ג.

וכנגדם ילדה ששה בנים, שהם כנגד הששים. ובאחרונה ילדה בת, כנגד הג', שליש דת"ת, כי שם מלובשת עטרת היסוד דאימא, שהיא נקבה:

ותקרא את שמו יוסף

לאמר יוסף ה' לי בן אחר:

דע, כי יוסף הוא היסוד דז"א,

וכנגדו יש יסוד דנוקביה. ונקרא ציון, שהוא בגימטריא יוסף.

ונמצא כי יוסף יסוד דדכורא, נכנס בציון, יסוד דנוקבא.

וטעם היותו נקרא כן הוא,

כי נודע במ"ש אצלינו בסוד נפילת אפים דשחרית דחול,

שיש ג"פ ב"ן, במזמור אליך ה' נפשי אשא, שהם ג' הויו"ת דב"ן דההי"ן,

בסוד נר"ן הניתנים מיסוד דדכורא,

ליסוד דנוקבא בעת הזווג. ולכן יוסף בגימטריא ג"פ ב"ן.

וכן ציו"ן, בגימטריא ג"פ ב"ן:

עוד ירצה דרך שני,

כי הנה נודע ה' חסדים הנכללים ביסוד דז"א, הנקראים מ"ד,

הנתנים ביסוד הנקבה בעת הזווג. ונודע כי החסד נקרא א"ל,

בסוד חסד אל כל היום. והנה ה"פ א"ל,

הם בגימטריא יוסף עם הכולל שלהם. ועד"ז הם כמנין ציו"ן, שמקבלת אותם:

עוד ירצה דרך שלישי, כי היסוד בעצמו הוא הוי"ה אחת,

כי כל ספירה יש בה הוי"ה א', וה' הויו"ת דה' חסדים הנכללים בו, ויורדים שם,

להנתן דרך בו ביסוד הנקבה,

הרי הם ששה הויו"ת, כמנין יוסף:

ובכל דרך מאלו הדרכים, יתבאר לך מ"ש בס"ה בפרשת ויקהל, וז"ל,

כדין חד צדיק אלביש קנאה וכו'. והענין הוא,

כי הנה יוסף בגימטריא קנאה, והוא הצדיק דאלביש קנאה,

שהם ההויו"ת והשמות הנז"ל, העולים בגימטרי' קנאה.

וז"ס מ"ש רז"ל אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה.

כי אז הוא מסטרא דיוסף, צדיק עליון, שהוא בגימטריא קנאה כנז'.

ובפסוק ויוסף הורד מצרימה, נתבאר באורך בחי' רבות,

אשר לסבתם נקרא יוסף:

ולבן הלך לגזוז את צאנו ותגנוב רחל את התרפים וגו':

כבר הודעתיך ענין לאה ורחל, שתי אחיות, איך שתיהם הם,

זו למעלה מן החזה דז"א, וזו למטה מהחזה.

גם הודעתיך בפרשת שופטים במצות ולא ירבה לו נשים,

ענין לאה מה עניינה,

ואיך הם ד' בחי' של לאה. ושם נתבאר כי הנה בהיות אימא מתפשטת,

מן חצי הת"ת שלה ולמטה בז"א. והת"ת שלה,

היא בחי' הכתר של ז"א,

והנה"י שלה, הם הכלים והלבושים של האורות והמוחים דחב"ד דז"א,

כנודע. ואמנם המלכות של אימא,

 אינה משמשת כלום לז"א,

והנה היא בחי' העטרה של היסוד דאימא כנודע.

ואמנם מה שהיא משמשת שם,

היא לצורך לאה. כי הנה מקום התלבשות העטרה הזאת, היא בדעת דז"א,

ושם מקומה דבוקה עם היסוד שבאימא, ומכח הארתה,

יוצאה לאה מחוץ ז"א, באחור הדעת שבו ממש, ושם מתחיל בנין קומת פרצופה,

ולא יותר למעלה. ושם נעשה הכתר שלה,

ומתפשט שאר פרצופה, עד כנגד החזה דז"א:

וז"ס מ"ש חז"ל ז' רקיעים הם וכו',

וילון אינו משמש כלום, אלא מוציא ערבית ומכניס שחרית.

רקיע שבו חמה ולבנה וכו'. באורו היא, בבחי' אימא עילאה,

הנקראת תבונה, אשר רגליה מתלבשים בז"א כנזכר.

ואין לנו עסק עתה לברר כל הז' רקיעים, אבל נבאר שנים האחרונים.

והנה הרקיע הוא יסוד של התבונה,

כי הרקיע הוא התפשטות אות ו' זעירא, שהוא ביסוד,

ולכן נקרא רקיע כנודע. ושם מתלבשים תרין עיטרין דחו"ג,

כנודע. והחסדים מתפשטים בז"א,

הנקרא חמה ומאירים בו. והגבורה בנקבה, הנקראת לבנה, ומאירים בה.

ונמצא כי החמה ולבנה שהם זו"ן קבועים בו.

כי מן החסדים והגבורות אשר בו, משם שניהם יונקים ומקבלים הארתם:

גם הכוכבים והמזלות קבועים בו. פירוש,

כי הנה נודע, איך כללות החסדים יורדים במרוצה, ונופלים בכח ביסוד דז"א,

ובכח מרוצתם מתפזרים, ומתחלקים שם לניצוצות קטנות מאירים,

והם הנקראים כוכבים. ז"ס פסוק בדניאל, (י"ב ד')

ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ירצה בזה,

כי שרש נשמות של הצדיקים, הנמשכים מן היסוד הנקרא צדיק,

נקראים גם הם מצדיקי הרבים,

ולכן יהיו מאירים ככוכבים ההם אשר ביסוד,

הנעשים מן החסדים אשר שם, כנזכר:

ונלע"ד חיים שמעתי ממורי ז"ל,

כי הכוכבים הם מבחי' החסדים שביסוד, שהם זכרים. והמזלות,

הם נוקבין, ונעשים מן הגבורות, היורדות גם הם ביסוד דז"א, ע"ד הנזכר בחסדים:

והנה מלכות דתבונה הנקרא וילון, אינו משמש כלום בז"א. אמנם שמושו הוא,

להוציא את לאה מאחורי הדעת דז"א כנז"ל. וז"ש מוציא ערבית,

כי הוא מוציא הארתו לחוץ, ושם נעשת בחי' פרצוף לאה:

ואמנם סיבת התפשטות פרצוף לאה עד החזה בלבד,

הוא, לפי שהיסוד דאימא, גם הוא מבפנים אינו מתפשט בתוך ז"א, רק עד החזה,

ולכן כנגדה מבחוץ מתפשטת לאה עד החזה. ואז אחריה יוצאת פרצוף רחל אחותה,

מאחור ז"א מחוץ לו, כנגד החזה ולמטה,

אשר שם מקום גלוי אורות החסדים של אימא כנודע.

ומבחי' הת"ת שבז"א, שהוא מן החזה ולמטה,

נעשה הכתר שבה.

וכל שאר פרצופה, נעשה מהנה"י דז"א, כנודע.

וכדוגמת ז"א באימא, היא רחל בז"א.

ונמצאו רגלי ז"א ורגלי נוקביה, שוים עד סוף עולם האצילות,

דורסים על מסך, שבין האצילות אל הבריאה,

כמבואר אצלינו במצות המעקה:

והנה כשנחלק הת"ת דז"א לבחי' שלישים,

כנודע כי כל ספירה מי"ס, נחלקת לג' שלישים,

הנקראים תלת פירקין. נמצא כי מהתחלת הת"ת עד החזה, הוא שליש אחד. ומן החזה ולמטה עד סיום התפארת, הם ב' שלישים.

והנה כשנעריך המקום שבו מתפשטות לאה ורחל,

שהוא מהדעת דז"א ולמטה,

הנה הם ז"ס, דעת, חג"ת, נה"י.

כי המלכות שבו, היא עצמה שרש רחל כנודע.

ומן הראוי היה, ששתי אחיות אלו לאה ורחל,

שג"כ הם בחי' ב' נשים דז"א, יחלקו נכסי בעליהם שוה בשוה,

ולא יוכל לבכר רחל האהובה על לאה השנואה,

אמנם חלק כחלק יאכלו, וכפי זה היה מן הראוי,

שיחלקו המקום הנזכר בין שתיהם,

ולאה תתפשט בשיעור ג' ספירות, דעת, וחו"ג, וחצי הת"ת.

ורחל תתחיל להתפשט, מחצי הת"ת ולמטה, שהם שעור ג"ס וחצי ג"כ.

והנה נתבאר, כי רחל יוצאת מן החזה שהוא שעור ב' שלישים תחתונים דת"ת,

ולאה לא לקחה רק שלישו העליון בלבד,

והיה ראוי שתתפשט, עד שליש וחצי שהוא, מחצית הת"ת, כנזכר.

 ורחל תתחיל מחצי הת"ת, שהוא שליש וחצי אחרים:

והנה, יען שלא תפול קנאה בין שתי האחיות האלו,

והנה הדבר היה מוכרח, מפני סיבות רבות נתבארו במקומם,

בענין יציאת רחל מכנגד החזה. וסיבה האחת מהם נתבארה לעיל,

כי תכף בסיום יסוד דתבונה, נתגלו האורות,

ושם יצאה רחל באחור של ז"א. ועוד סיבה אחרת,

כי אי אפשר שתתחלק התפארת דז"א, אלא בבחי' פרקים ושלישים שלמים,

ואי אפשר שהשליש האמצעי שבו,

יתחלק לשנים ללאה ולרחל, וא"כ להתחלק אי אפשר,

ואם השליש האמצעי יהיה כולו ללאה, או כלו לרחל,

 תהיה קנאה ביניהם.

ולכן המאציל העליון יתברך, סדר הענין באופן שיהיה שלום ביניהם,

והוא, כי אותו השליש האמצעי,

ישתמשו בו שתיהם יחד בכולו, כי להתחלק אי אפשר כנזכר.

והנה כתר דרחל, מתחיל מתחלת השליש האמצעי הזה, עד סיום התפארת,

באופן, ששעור כתר שלה הם ב' שלישים תחתונים דתפארת דזעיר,

שהוא מהחזה ולמטה. ותרין פירקין תתאין דנו"ה דלאה, הנקראים עקבים שלה,

הם נכנסים ומתפשטים ומתלבשים תוך הכתר עצמה דרחל, עד חציו ממש,

שהוא שיעור שליש אמצעי דת"ת דזעיר.

ונמצא כתר רחל, מתחיל מראש שליש האמצעי. ועקבים דלאה,

מתפשטים עד סוף שליש אמצעי דוקא,

ועקביה מתלבשים תוך הכתר שלה ממש. והרי,

איך שתיהם משתמשות בשליש ההוא אמצעי.

ואח"כ נבאר טעם לזה:

ובזה יובן מאמר חז"ל שאמרו על פסוק (משלי כ"ב ד')

עקב ענוה יראת ה', וז"ל,

מה שעשתה יראה עטרה לראשה,

עשתה ענוה עקב לסוליתא וכו'. ירצה,

כי הנה רחל נקראת יראה, ועליה נאמר, (תהלים קי"א י')

ראשית חכמה יראת ה'.

כי היא התחתונה שבכל האצילות, ועומדת למטה מן לאה.

ולכן נקראת ראשית, כי היא ראשונה ממטה למעלה, בפתח שער עולם האצילות,

וגם היא נקראת אשת חיל יראת ה', וכמ"ש לקמן.

ולאה העליונה, נקראת ענוה, כי מדת הענוה היא,

בהיות האדם כופף את ראשו, כמו העני המתבייש להרים ראשו לפני העשירים,

ונכנע לפניו.

והנה לאה היא כנגד ראשו דזעיר, ושם היא מדת הענוה.

ובזה תבין פסוק בפרשת בהעלותך, (במדבר י"ב ג') והאיש משה ענו מאד וגו'.

כי הנה משה זכה למדת הענוה,

ולכן לקח את צפורה, שהיא אחת מד' בחי' של לאה, הנקראת ענוה,

וכמו שנתבאר ענין צפורה, במצות ולא ירבה לו נשים

וזהו גם כן סוד פסוק בפרשת עקב, (דברים י' י"ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו'.

וארז"ל יראה מלתא זוטרתי היא, לגבי משה וכו'.

פי', כי יראה היא רחל הקטנה, ומשה זכה אל הענוה העליונה,

שהיא צפורה, בחי' לאה.

לפי שמשה הוא למעלה בבחי' הדעת דז"א, כמבואר אצלינו ולכן לקח את צפורה העליונה, אשר שם במקום הדעת. אבל רחל הקטנה, זוטרתי ה

יא לגבי משה:

ונחזור לענין עקב ענוה יראת ה', והנה לכאורה היינו יכולים לבאר,

כי עניינו הוא, שבמקום סיום רגלי לאה,

שם התחלת כתר דרחל, וזהו עקב ענוה יראת ה'. האמנם יש עוד דברים בגו,

והוא מש"ל, כי העקבים דלאה מתפשטים ומתלבשים ממש תוך הכתר דרחל,

עד מחציתו העליון, ונמצא,

כי עקב לאה, הוא ממש עטרת רחל.

וז"ש, מה שעשתה ענוה עקב לסוליתא,

שהוא שליש האמצעי דת"ת דזעיר,

הוא עצמו נעשה כתר ועטרה אל רחל, הנקראת יראה.

וזהו מה שרצו רז"ל לחדש ולדייק בפסוק הנזכר,

שאין הבנתו כמו שביארנו לכאורה, ואעפ"י שהם ב' עקבים,

נקראים עקב ענוה לשון יחיד,

לפי שנכללים ביחד כשמתלבשים תוך כתר דרחל:

ונחזור לענין ראשון, ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה,

ובזה יתבאר ענין התלבשות עקבים דלאה תוך כתר דרחל מה ענינם. דע,

כי ענין בית התרפים, מלשון התורף, ר"ל בית הערוה. והענין הוא כמש"ל,

כי ערות היסוד דתבונה, מתלבש בז"א,

ונשלם במקום החזה דזעיר,

ושם בשליש אמצעי, מתגלה פי היסוד ההוא,

ויוצאים הארותיו לחוץ בגלוי ולכן השליש האמצעי דת"ת דזעיר,

נקרא מקום התורף. ואותם תרין עקבים דרגלי לאה,

אשר כנגד השליש האמצעי כנז"ל, הם נקראים תרפים, ע"ש התורף.

ולכן נקראים תרפים, מעוט רבים שנים:

והענין הוא, כי האורות היוצאים ממקום התורף והגלוי,

להאיר אל כתר דרחל, הם מאירים ומתגלים בתחלה בעקבים של לאה,

ולכן נקראים תרפים לסיבה זו. והסיבה היא,

כי הנה רחל עומדת אב"א, בשליש האמצעי ההוא,

והאורות יוצאים ממקום התורף, ובוקעים הכלי והגוף דת"ת דזעיר,

ויוצאים מאחריו, ונכנסים תוך הכלי דכתר דרחל מאחוריו.

והנה שתי עקבי לאה מלובשים תוך הכתר הזה, והם מפסיקים בין צד אחורי הכתר, לצד פניו. ואז בתחלה עוברים האורות דרך העקבים הנז', ויוצאים מתוכם, ונכנסים בצד פני כתר דרחל,

ולכן נקראים תרפים כנזכר. ונודע, כי לאה היא דינים גמורים, לפי שהנה שרשם נעשת מן המלכות דתבונה כנז"ל, והנה אימא עילאה עצמה, נקראת גבורות, משום דדינים מתערין מינה, והתבונה הוא נה"י דאימא כנז"ל. והנה כל בחי' נה"י הם דינים, לשתי סיבת, כי הם לבר מגופא. ועוד, כי הם סופי הקצוות התחתונים, הנקראים רגלים. ולכן התבונה היא דינים יתירים, ובפרט המלכות שבתבונה, שהיא האחרונה שבה. ולא עוד, אלא שלאה נעשת מן האחוריים של המלכות דתבונה. ולא עוד, אלא שעומדת אחורי זעיר בחוץ, כנגד האורות המכוסים כנודע, ואינם מאירים בה כראוי. ולכל אלו הסיבות, נקראת לאה דינא קשיא:

ונמצא, כי אלו העקבים של לאה, יהיו תכלית הדינים הקשים, כי הנה היא לאה עצמה כלה דינים וחזקים, ובפרט הרגלים שבה, ובפרט בחי' העקבים, שהם תרין פירקין תתאין דרגלים דילה, אין ספק כי הם דינים גמורים קשים. והנה מוכרח הוא, כי כשאורות הפנימים דזעיר, בוקעים בשליש אמצעי דת"ת דזעיר, לצאת להאיר בראש כתר דרחל, ועוברים דרך העקבים דלאה, טרם יאירו בצד פני כתר דרחל, מתמעט הארתם ונחשך מאד מאד, ועיקר האורות ניתנים באותם העקבים דלאה:

וכבר נתבאר אצלינו בפרשת בראשית, בענין עץ הדעת כי כל אחיזת החיצונים, הוא שם בשליש האמצעי, שהאורות מתגלים שם. ואמנם עתה תבין אופן אחיזתם במקום הזה, כי הנה בצאת האורות המגולים עד מקום העקבים דלאה כנזכר, והנה הם תכלית הדינים הקשים, ואז משמרי היין והדינים החזקים אשר שם, מהם יוצא מזון אל הקליפות, ונאחזים שם:

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי בזה יובן מאמר בספר הזוהר בפרשת תצוה, דדינין דנוקבא תקיפין ברישא, וכל מה דאזלת אתחלשת. והוא, כי העקבים הנזכר שהם דינין תקיפין, הם מלובשים תוך הכתר, הנקרא שירותא דילה. והנה נתבאר אצלינו בפרשת בלק באורך, בענין בלעם,

שהוא מדעת דאבא, איך יוצא מאלו התרפים, שהם דאימא. וזה יובן בענין בלעם, שהיה הולך לעזה ועזאל, בהררי קדם, ללמוד מהם חכמת הקסם ונחש. כי עזה ועזאל, הם בחי' ב' אורות שיוצאים מן אותם תרין עקביים דלאה, ונתאחזו בהם החיצונים ולקחום, והם סוד ב' המלאכים הקדושים הנז"ל. ואח"כ חטאו, ונפלו בעמקי הקליפות כנודע:

והנה כל חכמת בלעם ובעור אביו, ולבן אביו של בעור, היתה בבחי' אלו האורות היוצאים מעקבי לאה, שנתאחזו בהם כנזכר, כי כלם למדו חכמתם זה מזה:

ובפרט במה שביארנו שם, כי לבן נתגלגל בבלעם וכל הקסמים שלהם היו באופן אחד. ובפרט במה שביארנו שם, כי בלעם שרשו הוא לבן, והוא נמשך מאלו האורות המובלעים באלו העקבים, ולכן נקרא בלעם. ולכן היה שקול כמשה, שהוא הדעת דקדושה, ולכן נאמר בו, (במדבר כ"ד ט"ז) ויודע דעת עליון:

ונמצא, כי ענין לבן, כל חכמתו היתה ע"י התרפים, שהם בחי' האורות היוצאים בגלוי, ממקום התורף דיסוד דתבונה בחזה דז"א, ויוצאים ונכנסים בעקבים דלאה, שהם דינים גמורים, ומשם נמשכים לו, ולכן נקראת חכמתו, חכמת התרפים:

ונלע"ד חיים, כי לכן התרפים נעשים מאדם בכור, כנגד (שמות ד' כ"ב) בני בכורי ישראל. ובסוד רחל, בת בתחלה, ומולקים את ראשו,

כנגד העקבים דלאה שבוקעים ראש רחל ונכנסי' בה ושם נאחזים ע"י שם טומאה שנותנים במקום ההוא. ונודע,

 כי לבן הוא הקליפה, שכנגד לבנון העליון חכמה אבא,

אשר לאה ורחל ב' בנותיו, וז"א בנו, ובפרט במש"ל כי לבן הוא בלעם והוא כנגד משה בקדושה, שהוא יסוד דאבא שבדעת עליון דז"א כנודע:

ועתה נבאר ענין רחל, איך גנבה אותם התרפים. דע, כי הנה לפעמים לוקחת רחל כל השליש האמצעי דת"ת דז"א, הנקרא בית התורף, ואין עקבים דלאה הנקראים תרפים, נכנסים בתוך כתר שלה, כמו שנבאר, ואז בחי' זו נקראת גניבה, כי הנה כל המקום הזה לאביה הוא, והוא אשר נתנו אל לאה בתו, שתתפשט עקביה בו, והיא גנבתו, ועי"כ נסתלקו אותם האורות מעקבי לאה, והחיצונים והקליפות אשר נקראים תרפים, על היותם נאחזים באורות ההם, לא היו עתה יכולים להתאחז בהם, ונסתלקה חכמתם. ולבן אביה בקש את התרפים, הם אורות היוצאים מעקבי לאה אל החיצונים, ולא מצאם, ולא הגידו לו כי יעקב ברח, וגם כי רחל גנבתם:

והנה ענין זה, איך רחל לוקחת לכתר שלה כל השליש ההוא האמצעי לבדה, ואין לאה נכנסת בו כלל, נתבאר אצלינו, בענין דרוש שיש בשינוי והפרש, שבין כתר דז"א, לכתר דנוקביה וע"ש. והנה ז"ס מה שנתבאר אצלינו בק"ש דשחרית בפסוק (דברים ו' ח') ואהבת את ה' אלהיך,

שצריך לכוין להמשיך ב' אורות ההם לרחל, כמנין ואהבת, ב"פ או"ר או"ר, ורחל נקרא את, וזהו ואהבת את. ואפקיה בלשון אהבה, כדכתיב (בראשית כ"ט י"ח) ויאהב יעקב את רחל. ובכלל אהבתו אותה הוא, לתת לה ב' אורות אלו, והם בחי' שני שלישי האור של חסד,

 המתפשט תוך הת"ת דז"א מן החזה ולמטה, ולא תקחם לאה בסוד שני העקבים כנז"ל. ולהיותם בגלוי, נקראים או"ר או"ר.

 כי בהיותם סתומים למעלה מן החזה, אינם מאירים, ואינם נקראים אור:

גם ז"ס (ישעיה נ"ד י"ב) ושמתי כדכ"ד שמשותיך, הנאמר על בית המקדש שהיא רחל, כי שמשותיך הם ב' האורות האלו, המאירים כשמש אליה, כי ז"א נקרא שמש, והבטיחה, שלעתיד תקח רחל ב' שלישי אור החסד, שבשני שלישים התחתונים כלם, לה לבדה כנזכר. וקראם בלשון כדכ"ד, לפי שהחסד המתפשט שם, הוא הוי"ה דע"ב דיודי"ן, כמנין חס"ד כנודע, וכל שליש הוא כ"ד, ושני השלישים הם כ"ד כ"ד:

וז"ס מ"ש חז"ל אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז, כמבואר אצלינו בשער המצות כי בזמן שבית המקדש קיים, יש לה ב' או"ר או"ר אלו, והם כמנין בי"ת עם מספר שלש אותיותיו. (הגהה א"ש, א' יתירה אין קפידא, כנגד כולל לשני האור ביחד). וגם הם בגימטריא שחוק. ונמצא כי בזמן הבית קיים, שהיא רחל, יש שחוק ושמחה, על שתי אורות אלו. וכשנחרב הבית, גם השחוק ניטל ממנה:

וז"ס (תהלים ס' י"ד) באלהים נעשה חיל, כי כאשר תקח רחל ב' אורות אלו, שהם כדכ"ד, כמנין חי"ל, לבחי' הכתר שבה, כי אז הוא כשיבנה ב"ה, ולכן ואז נבוס צרינו, בחילינו ובכחנו זה, שיש לנו ב' אורות האלו, הנקראים חיל:

גם אז תקרא רחל, (משלי י"ב ד') אשת חיל עטרת בעלה, כי בהיותה לוקחת החיל הנזכר, אז כתר שלה הנקרא עטרה, הוא גדול מכתר שבז"א, כמבואר אצלינו בדרוש שינוי שבין כתרו לכתרה, כי כתרו הוא חצי ת"ת דתבונה. וכתרה, הוא שיעור ב' שלישים התחתונים דז"א, ונמצא כי גדול כתרה מכתרו. גם ז"ס (במדבר כ"ד י"ח) וישראל עושה חיל, כי ז"א הנקרא ישראל, יהיה עושה חיל לעתיד, וימשיך בכתר דנוקביה ב' אורות הנזכר שהם בגימטריא חיל:

ונחזור לענין התרפים הנז"ל, כי הנה זהו ג"כ חטאו של אדה"ר, כמ"ש חז"ל כי חוה סחטה ענבים ונתנה לו. והענין יובן, במש"ל בפרשת תולדות, בפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי,

כי עק"ב בגימטריא ענבים, הנדרכות בעקב. ושם נתבאר בבחי' העקבים דנו"ה דתבונה, שמתלבשות בעינים של ז"א, וע"ש, איך להיותם בחי' די"ן, לכן עקב בגימטריא ב"פ אלהי"ם, בב' העקבים. ולהיותם מולבשים בכתר דרחל, מתחברים ונכללים ונעשים שניהם עקב א' יחידי, הכולל ב' שמות אלהים, כנז"ל בפסוק עקב ענוה יראת ה' וגו':

והנה גם אלו השתי עקבים דלאה, שהיא אחור דמלכות דתבונה, נקראים בלשון ענבים. והכל הבנה אחת, כי כל בחי' עקבים, הם דינים, והם נקראים ענבים, שבתוכם היין, והדין גנוז בתוכם. ונודע כי להיותם דינים קשים כנז"ל, יש בהם שמרים, שהם מזון החיצונים, והוא היין העכור ופסולת שבו, והם מובלעים תוך העקבים של לאה כנז"ל, שהוא בחי' היין שבתוך הענבים, והם ב' העקבים, וב' ענבים. ובהיות היין יוצא בנחת, הוא יוצא זך. אמנם חוה סחטה אותם הענבים, והוציאה משם שמרי היין, והשקתו לבעלה:

והענין הוא, כי הדין החזק והקשה, הקרוב להיות שמרים, הוא מה שיונקים החצונים מן הקדושה והוא מזונם,

והבן זה היטב, ומהם השקתה חוה לאדה"ר.

 והנה שמרים האלה, הם מזון הקליפות,

הנקראים דרגא דמותא.

ולכן כיון שלקחו חלקם, גרמו להם מותא:

והרי מובן ענין עץ הדעת מה עניינו, כי החסדים של הדעת, המגולים בשליש אמצעי, היוצאים אל עקבים דלאה, שם אחיזת החצונים, ונקרא עץ הדעת טו"ר, וכמ"ש לעיל בפרשת בראשית, בענין חטאו של אדה"ר, וע"ש היטב:

וגם בזה יתבאר, שינוי וסתירת מאמרי ספר הזוהר, כנז"ל, אם היה החטא בנקבה, או בדכורא וכו', כי הכל אמת. כי בערך היות האורות האלו שבשליש האמצעי דת"ת דז"א, נמצא שחטא בדכורא. ובערך יציאתם בעקבים דנוקבא, נמצא שחטא בנוקבא. גם בערך שהשמרים האלו החשיכו כתר דנוקבא רחל, כנז"ל בסוד התרפים, לכן אמרו בספר התקונים, דשוי חשך בין כתר לעילת העילות, הוא הכתר דרחל. גם נתיישבו המאמרים החולקים בספר הזוהר, בענין עץ הדעת, היכן הוא. והנה כל הבחי' האלו, נקראים עץ הדעת. ועיין בסוד דרוש מצות המילה, בפרשת לך לך, איך יש גבורות וחסדים, יחד מתמתקים ומתמזגים, ולכן אל תתמה היכן הוא היין הנזכר: