מאמר:  שם מ"ב וע"ב

רסב) פתח רבי יהודה אחריו ואמר,

 סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.

דהיינו, סוד העליון ההוא, העומד בגניזה,

אינו עומד אלא ליראיו. שהם יראים את הקב"ה תמיד,

והם ראויים לאלו סודות עליונים,

 ושיהיו בהם אלו סודות עליונים בגניזה ובסתימה כראוי,

משום שהם סודות עליונים.

אבל, ובריתו להודיעם, הסוד, שעומד בברית קודש,

להודיעם, משום שהוא מקום העומד לגלות ולדעת.

כי היסוד מגלה הארת החכמה במלכות.

להודיעם, ע"י המלכות.

רסג) עוד פירוש על סוד ה' ליראיו.

אלו הסודות עומדים ביראה. ואלו יראי חטא,

הם ביראה באלו סודות העליונים, שלא לעסוק בהם.

אבל, ובריתו להודיעם, לדעת ולפרש הדברים,

משום שהם דברים העומדים לפרש אותם.

כי ע"י היסוד מתפרשים הסודות. ואין פחד לעסוק בהם.

רסד) בוא וראה: בארבעים ושתיים אותיות (מ"ב (42)

נחקק העולם, שהוא המלכות, ונתקיים.

כיסוי האורות והעלמתם מכונה חקיקה. וגילוי האורות

מכונה קיום, המוחין המקיימים המדרגה.

 וכולן הן עטרה של השם הקדוש.

כי שם מ"ב הוא ג"ר כתר חכמה בינה,

, שנעשים עטרה למלכות, הנקראת שם.

כאשר מתחברות מ"ב אותיות להיות משפיעות,

עולים באותיותיו למעלה, בבינה, ששם מתגלים בראשונה,

ויורדים למטה, לז"א, ומתעטרים עטרות בו,

לד' רוחות העולם, שהם חסד וגבורה  תפארת ומלכות,

 עד החזה,

ג' קווים ומלכות המקבלת אותם. ויכול להתקיים,

כלומר, לקבל המוחין האלו מבינה,

שמתקיים על ידיהם.

פירוש בעל הסולם רבי אשלג,

ג' בחינות בשם מ"ב:

א. עיקר צורתו, המוחין כח"ב שבאו"א עילאין,

שהם חכמה. והם ד' אותיות הוי"ה פשוטה, כתר.

ועשר אותיות שיש בהוי"ה מלאה,

חכמה. וכ"ח (28) אותיות שבמילוי המילוי של שם הוי"ה, בינה.

וביחד הם מ"ב אותיות.

ב. צורת מלך החקוק על חותם, ג' הקווים שיצאו בישסו"ת, בינה,

שבאלו ג' קווים דבינה נחתמו כל העולמות, שדומים להם.

כמו הצורות בנחתם הדומות אל הצורות שבחותם.

אבל או"א עילאין, אע"פ שהם עיקר המוחין דג"ר,

מ"מ אינם נחשבים לחותם את המוחין של העולמות,

משום שבהם אין הי' יוצאת מאויר שלהם.

ושם מ"ב, הוא ב' שמות אהי"ה, שיש באהי"ה אשר אהי"ה,

שהם בגי' מ"ב.

ג. שם מ"ב בצורת חותם של שעווה.

והוא ג' הקווים של ז"א, שמורה שיש בו ב' פעולות:

א. שהוא נחתם ע"י החותם המקורי, בינה.

ב. שהוא חותם את צורות המוחין שבמלכות. כמו שעווה,

שאחר שנחתמת, יכולה להיות גם חותם לחתום על דבר אחר.

וכאן מתחיל בשם מ"ב שבבינה, שהוא החותם המקורי,

ואחריה בשם מ"ב שבז"א.

ומבאר איך האותיות של שם מ"ב שבז"א

יוצאות וחותמות את המלכות,

ואח"כ מרמז על שם מ"ב שבאו"א.

.....................

רסה) ואח"כ יוצאות האותיות משם מ"ב שבז"א,

 עשרה מאמרות ול"ב אלקים שבמעשה בראשית,

שביחד מ"ב, המאירים בז"א,

ובוראים העולם, המלכות, למעלה ולמטה,

שהיא נקודת החולם, החוצה את המלכות לשניים,

כו"ח נשארו למעלה, בינה

ותו"מ ירדו למטה לעולם הבריאה.

כו"ח נשארו בעולם הייחוד, אצילות.

בינה ותו"מ ירדו לעולם הבריאה, עולם הפירוד.

ואח"ז חזרו ועלו בינה ותו"מ מבריאה לאצילות

בנקודת השורוק, ואז נקראים הרי בָתֶר.

כי בינה ותו"מ אחר עלייתם לאצילות נפרדו מהימין,

מכו"ח, שנעשתה ביניהם מחלוקת,

ודומים כמו שבותרו זה מזה. והם הרי הפירוד המושקים,

כאשר צד דרום, קו ימין, מתחיל להתקרב לקו השמאל,

ואז נוזלים מים,

והרי הפירוד, קו השמאל, מושקים. ובכוח זה שלמעלה שבז"א נמשכים המים. והכול הוא בשמחה.

.....................

רסו) כאן רומז על שם מ"ב שבאבא ואמא  ואומר,

כשהמחשבה, החכמה, עולה ברצון בחדווה

ממכוסה מכל המכוסים, כתר,

 מגיע ונוזל ממנו אור אחד, בינה, ומתקרבים זה לזה,

שהחכמה מתייחדת עם הבינה.

וזהו עיקר צורתו של שם מ"ב,

 המוחין של כתר חכמה ובינה.

ד' אותיות הוי"ה פשוטה

ועשר אותיות הוי"ה במילוי.

 וכ"ח אותיות מילוי המילוי,

שהם כח"ב, והם ביחד מ"ב אותיות.

רסז) ואלו מ"ב אותיות הן סוד עליון,

ובהן נברא עולם העליון, ז"א, ועולם התחתון, המלכות.

והן קיום כל העולמות,

כמ"ש, סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.

סוד אותיות החקוקות שבשם מ"ב,

בחקיקותיו הוא בגילוי.

חקיקה מורה העלם וסוד.

ואותיות השם מ"ב חקוקות ושקועות,

כי החכמה אינה מתגלה בהן.

"כ כתוב עליהן, סוד ה' ליראיו.

אבל לפי מידת חקיקתן בשם מ"ב,

הן מתגלות בשם ע"ב במלכות.

סוד ה' ליראיו, בשם מ"ב.

ובריתו להודיעם, בשם ע"ב שבמלכות.

רסח) כתוב, ונתתָ אל חושן המשפט את האורים ואת התומים. את האורים, שמאירים, מראה המאירה, ז"א, חקיקות האותיות של השם הקדוש מ"ב, שבהם נבראו העולמות, והאותיות היו שקועות בהעלם החכמה. ואת התומים, האותיות הכלולות במקום המראה שאינה מאירה, המלכות, שהיא מאירה בע"ב (72) אותיות חקוקות, בשם הקדוש. שהשם ע"ב הוא גילוי אור החכמה שבמלכות. וכולם נקראים יחד, אורים ותומים.

רסט) כאשר אותיות השם מ"ב שקועות בחושן המשפט,

באותו כוח מאירות אותיות אחרות שבשבטים.

מאירות או שחושכות,

הכול באותיות של השמות הקדושים, השם מ"ב.

ואלו אותיות באות על התורה,

שמתגלות בז"א, הנקרא תורה.

וכל העולמות נבראו באלו האותיות.

אלו השמות של מ"ב, היו גנוזים ושקועים בחושן,

ואותיותיהם של שמות השבטים היו בולטות למעלה.

                  וע"כ הכול הוא מאלו האותיות. 

רע) והנה למדנו בסוד האותיות שבתורה,

דהיינו, אות ב' שהתורה

והעמידוהו,  בה, ב' של בראשית, בראה בכוח העליון,

 בכוח אלו האותיות שבשם מ"ב.

ב' נקבה, מלכות.

א' של הזכר, ז"א. כמו שהב' בראה,

כך א' הוציאה כלל של כ"ב (22) אותיות, שהיא אֵ"ת,

הכוללת כ"ב אותיות מא' עד ת'

ר"עא)  אות ה' של השמיים,

מורה על זיווג אחד עם שמיים, דהיינו בינה

המשפיעה לשמיים, לז"א,

 לתת לו חיים ולהשרות עליו המוחין.

ו' של וא"ת הארץ, ז"א, היא לתת מזון למלכות,

שנקראת ארץ, ולתקן לה הספקה הראויה לה.

וזה סוד בראשית, עד השמים והארץ,

האות ו' שנסמכה ואת, שלפי הנ"ל היתה צריכה להיות

נסמכת אל הארץ, מורה על כ"ב אותיות, שה"ו הוציה,

כי אֵת מורה על כ"ב אותיות מא' עד ת', שמהם ניזונה הארץ, המלכות. והארץ כוללת אותן לתוכה,

כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים,

שכל צינורות השפע של ז"א הולכים אל המלכות.

 ואת הארץ, מורה שמלכות מקבצת לתוכה הכול ומקבלת אותם. הארץ לקחה הו' וקיבלה אותה, להיות ניזונה ממנה.

ר"עב)  וזהו סוד, שהמשכן לא הוקם אלא ע"י משה,

משום שמצד הזה של משה, שהוא ז"א,

התעוררה מדרגה עליונה, בינה,

לקיים את המשכן, מלכות, שיהיה קיום הכול.

כמ"ש, ויָקֶם משה את המשכן.

שהקימה שלו הייתה באלו האותיות

שנבראו בהן שמיים וארץ, בשם מ"ב.

ר"עג)  משום זה כל עבודות שבמשכן,

בצלאל עשה בחקיקת האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ,

דהיינו השם מ"ב. וע"כ נקרא, בצלאל,

משום שהיה יודע בצלאל חקיקת האותיות שנבראו

בהן שמיים וארץ.

ואם לא היה יודע אותן בצלאל,

לא היה יכול לעשות אלו עבודות שבמשכן.

מה הטעם,  אלא כמו שמשכן העליון לא היה

ולא התקינו כל מעשיו אלא באותיות השם מ"ב,

אף המשכן שלמטה לא היה ולא ניתקן אלא באלו האותיות.

ר"עד)  בצלאל היה מצרף האותיות של השם מ"ב,

ובכל צירוף היה עושה המלאכה.

ובכל עבודה שבמשכן,

בכל צירוף היה עושה מלאכה אחת,

וכל מה שראוי לה. וכך בכל עבודות המשכן.

וכל אלו החלקים והתיקונים שבמשכן,

הכול היה בצירוף האותיות של השם הקדוש ע"ב.

ר"עה)  כשבא בצלאל להקים את המשכן,

לא היה יכול להקים אותו,

משום שהרצון והכוונה,

העולה על אותיות השם מ"ב, נמסר למשה בלבד,

והוא ידע את הרצון העולה לאלו האותיות.

וע"כ הוקם המשכן על ידי משה,

כמ"ש, ויקם משה, וייתן משה, ויָשֶם משה.

ובצלאל לא היה יודע, ולא היה יכול להקים אותו.