פרשת תזריע

זוהר פרשת אישה כי תזריע

עורך ומגיש: רבי דוד קורן.      קרן אור ללימודי הקבלה

.....::::::::::::::::.....

מאמר: על משכבי בלילות

............

א) וידבר ה' אל משה לאמור  אשה כי תזריע  וילדה זכר וגו'

 

רבי אלעזר פתח, (משיר השירים, ג')

על משכבי  בלילות בקשתי את שאהבה נפשי,

שואל,  אומר,  על משכבי

במשכבי היה צריך לומר,  מהו על משכבי, ומשיב,

 

אלא כנסת ישראל  אמרה לפני הקב"ה  ובקשה ממנו על הגלות,

משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה,

ושוכבת לעפר,  ועל שהיא שוכבת

בארץ אחרת הטומאה, אמרה,

 

על משכבי אני מבקשת, שאני שוכבת בגלות

והגלות מכונת לילה,  ועל כן,

בקשתי את שאהבה נפשי, ולא מצאתיו,

 

ב') משום, כי אין דרכו להזדווג המלך בי

רק בהיכלו,  ולא בגלות,  קראתיו ולא ענני,

 

כי ישבתי בין עמים אחרים,

וקולו אינם שומעים אלא בניה, שכתוב:

השמע עם קול אלקים וגו',

 

ג') רבי יצחק אמר: על משכבי  בלילות

אמרה כנסת ישראל, שהיא השכינה,

על משכבי התרעמתי לפניו,  דהיינו,

שביקשתיו שיזדווג עמי לשמח אותי, מקו שמאל, 

בשמחה שלימה מקו אמצעי,

 

כי כך למדנו שמזווג המלך, שהוא ז"א

עם כנסת ישראל,

יורשים כמה צדיקים ירושת נחלה קדושה,

דהיינו מוחין עליונים, וכמה ברכות נמצאות בעולם,

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

מאמר אשת חיל מי ימצא,

 

ד') רבי אבא היה הולך לכפר קניה,  למערה של לוד,

והיו עמו, רבי יוסי,  ורבי חייא,  אמר רבי יוסי, כתוב,

אשת חיל עטרת בעלה, וגו'

 אשת חיל זו היא כנסת ישראל, שהיא השכינה, הנשמה)

 

וכרקב בעצמותיו מבישה אלו הם עמים עכו"ם

שהקב"ה אינו יכול לסובלם בעולם,

כמו שאומר: ואקוץ בם,  כאלו קוצים ודרדרים

שמצרים לאדם  ואינו יכול לסבולם,

 

אמר רבי אבא, כך הוא ודאי,

אשת חיל זו היא כנסת ישראל,

שהיא גברת על כמה צבעות, וכמה מחנות

המלאכים הנמצאים בעולם,  דהיינו,

כל דיירי העולמות,  בריאה, יצירה ועשיה,

המתפשטים מימנה,

 

ואשת חיל, פירושו: גברת ואדון,

עטרת בעלה, הוא כש"א עטרת תפארת,

(עטרת מלשון כתר של ז"א בעלה של המלכות)

והכל אחד, כי תפארת, היא בעלה של השכינה,

 

ועוד שהיו הולכים, אמר רבי אבא,

כל אחד יאמר דבר בכנסת ישראל,

 

ה') רבי אבא פתח ואמר, אשת חיל מי ימצא,

זו כנסת ישראל, שהיא אשת חיל,

 

כמו שאמרנו, מי ימצא,

הוא כש"א אשר ימצא באחרית הימים,

שפירושו: אשר ישיג אתכם, אף כאן,

מי ימצא, שפירושו מי יזכה וישיגה

להיות בה בשלמות, ולהמצא עמה תמיד,

 

ו') ורחוק מפנינים מכרה וגו',

שואל ואומר, מכרה מקחה היה צריך לומר,

דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים,

מהו שאומר מכרה, ומשיב,

 

אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות,

ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם

ומסגירה אותם בידי עמים אחרים,

 

כמו שאומר: ויעזבו בני ישראל את ה'

וימכור אותם בידי סיסרא, ואז כולם רחוקים

מאלו פנינים העליונים הקדושים שהם סודות ופנמיות התורה,

שלא יהיה להם חלק בהם, וזה שנאמר,

ורחוק מפנינים מכרה,

 

 

ז')  רבי חייא פתח: המקרא שלאחריו ואומר,

בטח בה לב בעלה ושללה לא יחסר,

 

בטח בה לב בעלה, זהו הקב"ה,

שהוא ז"א משום זה הפקיד  אותה

על העולם שיזדווג על ידה,

 

וכל הנשק שלו הפקיד בידה וכל אלו עושה מלחמה,

ועל כן,  ושללה לא יחסר, פירושו,

 

שכל הכוחות לעשות מלחמה ולהכניע הסטרא אחרא,

נתן בידה, שעל ידי זה, מוציאה הניצוצין קדישין

שנפלו לחיצונים בסבת החטא,

ומחזירה אותם לקדושה,

ואלו ניצוצין קדושים נקראים שלל, בסוד שלל המלחמה

 

 

ח') רבי יוסי פתח ואמר: הכתוב שלאחריו, ואומר,

גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה,

 

גמלתהו טוב, דהיינו, שהיא נותנת טוב לעולם

ונותנת טוב להיכל המלך ולבני היכלו, ולא רע,

היה צריך לומר זה, משום שכתוב:

ועץ הדעת טוב ורע,

שהמלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע

מטעם זכה הוא טוב, לא זכה הוא רע

 

ועל כן אומר ולא רעמתאי הוא טובולא רע

הוא בזמן שימי השמים שהם ספירות ז"א

מאירים עליהומזדווגים עמה כראוי,

 

שימי השמים הם ימי חייה,

משום שעץ החייםשהוא ז"א שולח לה חיים,

שהם המוחין מבינהומאיר לה

 ובזמן ההוא, גמלתהו טוב ולא רע,

אמר רבי אבא יפה הוא,

וכל הכתובים אלו בכנסת ישראל נאמרו,

......................................

מאמר: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר

........:::::::::::::::........

 

ט) אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. הקב"ה גוזר על הטיפה, אם הוא זכר או נקבה. ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. א"כ, לא צריכים לגזירת הקב"ה. אלא ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה.


ג' שותפים באדם. הקב"ה, ואביו, ואמו. שאביו נותן הלובן שבו,

ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטיפה היא זכר,

נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה,

נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה הזריעה תחילה,

עוד לא היתה הטיפה בסופה לזכר,

 

אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר.

והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטיפה,

שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה,

נחשבת לגזירה של הקב"ה.

 

שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר,

לא היתה נגמרת הטיפה להיות זכר. ו

נמצא, שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה.

 

יוד) וכי כיון שמזרעת יולדת? הלא בהריון תלוי הדבר. היה צריך לומר, אשה כי תהר וילדה זכר. מהו, כי תזריע וילדה? אשה, מיום שהִזריעה ונִתעברה עד יום שיולדת, אין מילה בפיה, אלא הולד שלה, אם יהיה זכר. וע"כ כתוב, אשה כי תזריע וילדה זכר.

 

יא) אשה כי תזריע. מה רבו מעשיך ה'. כמה מרובים מעשיו של המלך הקדוש בעולם. משל, לאדם שלקח בידיו כמה מיני זרעים ביחד, וזורע אותם בזמן אחד, ואח"כ יוצא כל מין ומין בפני עצמו. כך הקב"ה עושה מעשיו בחכמה, ובחכמה לוקח הכול ביחד וזורע אותם, ואח"כ יוצא כל אחד ואחד בזמנו. כמ"ש, כולם בחכמה עשית.

 

 

יב) מה רבו מעשיך ה'. כמה מרובים הם מעשיו של המלך הקדוש. וכולם, כל המציאות שבעולמות, סתומים בחכמה. כמ"ש, כולם בחכמה עשית. כולם כלולים בחכמה, ואינם יוצאים לחוץ, אלא בשבילים, שהם ל"ב נתיבות החכמה, אל הבינה. ומבינה נעשה הכל ומיתתקן. כמ"ש, ובתבונה יתכונן. וע"כ אומר, כולם בחכמה עשית, בבינה. ע"י הבינה.

........................

מלאה הארץ קנינך

יג) מלאה הארץ. הארץ, זו כנסת ישראל, המלכות.

מן הבינה היא מתמלאת. כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים.

 קנינך. המלכות, הוציאה אותם אח"כ. כמ"ש,

אלה תולדות השמים והארץ בהִבראם. בה' בְּראם,

שהיא המלכות, ה"ת דהויה. משום זה, מלאה הארץ קנינך.

 

יד) בשעה שהאדם בא להתקדש ולהזדווג בנוקבתו,

ברצון הקדוש שלו, מתעורר עליו רוח קודש, הכלול מזכר ונקבה.

 

 משום שנולד ונמשך מז"א ומלכות, שהם זכר ונקבה.

 ורומז הקב"ה לשליח אחד, הממונה על עיבור בני אדם,

 ומוסר בידו רוח ההוא, ומודיע לו, לאיזה מקום יתן אותו.

 

כמ"ש, והלילה אמר. הורָה גָבֶר. שהלילה. המלכות,

אמר לממונה ההוא, הורֶה גבר מפלוני, כדי שיתן שם את הרוח.

והקב"ה מצווה את הרוח ההוא, שמשביע שיהיה צדיק.

.......:::::::::::::::......

מאמר: אך בצלם יתהלך איש

.....:::::::::::::.....

טו)  אז יורד הרוח, וצלם אחד עמו.  

צלם העומד בצורה של מעלה, נקרא צלם אלקים.

בצלם הזה הוא נברא, בצלם הזה הולך בעולם הזה.

כמ"ש, אך בצלם יתהלך איש.

 

בעוד שהצלם הזה נמצא עמו, האדם מתקיים בעולם הזה.

ואם הצלם מסתלק ממנו, הוא מת.

ושני צלמים הם שמתחברים יחד.

ושלמה המלך הזהיר לבני אדם ואמר,

 עד שיָּפוח היום ונסו הצללים. שניים.

 

טז) בסיפרם של המכשפים של אשמדאי מצאתי,

שאלו הרוצים לעשות כשפים מצד שמאל, ולהיתדבק בהם,

יקום לאור הנר, או במקום שנראים הצלמים שלו, לאור הלבנה,

 

ויאמר, אלו המילים המתוקנות לאלו הכשפים,

 ויקרא לאלו צדדי הטומאה בשמות הטומאה שלהם,

ויזמין הצלמים שלו לאלו שמות הטומאה שקרא.

ויאמר, שהוא מתתקן להם ברצונו לרשותם ולמצוותם.

 

 ואז יוצא אדם ההוא מרשות אדונו והפיקדון של אדונו.

כלומר, הנשמה שניתנה לו בפיקדון מאדונו, הוא נותן לְצד הטומאה.

 

 

יז) וע"י אלו דברי הכשפים שאמר, ושהזמין אותם לצלמים שלו,

נראים שני רוחות, ומיתתקנים באלו הצלמים שלו,

להיות תואר בני אדם, ומודיעים לו לזמנים ידועים,

 דברים להרע לו, ודברים להיטיב לו.

 

ואלו שני רוחות, שלא נכללו בכלל גוף,

שלא הספיק לעשות להם גופים עד שקידש השבת.

 

עתה נכללו באלו הצלמים שנתן להם האדם,

והם מיתתקנים בהם, ומודיעים אל האדם דברים להזיק לו.

וזהו שיצא מרשות אדונו, והפיקדון שלו, הנפש, נתן לצד הטומאה.

 

יח) אסור לו לאדם בכעסו, לזרוק כלי ביתו או דבר אחר שכמותו, ולמסור אותם בידי הס"א. שלא צריך לעשות כן,

 

כי כמה חוקרי דין ומשפט מוכנים לקבל דבר ההוא.

ומזמן ההוא, אינן שורות עליו ברכות,

 

כי מס"א הוא. כל שכן, מי שמזמין מרצונו על הטוב ההוא העליון,

על הצלם שלו, לאחֵר ולס"א.

זה מחמת שהזמין אותם לצלמים שלו.

 

יט) וכשימיו של האדם קרובים לצאת מעולם הזה,

מאותו צלם העליון שנתנו לו. בא אותו רוח הרע,

שהיה מיתדבק בו בכל יום, ולוקח ממנו אותו הצלם,

ומיתתקן בו והולך לו. והצלם לא יחזור לאדם לעולם.

 אז יֵדע האדם, שהוא נדחה מכל.

 

כ) בשעה שהנשמה יורדת להכניסה בעולם הזה,

יורדת תחילה לגן עדן הארץ,

ורואה כבוד הרוחות של הצדיקים העומדים טורים טורים.

 

ואח"כ הולכת לגיהנם, ורואה את הרשעים, שצועקים אוי אוי,

ואין מרחם עליהם. ובכל דבר מעידים לה עדות.

שהרשעים מעידים, איך נענשים על כל חטא.

 

והצדיקים מעידים על שכרם הטוב, שמקבלים בעד כל מצווה.

ואותו הצלם הקדוש עומד עליה. עד שהיא יוצאת לעולם הזה.

 

 

כא) כשיוצאת לעולם, מזדמן לה אותו הצלם, ומשתתף עמה,

 וגדל עמה. כמ"ש, אך בצלם יתהלך איש.

ובצלם ההוא משתתפים ימיו של האדם ותלויים בו.

 שאם הוא מסתלק, נפטר האדם מן העולם.

 

כמ"ש, כי תְמוֹל אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עֲלֵי ארץ.

כי צל ימינו, שימינו תלויים בצל הזה.

 ומיום שהאשה מתעברת עד היום שיולדת,

אין בני אדם יודעים,

 כמה גדולים וכמה עליונים מעשיו של הקב"ה.

כמ"ש, מה רבו מעשיך ה'.

.......................

מאמר: ל"ג יום תשב בדמי טהרה

.......................

כו) כמה אלפים ורבבות נשמות יוצאות בפעם אחת לעולם.

ומיום שהוציאה אותם, אינן נקראות נפשות,

שיקבלו הארתם מן המלכות עד שמתיישבים בגוף ל"ג ימים.

 

שעד אז הגוף אינו שלם, שהנפש תתיישב ותתלבש בו.

וטמאה שבעת ימים הנפש,

כי כל שבעת ימים אינן נכנסות רוחות אל המלכות, להתקשר בה.

וכל אלו שבעת ימים, הרוח הולך בגוף,

כדי למצוא מקומו להתיישב בו.

 

ואז כתוב, והיה שבעת ימים תחת אמו, המלכות,

שהוא מתחתיה, ואינו יכול להתקשר בה.

 

כז) וביום השמיני חוזר הרוח והגוף להראות לפני המלכה,

 ולהתקשר בה, ובזכר, בז"א, בגוף ורוח.

ושלושים יום ושלושת ימים תשב על דמי טהרה,

 כדי שהרוח יתיישב בגוף.

 

ג' ימים שלאחר המילה, שהילד סובל מכאב המילה,

והרוח אין מִשכנו שורה בגוף כבשאר ימים.

וע"כ, ושלושים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה.

 

.... פירוש הסולם רבי אשלג ....

אין האיילת יכולה להוליד את הנשמה,

אלא כשנחש נושך בערייתה.

ולפיכך, נטמאה הנשמה ע"י נשיכות שלו.

 

כי נשיכת הנחש וזוהמה שלו, מעוררת נקודה דמדת הדין,

שאינה משותפת בבינה, שהיא מנעול.

 

ומחמת זה אין הרוח, האור, יכול להתלבש בגוף, הכלי.

וצריך הרוח לעלות חזרה אל המלכות שנמתקת בבינה,

במפתח, ולהתקשר בה.

 

אז גם הוא מקבל המיתוק של שיתוף המלכות בבינה,

ויוכל להתלבש בגוף. כמ"ש, וטמאה שבעת ימים, שהם ז' ספירות חג"ת נהי"מ, שהמלכות צריכה לעלות לבינה, להתמתק בבינה.


ומטרם שבאה לבינה, שזה יום השמיני, לא עולה אליה רוח להתקשר בה. אמנם עלית המלכות לבינה, אינה לצורך עצמה, אלא לצורך טהרת הנשמה, מנשיכת הנחש בערייתה, בשעת לידתה. כי אחר שהנשמה קיבלה המיתוק מבינה, נעשית ראויה להתקשר בהמלכות, המתוקנת במפתח. והרוח יכול להתלבש בגוף. וקוראה רוח ולא נשמה, כי ביום השמיני, כשמקבל מיתוק מבינה, בעלית המלכות לבינה, אין לה עוד בחינת ג"ר, נשמה, אלא רק הקטנות בלבד, שנקרא רוח.
ובכדי לקבל בחינת נשמה, צריכה לשבת ל"ג ימים בדמי טהרה. כי דמים הם הדינים, המתגלים ממסך דקטנות, המונעים הג"ר.

 

 ויש דם טהור ודם טמא. כי ב' מיני מסכים הם, מסך דמנעול,

מצמצום א'. ומסך דמפתח, מצמצום ב'.

 והדינים של מסך המנעול, נקראים דמים טמאים.

כי כל עוד שיש שמץ מזוהמתם בהנשמה, אינה ראויה לשום אור.

 

 כמ"ש, וטמאה שבעת ימים. והדינים הנמשכים ממסך דמפתח,

 נקראים דמים טהורים, משום שהם ראויים לקבל אור. אמנם צריכה זמן, שהמלכות תתקשר בחג"ת דז"א, שמהם מקבלת הג"ר.


כמ"ש, שצריכה להשתהות על הקטנות הממותקת בבינה,

הנקראת דמים טהורים, ל' יום, כדי שהרוח יקבל הג"ר שלו,

אשר אז הוא מתיישב בגוף. אבל לפי זה היה מספיק שלושים יום,

כנגד ג' ספירות חג"ת דז"א, שכל אחת כלולה מעשר.

 

אבל אחר המילה צריכים ג' ימים לרפא המילה,

שהם ג' קווים דקטנות, שבקבלתם מתרפאת המילה.

והמלכות, תוכל לעלות להתקשר בג' קווים דגדלות, שהם שלושים יום.

.......................

 

כח) דמי טהרה או ימי טהרה? בדמי טהרה,

דמים של המילה, דם אחר הדם הבא מן הילד.

והקב"ה שומר לאלו הדמים כל אלו הימים.

כמ"ש, תשב בדמי טהרה. טהרה סתם, שאין בה מַפִיק ה',

ואינה נזכרה בקריאה,

 יורה שאינו מזכיר ה"ת של הויה, המלכות.

 

שמדובר בטהרת המלכות, אמה של הנשמה, אלא טהרה סתם,

כי דמי טהרה סתם, נקראים אלו דמים הטהורים,

כי המדובר הוא רק בנשמה הנולדת ממנה.

 וכל עליות והתקשרות שנאמר במלכות,

הם במה שהמלכות היא שורש אל הנשמה.

דמי מילה, שהם ביום השמיני,

 הם שורש דם טהור, הנמשך ממסך המפתח,

והדמים הנמשכים בל"ג ימים, הם נמשכים מדם טהור של המילה.

כמ"ש, בדמי טהרה, שהם שורשי דם טהור. והדם הנראה בל"ג יום,

דם מילה, דם טהור, ממסך המפתח.

כי אם לא היו דינים אלו דקטנות, לא היה אפשר שתקבל פעם ג"ר. וע"כ צריך הקב"ה לשמור אותם,

כדי להכשירה לקבל ג"ר.


כט) בכל יום ויום כנסת ישראל, המלכות,

לוקחת מזון מבית המלך בשביל הרוחות של בני אדם,

ומזינה אותם בקדושה. חוץ מאלו הרוחות, שהם ל"ג ימי טהרה,

עד שאלו הרוחות מתיישבים בגוף אחר ל"ג ימים,

היא משגחת עליהם בכל יום,

 

כי אז הרוחות מתקשרים בגוף כשאר בני העולם.

כמו שהמלכות אינה שורה אלא במקום שלם,

כך כל מעשיה באופן הזה, כלפי הרוחות של בני אדם,

עד שנשלמו. כמ"ש, בכל קודש לא תיגע.

שפירושו, להשגיח על הנשמות. כלומר, שאינה נוגעת בקודש

לקבל מזון מן הקדוש, שהוא ז"א, בשביל הרוחות.

......................

מאמר: ואם נקבה תלד

.....:::::::::::.....

ל) ואם נקבה תלד. משום שהצד שמאל שלט יותר והימין נכנע אליו,

 וע"כ הכל, על אחד שניים, נתרחקה הנוקבא, המלכות, מז"א.

 

 וכדי להתקשר הרוח שיתלבש בגוף,

כי השמאל אינו מתיישב בגוף כמו הימין,

כי נמצא בתוקף הגבורות יותר.

כי בימין, שהוא זכר, לא היה להמתיק אלא דינים דנוקבא,

 שהם דמים טמאים וטהורים.

 

אבל הנקבה, שהשמאל גובר בה, צריכים לתקן גם דינים דשמאל,

שהם דינים דדכורא. וע"כ ניכפל הכול.

 

שהטומאה היא שבועיים, כנגד דינים דדכורא ודינים דנוקבא.

 וכן ימי טוהר הם שישים ושישה ימים,

ל"ג כנגד דינים דדכורא, ול"ג כנגד דינים דנוקבא.

........................


 

 

 

ממאמרי רשב"י – פרשת תזריע

(דף כ"ו ע"א) שם בדמ"ג ע"א וז"ל ועל דא

 כולם בחכמה עשית בבינה כו'

הנה החכמה הוא האומר ובינה הוא העושה כנודע

והעניין הוא כי כבר ידעת כי יסוד דאבא נעלם ומתלבש

תוך היסוד של בינה. כמבואר אצלינו בדרוש המוחין של ז"א

ונמצא כי יסוד בינה הוא המתגלה והוא העושה כל הדברים ואם כן מ"ש כולם בחכמה עשית

 אין פירושו שהחכמה הוא העושה

אלא שהחכמה בהיותה מתלבשת בבינה

עושה הבינה כל המעשים וזמ"ש

 כולם בחכמה עשית בבינה כלומר

בהיותה מלובשת בתוך הבינה.

א"ש אפשר לומר שזהו מה שתיקנו לומר

בברוך בברוך שאמר

ברוך אומר ועושה בברוך אחד

ולא אמרו ברוך אומר

וברוך עושה

לרמוז ברוך אחד שהוא היסוד נשניהם יחד

שהוא אומר ועושה

 יסוד של חכמה ויסוד של בינה, והם שביל ונתיב כנלע"ד:

                                        \\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

 

 

 

 

 

פרשת מצורע

יד,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

יד,ב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן.

יד,ג וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ.

יד,ד וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

יד,ה וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת–אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים.

יד,ו אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ, וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב; וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, עַל, הַמַּיִם הַחַיִּים.

יד,ז וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת–שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

יד,ח וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת-בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר, יָבוֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ, שִׁבְעַת יָמִים.

יד,ט וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ וְאֶת-זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו, וְאֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, יְגַלֵּחַ; וְכִבֶּס אֶת-בְּגָדָיו, וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם–וְטָהֵר.

יד,י וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִקַּח שְׁנֵי-כְבָשִׂים תְּמִימִם, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת-שְׁנָתָהּ, תְּמִימָה; וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, וְלֹג אֶחָד, שָׁמֶן.

יד,יא וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר, אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר–וְאֹתָם:  לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

יד,יב וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם–וְאֶת-לֹג הַשָּׁמֶן; וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה.

יד,יג וְשָׁחַט אֶת-הַכֶּבֶשׂ, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת-הַחַטָּאת וְאֶת-הָעֹלָה–בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ:  כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא, לַכֹּהֵן–קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הוּא.

יד,יד וְלָקַח הַכֹּהֵן, מִדַּם הָאָשָׁם, וְנָתַן הַכֹּהֵן, עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית; וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

יד,טו וְלָקַח הַכֹּהֵן, מִלֹּג הַשָּׁמֶן; וְיָצַק עַל-כַּף הַכֹּהֵן, הַשְּׂמָאלִית.

יד,טז וְטָבַל הַכֹּהֵן, אֶת-אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית, מִן-הַשֶּׁמֶן, אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית; וְהִזָּה מִן-הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים, לִפְנֵי יְהוָה.

יד,יז וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ, יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית–עַל, דַּם הָאָשָׁם.

יד,יח וְהַנּוֹתָר, בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּף הַכֹּהֵן, יִתֵּן, עַל-רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, לִפְנֵי יְהוָה.

יד,יט וְעָשָׂה הַכֹּהֵן, אֶת-הַחַטָּאת, וְכִפֶּר, עַל-הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ; וְאַחַר, יִשְׁחַט אֶת-הָעֹלָה.

יד,כ וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה, הַמִּזְבֵּחָה; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, וְטָהֵר.  {ס}

יד,כא וְאִם-דַּל הוּא, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת–וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה, לְכַפֵּר עָלָיו; וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן, לְמִנְחָה–וְלֹג שָׁמֶן.

יד,כב וּשְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֲשֶׁר תַּשִּׂיג, יָדוֹ; וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת, וְהָאֶחָד עֹלָה.

יד,כג וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, לְטָהֳרָתוֹ–אֶל-הַכֹּהֵן:  אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לִפְנֵי יְהוָה.

יד,כד וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת-כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם, וְאֶת-לֹג הַשָּׁמֶן; וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה.

יד,כה וְשָׁחַט, אֶת-כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם, וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם, וְנָתַן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית; וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

יד,כו וּמִן-הַשֶּׁמֶן, יִצֹק הַכֹּהֵן, עַל-כַּף הַכֹּהֵן, הַשְּׂמָאלִית. יד,כז וְהִזָּה הַכֹּהֵן, בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית, מִן-הַשֶּׁמֶן, אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית–שֶׁבַע פְּעָמִים, לִפְנֵי יְהוָה.

יד,כח וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן-הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ, עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית–עַל-מְקוֹם, דַּם הָאָשָׁם.

יד,כט וְהַנּוֹתָר, מִן-הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּף הַכֹּהֵן, יִתֵּן, עַל-רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר–לְכַפֵּר עָלָיו, לִפְנֵי יְהוָה.

יד,ל וְעָשָׂה אֶת-הָאֶחָד מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה, מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג, יָדוֹ.

יד,לא אֵת אֲשֶׁר-תַּשִּׂיג יָדוֹ, אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה–עַל-הַמִּנְחָה; וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר, לִפְנֵי יְהוָה.

יד,לב זֹאת תּוֹרַת, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא-תַשִּׂיג יָדוֹ, בְּטָהֳרָתוֹ.  {פ}

יד,לג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.

יד,לד כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

יד,לה וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.

יד,לו וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת.

יד,לז וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת, שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת, אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת; וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל, מִן-הַקִּיר.

יד,לח וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן-הַבַּיִת, אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת; וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת, שִׁבְעַת יָמִים.

יד,לט וְשָׁב הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת.

יד,מ וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְחִלְּצוּ אֶת-הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע; וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא.

יד,מא וְאֶת-הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת, סָבִיב; וְשָׁפְכוּ, אֶת-הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ, אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא.

יד,מב וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת, וְהֵבִיאוּ אֶל-תַּחַת הָאֲבָנִים; וְעָפָר אַחֵר יִקַּח, וְטָח אֶת-הַבָּיִת.

יד,מג וְאִם-יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת, אַחַר חִלֵּץ אֶת-הָאֲבָנִים, וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת-הַבַּיִת, וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ.

יד,מד וּבָא, הַכֹּהֵן, וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת–צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת, טָמֵא הוּא.

יד,מה וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת, אֶת-אֲבָנָיו וְאֶת-עֵצָיו, וְאֵת, כָּל-עֲפַר הַבָּיִת; וְהוֹצִיא אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא.

יד,מו וְהַבָּא, אֶל-הַבַּיִת, כָּל-יְמֵי, הִסְגִּיר אֹתוֹ–יִטְמָא, עַד-הָעָרֶב.

יד,מז וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת, יְכַבֵּס אֶת-בְּגָדָיו; וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת, יְכַבֵּס אֶת-בְּגָדָיו.

יד,מח וְאִם-בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן, וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת, אַחֲרֵי, הִטֹּחַ אֶת-הַבָּיִת–וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַבַּיִת, כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע.

יד,מט וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת-הַבַּיִת, שְׁתֵּי צִפֳּרִים, וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

יד,נ וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפֹּר הָאֶחָת, אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים.

יד,נא וְלָקַח אֶת-עֵץ-הָאֶרֶז וְאֶת-הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת, וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה, וּבַמַּיִם הַחַיִּים; וְהִזָּה אֶל-הַבַּיִת, שֶׁבַע פְּעָמִים.

יד,נב וְחִטֵּא אֶת-הַבַּיִת–בְּדַם הַצִּפּוֹר, וּבַמַּיִם הַחַיִּים; וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה, וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב–וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת.

יד,נג וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה, אֶל-מִחוּץ לָעִיר–אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה; וְכִפֶּר עַל-הַבַּיִת, וְטָהֵר.

יד,נד זֹאת, הַתּוֹרָה, לְכָל-נֶגַע הַצָּרַעַת, וְלַנָּתֶק.

יד,נה וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד, וְלַבָּיִת.

יד,נו וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת, וְלַבֶּהָרֶת.  יד,נז לְהוֹרֹת, בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר; זֹאת תּוֹרַת, הַצָּרָעַת.  {פ}

 

 

טו,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.

טו,ב דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם:  אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ–זוֹבוֹ, טָמֵא הוּא.

טו,ג וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ, בְּזוֹבוֹ:  רָר בְּשָׂרוֹ אֶת-זוֹבוֹ, אוֹ-הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ–טֻמְאָתוֹ, הִוא.

טו,ד כָּל-הַמִּשְׁכָּב, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב–יִטְמָא; וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-יֵשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא.

טו,ה וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,ו וְהַיֹּשֵׁב, עַל-הַכְּלִי, אֲשֶׁר-יֵשֵׁב עָלָיו, הַזָּב–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,ז וְהַנֹּגֵעַ, בִּבְשַׂר הַזָּב–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,ח וְכִי-יָרֹק הַזָּב, בַּטָּהוֹר–וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,ט וְכָל-הַמֶּרְכָּב, אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב–יִטְמָא.

טו,י וְכָל-הַנֹּגֵעַ, בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו–יִטְמָא, עַד-הָעָרֶב; וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,יא וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע-בּוֹ הַזָּב, וְיָדָיו לֹא-שָׁטַף בַּמָּיִם–וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,יב וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר-יִגַּע-בּוֹ הַזָּב, יִשָּׁבֵר; וְכָל-כְּלִי-עֵץ–יִשָּׁטֵף, בַּמָּיִם.

טו,יג וְכִי-יִטְהַר הַזָּב, מִזּוֹבוֹ–וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו; וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר.

טו,יד וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִקַּח-לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ שְׁנֵי, בְּנֵי יוֹנָה; וּבָא לִפְנֵי יְהוָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וּנְתָנָם, אֶל-הַכֹּהֵן.

טו,טו וְעָשָׂה אֹתָם, הַכֹּהֵן–אֶחָד חַטָּאת, וְהָאֶחָד עֹלָה; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, מִזּוֹבוֹ.

טו,טז וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,יז וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע–וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,יח וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב.  {פ}

טו,יט וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ–שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  טו,כ וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ, יִטְמָא; וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא.

טו,כא וְכָל-הַנֹּגֵעַ, בְּמִשְׁכָּבָהּ–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  טו,כב וְכָל-הַנֹּגֵעַ–בְּכָל-כְּלִי, אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו:  יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.

טו,כג וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא, אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו–בְּנָגְעוֹ-בוֹ:  יִטְמָא, עַד-הָעָרֶב.

טו,כד וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ, וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו–וְטָמֵא, שִׁבְעַת יָמִים; וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו, יִטְמָא.

טו,כה וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ, אוֹ כִי-תָזוּב, עַל-נִדָּתָהּ:  כָּל-יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ, כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה–טְמֵאָה הִוא.

טו,כו כָּל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-תִּשְׁכַּב עָלָיו, כָּל-יְמֵי זוֹבָהּ–כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ, יִהְיֶה-לָּהּ; וְכָל-הַכְּלִי, אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו–טָמֵא יִהְיֶה, כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ.

טו,כז וְכָל-הַנּוֹגֵעַ בָּם, יִטְמָא; וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  טו,כח וְאִם-טָהֲרָה, מִזּוֹבָהּ–וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר תִּטְהָר.

טו,כט וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, תִּקַּח-לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ שְׁנֵי, בְּנֵי יוֹנָה; וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל-הַכֹּהֵן, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

טו,ל וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת, וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה; וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.

טו,לא וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.

טו,לב זֹאת תּוֹרַת, הַזָּב, וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זֶרַע, לְטָמְאָה-בָהּ.

טו,לג וְהַדָּוָה, בְּנִדָּתָהּ, וְהַזָּב אֶת-זוֹבוֹ, לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה; וּלְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה.

השארת תגובה