ונלע"ד חיים ששמעתי ממורי ז"ל,

כי בלע"ם בגימטריא קמ"ב,

כמנין הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואדנ"י, עם ד' כוללים שלהם.

והוא ע"ש שהוא לוקח הארות ז"א, הנקרא הוי"ה,

היוצאות ללאה, הנקרא אהי"ה.

והארותיו של ז"א הנזכר,

שהם שתי ההוי"ת, היוצאות אל רחל, הנקראת אדנ"י:

.............

עוד צריך שתדע, ענין קין והבל,

כדי שממנו יתבאר כמה עניינים בפרשה זאת.

הנה נתבאר לנו, כי ב' מיני אורות הם בכל מקום,

והם, אור פנימי, ואור מקיף,

והמקיף גדול מן הפנימי,

ולכן המקיף נקרא אהי"ה,

 והפנימי נקרא הוי"ה.

 

גם ידעת ענין ה' גבורות הנקרא מנצפ"ך,

המתפשטים בה' מקומות פרטיים,

 כנז' באדרת נשא דף קל"ז ע"ב, וז"ל,

תאנא חמש גבוראן אינון בהאי ז"א וכו',

 ומתפשטן, בחוטמוי, בפומא, בדרועוי, בידין, באצבען.

 

גם ידעת, כי ה' גבורות אלו,

הם ה' אותיות אלהים:

והנה קין והבל כוללים ה' גבורות אלו,

 

וזהו מ"ש באדרת נשא, ותנא בצניעותא דספרא,

בעא עתיקא למחזי אי אתבסמו דינין, ואתדבקו תרין אילין דא בדא, ונפקו קין והבל וכו'.

 

והבה שתי הגבורות הראשונות, המתפשטות בהוטמא ובפומא, הם בחי' הבל, כי משם יוצא הבל,

כנזכר שם באדרת האזינו דף רצ"ד ע"ב,

 

ענין ההוא קול דנטיף באודנין,

ומתמן נחית לחוטמא, ומתמן לפומא.

וז"ס (במדבר ב' י') ויחר אף ה' בם וילך,

ואש מפיו תאכל

 

ונודע, כי כל הבל הוא בחי' אור מקיף,

כי ביוצאו מן הפה הוא מקיף את כל הגוף,

שהם ז"ת.

 

וז"ס מ"ש באדרת נשא דף קל"ד ע"א, ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאלתבשא, בהאי רוחא דנפיק מפומא וכו'

גם בו מתלבשים נביאי מהימני,

שהם למטה מן האבות, והבן זה.

 

ולהיות כי הבל שהוא משה, שרשו משתי גבורות,

ממם סתומה ופ' פשוטה של ם''ן''ץ''ף''ך

אשר בחוטמא ובפומא, והם בגימטריא ק"ך,

לכן חי מרע"ה ק"ך שנה,

ונאמר עליו (בראשית ו' ג') בשגם הוא בשר

והיו ימיו מאה ועשרים שנה כנודע:

.................................

ושתי גבורות אלו, הם שתי אותיות מ"י של אלהי"ם, כמבואר אצלינו בענין מעשה העגל

וג' אותיות אלה הם ג' גבורות האחרות שהם ן''ץ"ך,

והם, נון פשוטה צורת הזרוע.

ך' פשוטה, הם כף היד.

ץ' פשוטה, הם האצבעות הפשוטים.

וג' אותיות ן''ץ"ך, הם בגימטריא קין,

 כי משם היה שרשו,

כי כולם הם בחי' מעשה הנעשים בידים כנודע,

ואין שם מקום פתוח לצאת הבל שלהם לחוץ כלל,

כי אורותיהם סתומים שם,

ולכן קין הוא בחי' אור הפנימי:

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

ובכל ההקדמות הנז"ל נבא אל ביאור הכתובים,

ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ וגו':

 

הענין הוא, כי ב' בחי' היו בישראל,

אחד, הם ישראל עצמם, אשר בדור ההוא,

 כי שרשם הוא ניצוצות משה,

הבא מן הבל, כמבואר אצלינו בענין דור המדבר,

בפסוק ויקם מלד הדש על מצרים.

 

 הבחי' הב', הם הערב רב, הנקראים עם סתם,

והם מן הרע אשר בקין כנז"ל.

וכנגדם אמר, ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא,

שהם הערב רב, הנקראים רב.

ואמר ויקץ מפני בני ישראל עצמם שהם מן הבל:

,,,,,,,,,,,,,,,,

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וגו':

הנה בלעם, כחו בנחש, כי הוא מן הבל המקיף,

ואין כחו אלא בפיו.

אבל בלק מן קין, בחי' המעשה, שהוא הקסם,

כי הוא מן גבורות דרועין וידים ואצבעות,

ולכן כתיב וקסמים בידם.

 

ובלק היה רוצה, שבלעם שהוא בחינת ההבל,

שהוא אור מקיף, שנקרא אהי"ה,

שיקללם מבחי' שרשו הנאחז שם.

 

ולכן נרמזו ב"פ שם אהי"ה הנזכר האחד,

בר"ת 'השור 'את 'ירק השדה, שהוא האי"ה.

והשני, בס"ת ולכ"ה נ"א קב"ה ל"י, שהוא האה"י.

ושניהם בהפוך צרופי שם אהי"ה,

המשתנה לי"ב צירופים כנודע.

 

 

ובלעם היה רוצה לקללם מבחי' בלק,

הנאחז באור הפנימי, והוא שם הוי"ה. ולכן נרמז בדברי בלעם, ג' צרופי שם הוי"ה, וכלם בהפוך,

האחד, בס"ת לינ"ו פ"ה הליל"ה והשיבות"י, שהוא והה"י. הב', בס"ת לכ"ה קב"ה ל"י אות"ו שהוא ההי"ו.

השלישי, בס"ת טוב"ה א"ו רע"ה מלב"י, שהם הוה"י.

 

והענין הוא, במה שהודעתיך בדרושי שמות הספירה

איך בעולם הבריאה,

 שם הם בחי' אהי"ה והוי"ה כדרך צרופיהם, ולהיות

כי שליטת החיצונים מתחיל מן הבריאה ולמטה כנודע,

לכן משם היה רוצה לקללם:

...................

עוד ירצה, וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה,

 הנה שלחן, תרגומו פתורא.

 

לרמוז, כי מה שעלה בדעתו של בלק להלחם בישראל,

היה כקרח שחלק עם משה, לפי שעינו הטעתו,

שראה שמואל עומד מזרעו.

 

 וכן בלק ראה בקסמיו כי

 דוד מלך ישראל וזרעו, עתידים לצאת

 מרות המואביה, בת מלך עגלון,

שהוא מבני בניו של בלק, כנזכר בס"ה.

 

 והנה מלכות בית דוד, זכו ליטול כתר מלכות,

שהוא רמז אל זר זהב שעל השלחן שבמקדש,

הנקרא פתורא. וזהו מה שרמז בלק לבלעם,

 

שלא יתפחד מלהתקוטט עם ישראל,

המנצחים לכל האומות, כמש"ה (שמות ט"ו י"ד)

שמעו עמים ירגזון וגו'.

אבל יכול הוא לנצחם, ולא יפול בידם,

 כי הרי עתידים כל זרע מלכי בית דוד לצאת ממנו:

 

פתורה אשר על הנהר, הנה נהר ירמוז אל יסוד.

 ופתורה שהיא שלחן, שהיא מלכות,

 והנה בסטרא של קדושה,

 הזכר גובר על הנקבה.

 

אבל בסטרא אחרא, הנקבה גוברת על הזכר,

וזהו פתורה אשר על הנהר,

ר"ל, פתורה  שהיא הנקבה,

גוברת על הזכר, שהוא נהר.

כמ"ש בזוהר פרשת פנחס על יותרת הכבד, וע"ש.

וזש"ה, ארץ בני עמו לקרא לו, כי שם בסט"א הוא כן, ולא בקדושה הנקראת ארץ ישראל.

.............

ותרא האתון את מלאך הן וגו':

הנה נודע מ"ש חז"ל,

שרמז לו ענין שבועת לבן עד הגל הזה וגו'.

 והנה ביארנו כי לבן נתגלגל בבלעם,

ונמצא עובר על שבועת עצמו. וזהו הטעם שנענש,

 ולא האריך ימים, ומת בן ל"ג שנה. כמ"ש רז"ל,

על פסוק אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם.

וכן נמצא כתוב בספרו דבלעם, דהוה בר ל"ג שנה,

כד קטל יתיה פנחס קנאה:

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

 

ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך זה וגו':

חז"ל אמרו, שבקש לעקור שלש רגלים מישראל,

 ואין בדברים אלו יחס עם כונת בלעם כפי הפשט.

אבל הענין יובן עם הנז"ל,

 

כי הנה שלשה הרגלים, הם ג' האבות כנודע,

ועליהם אמרו באדרת נשא כנז"ל ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא, בההוא רוחא והבל דנפק מן פומא עילאה.

ובהיות בלעם מקללם בפיו, מבחי' הבל הזה,

נמצא שהיה עוקר ג' האבות המתלבשים בה

הנקרא שלשה רגלים:

ובזה תבין מ"ש בס"ה בפרשת בראשית בהקדמה,

על פסוק אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי,

 

כי בשלשה רגלים שהיו ישראל עולים לירושלים,

היו מעלים שלשה אותיות אלה של האלהים,

לחברם עם מ"י של אלהי"ם.

וכבר נתבאר לעיל, כי ג' אותיות אלה, הם ג' גבורות,

שמהם שרש קין. וכמו שנתבאר בענין מעשה העגל,

בענין אלה אלהיך ישראל, וע"ש.

........................

וישם ה' דנר בפי בלעם ויאמר שוב: אל בלק וגו':

הנה ר"ת 'אל 'בלק 'וכה 'תדבר הוא אבות, ר"ל,

כי בלעם כונתו היה, לעקור התלבשות ג' האבות,

 בהבל העליון דפומא עילאה כנזכר,

 ולכן נרמזו פה כמה פעמים, שנאמר בלשון הזה, להורות, כי אדרבא, מבחי' האבות יתברכו ישראל,

על כרחו של בלעם,

ואין ההבל העליון נמסר ברשותו לקללם.

הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה:

הנה ר"ת 'הנה 'ברך 'לקחתי, הוא הבל,

לרמוז כי שרשו מן הבל.

אמנם מוכרח הוא לברכם מהבל העליון ההוא:

............................

סימן כ"ד:

נאם שומע וגו' אשר מחזה שדי יחזה נפל:

ר"ת 'שדי 'יחזה 'נפל הוא שי"ן.

וידעת, כי הוא סוד השי"ן. עוד ירצה,

 

כי כבר ביארתי למעלה,

כי שרש בלעם הוא מהארות היוצאות מן אבא

 דרך לאה ועוברות מן העקבים שלה עד כתר דרחל,

אשר כנגד החזה דז"א, ו

משם נאחזים החיצונים, שהיא קליפת בלעם.

 

וביארנו הטעם הוא,

לפי ששם התחלת גלוי האורות של החסדים של אימא, היוצאות מפי היסוד של אימא הנשלם שם.

 

 והנה היסוד בכל מקום, אעפ"י שהוא יסוד של אימא,

נקרא שד"י כנודע. וכצאת הארותיו לחוץ אל רחל,

שם שד"י שהוא שורש האורות נשאר בז"א,

והארתו היוצאת לרחל נוקביה,

........................

חלוף שד"י בא"ת ב"ש בק"ם, והוא הנקרא מחזה שד"י,

ר"ל, גלוי והוראת שדי, ולא הוא עצמו.

ובלעם הנאחז בכתר של רחל, היה רואה מחזה שדי,

ולא שדי עצמו.

 

ובזה תבין טוב טעם, היות בלעם בגי' בק"ם, והבן זה. ונתחלקו שתי אותיות ל"ע, שהם בגימטריא ק',

להורות מקום אחיזתו, שהוא בכתר של רחל,

אשר בו מובלעים עקבי לאה כנודע.

ולכן נקרא בלעם, ולא בק"ם לרמוז ב' הבחי' יחד:

.....................

הגהה א"ש, נלע"ד, שהם שליש לרחל, כנגד ל'.

וב' שלישים ללאה, כנגד ע'.

או ירצה, ל' ללאה, כנגד ג' ראשונים.

וע' לרחל, כנגד ז' תחתונות:

...................

ועתה צריך לפרש, ענין מ"ש חז"ל במדרש,

וגם בזוהר פרשה בלק דף ר"ח ע"ב,

כי מש"ה אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים,

על עזה ועזאל אתמר וכו'.

דע, כי עזה ועזאל, הם שני מלאכים, הנשרשים ונבראים, מאותם ב' האורות, היוצאות משתי עקבים שלך לאה,

שבתוך כתר של רחל,

שמשם אחיזת בלק כנז"ל, שהם תכלית הדינים,

ויוצא הארותם לחוץ.

ועזה נעשה מן עקב ימין,

 ועזאל מהארת עקב שמאל.

והנה בלעם, אינו מבח''י הארת העקבים עצמם,

אלא מהארת כתר של  רחל,

הבולע בתוכו   הארת ב' העקבים כנז"ל.

 

ולכן גם הוא היה למד מעזה ועזאל כל חכמתו, וינק מהם. ע"ד כתר של רחל, שיונקת מן העקבים של לאה.

ולהיות הארות עזה ועזאל נגלים בזה המקום,

 לכן נקרא מחזה שדי:

.........................

 

ובזה יתבאר ענין מאמר רז"ל במדרש,

וגם בזוהר פרשת בראשית דף ל"ה ע"א,

כי עזה ועזאל, הם שקטרגו על בריאת אדה"ר,

 והפילם הקב"ה ממקום קדושתם.

 ועליהם נאמר, (בראשי' ו' ד') הנפילים היו בארץ.

ופשוט הוא, כי לא לחנם היו אלו מקטרגים על בריאתו,

יותר משאר המלאכים. והטעם הוא,

 

כי זו"ן היו בתחלה אחור ב"א,

ואז הם לאה ורחל זו למעלה מזו, באופן הנז"ל,

כי שתי עקבי לאה, מתעלמים תוך כתר של רחל.

ואז עזה ועזאל יונקים משם כנזכר.

 

וכשעלה ברצונו לברא אדם וחוה,

היה, כדי שע"י מעשיו, יתקן את הנקבה,

באופן שיחזרו פנים ב"פנים, ויזדווגו יחד, בסוד

(שם ב' ה') ואדם אין לעבוד את האדמה.

 

והנה בהיות זו"ן פנים ב"פנים.

אין עקבי לאה תוך כתר של רחל,

וכל אותם ההארות,

 שהיו יוצאות מעקבי לאה אל כתר של רחל,

אשר משם היו נאחזים עזה ועזאל ,

היו עתה מתבטלות משם, ויוצאות דרך צד פנים,

 

כי שם עומדת רחל, ושם אין מקום אחיזה אל החיצונים, כנודע שאין אחיזתם אלא באחור.

ועזה ועזאל  היו הארותיהם מתבטלות, בבריאת אדם.

 ולכן היו מקטרגים בבריאתו,

מפני הנזק המגיע להם בבריאתו:

ודע, כי עזה צריך להיות בה"א ולא באל"ף.

ושמעתי משם מורי ז"ל,

כי הוא בגימטריא אדנ"י, עם מספר י"ב אותיות המלוי.

ואמנם שאר אורות היוצאות לצד אחור, אינם מתבטלות,

 זולתי זו, לפי שאינה יוצאת אלא בהיות עקבי לאה

תוך כתר של רחל. ובחזרתה בפנים,

מתבטלות שאר האורות של  עזה ועזאל

הגהה א"ש, מוכרח הוא להיות באל"ף ולא בה"א כפי החשבון הזה,

וגם הוא בכולל שהוא ע"ח. עוד נוכל לומר, אפילו אם יהיה בה"א, באופן זה,

כי תחלה נמנה ד' אותיות אדנ"י הפשוטות,

ואח"כ תמנה י"ב אותיות המלוי, ואח"כ אדנ"י במלואו שהיא ס"ה,

סך הכול פ"א, וע"ה היא פ"ב, כמנין עז"ה בה"א, כנלע"ד:

 

ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו וגו':

הנה ספור ספוק כפיו, נראה ללא צורך.

אבל הוא להורות, מש"ל כי בלק הוא מבחי' קין, ן''ץ''ך.

שהם גבורות כפות הידים והאצבעות והזרועות,

והם סתומות, ואין הבל יוצא משם,

וסופק את כפיו מרוב דאגתו,

על כי אין כח בשרשו לקלל את ישראל,

אלא בבלעם שהוא בחי' הבל העליון, וגם הוא אינו רוצה.

 

ולכן א"ל ועתה ברח לך אל מקומך.

ובזה יתבאר מאמר בספרא דצניעותא, והובא באדרת נשא דף קל"ד ע"ב, ובריש אדרת האזינו דף רפ"ח ע"ב, וז"ל,

ועל האי איקרי ברח לך אל מקומך וגו'.

 

פי', כי בחי' הבל זה היוצא מן הפה, הוא אור מקיף,

ושורשו נמשך מן ההוא רישא עילאה שלא אתיידע,

 הנקרא עתיק יומין, שהוא מקיף על הכל,

 ומשם נמשך האור ברישא של א"א עד פומיה,

 וחוזר לצאת משם להיות אור מקיף אל ז' תחתונות

של אריך כנז"ל.

 

וכיון שבלעם לא היה רוצה להמשיך ההבל ההוא מן פה העליון לקלל ישראל, אלא אדרבא המשיכו לברכם,

א"כ ברח לך אל מקומך העליון,

והתעלם שם למעלה ברישא עילאה,

ולא תתפשט דרך הפה לברך את ישראל:

נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון וגו':

........................

זה יובן במש"ל, כי בלעם הוא בחי' הרע של משה,

 ולכן באומות העולם קם, ומנו בלעם.

והנה משה הוא מן הדעת העליון של ז"א

אשר ביסוד דאבא, ולכן נקרא עליון.

 

עוד ירצה קרוב אל האמור, כי כבר ידעת,

כי בלעם הוא מהקליפה שכנגד הדעת,

 וז"ש ויודע דעת עליון. והנה בניו יונוס ויומברוס,

גם הם מן הדעת,  והם היו ראשים של הערב רב,

ולכן ערב רב בגימטריא דעת.

....................

 

נאם בלעם בנו בעור וגו':

גם זה יובן כמש"ל בפרשת תשא במעשה העגל,

כי בעור, בנו של לבן, ואביו של בלעם.

נמצא, כי אעפ"י שבלעם בן בעור הוא, עכוז בעור

 הוא בנה בהיותו בלעם בתחלה בבחי' לבן,

כי לבן הוא עצמו בלעם,

ולזה כתיב בנו בעור, ולא כתיב בן בעור:

...............

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב וגו':

כבר ידעת מ"ש בפרשת בראשית,

בענין אותם הז' היכלות, איך מכלהו נחית לתתא,

עד דמטי לחד כוכבא משבעה כוכבי לכת,

ואותו הכוכב הנרמז כנגד היכל הרצון,

שהוא בחי' הת"ת, הנקרא יעקב כנודע,

הוא הנקרא כוכב סתם, הששי משבעה כוכבי לכת,

וזהו דרך כוכב מיעקב.

,,,,,,,,,,,,,,,

 

וירא את הקני וגו', וישא משלו ויאמר: אוי מי וגו':

כבר הודעתיך בפסוק כי שבעתים יקם קין,

כי הרוח הטוב של קין, נתגלגל בשמואל הנביא ע"ה. ונשמה הטובה של קין, נתגלגלה ביתרו.

וז"ש וירא את הקני הוא יתרו,

 ויאמר איתן מושבך, שזכית לקחת נשמה הטובה של קין,

מה שלא זכיתי אני ליקח הטוב של הבל,

 

אעפ"י שהייתי חבירך בעצה לפני פרעה כנודע.

אבל עכ"ז ושים בסלע קנך, ר"ל,

כי הרוח בא מן מטטרו"ן, שנקרא סלע,

והוא במטטרו"ן שבבריאה,

 

 ואתה טפל אל שמואל, שזכה אל הרוח הנקרא סלע,

ולכן ושים בסלע קנך,

כי יותר תקן שמואל את רוחו של קין,

ממה שתקנת אתה את הנשמה של קין,

אע"פ שהיא יותר עליונה מן הרוח.

 

ואז הזכיר גם את שמואל דרך רמז,

 וז"ש וישא משלו ויאמר, או מי יחיה משומו אל,

והוא חסר ו', וקרינן ביה משמואל:

,,,,,,,,,,,,,,,,,

והענין הוא כמש"ל, כי הרע של קין, הוא עמלק,

כי לכן אמר שאול אל הקיני,

(ש"א ט"ו ו') סורו רדו מתוך עמלקי, פן אוסיפך עמו.

ושמואל שהוא הטוב של קין, הוא שצוה לשאול ולישראל, למחות את זכר עמלק, שהוא הרע של קין,

ועל ידו נהרג עמלק ואגג מלכם,

 כמש"ה (שם ט"ו ל"ד) וישסף שמואל את אגג וכו':

והנה למעלה כתיב, וירא את עמלק, ואח"כ הזכיר את יתרו, שהוא הטוב שבנשמת קין, ואח"כ הזכיר את שמואל, שהוא הטוב שברוחו של קין, ונתקן יותר מיתרו.

ולכן בידו נמסר הרע הנקרא עמלק, ועליו כתיב,

אוי מי יחיה משמו אל, שהוא עמלק מבחי' ידי שמואל.

 

והנה נדב ואביהוא, הם רוח ונפש של קין, מבחי' הטוב, ושניהם נתגלגלו בשמואל הנביא, כמבואר בשער הגלגולים:

......................

אמר שמואל, הואיל ואתא לידן ענין הגלגולים, אכתוב כאן ענין אחד מדרוש הגלגולים בפרשה זאת, בפסוק

 מי מנה עפר יעקב:

שם מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל:

ענין ומספר את רובע ישראל, שנקרא מספר ורובע,

נתבאר בשער רוח הקדש,

בענין היחודים,

ביחוד אחד המיוסד בציור שם שדי,

 ושם יתבאר לך ענין מ"ד, שהם בבחי' אור,

איך נמשכים מן ד' יודי"ן של הוי"ה של ע"ב של יודי"ן,

 ויורדים עד היסוד של ז"א, הנקרא מספר,

כנזכר בסבא דמשפטים, על זה הפסוק.

 

ונמצא, כי המספר הוא אשר מנה את רובע ישראל,

היא אותה הטיפה, הנמשכה בו,

ונכללת מארבעה יודי"ן הנז':

.....................

ואמרו תמות נפשי מות ישרים,

 כבר ביארנוהו בביאור מאמר אחד מס"ה, בפרשת בלק, בענין בלעם,

שאמר הרשב"י ע"ה לר"א בריה,

מכאן ולהלאה, קב"ה עבד ביה מה שעבד בההוא חייבא, ועליה ועל שדמי ליה כתיב, (משלי י') ושם רשעים ירקב, ע"ש בביאורנו, אל המאמר ההוא בש"ב,

שער מאמרי רשב"י דף קמ"ח ע"א.

,,,,,,,,,,,,,,,,,

 

והענין הוא בקיצור, במה שנתבאר למעלה,

 כי בלעם הוא הרע של הבל, ומשה הוא הטוב של הבל.

ונודע כי בהיות הכסף נצרפת ע"י העופרת,

שהיא הקליפה אשר היא שואבת הסיגים של הכסף,

מוכרח הוא שישארו איזו ניצוצות כסף,

מעורבות עם הסיגים, באותה העופרת,

וחוזרים הצורפים לצרף העופרת ההוא,

ומוציאים מתוכו כל ניצוצות הכסף.

 

 ועד"ז כשנצרף הטוב של משה, מתוך הרע של בלעם, בהכרח נשארו בו קצת ניצוצות טובות, משרש מרע"ה,

והם מוכרחות לצאת ולהתברר משם,

ע"י מיתות רבות וגלגולים כנודע.

וענין הקדמה זו, היא בכל בחי' נשמות וזכרהג:

 

ובכח הניצוצות ההם של שרש משה, היה משיג כל אותה ההשגה הגדולה, שעליה היה משבח עצמו ואומר,

נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון וכו' כנז"ל,

 

ואין ספק שאם דבריו אלה לא נתקיימו,

לא היו נאמרים בנבואה, גם לא היו נכתבים בתורה,

כמ"ש תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו:

 

וכל הענין יובן, במה שהודעתיך כי משה הרג את המצרי, שבו היתה נפש הרע של קין מגולגלים בה

והיה בו ג"כ ניצוצות טובות,

ורצה משה שהוא הבל אחיו לתקנו ע"י הגלגול,

והמיתו בשם המפורש, של שם בן מ"ב,

להעלות נפשו אל הקדושה.

 

אבל בלעם, שטמא עצמו בנחש ובקסם,

ובשכבת זרע, ובבעילת אתונו כנזכר בזוהר,

 ונטמא בתכלית, לא רצה פינחס שהוא משרש קין,

להמיתו בשם המפורש, רק בחרבו הטמאה,

שהיה ע"ז בצורת נחש חקוק עליו,

 

כמ"ש בזוהר בפרשת בלק על פסוק

ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב וע"ש.

 

ונמצא, כי גופו מת בדרך הטומאה.

אבל נפשו נתגלגל, בחרבו הטמאה,

אח"כ בזרע ישראל, הנקראים ישרים, ע"ש ישראל כנודע,

ואז נתקנה. וזהו תמות נפשי מות ישרים,

 

כי ניצוצות טובות המעורבות בנפשו,

 יתגלגלו בישראל, ואז ימותו מיתת ישרים,

משא"כ בגופו כנזכר:

,,,,,,,,,,,,,,,,,,

והנה נתבאר אצלינו כי לבן נתגלגל ג' גלגולים,

כנגד ג' אותיות שבשמו, והם, 'לב"ן, 'בלעם, 'נבל הכרמלי. ונמצא כי אחרית גלגולו, שהיא בפעם השלישית,

בסוד הן כל אלה יפעל אל וכו',

 

 היתה כמוהו של ישראל, והוא גלגולו בנבל הכרמלי.

ולכן גם נבל הם אותיות לבן בהפוך גמור. ולפי שנבל מת בעשרת ימי תשובה, במוצאי יום הכפורים,

כמ"ש רז"ל והיא מיתת ישרים,

כנודע כי מי שמת במוצאי יום הכפורים, סימן יפה לו. וזהו תמות נפשי מות ישרים.

 

ועיין במה שנבאר בפסוק, (ירמיה י"ז) קורא שגר וכר, ובאחריתו יהיה נבל, שז"ס ותהי אחריתי כמוהו:

גם רמז בפסוק הזה, ענין גלגולו של נבל,

כי נתגלגל בברזלי הגלעדי, שמתחיל באות ב' של נבל,

ושם נתקן יותר. וכנגד מה שאמר (ש"א כ"ה י')

היום רבו עבדים המתפרצים וכו',

ולקחתי את טבחתי ואת מימי וכו',

כתוב בברזלי (ש"ב י"ט ל"ד)

והוא כלכל את המלך בשיבתו במחנים,

 והיה אוהב נאמן לדוד. וכנגד גלגול בלעם בנבל,

 שאז התחיל להתגלגל בזרע ישראל,

 כתיב תמות נפשי מות ישרים.

 וכנגד גלגולו האחר בתיקון נוסף בברזלי הגלעדי,

שיצא ממנו כמהם בנו, שהלך וישב עם דוד הע"ה כנזכר, כתיב ותהי אחריתי כמוהו, כי כמוהו וכמהם,

אותיותיהם שוות וקרובות זו לזה:

 

אמר שמואל, אעפ"י שדברי הרב ז"ל כנתינתם מסיני,

ואינם צריכים חזוק, עכ"ז בס"ד, נלמד בגזרה שוה, דקרא נאמר בנבל, (שם) ואיש במעון והאיש גדול מאד,

ונאמר בברזלי (ש"א שם) וברזלי זקן מאד וכו',

כי איל גדול הוא מאד, גזרה שוה גדול גדול.

ועוד, כי בנבל שהוא הראשון, אמר והאיש גדוש מאד, ובברזלי נאמר כי איש גדול הוא מאד,

כלומר מאותו הגלגול.

האמנם אי קשיא לי,

הוא שהרי שניהם היו בדור אחד בימי דוד הע"ה,

ואפשר לתרץ שהגלגול הזה, הוא בסוד עיבור בחיים,

כמ"ש ביתרו ובקרח וכו'.

 ותכף במות נבל, נתגלגלה נפשו בברזלי,

 כדי שתתקן מה שפגם בהיותו בזמן נבל,

כן נלע"ד זה נשמט מלמעלה: