תלמוד עשר הספירות כרך ב'

תלמוד עשר הספירות

 

מרבנו יהודה ליב הלוי אשלג זצ"ל

(מחבר פירוש "סולם" לספר הזוהר)

 

על עקרי חכמת הקבלה מהאר"י זצ"ל

מן הספרים: עץ חיים, מבוא שערים; ומשמונה השערים: שער הקדמות, שער מרשב"י, שער הכוונות וכו'. מחולק לששה עשר חלקים בסדר נכון מן הקל אל הכבד עם שני ביאורים מספיקים בצרוף שאלות ותשובות כראוי למתחילים, הנקראים:

חלק חמישי

 

ע"ס דעקודים בהתפשטות השניה

הנקראים מטי ולא מטי

 

*      א) דע, כי להיות, שאלו הי"ס הנקראים עולם העקודים, הם אורות וענפים שיצאו מן הפה דא"ק, כנז"ל. והנה נודע שבאותה הפה עצמה, תהיה בתוכה, בחינת היוד ספירות שבה, ובספירה היוד שבה, הנקראת מלכות שבה, יש שם יו"ד שרשים של אלו היו"ד ספירות שיצאו לחוץ, הנקראים עולם עקודים. והם גם כן נקראים יו"ד ספירות מכתר ועד מלכות, והם שרשים לאלו הי''ס דעקודים שיצאו לחוץ. כי כן הוא בכל העולמות כולם.

 

ב) ונמצא, כי מ"ש לעיל, כשנסתלקו האורות אל המאציל, שנשאר אור הכתר תמיד דבוק עם המאציל ולא חזר לירד, הענין הוא, כי עמד שם למטה מן ספירת המלכות אשר בי"ס, הנקראים שרשים של העקודים, אשר כל העשר ההם, הם בספירת המלכות, אשר מכלל הי"ס של הפה עצמו דאדם קדמון. ונמצא כי היוד שרשים הנזכרים, הנה בחינת המלכות שבהם, היא אשר האצילה אלו הי"ס הנקראים עקודים, והיא נקראת מאציל אליהם.

 

אור פנימי


 

א) מלכות שבה יש שם יוד שרשים: כבר נתבאר ענין התפשטות כל פרצוף, שאור העליון, מתפשט מתחלה לזווג דהכאה על המסך שבכלי מלכות, ואור חוזר עולה מהמסך ולמעלה ומלביש על הע"ס שבאור העליון. והלבשה זו מכונה ע"ס של ראש. ואח"כ, מתרחבת המלכות, על ידי האו"ח שהעלתה, לע"ס מינה ובה, ממעלה למטה. והלבשה זו נקרא גוף, ובפרצופי א"ק נקראים עקודים. והנך מוצא, אשר המלכות עם הע"ס של או"ח שלה, הם הממשיכים ומאצילים את הע"ס של הגוף, ולכן נקראים הע"ס שלה, בשם שרשים, אל הספירות של הגוף.

ב) עמד שם למטה מספירת המלכות: כבר נתבאר, שהתפשטות הא' דעקודים היה בקומת

 

* שער הקדמות דרוש ג' מטי ולא מטי.


כתר, משום שזווג דהכאה היה שם, במסך שבעביות דבחי"ד, ונודע, שקומת כתר הזו, אחר שנסתלק מהתפ"א דעקודים, שוב לא חזר לירד בהתפ"ב, אלא שנשאר במקורו במאציל, דהיינו המלכות של ראש, שהיא בחינת המאציל שלו, כמ"ש כאן הרב, וזה אמרו, כי עמד שם למטה מן ספירת המלכות, שבי"ס הנקראות שרשים דעקודים כלומר, שקומת הכתר הזו, שחזרה אל המאציל, דהיינו למלכות דראש, להיותו הענף של המלכות, וע"כ, כשחזר אליה, נמצא שעומד מתחתיה. וצריכים לדעת ההבחן בין המלכות דראש, שהיא בעלת המסך, שבה זווג דהכאה והאו"ח, ובין אור הכתר שעלה, שהוא בחינת אותו האור, שכבר היה מלובש בכלי, אלא שחזר


רצב  חלק ה'      תלמוד עשר הספירות       מטי ולא מטי

 

ג) והנה כל היוד שרשים הנזכרים, פניהם כלפי מטה להאיר בעולם העקודים, על ידי אותו הכתר של העקודים, שנשאר שם תמיד תחת המלכות של השרשים כנז"ל. וכן הכתר העליון של השרשים, גם הוא חושק להשפיע בכתר של העקודים שעלה שם. כי לעולם חשק השרשים להאיר בענפים כי הם בניהם, ומאירים בהם די ספוקם כדי שגם הענפים שהם בניהם יזדווגו גם הם ויולידו תולדות.

 

ד) ובהיות חשק הענפים, גם הם, לקבל הארה ולינק מן השרשים, אז הזכר והנקבה שבכלי הכתר של הענפים העליונים, עולים שניהם למעלה, תחת הכתר, שעלה תחת המלכות של השרשים, ושם מקבלים הארתם ממנו. ואחר שקבלו כל צרכם, אז הכתר של הענפים, העומד שם תמיד, הנה הוא הופך עתה פניו מהם כלפי מעלה אל השרשים ואחוריו כנגד הזכר והנקבה הנזכרים.

 

אור פנימי


 

ויצא משם, והוא עתה בחינת אור בלי כלי. וזכור זה לכל ההמשך.

 

ג) פניהם כלפי מטה להאיר בעולם העקודים ע"י אותו הכתר:  פירוש, כי גם אחר ההסתלקות של העקודים, צריכים הכלים דעקודים לקבל אור מן הע"ס של ראש, והיינו כדי להחיותן, שהיא הארה מועטת, המספקת כדי קיומם בלבד. והנה הארה זו המה צריכים לקבל באמצעות אור הכתר, שעומד מתחת המלכות דראש, כי זה הכלל, שכל הבא ומושפע להפרצוף, הוא מושפע על ידי ספירת כתר של אותו פרצוף, להיותו השורש העליון של הע"ס ההם. ולפיכך גם כאן, אע"פ שאור הכתר כבר נסתלק מהפרצוף, מ"מ אין הכלים יכולים לקבל את ההארה כדי להחיות, הנ"ל, זולת, ע"י אור הכתר, שעומד מתחת המלכות של ראש. כנ"ל.

הכתר העליון של השרשים גם הוא חושק להשפיע וכו', ויולידו תולדות: כלומר, כי מלבד החיות אשר הענפים מקבלים מן אור הכתר שלהם, העומד תחת המלכות של ראש, כנ"ל, בדיבור הסמוך, הנה יש להם חשק להשרשים העליונים שבראש, להשפיע


לענפיהם הארה מרובה המספקת להם, שיוכלו להזדווג ולהוליד תולדות. והארה מרובה הזו, אינה מושפעת להם זולת על ידי כתר העליון של השרשים דהיינו, ע"י זווג בהמסך דמלכות של ראש, שמשפיע אל אור הכתר העומד תחת המלכות ההיא, ומשם מושפע אל הענפים. כמ"ש עוד לפנינו.

 

ד) הזכר והנקבה שבכלי הכתר של הענפים העליונים: הם הרשימו דכתר עם הרשימו דבחי"ג, הכלולים בהמסך שעלה ונסתלק מהתפ"א להמלכות של ראש (כמבואר בחלק ד' פ"ד באו"פ סעיף נ' עש"ה). ואע"פ שהבחי"ד לא השאירה רשימו, וא"כ מאין יש כאן רשימו דקומת כתר. אמנם יש בכל בחינה ב' מיני רשימות כי יש בחינת רשימו דהמשכה, שהוא שייך לבחינה תחתונה של המדרגה. ויש בחינת רשימו של התלבשות האור שהיא שייך לבחינה העליונה שבקומת  המדרגה. (ועי' בזה בהסת"פ בחלק ד' אות מ"א) ויחס של ב' רשימות הללו הם כבחינות זכר ונוקבא אשר רשימו דהתלבשות, הוא בחי' זכר שברשימו, ורשימו דהמשכה, הוא בחי' נקבה שבהרשימו, ותדע, כי רק בחינת


חלק ה'         שער הקדמות         מטי ולא מטי      רצג

 

ה) והטעם בזה, שהם צריכים לעלות מעלה, הוא, לפי שאלו הכלים של העקודים הם הכלים הראשונים שנאצלו כנז"ל, ולמעלה מהם לא נאצלו כלים, כי האור רב שם, ואין הכלים יכולים להתקיים שם, ולכן אם האור העליון היה נמשך למטה עד מקומם בהיותם תוך הכלים שלהם, היו הכלים מתבטלים, ולכן הוצרך שהאורות לבדם של הזו"ן שבכלי הכתר יעלו למעלה.

 

אור פנימי


 

הנקבה של הרשימו דבחי"ד נעלמה, דהיינו, השייך להמלכות, אבל בחינת הזכר של הרשימו השייך לכתר, הוא נשאר וכלול בהמסך שעלה להמלכות של ראש כנ"ל.

עולים שניהם וכו' ושם מקבלים הארתם ממנו, הנה העליה נעשה על ידי הזדככות המסך שבטבור דהתפ"א, עד שנעשה זך כמו המאציל, דהיינו המלכות דראש, כי השואת הצורה מיחד את הרוחניים לאחדוכיון שהמסך דגוף נעשה זך כמו המסך של הראש, נבחן שעלה ונתיחד עמו במקומו לאחד. ונודע שאין הסתלקות נוהג בראש, כל עיקר. אלא המסך אשר שם, נמצא תמיד בזווג דלא פסיק עם האור העליון, ולפיכך גם המסך שעלה לשם, נכלל עמו ג"כ בהזווג שלו, ומקבל עמו יחד מהאור העליון. וזה אמרו, "שעולים שניהם וכו' תחת המלכות ושם מקבלים הארתם ממנו". דהיינו, ע"י שנכלל בהזווג העליון אשר שם. כמבואר.

ואחר שקבלו כל צרכם, פי' עד שנעשו ראוים להתפשט, עם הארתם זו שקבלו, אל מקומם להגוף. כמ"ש לפנינו.

הופך עתה פניו כלפי מעלה, כלומר כי נפסק הזווג השייך לאור הכתר שאז מפסיק הארתו מלהתפשט להזו"ן אשר תחתיו. וזה מכונה שאחוריו הוא כנגד הזו"ן, כי מניעת הארה, מכונה בשם אחור. וטעם הפסק הארתו, יתבאר לקמן, שהוא משום, שהגיע הזווג אל הנוקבא הכלולה בהרשימו, שהיא עביות דבחי"ג, הממשיכה, רק מקומת חכמה, של השרשים העליונים, ולא מן הכתר דשורשים,


וע"כ אין אור הכתר שמתחת המלכות מקבל עוד אור בשביל הזו"ן אשר תחתיו. ואחר שנעשה הזווג דבחי' ג' הנז', הנה אז, תיכף מתפשטים הזכר והנקבה אל הגוף להכלי דכתר שיש שם כמ"ש לפנינו. ונעשה התפשטות הב' דעקודים.

ה) אלו הכלים של העקודים, הם הכלים הראשוניםהיינו, הכלים של התפשטות הא', אשר הזכר והנקבה של הכתר הנ"ל עלו משם. (עי' לעיל חלק ד' פ"א אות ה' בדברי הרב ובאו"פ).

האור העליון היה נמשך למטה וכו' היו הכלים מתבטליםכלומר, אם היה מתפשט קומת כתר בחזרה אל הכלים, כמו שהיה מתחלה בטרם הסתלקותו, אז היה נמצאים הכלים שנעשו בעת הסתלקות היו חוזרים ומתבטלים, מטעם שכתב הרב לעיל חלק ד' פ"ו אות ג' ע"ש.

הוצרך שהאורות לבדם של הזו"ן שבכלי הכתר יעלו למעלה, כי בהיות שהזו"ן דכתר הללו, שעלו למעלה ע"י המסך שנזדכך, אין להם רק עביות דבחי"ג, כנ"ל בסמוך ד"ה הזכר, ע"ש ע"כ אינם ממשיכים רק קומת חכמה, ואור החכמה מתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה וכו'. ונמצא שכל כלי חסר הרבה משיעור אור הראוי לו כי כלי הכתר, אין לו עתה, אלא אור החכמה, הנמוך ממנו הרבה. וכן כלי החכמה, אין לה אלא אור הבינה וכו', ומחמת זה, הוכר העביות שבהכלים, באופן שלא יוכלו להתבטל.


רצד חלק ה'               תלמוד עשר הספירות       מטי  ולא מטי

 

*          ו) ונבאר עתה מציאות עליה זו, ונאמר כי הלא כאשר לא מטי בכתר הוא, לפי שעולין זו"ן של הכתר למעלה, במקום זה הכתר שבסוף השרשים העליונים, ואינם יכולים להיות שם ביחד, כי הוא גדול מהם, ולכן הם נשארים במקומו והוא עולה במקום השורש של המלכות, ואז גם השורש של המלכות עולה בשורש של היסוד, ושם נשארים שניהם בסוד היסוד,

 

אור פנימי


 

ו) לא מטי בכתר הוא, לפי שעולין זו"ן של הכתר למעלה: כלומר, ענין הסתלקות קומת כתר דהתפ"א, שנקרא לא מטי בכתר, הוא ענין הסתלקות זו"ן של הכתר למעלה, דהיינו, שנמצאים עולים שמה, להכלל בהזווג העליון, שבהמלכות של ראש. וכבר נתבאר ענין זה באורך בחלק ד' או"פ פרק ד' סעיף נ', ומשם תדרשנו. ואביא כאן רק התמצית ובקיצור, כדי שיספיק לבאר דברי הרב שבכאן. והנה נתבאר שם, שכל עיקר סבת הסתלקות האורות מן התפשטות הא' דעקודים, היה רק מטעם עלית המלכות לבד, שפירושו, הזדככות המסך שבכלי מלכות, שבעלית המלכות לז"א, שהוא בחי"ג, נעלם קומת כתר. ואח"כ, שעלה גם מז"א אל הבינה, נעלם ג"כ קומת חכמה. ואח"כ, שעלה מהבינה אל החכמה, נעלם קומת בינה וכשעלה מהחכמה אל הכתר, נעלם גם קומת ז"א. ואח"כ כשעלה גם מכלי  של הכתר אל המאציל, דהיינו למלכות של ראש, נעלם כל האור כולו דהתפשטות ההיא. והנה כל האורות הללו שנסתלקו משם, הניחו רשימות אחריהם, בהכלים שלהם. חוץ מהמלכות, דהיינו בחי"ד, שלא השאירה אחריה שום רשימו אחר הסתלקותה. גם נתבאר שם אשר המלכות דהיינו המסך שבה, בשעה שהוא מזדכך ועולה מבחינה לבחינה, נמצא נכלל  בהרשימות, שהשאירו האורות אחריהם בהבחינות ההם. כי בהזדכך המסך מן בחי"ד לבחי"ג, שהוא כלי דז"א, הרי הוא נכלל בהרשימו, שנשאר שם מאור הז"א אחר

 

* עץ חיים שער ז' פרק ד'.


הסתלקותו, וכן אח"כ שעלה ונזדכך לבחי"ב, שהוא כלי דבינה, הוא נמצא נכלל, גם בהרשימו, שנשאר שם מאור הבינה אחר הסתלקותה. וכן כשעלה לחכמה, נכלל ברשימו דחכמה. וכשעלה לכתר, נכלל ברשימו דכתר. באופן, שבעליתו אחר כך מהכתר להמאציל נמצא המסך כלול מכל הרשימות, שישנם בהע"ס דהתפ"א, חוץ מהרשימו דבחי"ד, להיותו נעלם אפילו מהמלכות דהתפ"א בעצמה, כנ"ל.

ותדע, שעקרם של הרשימות ההם, הכלולים בהמסך, הנה הם העביות של בחי"ג, הנשארה מקומת חכמה. ועביות מבחי"ד מבחינת התלבשות, הנשארה מן קומת כתר, כי הרשימות מהקומות שהם נמוכים מהם, המה נכללים בהרשימות העליונים הנ"ל.

ותדע שאלו ב' הרשימות הנ"ל, אע"פ שקומת כתר, עולה עד אין ערך על קומת חכמה, עכ"ז כאן יכולים שניהם להיות מדרגה אחת, אלא רק בהבדל של זכר ונקבה. והוא מטעם, שהרשימו של קומת כתר אינו אלא חצי רשימו, ולא עוד, אלא שחסר לה אותה מחצה החשובה ביותר. כי כבר מובא לעיל, אשר כל רשימו נבחנת בשנים: לרשימו דהמשכה ולרשימו דהתלבשות. פירוש, כי גדלו של הקומה מדודה במדת העביות, אשר בהמסך, שהעב ביותר ממשיך קומה יותר גבוה, אמנם כיון שהקומה הגבוה צריכה לכלי היותר זך, לפיכך, יוצא לנו להבחין בכל קומה, ב' קצוות הפוכות, הנערכים זה על


חלק ה'   עץ חיים           מטי ולא מטי        רצה

 

שהוא זו"ן, ואז, שורש כתר עליון משפיע למטה, אחר שכבר יש הכנה לתחתונים לקבל, ואז, הנוקבא של הכתר נכללת בזכר.

 

אור פנימי


 

זהכי כשם שהקומה הגדולה ביותר, נמצאת מחויבת מקצה האחד, שיהיה לה מסך וכלי מלכות העבים ביותר, שהם כלי ההמשכה לקומה הגדולה, הנה מקצהו השני, נמצאת מחויבת לכלי קבלה היותר זכים, שהם יתאימו להתלבשות האור הגדול ביותר.

ולפיכך אותם הרשימות, שנשארו מן התפ"א, נבחנים כל אחד בשני החצאים הנ"ל, דהיינו רשימו דהמשכה ורשימו דהתלבשות, ותדע, שהרשימו דהמשכה הוא העיקר, כי זווג העליון נעשה עליה, וממנה עולה האו"ח, המקשר והמלביש את האור העליון בהפרצוף.

ובהמתבאר תבין היטב למה נחשבים הרשימו דקומת כתר עם הרשימו דקומת חכמה לזכר ונוקבא, שלכאורה, תמוה מאד, הלא נודע, שזכר ונקבה צריכים להיות בהשתוות זה לזה, דאל"כ, איך יהיה להם נגיעה זה עם זה, ואיך ישפיעו ויקבלו זה מזה, וכאן, יהיה הזכר מקומת כתר והנקבה מקומת חכמה, אשר מעלת הכתר על החכמה הוא לאין ערך כנודע. ועם המתבאר, אשר הרשימו דקומת כתר, הוא רק מחציתו של רשימו זו, וגם מחציתו החלש ביותר, משום שאינו ראוי להמשכת האור מצד עצמה בלבדה, אמנם הרשימו דבחינה ג' הוא רשימו שלימה, הן מבחינת ההמשכה והן מבחינת התלבשות, ולפיכך נמצא, אשר הרשימו דבחי"ג השלמה, משתוה עם מחצית הרשימו דקומת הכתר. והבן זה. וזכרהו היטב לכל ההמשך שבכאן.

ולהלן יתבאר, איך זכר ונקבה הללו, מתחברים עם המסך שבמלכות של ראש בזווג אחד, בסבת עליתם שמה, אשר עי"כ המה חוזרים וממשיכים שוב התפשטות האור העליון להפרצוף, שהוא מכונה בשם התפ"ב. וזה אמרו "כאשר  לא מטי בכתר, הוא לפי שעולים הזכר והנקבה של הכתר למעלה וכו'


ואז שורש כתר עליון משפיע למטה". שהוא כמ"ש לעיל, שבשעה שלא מטי בכתר, דהיינו בהתפ"א שנקראת בכללה כתר הנה אז נמצאים עולים מקומת כתר הזאת, בחי' זכר ונקבה, שהזכר, הוא בחינת הרשימו דכתר של הקומת כתר, והנקבה היא בחינת הרשימו דחכמה של קומת כתר הזאת, והם עולים תחת המלכות של ראש, ומתחדשים שם בזווג חדש, כמו שמבאר והולך.

הם נשארים במקומו וכו' השורש של המלכות עולה בשורש של היסוד: וצריך שתדע כאן הכלל הזה, אשר עלית הענפים, שפירושו, הזדככות העביות שבהם, הנה זה גורם גם לעלית השרשים שלהם. ואע"פ, שאין הזדככות נוהג בשרשים, שהם הע"ס דראש, אמנם עלית השרשים, נמשך מן ההזדככות שבענפים גופייהו, כי יחס הענפים לשרשיהם, הם כיחס ה"פועל אל הכח" והם באמת מהות אחת, ואין בפועל, אלא מה שיש בהכח, ולפיכך אם יש איזה גילוי אל הענפים, שהם ספירות דגוף, הרי אותו הגילוי מחויב להופיע מקודם, בהע"ס של השרשים, וע"כ הן אמת, שענין זה של הזדככות והסתלקות אורות מבחינת התלבשותם בכלים, לא יתכן, שיארע בהע"ס דראש, שהרי כל עיקר התלבשות האורות בכלים אינה שם אלא רק בכח, אבל ענין התעלות מקום הזווג, ישנו שם ודאי, אלא שזה נעשה בסבת עליתם של הענפים שמה.

וידיעה זו היא מהחשובות ביותר בחכמה זו, ולקמן מרחיב הרב את ענין הזה לכל פרטיו, וכאן, הוא מדבר רק בדרך כלל, ואומר, שעלית הזו"ן של הקומת כתר דגוף, למתחת המלכות של ראש, גורם להתכללות אור הכתר בבחי' כלי המלכות של ראש, ושני התכללות הללו, שהםהתכללות זו"ן דכתר של הגוף בתחת המלכות דראש במקום אור


רצו  חלק ה'               תלמוד עשר הספירות       מטי ולא מטי

 

ז) ופירוש הענין, כי הנה, יש כמה כללות: א', כאשר יהיו ב' אורות בב' כלים, כל אחד בפני עצמו, ואחר כך כאשר יכנסו ב' האורות בכלי אחד, זה יקרא כללות, שנכלל זה בזה בכלי אחד. ועוד יש מציאות אחר, והוא בהיות בחינות ב' אורות אלו זכר ונקבה, בב' כלים, שאז יארע להם מ"ש בפרשת תרומה דקמ"ז, כי אז יש בהם סוד אהבה, פירוש, כי נכלל הארת זכר בנקבה ושניהם בכלי אחד, וכן חוזר הארת נוקבא להכלל בכלי של הזכר. הרי הם ד' אורות : ב' בכל כלי כלולים זה בזה, והם סוד ד' אותיות של אהב"ה.

 

ח) ועוד יש מין כללות אחר, והוא זה המציאות שאנו בו, שהם ב' אורות בלתי כלים, שהם זו"ן של הכתר שעלו למעלה, ואינם בכלי. כי כללותם אז, יהיה בבחינה שיקבלו הארה זו מזה, וזה כללות שלהם.

 

אור פנימי


 

הכתר דגוף, והתכללות אור הכתר של הגוף בכלי המלכות עצמה, הם גורמים, שיעלה השורש דהמלכות, שפירושו המסך הכלול בכלי מלכות של ראש, אל מקום השורש של היסוד, דהיינו בבחי' העביות דבחי"ג, כמ"ש זה באורך.

שורש כתר עליון משפיע למטה, היינו השפעה רחבה בדרך זווג כדי להוליד תולדות, שהם הע"ס דהתפ"ב, הנקרא פרצוף ע"ב דא"ק, הנבחן לבחי' תולדה ובן אל פרצוף הא' דא"ק.

הכנה לתחתונים לקבל, היינו תיקון המסך, באופן שיהיה ראוי ומוכן להזדווג עם אור העליון. כמ"ש לקמן.

הנוקבא של הכתר נכללת בזכר, פירוש, שהזווג הזה, אינו נעשה על הרשימו דבחי"ג, שהיא בחינת הנקבה, כנ"ל, אלא, שנעשה על בחינת רשימו דבחי"ד, שהוא בחינת הזכר דכתר. אבל הנקבה נכללת עמו בהארת הזווג, כמו שיתבאר לפנינו.

 

ז) כללות א' וכו', ב' אורות בב' כלים וכו' שנכלל זה בזה בכלי אחדפי' כי כל פירוד הרוחני הוא, על ידי שינוי הצורה, וכל חיבור הרוחני הוא השואת הצורה. ולכן


אם למשל אור א' מלובש בבחי"ד והשני בבחי"ג, הרי הם נחשבים לשנים, שהרי שינוי הצורה שבהם מבדיל ביניהם, ונבחן שהם ב' אורות נפרדים לעצמם בב' כלים. אבל בשעה שנזדכך הכלי דבחי"ד ונשאר גם כן בבחי"ג, הנה אז נכללים ב' הכלים ונעשים לכלי אחד, להיותם שניהם בצורה שוה, וכן ב' האורות, נכללים זה בזה בהארתם, אע"פ, שמצד מוצאם מבחינת הע"ס דאו"י, המה שני מינים, כגון, שזה רוח וזה נפש.

ב' אורות וכו' בב' כלים וכו' סוד אהבה. היינו בחינת הזווג דנשיקין, ויתבאר במקומו.

 

ח) המציאות שאנו בו שהם ב' אורות בלתי כליםכי כאן נמצאים הזכר והנקבה בבחינת עליה, מחמת הזדככות המסך מכל העביות שהיה בו, שהשוה צורתו אל המאציל לגמרי, כנ"ל, ואלו הזכר ונקבה דכתר, אינם אלא רשימות שקטות, שאין בהם עביות כלל, אלא משום, שהיו מקודם בבחינת התלבשות בגוף, זה  בקומת כתר דגוף וזו בקומת חכמה שבגוף, ע"כ, אנו מכנים אותם, בשם זכר ונקבה, כנ"ל. וזה שמדייק הרב להשמיענו כאן, "שהם ב' אורות בלתי כלים, שהם זו"ן דכתר שעלו למעלה". דהיינו


חלק ה'           עץ חיים           מטי ולא מטי      רצז

 

ט) והנה עתה הנוקבא נכללת בדכורא, כי להיות שהנוקבא היא אור של חכמה, כנ"ל, והזכר, הוא אור של הכתר שנשאר בכלי, א"כ הזכר הוא שמקבל עתה מן השורש שלו, שהוא שורש הכתר. וזה נמשך לו, על ידי

 

אור פנימי


 

כמבואר, שאין בזו"ן אלו מבחינת כלים ולא כלום, להיותם בסוד עליה.

 

ט) שהנוקבא היא אור של חכמה: כלומר, שהיא בחינת הרשימו, שהשאיר אור קומת חכמה אחר הסתלקותה, כנ"ל.

והזכר הוא אור של כתר שנשאר בכלי. כלומר, בחינת הרשימו, שהשאיר האור של קומת כתר, אחר הסתלקותו, כנ"ל, שהוא נשאר בכלי דקומת כתר, ועתה הוא עלה למאציל ע"י המסך שנזדכך, כנ"ל.

שמזדכך אותו הכתר שנשאר למעלה בסוף השרשים: הנה הרב משמיענו כאן, סדר שלם של זווג ולידת פרצוף תחתון על ידי העליון. ולכן, צריכים הדברים אלו להבנה מדויקת מאד. והנה כתב שאלו הרשימות שעלו מתוך ההסתלקות דהתפ"א, שהם רשימו דאור הנשאר בכלי דכתר, ורשימו מאור הנשאר בכלי דחכמה, עלו לתחת המלכות של ראש, אל המקום שהיה שם כללות האור דקומת כתר של התפ"א, אחר הסתלקותו משם. נמצא שיש לנו כאן, בהמלכות של ראש, ג' מיני אורות של הגוף דפרצוף הא' דא"ק, שיצאו משם אחר ההסתלקות ובאו להראש דפרצוף ההוא. שהם: כללות קומת כתר של הגוף, והרשימו, שאותו קומת הכתר, השאיר בהכלי דכתר של הגוף, אחר הסתלקותו, שאח"כ עלה גם הוא לראש, על ידי התכללותו בהמסך דמלכות דגוף שעלה, והרשימו ההוא נקרא זכר דכלי דכתר. וצריכים להבין שרשימו הזה הוא ענף של כללות קומת הכתר הנזכר, ובאמת, הוא עוד יותר מבחינת ענף, שהרי הוא חלק מעצמותו ממש, וכל ההפרש ביניהם הוא, כי כללות האור דקומת כתר, נסתלק לגמרי מן הגוף, תיכף אחר שנזדכך


המסך מן העביות דבחי"ד, והרשימו הוא, אותו החלק שהניח אחריו שם בהכלי שלו, והנך רואה, שהם עצמות אחת. ועוד יש כאן רשימו ב', דהיינו, האור שהניח האור דקומת חכמה של הגוף דא"ק, תוך הכלי שלו אחר הסתלקותו מגוף ההוא, והיא הנקראת הנקבה של הכתר, שגם היא עלתה מהכלי דגוף שלה אל הראש, על ידי התכללותה בהמסך שנזדכך כנ"ל. (וכבר הארכנו בענין זה בחלק ד' באו"פ פ"ד סעיף נ'). וצריכים לעיין שם עתה היטב, כי כל הדברים משם צריכים להעתיק פה לולא חסתי על האריכות. וע"כ אני מקצר פה מאד.

וזכור היטב, אלו  ג' השמות של ג' האורות, שהם: זכר דכתר, ונקבה דכתר ואור הכתר. על פי ביאורם הנ"ל, כי אי אפשר לבארם בכל פעם. גם תזכור שכל ג' אורות אלו, הם ענפי המלכות דראש, כי היא הוציאה אותם להגוף, בכח שינוי הצורה ועביות הגוף, שנתנה אליהם, הנקרא עביות שממעלה למטה, ועתה שחזרו ונזדככו מעביות הזאת, הרי חזרו שוב אליה, ונכללו בה כמתחלה. שזה מכונה, שהג' אורות עלו למקום המלכות דראש. אלא שסדר עמידתם שם, נבחן, שכל ענף, עומד תחת השורש הקרוב שלו: כי אור הכתר שהוא כללות האור, שעלה ונסתלק מן הגוף, הוא הקרוב ביותר להמלכות, ואחריו עומד הזכר דכתר, להיותו ענף של אור הכתר, שהוא הרשימו, שאור הכתר השאיר בכלי שלו, כנ"ל. ואחריו עומדת הנקבה דכתר, להיותה מבחינת עביות דבחי"ג, שהיא ענף מזכר דכתר שהוא מבחי"ד. כנ"ל.

ותדע שעליות זכר ונקבה דכתר אל הראשגרמו שם ב' זווגים בעליתם זאת: כי המסך והמלכות של ראש, עלתה תכף


רצח חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

שמזדכך אותו הכתר שנשאר למעלה בסוף השרשים, ועל ידי הארה העליונה, של שורש הכתר, הוא מזדכך מאד, ואז מאיר אור רב, בזה הזכר של הכתר,

 

אור פנימי


 

להיסוד דראש, שפירושו, שהמלכות עזבה את הבחי"ד שבה וקבלה העביות דבחי"ג של ראש. וטעם עליתה זאת היא, כי הסתלקות האורות דהתפ"א של הגוף, גרם להפסק ההשפעה של המלכות דראש, כי אין לה עוד למי להשפיע, ומתוך שכל ענין של המלכות דראש, רק להשפעה עומדת, כי אינה ראויה לקבלה מעת הצמצום ואילך, אלא, על ידי הזווג דהכאה הנוהג בה, היא מעלה או"ח, שע"י האו"ח הזה, שהיא מעלה, היא משפעת וממשכת את האור העליון לתוך הגוף. והנה בעת ההסתלקות האורות דגוף, אינה יכולה להשפיע לגוף, רק השפעה מצומצמת המספיק רק כדי קיום הכלים דגוף שלא יתבטלו לגמרי.

 

ולפיכך בעת ביאת המסך והרשימות דזו"ן דכתר שבו למקום המלכות, אשר הזווג לא פסק משם, הנה נמצאים שהם מתעבים תכף, מבחינת עביות דראש, בכל אותו השיעור הכלול בהרשימות, ומתוך שבחי"ד לא השאירה רשימו, ע"כ לא יכלו להתעבות יותר משיעור עביות דבחי"ג. ואז המלכות דראש, ברצונה הגדול להשפיע, כנ"ל, עזבה משום זה את העביות דבחי"ד שלה, וקבלה לעביות דבחי"ג, המכונה, שעלתה אל מקום היסוד, כדי לעשות שם זווג דהכאה חדש על מסך דבחי"ג, שע"י זה תוכל הנקבה דכתר, לקבל את ההשפעה שלה הזאת. וזהו זווג אחד שגרמו הזו"ן דכתר עם עליתם להראש.

אמנם יש כאן, גם רשימו דבחי"ד, אלא שהוא מבחינת התלבשות, דהיינו, בחינת הזכר דכתר, כנ"ל, והנה הרשימו ההוא מצד עצמה, אינה ראויה להמשכת האור על ידיה, שפירושו, שיעשה זווג דהכאה עם אור העליון, שיעלה או"ח, והאו"ח ימשיך אליו האור, כנודע. אבל הוא ראוי להתחבר עם


הנקבה, שפירושו עם עביות דהמשכה. והבן היטב.

ולפיכך עשתה כאן המלכות של ראש בחינת זווג דהכאה על עביות משותף מבחי"ד דהתלבשות, ומבחי"ג דהמשכה,  שבזה, העלתה או"ח, עד קומת כתר של ראש, כי נעזרה, עם העביות דבחי"ד של התלבשות כנ"ל. הרי נתבאר היטב ב' הזווגים, שעליות זו"ן דכתר גרמו בהמלכות של ראש, מכח עליתם והתכללותם בה: הא', הוא הזווג על העביות המשותף מבחי"ד דהתלבשות ובחי"ג של המשכה, שבזווג הזה, המשיכה קומת הכתר דראש. הב', הוא הזווג, על העביות דבחי"ג לבד, שבזווג הזה הוא ממשיכה רק קומת החכמה של ראש.

ובהמתבאר עד הנה, תבין היטב את דברי הרב באן באות ו'. וז"ל "שעולין זו"ן של הכתר למעלה במקום זה הכתר שבסוף השרשים העליונים" פירוש, כי כן נבחן מציאותם בראש, כל ענף תחת שורשו: הנקבה תחת הזכר, והזכר תחת אור הכתר, (כנ"ל באו"פ דף רצ"ז ד"ה וזכור). וזה אמרו  "והוא עולה במקום השורש של המלכות, ואז גם שורש מלכות עולה בשורש של היסוד, ושם נשארים שניהם בסוד היסוד, שהוא זו"ן". כלומר, שבשביל להשפיע אל הזו"ן דכתר שעלו, הוא עוזבת את הבחי"ד  שלה, דהיינו, מקום המלכות של ראש, ומקבלת לעביות דבחי"ג, שהוא מקום היסוד של ראש. כנ"ל ד"ה ולפיכך.

אמנם תראה שהרב מדייק לומר "ושם נשארים שניהם בסוד היסוד, שהוא זו"ן". והוא, להורות השינוי שבכאן, כי בכ"מ שהמלכות עולה ליסוד, נמצא שהיסוד עולה אל הספירה שלמעלה הימנו, משום, שהמלכות קבלה לעביות דבחינה ג',  והזווג, היוצא על עביות דבחי"ג, ממשיך רק קומת


חלק ה'   עץ חיים  מטי ולא מטי            רצט

 

ואז נכללת הנקבה בזכר ומקבלת הארה ממנו, עד שנמצאים עתה ג' בחינות אלו שוים בהארתם, והם זכר ונקבה של כלי הכתר ואותו הכתר שעליהם, ואחר שהם שוים, יקבלו האור שלהם מצד שורש כתר עליון.

 

אור פנימי


 

חכמה, שאז אור החכמה בא בכלי דכתר, והבינה בכלי דחכמה, וז"א בכלי דבינה, ומלכות בכלי דז"א. והנה כאן, לא עלה הז"א לכלי דבינה, אלא שנשארו שניהם בסוד היסוד, כדברי הרב.

וטעם הדבר, מתבאר היטב עם הנ"ל בד"ה אמנם. כי כאן נעשה זווג משותף מעביות דהתלבשות דבחי"ד, עם עביות דהמשכה דבחי"ג, שהמלכות דראש נכללה מהם, מכח הזכר והנקבה דכתר שעלו בה ע"ש, אשר משום זה השיתוף עם בחי"ד דהתלבשות, נעשה בה הזווג דהכאה, בהמשכת קומת כתר של ראש, וא"כ הרי בא אור הכתר בכלי שלו והספירות לא החליפו מקומותיהם, וממילא נשאר גם היסוד בכלי שלו ביחד עם המלכות שעלתה אצלו. באופן, שיש עתה בכלי של היסוד. ב' אורות יחד, שהם ג"כ חיבור זכר ונקבה, דהיינו, אור של עצמו שהוא זכר, ואור המלכות, שהיא נקבה, וזה אמרו "שהוא זו"ן", והבן.

וזה אמרו "ואז שורש כתר עליון משפיע למטה, אחר, שכבר יש הכנה לתחתונים לקבל". דהיינו כנ"ל, אשר הקומה היוצאת ע"י זווג המשותף הזה הוא קומת הכתר של ראש, שנמצא ע"כ, שורש כתר עליון, דהיינו, הכתר דראש, משפיע למטה, אל אור הכתר הנכלל בכלי המלכות, ומאור הכתר מגיע האור ההוא להרשימו שלו, הנקרא זכר דכלי דכתר, ומהזכר מגיע האור אל הנוקבא דכלי דכתר, להיותם שלשתם כלולים יחד, כנ"ל. וזה אמרו "ואז הנוקבא של הכתר נכללת בזכר". כלומר שעדיין לא נעשה הזווג המיוחד לה בהמלכות של ראש, דהיינו זווג הב' הנ"ל, על העביות דבחי"ג לבדה,  אלא שהיא נכללת בשיתוף עם הרשימו


דהתלבשות של הזכר. והבן זה היטב.

וזה אמרו כאן אות ט' "וזה נמשך לו, ע"י שמזדכך אותו הכתר, שנשאר למעלה בסוף השרשים". ויש כאן הבנה חשובה מאד. כי זווג הזה שנעשה כאן עתה, הוא זווג עליון דראש, הנעשה ע"י המסך שבמלכות דראש, וא"כ איך יוכלל בזווג הזה גם אוד הכתר, שהוא אור שכבר התלבש בעביות הגוף, שהוא רחוק מאד מבחינת ראש. וזה שמשמיע לנו הרב "וזה נמשך לו ע"י שמזדכך אותו הכתר". כלומר, שבהיות המסך דגוף עלה ונזדכך מכל עביות שבגוף עד שעלה לראש, כנ"ל, הנה מחמת זה נשאב לגמרי כל בחינת הגוף, שהיה כלול באור הכתר. ונעשה זך כמו בחי' ראש ממש, וע"כ נכלל  בהמלכות בזווג דראש, וקבל האור של כתר של הראש והשפיע להזו"ן דכלי דכתר, כנ"ל.

ואז נכללת הנקבה בזכר. כמ"ש בדיבור הסמוך, כי בחי"ג שלה, נכללה ונשתתפה עם הבחי"ד דהתלבשות של הזכר. ואח"ז יצאה מהשיתוף הזה, כי המלכות דראש עשתה אח"כ זווג מיוחד על הבחי"ג של הנקבה, כמו שמבאר והולך לפנינו.

ג' בחי' אלו שוים בהארתם וכו' יקבלו  האור שלהם מצד שורש כתר עליון. כי שלשתם נכללו בהזווג הזה דמלכות של ראש, במסך המשותף מעביות של התלבשות של בחי"ד, עם עביות של המשכה דבחי"ג, שהאו"ח שעלה מכאן הלביש עד קומת כתר עליון, דהיינו, כתר דראש. כנ"ל. גם ענין התכללות של ג' אורות אלו כבר נתבאר לעיל, כי כל ענף, נכלל בשורש הקרוב לו, דהיינו, הנוקבא דכתר בזכר דכתר, והזכר דכתר באור הכתר, ואור הכתר בהמלכות. עש"ה.


ש    חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

י) ואז צריך שגם הנוקבא של הכתר תקבל גם היא משורש העליון שלה, שהיא חכמה עליונה, לכן השורש של החכמה העליונה יורדת בבינה ובינה בחסד וכו', עד שיורד יסוד במלכות, ואז, אותו הכתר, שעלה במקום שורש המלכות יורד במקומו, כי אינו יכול להיות שם, כי אין לו דמיון עם שורש המלכות וגם הוא ענף והמלכות הוא שורש, לכן הוא גרוע ממנה, אע"פ שהוא מקבל מן הכתר. אמנם יורד למקומו, ושם יוכל להיות ביחד

 

אור פנימי


 

י) ואז צריך שגם הנוקבא של הכתר תקבל גם היא משורש העליון שלה: פי' כי כל הזווג הגדול הזה, שנעשה על המסך המשותף דזכר ונקבה יחדיו, שהמשיך האור הגדול דכתר עליון, כמו שנתבאר, הנה נשאר אמנם כולו בראש ואינו יכול להתפשט לגוף, שהוא מטעם, שחסר  שם, בחינת העביות של המשכה דבחי"ד. וענין השיתוף שנעשה עם בחינת המשכה דבחי"ג, היה מספיק להע"ס של ראש, משום שאין בהם בחי' התלבשות בפועל, אבל אינו מספיק להתלבשות בפועל בתוך הגוף.

ולפיכך, בו בעת, שנתעורר בזכר דכלי דכתר בחינת העביות דהתלבשות להתפשט עם האור הגדול הזה, לבחינת התלבשות בפועל, שפירושו להתלבש בהע"ס דגוף, ניכר תכף מחמת זה גם בחינת הגוף הכלול באור הכתר, שהוא עומד במקום המלכות של ראש, כנ"ל, אשר עם זה נשתנה צורתו מן המלכות דראש, שנבחן בזה, שנפרד תכף מן המלכות ויצא משם למקומו, כי שינוי הצורה מבדיל ומפריש את הרוחנים, זה מזה, וכיון שיצא מן מקום המלכות,  נמצא, שנפרש תכף מן האור של הכתר עליון, ולא נשאר בו אלא ההארה הקודמת המצומצמת. המכונה שהאור הכתר החזיר פניו למעלה ואחוריו למטה. כמ"ש לפנינו.

וזה אמרו, ואז צריך, שהנוקבא של הכתר תקבל גם היא משורש העליון דהיינו כמ"ש  שאין הזווג נשלם ע"י הזווג הגדול דקומת כתר עליון, כי אין הארתו מתפשט להגוף, ולפיכך, צריכים אל הזווג הנעשה על בחינת


הנקבה דכתר, דהיינו, על העביות דבחי"ג, השלימה, הן מבחינת המשכה, והן מבחינת התלבשות.

משורש העליון שלה שהיא חכמה. כמ"ש לעיל, אשר הרשימו שנשאר מקומת חכמה דהתפשטות הא' אחר הסתלקותה, שהיא בחינת עביות דבחינה ג' היא הנעשה כאן לבחינת הנוקבא דכתר, והיא המקור להתפ"ב הזה.

השורש של החכמה העליונה יורדת בבינה ובינה בחסר וכו'. כלומר, כי בחינת הזווג הנעשה על בחינת הנקבה דכתר, שהיא בחי"ג, היא גורמת אל ירידת המדרגות מראש עד סוף: שהכתר יורד למדרגת החכמה, וחכמה יורדת למדרגת הבינה, ובינה יורדת אל מדרגת החסד, וכו', עד שיורד היסוד למדרגת המלכות.

וטעם הדבר הוא משום שהזווג הזה שנעשה על עביות דבחי"ג אינו מעלה או"ח ואינו ממשיך, אלא קומת חכמה, וע"כ נמצא מבחינת הזווג הזה, אשר אור החכמה יורד ומתלבש בכלי דכתר ונבחן, שירד הכתר ממדרגתו ובא אל מדרגת החכמה, וכן אור הבינה מתלבש בכלי דחכמה, וירדה ספירת החכמה אל מדרגת הבינה, וכר' עד שאור המלכות התלבש בכלי דיסוד, וירד היסוד אל מדרגת המלכות.

הכתר וכו' כי אין לו דמיון עם שורש המלכות. כי בעת עלית המסך והספירות, למעלה להמאציל, שפירושו שנזדככו לגמרי מכל בחינת העביות דגוף דהיינו ממעלה למטה, שבזה באו בהשואת הצורה עם


חלק ה'           עץ חיים           מטי ולא מטי      שא

 

עם זו"ן שהיו במקומו, כי אז שלשתם שוים, אחר שכולם שוים בקבלתם משורש הכתר עליון.

 

יא) ואז נמשך הארת שורש חכמה למטה, ואז הזכר נכלל בנוקבא, שהנוקבא מקבלת תחלה, לפי, שהיא נשתוה במעלה עם הזכר ושניהם בשוה קבלו משורש הכתר עליון, ולפי, שעתה מקבלים משורש חכמה, לכן הנוקבא מקבלת תחלה מכל הג', שבכאן, והם מקבלים ממנה ונכללים בה, בסוד אשת חיל עטרת בעלה.

 

אור פנימי


 

המלכות של ראש, וע"כ נבחן, שהאור דקומת הכתר שעלה מן הגוף, בא במקום המלכות, להיותו אז זך כמו המלכות, ואין ביניהם שום שינוי צורה כלל, כדברי הרב לעיל באות ט' שכתב "וזה נמשך לו עיד"ז שמזדכך אותו הכתר, שנשאר למעלה בסוף השרשים" (וע"ש באו"פ דף רצ"ט בד"ה וזה אמרו כאן) אמנם אחר שנשלם זווג הא' הנ"ל, שהמשיך קומת הכתר העליון, בבחינת ממטה למעלה, הנוהג בהראש, שאז הגיע שעתו, להתהפך ולהתפשט גם ממעלה למטה, שפירושו להתלבשות בגוף, כנוהג בכל הזווגים כנודע. והינה אז, נתעורר אור דכתר שבמקום המלכות דראש, לחזור ולהתפשט לגוף, כמו שהיה שם מתחלה, אמנם כיון שבחינת הנוקבא של ראש, לא היתה במקומה בבחי"ד, כי היה חסר שם בחי"ד דבחינת המשכה, (כנ"ל באו"פ דף ש' ד"ה ואז צריך) ע"כ לא היתה יכולה להתפשט ממעלה למטה לע"ס מינה ובה עד הטבור הגוף, ונשאר כל אור הגדול של זווג הזה בהראש.

אמנם, כיון שנתעורר אור הכתר הנ"ל, לחזור ולהתפשט לגוף כבתחלה, אע"פ שלא חזר, מ"מ גרם לו התעוררות זו, להתגלות העביות דגוף שבו מעת היותו שם בתחלה  וכיון, שנתגלה בו העביות דגוף, הרי נשתנה צורתו בזה מן המלכות של ראש, ואין לו עוד שום דמיון עמה, כי נתרחק ממנה כרחוק בחינת גוף מבחינת ראש.

וזה אמרו, "ואז אותו הכתר שעלה במקום


שורש המלכות יורד במקומו, כי אינו יכול להיות שם, כי אין לו דמיון עם שורש המלכות וגם הוא ענף,והמלכות היא שורש". והיינו כנ"ל, שאחר שנשלם הזווג, נתעורר בו העביות דגוף, ונשתנה צורתו מן המלכות עד שאין לו עוד שום דמיון עמה, ולפיכך בהכרח, שירד משם וחזר למקומו. וזה אמרו "כי זה שורש וזה ענף" כי בחינת הגוף הוא ענף ובחינת הראש, הוא שורש.

יורד למקומו. שהוא מתחת כלי המלכות של ראש דהיינו בחינת בינוני בין ראש לגוף, כי לגוף לא יוכל לירד ולהתפשט מטעם שהנוקבא של ראש אינה מתפשטת בע"ס דאו"ח שלה להיות לכלים להלבישו, כנ"ל בדיבור הסמוך. ובראש לא יוכל להיות, מטעם שינוי צורה הנ"ל, וע"כ הוא נבחן, בבחינת בינוני ביניהם.

שכולם שוים בקבלתם משורש הכתר עליון. פי', כי מטרם שנעשה הזווג הב' על המסך דעביות מבחי"ג דהיינו על בחינת הנקבה דכתר לבדה, הרי עדיין הנקבה כלולה עם בחי"ד של הזכר, והזכר דכתר כלול באור הכתר, כנ"ל, וע"כ, שלשתם שוים עתה בקבלתם מכתר עליון, כלומר, מבחינת מה שהמה מקבלים עדיין, מקומת כתר של ראש.

 

יא) ואז נמשך הארת שורש חכמה למטה: כלומר, שנעשה הזווג על המסך של בחי"ג של המלכות דראש בלי השתתפות עם העביות דהמשכה דבחי"ד, אשר אז האו"ח


שב  חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

יב) אמנם טעם ירידת שורש חכמה למטה במקום שורש הבינה וכו', הוא לכמה טעמים. הא' הוא, לפי כשהוא קרובה לשורש כתר אינה יכולה להאיר ואורה מתבטל באור הנמשך מן הכתר. ועוד כי צריכה הוא להתקרב למטה, כדי שתוכל הנוקבא שבכתר לקבל תחלה ממנו כנ"ל, וזה גורם קריבת השורש אליה מדריגה א' יותר, מקרבת הזכר שבכתר אל שורשו. ועוד, כי ביארנו כי לעולם השרשים אינם נמנעים מלהשפיע למטה, בהיות התחתונים רוצים לקבל, לכן שורש הכתר אינו נמנע מלהשפיע למטה, כל זמן היות זו"ן חוץ מן הכלי שלהם, וא"כ אין החכמה יכולה להשפיע, ולכן כאשר תתרחק החכמה ותרד למטה במקום הבינה, אז ישאר המקום שלה פנוי, ואז, בעוד שהשפע הנשפע משורש הכתר, ממלא אותו מקום חלל הפנוי, אז, החכמה היא משפעת למטה, נמצא, כי אז, גם אם הכתר משפיע, אינו מבטל הארת חכמה.

 

אור פנימי


 

העולה ממטה למעלה, אינו משיג קומת כתר עליון, אלא רק, עד קומת חכמה העליונה של הראש. וזה אמרו "ואז נמשך הארת שורש חכמה למטה". דהיינו חכמה של ראש, כנ"ל.

הזכר נכלל בנוקבא כו' בשוה קבלו משורש הכתר עליון. פי' כי עתה שנעשה הזווג על המסך דבחי"ג שהוא ממשיך רק קומת חכמה של ראש, ונמצא שאור החכמה של ראש, התלבש בבחינת כלי דכתר של ראש, כמו שמבאר והולך וכיון שגם בראש נתכללו הכתר וחכמה זה בזה, נמשך מזה, שגם הזכר, שהוא רשימו דקומת כתר, והנקבה, שהיא בחי' רשימו דקומת חכמה, כנ"ל, נכללו גם הם זה בזה, והזכר, מקבל אור הזווג של הנקבה. וזה אמרו "כיון, שהזכר והנקבה קבלו בזווג הא' בשוה, מכתר עליון של הראש, כמו כן גם עתה אחר שבא אור החכמה לכלי דכתר של ראש, המה מקבלים ג"כ מכלי דכתר, שניהם בשוה, כמבואר.

הנוקבא מקבלת תחלה מכל הג' שבכאן והם מקבלים ממנה. כלומר, כי מתחלה בזווג הא' שנמשך קומת כתר של ראש, נמצא שאור הזווג היה שייך אל אור הכתר שעלה מהגוף להמלכות דראש, וכן לזכר דכלי דכתר, שהוא הרשימו דקומת כתר, אבל להנוקבא לא היה


שום שייכות בזה האור דכתר עליון, להיותה הרשימו דקומת חכמה כנ"ל, ונמצא, שהנוקבא היא המקבלת מכל אלו הג' האורות, מחמת התכללותה בהם כנ"ל. אמנם עתה, שהזווג נעשה על הבחינה שלה, דהיינו בחי"ג, נמצאת הנוקבא עיקר המקבלת, מאלו הג' האורות כי שאר השנים, אין להם שייכות לקומת חכמה, אלא, שמקבלים ממנה.

 

יב) קרובה לשורש כתר אינה יכולה להאיר ואורה מתבטל באור הנמשך מן הכתר: כלומר, אם לא היו יורדים המדרגות, אלא, שהיה אור הכתר בכלי דכתר ואור החכמה בכלי דחכמה וכו' הרי אז, לא היתה יכולה אור חכמה להשפיע לגוף, משום שהיא מתבטלת אז באור הכתר, כי כל ספירות התחתונות מתבטלות, ואינן נכרות כלפי ספירה העליונה שבהמדרגה. ולכן, כל מדרגה אע"פ שיש בה ע"ס אינה נקראת רק על שם העליונה שבהם, כנודע, וע"כ, אי אפשר לאור החכמה שתתגלה למטה, אא"כ שיעשה הזווג על בחי"ג בלבד, כי אז יורדים המדרגות, ובא אור חכמה לכלי דכתר, אשר אז יהיה אור החכמה הספירה העליונה ותהיה ניכר הארתה.

זו"ן חוץ מהכלי שלהם, וא"כ אין החכמה


חלק ה'           עץ חיים           מטי ולא מטי        שג

 

יג) ואמנם ירידת החכמה למטה, לא תפסיד הארתה, בהתרחק מן המאציל מדריגה א' כנ"ל, הוא מזה הטעם, אחר היות הכתר עליון ממלא אותו מקום החלל. כי בשלמא, אם היה נשאר שם מקום פנוי וחלל, היה נפסק האור מן המאציל לחכמה, ואדרבה, היתה מפסדת החכמה, ויותר טוב היה להשאר במקומה, אמנם עתה, שאור הכתר ממלא מקום החלל ההוא, יש דרך ומעבר אל אור המאציל להשפיע בשורש החכמה, ואינה מפסדת כלל.

 

יד) והנה אחר שקבלו זו"ן משורש החכמה ג"כ, אז אין צריכים לינק עוד, ואז יורדים זו"ן בכלי שלהם, ואז, שורש החכמה נתעלה במקומה, וגם שורש הכתר אוסף חלק אור אליו, ואותו הכתר שבסוף השרשים, אינו מקבל רק חיות הצריך לו לבד. ועתה נקרא, בחינת מטי בכתר אל הכלי, כי חזר האור בכלי שלו. אמנם שורש כתר עליון נקרא לא מטי למטה בעקודים, הרי העלינו מכל זה, שהאור בכלי ראשון נקרא כתר, ואין בו רק אור החכמה, כי אור הכתר נשאר למעלה בסוף השרשים. וז"ס כולם בחכמה וכו'.

 

אור פנימי


 

יכולה להשפיע: כלומר כל זמן שהם בראש, נמצאים שהם בלי כלי. ולפיכך כל זמן שהמדרגות במקומם ואור כתר עליון בבחי' כלי שלו, הרי הארתו מגיע תמיד להזו"ן, ואינם מוכנים לקבל מאור אחר הקטן ממנו. וע"כ, צריכים לירידת מדרגות, שאור הכתר לא יאיר בכלי שלו, אלא אור החכמה. כנ"ל.

תתרחק החכמה ותרד למטה במקום בינה וכו' ואז ישאר המקום שלה פנוי. פירוש, שבשעה, שמדרגת חכמה יורדת למדרגת בינה נמצא מדרגה של חכמה פנויה, ואין מקום,  אחר אל אור החכמה להתלבש אם לא בכלי דכתר כי הכלי של עצמה משמשת לאור הבינה.

בעוד שהשפע הנשפע משורש הכתר ממלא אותו מקום חלל הפנוי, אז החכמה משפעת למטה: פירוש, כי בעוד שאור הנמשך מהכלי דכתר, ממלא אותה מדרגת חכמה החסרה, דהיינו, שאור חכמה עצמה מתלבש שם, כנ"ל, הנה אז מדרגת החכמה


משפעת למטה, ואינה בטלה באור הכתר, כנ"ל, להיותה עתה הספירה העליונה שבראש, ואין מדרגה אחרת למעלה ממנה.

יג) לא תפסיד הארתה בהתרחק מן המאציל מדרגה א': כלומר, אחר שירד כלי דחכמה למדרגת בינה מטעם שהתלבש בה אור הבינה כנ"ל, הנה לא נעשה בזה שום הפסק בין הספירות, לסבת מדרגת חכמה החסרה שם, מטעם, שאומר להלן, כי לא נשאר שם שום חלל פנוי, בתוך המדרגות, כי הכלי דכתר, שבה התלבש אור החכמה, נמצאת שממלא מקום חסרון ההוא. וזה אמרו, "עתה שאור הכתר ממלא מקום החלל ההוא יש דרך ומעבר אל אור המאציל להשפיע בשורש חכמה" כלומר, שאור החכמה שמושפע מהמאציל הוא מושפע בכלי דכתר, ונמצא הכתר ממלא מקום החכמה. והבן.

יד) והנה אחר שקבלו זו"ן משורש החכמה ג"כ, אז אין צריכים לינק עוד ואז יורדים זו"ן בכלי שלהם: כלומר, כי אחר שנעשה


שד  חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

*       טו) ונבאר עתה מציאות זה ההסתלקות של אור העליון, כי הנה, כאשר נעריך מציאות זה הכלי שכולל כל האור, הנה בהכרח הוא, כאשר, מסתלק האור ממנו, יהיה בו חלקים הראוים להביט אל האור ההוא, ובהתרחקו מהם, יתרחק מהם הבטת פנים אל פנים, כפי שיעור התרחקו. והמשל בזה, כי כאשר האור מסתלק, מהחלק היו"ד של הכלי הזה, אשר יקרא אח"כ, בשם, בחינת מלכות, כמ"ש, הנה אותו חלק היוד מן הכלי ההוא,

אור פנימי


 

הזווג על עביות דבחי"ג השלמה הן מבחינת המשכה והן מבחינת התלבשות, ע"כ יכולה הנוקבא של הכתר להתפשט ממעלה למטה בע"ס, אל הגוף, עם האור שמקבלת מהראש, שעמה יחד יורד ומתפשט ג"כ הזכר דכלי דכתר, אל הגוף, וזה אמרו ואז יורדים זו"ן בכלי שלהם, דהיינו הגוף.

ואז שורש החכמה נתעלה למקומה וגם שורש הכתר אוסף האור אליו. פי' כי ענין ירידת המדרגות הנ"ל הנעשה בראש, לא היה אלא לשעת הזווג, אבל אחר הזווג, ואחר שירדו הזו"ן לתוך הכלי שלהם, שוב חזרו המדרגות למקומם כבתחלה, וחזר אור הכתר עליון לכלי דכתר, ואור החכמה לכלי דחכמה וכו' ואע"פ כן, לא האיר הכתר עליון, אל אור הכתר שמתחת המלכות, עד שיוכל להתפשט להגוף כבתחלה, אלא "ששורש הכתר אסף האור אליו, ואותו הכתר שבסוף השרשים, אינו מקבל רק חיות הצריך לו לבד". ולא באופן שיוכל לחזור ולהתפשט תוך הגוף כבתחילה. וטעם הדבר הוא, כנ"ל.

מטי בכתר אל הכלי. כי אותו אור של הזווג הנעשה בבחי' הנקבה דכתר בבחי"ג של ראש, שהוא בקומת חכמה והוא מתלבש בכלי דכתר, כנ"ל, הוא יורד עם הזכר ונוקבא הנ"ל, לתוך הגוף, ומתלבש ג"כ בכלי דכתר דגוף. וזה אמרו "כי חזר האור בכלי שלו" דהיינו בכלי דכתר השייך לאור חכמה מצד שנמשך כן מבחינת הזווג. וע"כ הוא נקרא מטי בכתר דגוף.

 

* עץ חיים שער ז' פרק א'.


שורש כתר עליון נקרא לא מטי למטה בעקודים. כלומר, כשנאמר, מטי בכתר דגוף, אין הפירוש, שאור הכתר של ראש מאיר בגוף, כי זה האור של הכתר, הוא תמיד, לא מטי תוך הגוף. אלא הפירוש הוא אור החכמה של ראש, כנ"ל אלא שהוא מתלבש בכלי דכתר.

הרי העלינו וכו' כתר, ואין בו רק אור החכמה. משמיענו לדעת, אשר בכל ההתפ"ב הזו, כשנאמר, אור הכתר המשמעות היא, רק אור החכמה, כי כן נתבאר כאן, שאין כלל אור הכתר בגוף אלא אור החכמה לבד, כנ"ל. אלא משום שמתלבש בכלי דכתר, אנו מכנים אותו אור הכתר.

 

טו) חלקים הראוים להביט אל האור: מקום ההשפעה, או מקום הקבלה של הכלי, מכונה בשם "פנים". וההשפעה או הקבלה עצמה, מכונה בשם "הסתכלות או "הבטה". וזה אמרו "כאשר מסתלק האור מהכלי, יהיה בו חלקים הראוים להביט אל האור ההוא" כי כל הסתלקות נעשה ע"י הזדככות העביות שבהמסך המתוקן בהכלי. ונודע, שיש ד' בחי' בהמסך, ולמשל, אם נזדכך בחי"ד של הכלי, ונתרחק האור מהכלי מסבתו, הנה עוד נשאר בהכלי ג' בחינות של עביות, שהאור עדיין לא נתרחק מהם והם ראוים עוד להביט אל האור.

יתרחק  מהם הבטת פנים אל פנים כפי שיעור התרחקו. אם נזדכך העביות מבחי"ד


 חלק ה'          עץ חיים         מטי ולא מטי        שה

 

אשר ממנו נסתלק האור ההוא, שעל ידי כן נעשה כלי, כנ"ל, ואז הכלי הפך פניו למטה, כי כיון שנעשה עתה בחינת כלי בהפרדו מן שורש האור שלו, אין בו יכולת להסתכל בו פב"פ, ואז, הופך פניו אחר שנעשה בחינת כלי, ואז, אינו מסתכל באור עליון שנתרחק ממנו, אלא דרך אחור.

 

אור פנימי


 

הנה נתרחק האור מן הכלי כפי שיעור הבחי"ד, ולא מיתר ג' הבחינות, ואם נתרחק גם מבחי"ג יתרחק האור גם משיעור העביות של בחי"ג מהכלי, ולא משאר הכלי שהוא מבחי"ב ולמעלה, וכו' עד"ז.

ואז הכלי הפך פניו למטה. וצריך לזכור כאן כל מ"ש הרב בהתפ"א דעקודים בחלק ד' בענין האו"ח היורד מהקומות היוצאות בשעת ההזדככות ומאיר אל הכלים הריקנים הנמצאים מתחת מקום הזווג, וענין הכאה שהארות אלו עושים עם הרשימות הנשארים באותם הכלים, (וע"ש בחלק ד' פ"ג אות ט' ובאו"פ סעיף נ' וסעיף פ') ומשם תבין, כי אחר שנזדכך העביות למשל, מבחי"ג אל בחי"ב, שנעשה הזווג בבחי"ב, ובחי"ג נשארה ריקנית בלי אור שלה, הנה אז, יורד האו"ח מהארת הזווג דבחי"ב, לתוך הכלי של בחי"ג הריקנית, ונעשה הכאה ובטישא בין האו"ח היורד ובין הרשימו, שיש בהכלי הריקנית, והאו"ח מתוך שבא עתה מהארת זווג, נמצא מתגבר על הרשימו דבחי"ג שנשאר בהכלי, משום שהרשימו הוא מהסתלקות הזווג. וע"כ הרשימו מוכרח לצאת משם ולעלות ממעל להכלי בסוד תגין, ונותנת מקום להאו"ח לירד לתוך הכלי שלה. ותדע, שאו"ח הזה שירד לתוך הכלי הריקנית פועל בהכלי, שיהפך פניו למטה ואחור שלו למעלה, כדברי הרב כאן.

כי ידעת שמבחינת המשכת האור שבהכלי, נחלק ונבחן דופן הכלי לב' חצאים, המכונים פנים ואחור, או פנימיות וחיצוניות, כדברי הרב (בחלק ד' פרק ה' אות ג' ע"ש) ולפי"ז נמצא שאותו כלי הריקנית של בחינה ג' הנ"ל, נמצא נחלק לפנים ואחור, אשר חצי


דופן שלו העב יותר נקרא פנים, להיותו הממשיך את אור העליון אליו ע"י זווג, וחצי דופן שלו שאינו עב כל כך נקרא בשם, אחור. להיותו שקט בהכלי, ואין להאור שום נגיעה עמו. והבן היטב.

וכל האמור הוא רק בעת שהאור ישנו בהמדרגה, אמנם בשעת הסתלקות האור מהמדרגה דבחי"ג, לבחי"ב, שנעשה הזווג בבחי"ב, שהארת הזווג הזה, יורד לכלי דבחי"ג הריקנית, כנ"ל, נמצאים ב' חצאי דופן הנ"ל, שמתהפכים וחציו דפנים נעשה אחור, וחציו דאחור נעשה לפנים. כי האו"ח היורד מבחי"ב לתוך הכלי הריקנית, נמצא מתרחק מהעביות דבחי"ג, אשר שם, להיותו אור מבחי"ב, והוא מתקרב לחצי דופן הכלי הקרוב ביותר לבחי' ב' ומאיר שם. הרי שהעב ביותר מאותו הכלי, אינו מקבל שום הארה מהאו"ח ההוא ונעשה עתה לבחינת אחור הכלי, והזך ביותר מאותו הכלי, נעשה עתה לפנים של הכלי, כי האור מאיר רק בחלקו הזך. וזה אמרו "ואז הכלי הפך פניו למטה". כי אינו יכול לקבל כלום מהארת הזווג, הנעשה בבחינה העליונה, ונעשה הפנים לאחור, ונמצא הופך אחוריו למעלה, כי הוא עתה כל המקבל מהארת או"ח שירד אליה. ונעשה האחור לפנים. שזה מכונה התהפכות.

שנעשה עתה בחינת כלי וכו'. אבל אחר כך, שגם בחינה העליונה ממנה נעשית לבחינת כלי, דהיינו, שנסתלק הזווג גם משם, ונמצא נפסק הארת האו"ח הנ"ל מלירד אליה, הנה אז מחזיר הכלי פניו למעלה כבתחלה, כי האחור שלו אבד עתה כל מעלתו, כי הרשימו מתחלת עתה להאיר להכלי, והארת הרשימו מגיע רק לבחי' הפנים


שו   חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

טז) והנה גם האור העליון יקרא עתה אחור בעת הסתלקותו, ויהיה הכלי עם האור ההוא אב"א, ואחרי אשר נסתלק האור ההוא ג"כ, עוד שיעור חלק א' אשר יקרא אח"כ, בחינת היסוד, ונסתלק מכולו, אז גם החלק הזה יהפוך פניו מן האור העליון, כי לא יוכל לקבלו, ואז, גם בחינת כלי ראשונה הנקרא מלכות, כיון שהאור נתרחק ממנה תוכל להפוך פניה למעלה, ואז יהיה המלכות ויסוד פב"פ רק היסוד יהיה עם אור העליון אב"א.

 

יז) וכן, כאשר יסתלק בחינת אור של ההוד, אז ההוד יהיה אב"א עם האור העליון, ואז היסוד הפך פניו אל ההוד, ויהיה ההוד ויסוד פב"פ, ומלכות תהיה פנים באחור פני המלכות באחורי יסוד, כי תאות וחשק הספירה להחזיר פניהם אל האור, אך הספירה הקרובה אל האור לא תוכל להחזיר עדיין פניו אליו, עד שיתרחק מהאור שיעור ספירה אחת.

 

יח) וכן, כאשר יסתלק האור מבחינת הנצח, אז הנצח יהיה אב"א

 

אור פנימי


 

דכלי, כמו האור בטרם הסתלקותו, ואינו מגיע לבחינת האחור שלו. ונמצא הכלי שב על היכנו כבתחלה.

מסתכל באור עליון וכו' דרך אחור. כלומר, כי אז, נמצא שהארת הזווג היורד אליו מבתחנה העליונה מתקבל רק דרך האחור של הכלי, שהוא החלק היותר זך שבו. וזה מכונה אשר הפך אחוריו למעלה. כנ"ל.

 

טז) האור העליון יקרא עתה אחור בעת הסתלקותו: ענין הכינויים פנים ואחור אינו נוהג, אלא בכלים, כי באור הם מכונים התפשטות והסתלקות, ומה שהרב מכנה כאן, את הסתלקות האור בשם אחור, הוא בבחינת השאלה להיותו רוצה להביא בהשואה ענין הסתלקות האור עם ענין האחור שבכלים ולכנותם בשם אב"א, ומה שהאו"ח היורד להכלים הריקנים נקראים בשם אחור והסתלקות, כבר ביאר זה הרב בחלק ד' פרק ג' אות ד' עש"ה.

שהאור נתרחק ממנה תוכל להפוך פניה למעלה כי אחר שנפסק הזווג גם מבחינה


העליונה, ונפסק הארת הזווג מלירד להכלי, הנה אז חוזר הרשימו להאיר בהכלי, ונמצא הכלי מחזיר פניו למעלה כבתחלה. והפנים מאירים מבחינת הרשימו, ואחורי הכלי למטה כבתחלה, כי אינו מקבל עתה שום הארה. כנ"ל בד"ה ואז הכלי, שהארכנו בזה. עש"ה.

יז) עד שיתרחק מהאור שיעור ספירה אחת: כי כל עוד, שיש זווג בספירה העליונה הרי מגיע משם הארת הזווג להספירה הריקנית שמתחתיה, שאז מגיע הארה זו רק לבחינת האחור שבהכלי, ולא כלום להפנים, כנ"ל, ונמצא פניו של הכלי למטה. אבל אחר שנתרחק האור גם מספירה העליונה, אע"פ, שעדיין יש זווג בהספירה שממעל להעליונה, עכ"ז, אין הארת הזווג מגיע, אלא מעליון לתחתון דהיינו, מהסבה אל המסובב, אבל לא ממעל מהסבה שלו. וע"כ, חוזרת הארת הרשימו, ומחזיר פניו למעלה, כנ"ל. וזה שמדייק "עד שיתרחק מהאור שיעור ספירה אחת". כמבואר. והבן היטב.

 

יח) הכתר עם האור העליון הם אב"א:


חלק ה'           עץ חיים            מטי ולא מטי        שז

 

עם אור העליון, ופב"פ עם ההוד, ויסוד יהיה פנים באחור עם ההוד, ומלכות ג"כ פנים ואחור עם היסוד. וכן עד"ז עד שתסתלק האור מכל יוד חלקי הכלי ואז יהיו כל הספירות פנים באחור: פני תחתונה באחור עליונה, אך הכתר עם החכמה יהיו פב"פ, כי הכתר עם האור העליון הם אב"א לטעם הנ"ל, ובזה מוכרח, שכתר וחכמה יהיו פנים בפנים.

 

יט) הרי ביארנו, סוד הסתלקות ואיך נתהוו הכלים על ידי זה. אמנם אע"פ שבארנו, היות בכלי זה, מציאות כלי מלכות ויסוד וכו' לא מפני זה, יקראו יוד כלים, כיון שעדיין לא יש היכר להיותן י"ס, וגם כן כי האור נסתלק ביחד, רק הענין הוא, כדמיון כלי ארוך אחד אשר חלקים שלו אינם שוים כפי התרחקות של החלקים ההם מקצתם אל קצתם. והרי ביארנו, מציאות האור והתפשטותו והסתלקותו, והם ב' בחינות כמ"ש בעזרת האל.

 

כ) ועתה יש התפשטות והסתלקות אחר, כאשר יתבאר בע"ה, ואז ישלימו ד' בחינות. והענין הוא, שכאשר נשלם בחינת הכלי הזה, ונעשה כלי, ע"י הסתלקות האור, אז כאשר יחזור האור להתפשט בו, אז ישאר בחינת אורות וכלים. אמנם כאשר נתפשט האור בכלי זה פעם ב' אינו מתפשט כסדר הא' אך נגלה ונעלם. וז"ש בזוהר, מטי ולא מטי. ואלו הב' בחינות נקראים התפשטות והסתלקות, שבהם יושלמו הד' בחינות.

 

כא) והענין הוא, כי תחלת מטי האור תוך הכלי, של הכתר, ואח"כ מסתלק

אור פנימי


 

והוא מפני  שהבחי"ד לא השאירה רשימו ונודע, מהבחי"ד היא הממשיכה אור הכתר, ואע"פ, שאור הכתר עצמו הניח רשימו בהכלי שלו, אמנם היא רק בחי' רשימו דהתלבשות ולא בחי' רשימו דהמשכה, כנ"ל (באו"פ דף רצ"ד ד"ה לא מטי בכתר, עש"ה). שהוא נבחן לבחינת האחור, כלפי בחינת המשכה ונבחן משום זה, שאחוריו למעלה ופניו למטה.

שכתר וחכמה יהיו פנים בפנים. כי החכמה יש לה רשימו שלמה גם מבחינת המשכה, שרשימו זו מחזיר פניה למעלה. והכתר שחסר לה רשימו דהמשכה כנ"ל, נמצא שאחוריה למעלה וזה נמצאים משתוים זה לזה, המכונה פב"פ. ויתבאר עוד לפנינו.


כ) מטי ולא מטי, ואלו הב' בחי' נקראים התפשטות והסתלקות שבהם יושלמו הד' בחינות: היינו ד' האותיות של שם הוי"ה, כי אלו הב' בחינות של התפשטות והסתלקות דהתפ"א דעקודים, שהביא לעיל אות י"ט, הם ב' האותיות י' ה' של הויה. ואלו ב' בחינות של התפשטות והסתלקות שבהתפ"ב דעקודים הנקראים מטי ולא מטי, הם ב' אותיות ו' ה' של הויה. כמ"ש הרב לפנינו.

מטי האור תוך כלי דכתר וכו': יתבאר לקמן.

כא) לסבת היותן בכלי אחד אין כח בכלי הזה לסבול האור: כי ער העולם הנקודים, לא יש בכל הע"ס יותר מן כלי אחד, ואע"פ,


שח      חלק ה'          תלמוד עשר הספירות        מטי ולא מטי

 

ממנו. ואח"כ מטי האור, בכלי של חכמה וחזר אח"כ להסתלק. וכן עשה בכל יוד כלים. וזה נקרא מטי ולא מטי, הנזכר בזוהר תמיד. ולעולם יש בטבע האור ההוא לבא ולהאיר ואח"כ מסתלק, כמו שיש בטבע שלהבת נר שהוא מתנועעת. וכן, נשאר תמיד האור ההוא להיות מול"מ בכלים האלו הנקרא עקודים. כי לסבת היותן בכלי א', אין כח בכלי הזה, לסבול האור אם לא בהיותו מטי ולא מטי. והרי ביארנו בזה ד' בחינות שהם התפשטות הראשון והסתלקותו, והתפשטות הב' והסתלקותו. וגם ביארנו שזה התפשטות והסתלקות הב' נקרא מטי ולא מטי. ולכן נקרא הכלי ההוא עקודים, לפי שהוא כלי א' והוא מקשר ועוקד יוד אורות בתוכו.

 

כב) ובזה ג"כ נתבאר איך הכלי נקרא כלי א' לבדו, והאורות נקראו יוד, לפי שכשנסתלק האור, הכל נקרא כלי א' לבד ולא יוד כלים, משא"כ באורות שבתוכם, שכאשר יחזרו להתפשט התפשטות האמיתי, שהוא התפשטות הב' הנה אינו מתפשט בפעם א' תוך הכלי כמו שנסתלק, אלא נכנס ויוצא יוד יציאות ויוד הכנסות: נכנס ויוצא יוד פעמים, א' בכתר וא' בחכמה וכן בכולם. ולסבה זו נקראו יוד אורות. אבל הכלי בבת אחת נעשה, ע"י הסתלקות א' שנסתלק בפעם אחת, ולכן יקרא כלי א'.

 

אור פנימי

 


שאנו מכנים כאן בשם כלים בשאר הספירות אין זה אלא, בדרך שאלה, כדי לשכך האזן. כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א עש"ה.

והיא הסבה של הזדככות והסתלקות האורות דהתפ"א דעקודים וכן המטי ולא מטי דהתפ"ב דעקודים, כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א אות ג', שבהיות יוד אורות פנימים ויוד אורות מקיפים מקושרים ומחוברים בכלי א', וכו' הם מכים זה בזה, ומבטשים זה בזה, וכו' ע"ש. שבסבה זו נזדכך העביות שבהמסך ונסתלקו האורות. ועד"ז כל אלו יוד יציאות ויוד הכנסות שהיו כאן בהתפ"ב, הם ג"כ מאותה הסבה, שהאו"מ ואו"פ המקושרים יחד בשורשם בהמלכות של ראש מכים זה בזה בצאתם משם להגוף, משום שהמסך מונע את האו"מ להתפשט למקומו בהגוף, דהיינו מטבור ולמטה, וע"כ הוא מזכך להמסך, ואין המסך יכול לסבול ולהגביל את האו"פ בתוך הכלים, והאורות מסתלקים וחוזרים כמ"ש


לפנינו. ועיין באו"פ ח"ד פרק א' סעיף ז'.

כב) יוד אורות, אבל הכלי, בבת אחת נעשה: כי בערך הכלי נחשבים כל אלו הסתלקיות להסתלקות אחת. מפני שעוד אין כאן אלא, כלי אחד שהוא כלי מלכות בלבד, ואין שום בחי' הכר של כלי בט' ספירות ראשונות, וכל אלו היציאות והכנסות שנעשה בה, נבחן כמו כלי אחד ארוך אשר החלקים שלו אינם שוים, כדברי הרב לעיל אות י"ט ותדע שכל אלו הם הכנות לתיקון עשר כלים בע"ס. והדברים הולכים בהדרגה, שבהתפ"א דא"ק, עדיין לא נעשה הכר ע"י ההסתלקות אפילו בהבחן האורות ולא ניכר שהם יוד אורות, ובהתפ"ב נעשה הכר בהע"ס שהם יוד אורות, ובהתפשטות הע"ס בעולם נקודים נעשה הכר עשרה כלים בהג"ר, ולא בהז' ספירות התחתונות, ובעולם האצילות נגמר הדבר, ונעשו עשרה כלים גמורים, בכל הע"ס. כמ"ש במקומו.



חלק ה'         עץ חיים         מטי ולא מטי           שט

 

כג) והנה ד' בחינות אלו הם מציאות ד' אותיות הוי"ה, כי י"ו הם ב' בחינות התפשטות, וה' ה' הם ב' בחינות הסתלקות. וכבר ידעת כי שם הוי"ה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה. והטעם לפי שד' בחינות אלו לא שייכים אלא מחכמה ולמטה, אבל בכתר לא יש בו רק ב' בחינות בלבד, וכנגדן נקרא י"ה יהו"ה. וז"ס, כי ביה הויה צור עולמים, לפי שבהם התחיל לצייר ולברא את העולם מתחלה, שה"ס עקודים, אשר הם סוד י"ה הויה, כי י"ה בכתר, הויה בשאר פרצופים כולם.

 

כד) והטעם, כי הנה למטה בט"ס יש בהם ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון, לשיוכל לקרות בשם הויה, לד' חסרונות אלו. ואלו הם, הא' הוא התפשטות האור פעם א', כי אז התחיל האור להתפשט בכתר, ראשון מכולם, ואז כל הט' שלמטה ממנו היו חסרים מאותו אור, באופן זה כי בעת שנתהווה האור במציאות הכתר עדיין כל השאר היו חסרים, והרי זה חסרון א' בהתפשטות הא' בט' כלים, ואין חסרון זה נוהג בכתר.

 

אור פנימי


 

כג) י' ו' הם ב' בחינות התפשטות, ה' ה' הם ב' בחינות הסתלקות: כי התפשטות הא' הוא סוד יוד, והתפשטות הב' ה"ס ו'. והסתלקות הא' ה"ס ה' ראשונה, והסתלקות הב' ה"ס ה' אחרונה. כמ"ש לפנינו.

הויה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה. כנודע, שהיוד ה"ס חכמה. ו' ה"ס ז"א. וה' ראשונה, ה"ס בינה. וה' אחרונה ה"ס מלכות. אבל הכתר, אינו מרומז בד' האותיות, זולת בקוצו של יוד. והוא מטעם שמבאר כאן הרב לקמן.

 

כד) ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון, לשיוכל לקרות בשם הויה: פירוש, כי סוד האותיות הם כלים שנאצלו ונעשו ע"י הניצוצין שנפלו מהאו"ח של ד' הקומות שיצאו בעת הסתלקות האור של התפשטות הא', ובאו לתוך הכלים הריקנים אחר הסתלקות האור מהם. כמו שנתבאר, בדברי הרב לעיל ח"ד פ"ג אות י"ב (ועיין באו"פ שם סעיף ק) וכל "שם" פירושו השגה כי מה שלא נשיג לא נדעהו


בשם. ונודע שאין השגה באור בלי כלי, גם נתבאר בדברי הרב לעיל (חלק ד' פרק א' אות ט') "כי סבת, התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי, שהחסרונות של האור גורם מציאות התהוות הכלים והשמות הקדושים. וזה אמרו "בט"ס יש בהם ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון שיוכל לקרות בשם הויה". דהיינו שיהיה אפשרות להשיגו בשם הזה. והבן זה.

התפשטות האור פעם א' וכו' והרי זה חסרון א' בהתפשטות הא' בט' כלים. כלומר, בשעה שהתחיל האור להתפשט בכתר, היה התפשטות בבחינת אור ישר רחמים, ואז, כל הט' שלמטה ממנו, היו חסרים מאותו אור השלם, ואע"פ, שיצאו אח"כ בשעת הסתלקות, בד' מדרגות שעשה המסך בדרך זיכוכו כנודע, אמנם הם נבחנים לאו"ח ודין וע"כ, נקראים בשם נקודות, וע"כ יש כאן חסרון, בט' תחתונות דהתפ"א. אבל אין כאן שום חסרון בכתר, ולכן אין הכתר מרומז בהאותיות דשם הויה להיותם בסוד חסרון האור כנ"ל. אלא


שי    חלק ה'            תלמוד עשר הספירות            מטי ולא מטי

 

כה) גם בהתפשטות הב' יהיה חסרון זה פ"ב בט"ס, ולא בכתר, הרי שיש ב' חסרונות בט"ס ולא בכתר. כי כאשר לא נאצל שום אור לא יקרא זה חסרון, אך אחר שהתחיל כבר זה האור להתפשט, ונתפשט בכתר תחלה, אז ט"ס יקראו חסרי האור ההוא, לפי שקדם אור הכתר אליהם. אך הב' חסרונות אחרים הם נוהגים בין בכתר בין בט"ס, והוא ב' בחינות הסתלקות, כי זה נקרא חסרון אמיתי. בין אל הט"ס ובין אל הכתר עצמו,

 

אור פנימי


 

התפשטות הט"ס שלמטה מכתר, שהם ד' הקומות חו"ב זו"ן, שיצאו, בסוד או"ח ודין, ה"ס הי' דהויה. והסתלקות דכל התפ"א זה בכללו, ה"ס  ה' דהויה. והם הנק' י"ה דכתר. כי כל התפ"א נקרא כתר.

 

כה) בהתפשטות ב' יהיה חסרון הזה פעם ב' בט"ס ולא בכתר: כי גם בהתפשטות ב' רק הכתר יצא בבחי' טעמים, כנ"ל, אבל שאר הט' ספירות יצאו בשעת ההזדככות, בסוד נקודות, ונגלה בהם אותו החסרון, פעם ב'. וע"כ, הכתר דהתפ"ב, אינו מרומז בד' אותיות הוי"ה, אפילו בהתפ"ב, כי אין בו חסרון, אלא רק מחכמה ולמטה, שהם ד' הקומות חו"ב זו"ן היוצאים מחמת הזדככות המסך, כמ"ש לקמן, שנקראו נקודות, כנ"ל הם מרומזים בהו' של הוי"ה, והסתלקות הכללי דהתפ"ב הזה ה"ס ה' אחרונה דהוי"ה. ועל ההתפשטות וההסתלקות דהתפ"ב הזה, אומר הרב לעיל אות כ"ג, הויה בשאר הפרצופין כולם. כי ב' החסרונות דהתפ"א ישנם ג"כ בהתפ"ב הזה, כמ"ש לפנינו.

ט' ספירות יקראו חסרי האור ההוא לפי שקדם אור הכתר אליהם. כלומר, שענין החסרון שבהם, הוא רק בערך אור הכתר שקדם אליהם במעלתו, כנ"ל, שבערכו הם נחשבים לאו"ח ודין אמנם בערך עצמם הם רחמים, לפי שגם הם נמשכים מן המאציל ממעלה למטה, כמ"ש הרב לעיל (חלק ד' פ"ב אות א') ע"ש ונודע, שכל הנמשך ממעלה למטה הוא רחמים, אלא בערך אור הכתר נחשבים לדין, לפי  שכל יציאתם הוא  מכח


הסתלקות האור שלו (עיין בדברי הרב ח"ד פרק ו' ובאו"פ סעיף ט' עש"ה). אמנם ב' בחינות של הסתלקות הכללי, דהיינו דהתפ"א ושל התפ"ב, המרומזים בב' האותיות ה' ה' של שם הויה הם חסרון אמתי ובחי' דין, בערכם עצמם גם כן. כדברי הרב שלפנינו.

המתבאר מכל הנ"ל הוא, כי הי' שבהוי"ה ה"ס אור הנקודות דהתפ"א, דהיינו, הט"ס שמחכמה ולמטה, שיצאו שם בעת הסתלקות אור הטעמים, כנ"ל. וה' ראשונה שבשם הויה, ה"ס הסתלקות הכללי של התפ"א הזה. והו' שבשם הויה, ה"ס אור הנקודות דהתפ"ב, שהם הט"ס שמחכמה ולמטה, שיצאו בעת של הסתלקות דאור הטעמים דהתפ"ב הזה. וה' אחרונה שבשם הוי"ה, הוא סוד הסתלקות הכללי של התפ"ב הזה. באופן שב' התפשטיות דאור הנקודות הם סוד י' ו' שבשם הויה, וב' הסתלקויות ה"ס ה' ה' שבשם הויה.

 

וזה אמרו, לעיל באות כ"ג י"ה. בכתר, והוי"ה, בשאר הפרצופים כולם ע"ש. דהיינו כמבואר, כי התפשטות הט"ס שמחכמה ולמטה, שיצאו בשעת הסתלקות אור הכתר, דהתפ"א, והסתלקות האור דהתפ"א בכללו, ה"ס י"ה דכתר: כי התפשטות הא' כולו נקרא בשם כתר הנודע כי הוא פרצוף הכתר דא"ק. ואלו ב' חסרונות של האור, דהיינו, בחי' הסתלקות שבערך הכתר ולא בערך עצמם, ובחינת הסתלקות אמיתי, גם בערך עצמם, מקובלים בהכרח גם בתוך התפ"ב, כי כל הכחות המתגלים בעליון מתחייבים להמצא


חלק ה'         שער הקדמות         מטי ולא מטי          שיא

 

כו) ונבאר עניו זה מ"ש, כי בחינות אלו נקראו, כי ביה ה' צור עולמים. והענין, כי זה סוד הפסוק, סולו לרוכב בערבות ביה שמו, ויש לדקדק בהפסוק, דהיה לו לומר י"ה  שמו, מהו  בי"ה  שמו, אך הענין הוא, כי כל השם כלול בי"ה, וזהו בי"ה  שמו, כי י"ה במילואו הוא יו"ד ה"א גימטריא כ"ו, שהוא הויה. הרי, כי בי"ה הוא שם הויה ממש. ושם י"ה בכתר, לרמז, איך ממנו יצא שם הוי"ה, ובו כלולין כל ד' אותיות הוי"ה.

 

*       כז) ודע כי כל הכלים האלו לא  נתעבו ונתהוו כלים, אלא, אחר

 

אור פנימי


 

בהכרח, גם בהתחתון ממנו, ולפיכך אותם י"ה דהתפ"א ישנם ג"כ בהתפ"ב, ונוסף עליהם גם אותם ב' חסרונות של האור מבחינת עצמו, שהם, בחינת הסתלקות שבערך הכתר של התפ"ב, ולא בערך עצמם של הט"ת, ובחינת הסתלקות אמיתי הכללי של התפ"ב, שה"ס ו"ה, כנ"ל. הרי  שיש כאן בהתפ"ב, כל הד' האותיות של שם הויה. וזה אמרו הוי"ה בשאר פרצופין כולם. דהיינו בהפרצופין דהתפ"ב.

 

כו) בי"ה שמו כו' לרמז איך ממנו יצא שם הוי"ה: כי זה כוונת הכתוב סולו לרוכב בערבות. ערבות, רומז על סוד העירוב דמדת הרחמים בדין. שהתחלתו נעשה בהפרצופין דהתפ"ב, ואומר, ביה שמו, כי ביה שה"ס כתר שם עדיין לא היה העירוב, ועכ"ז נמשך ממנו הוי"ה דהתפ"ב ושאר כל הפרצופין עד עולם האצילות, ששם נגמר העירוב, ויצאו עשרה כלים. שזהו כל הסבה ליתן שכר טוב לצדיקים כמ"ש לעיל (ח"ד פ"א סעיף ד' באו"פ) עש"ה. וזה שיעור הכתוב סולו לרוכב בערבות, שעירב ושיתף מדה"ר בדין, שזה יצא מסוד י"ה שמו, שבכתר, שהוא סוד התפשטות והסתלקות, כנ"ל, ובזה ועלזו לפניו, כי בזה הוכן כל השכר הטוב וגנוז לצדיקים. כמבואר.

 

כז) שיתרחק האור ממנו ג' מדרגות: כי אין הכלי נעשה אלא ע"י הסתלקות האור

 

* שער הקדמות סוף דרוש ב' בעלם עקודים.


ממנה לגמרי, הן או"פ והן או"מ. ונודע כי עד ב' מדרגות מקבל הכלי עדיין או"מ, וע"כ אינו נעשה כלי עד שיתרחק ממנו האור ג' מדרגות. כי למשל הכלי דז"א, בעת שאור ז"א מסתלק מהכלי ועולה לבינה אין זה נחשב עוד לריחוק מדרגה, כי מקבל עוד יחידה דאו"פ, אלא רק בעת שמתרחק ועולה לחכמה, מתרחק מהכלי מדרגה אחת, ומקבל או"מ הא', ואח"כ כשמתרחק ב' מדרגות ועולה לכתר, הרי מקבל עוד האו"מ הב'. והנה הכלי עוד לא נחשך לנמרי, עד שמסתלק גם מהכתר אל המאציל, אשר אז אין הכלי משיג שום אור והוא נגמר.

 

וכן הכלי מלכות, כשמתרחק ממנה האור מדרגה אחת, דהיינו כשעולה אור המלכות לז"א, הנה עדיין מקבלת או"מ הא' וכשמתרחק ב' מדרגות, דהיינו בעת שעולה לבינה, הנה עדיין מקבלת או"מ הב', אלא בשעה שאור המלכות עולה לחכמה. שהיא מדרגה הג', כבר אין מקבלת עוד שום הארה. ואז נחשך הכלי מלכות ונגמר.

 

וע"כ מבינה ולמעלה לא נגמרו הכלים. כי אפילו בעלות אור הבינה להכתר, הרי הבינה מקבלת עוד היחידה דאו"פ, שאין זה נבחן כלל לריחוק מדרגה. ומכ"ש הכתר והחכמה. ועי' כל זה בדברי הרב לעיל "ד פ"ו אות טו) ובכל ההמשך שם.

ומלבד הנ"ל, יש עוד תנאי לגמר כלי,


שיב חלק ה'         תלמוד עשר הספירות         מטי ולא מטי

 

הסתלקות אור המלכות, אשר אז הופך פניו מן הכלי, לפי שאע"פ שאור העליון של כלי הכתר נסתלק מתוכו ועלה אל המאציל, כיון שעלה במקומו אור החכמה, אין כלי הכתר מתעבה ונתגשם, וכן על ד"ז בכל שאר האורות, ונמצא כי כיון שנתבאר למעלה בדרוש הקודם לזה, כי אור הכתר של עקודים מסתלק ראשון לכולם ואור המלכות מסתלק אחרון מכולם, נמצא כי אין מתחיל להיות נעשה בחי' כלי, אלא מלמטה למעלה, וכלי המלכות קידם להעשות תחלת כולם. לפי, שכיון שאור המלכות מסתלק באחרונה, הנה בהיותה מסתלקת מתוך הכלי שלה עצמה, אין הכלי מתעבה עד שיגמר הסתלקותה לגמרי מכל הכלי שלה, ואז התשעה כלים עליונים עדיין יש בהם אור, אע"פ שאין לשום אחד מהם בחינת חלק האור המגיע לחלקו ממש, ולכן אינם מתעבים ונגשמים, אבל כלי המלכות, שנתרוקנה מן האור שלה לגמרי, וגם אין אור אחר למטה ממנה שיעלה בתוכה, לכן היא מתעבת ונעשת כלי, אבל אינה מתעבת לגמרי, עד שיתרחק האור ממנה לגמרי, ג' מדרגות וכו'. וטעם הדבר יובן עם הנזכר, כי כל פחות משלשה כלבוד דמי, ולכן אחר שנתרחק האור ג' מדרגות שלימות, אז נחשך הכלי לגמרי ונגמרה עשיתו.

 

כח) ונמצא כי אחר הסתלקות אור המלכות ונתעלה בשורשה שהוא תוך פה דא"ק אז נגמר מלאכת שבעה כלים התחתונים, שהם מחסד ועד המלכות, ונמצא כי גמר מלאכתם היה על ידי הסתלקות האורות, ובעת הסתלקותם נעשו כלים שלהם, אבל ג' כלים עליונים של כתר חכמה בינה לא נגמרה מלאכתם, לפי שעדיין לא נתרחקו ג' מדרגות גמורות מן אור המלכות שעלתה במאציל, כנ"ל. אמנם, גמר מלאכתם היה אח"כ, בעת שחזרו האורות לירד ירידה שניה לתוך הכלים הנ"ל כמ"ש בע"ה.

 

כט) עוד נוסיף ביאור בענין עשית אלו הכלים, הנה נתבאר בדרוש

אור פנימי


 

שהוא השלמת חצי דופן החיצון בהכלי הנ"ל בדברי הרב "ד פ"ד אות ג') שכל עוד שאין חצי דופן החיצון בכלי השייך לקבלת מקיפים, אין הכלי נשלמת. והנה הכלים דג"ר לא השיגו בעת עליתם למאציל שום אורות מקיפים כמ"ש שם, בדברי הרב, ונמצאים הכלים דג"ר שהמה חסרים מחצי דופן החיצון של הכלים שלהם, וע"כ לא נגמרו אלא אח"כ בהתפשטות הב'. כדברי הרב כאן.


כח) גמר מלאכתם היה, אח"כ, כעת שחזרו האורות לירד ירידה שניה: כי אז נגמר חיצוניות הכלי שלהם, וגם האורות נתקטנו שם בקביעות, כי בא רק אור החכמה לכלי דכתר,  ואור בינה לכלי דחכמה, וכו', ובזה נגמרו בחי' הכלים שלהם.

כט) אורות שיצאו מאח"פ דא"ק, הם בחינות נר"ן: כבר נתבאר זה בדברי הרב לעיל (ח"ד פ"ו אות ו') ובההמשך שם וע"ש באו"פ.

חלק ה'          שער הקדמות         מטי ולא מטי        שיג

 

הקודם, כי שלשה מיני אורות, שיצאו מאח"פ דא"ק, הם בחינת נר"ן, והם מתלבשים זה בזה כנ"ל, ואמנם אור היוצא מן העינים דא"ק, נקרא נשמה לנשמה הנקראת חיה, ומקומה שם למעלה בעין, אבל היא מתפשטת למטה, כמו שנבאר. והוא כי במקומה עומד בבחינת אור מקיף אליהם, וממנה מתפשטת למטה, אור מועט דק מאד, הנקרא ראיה. ואינה הבל גמור, כמו ההבלים היוצאים מן האח"פ, שהם הבלים גמורים מוחשים ומורגשים, ולהיותו אור דק מאד וחלש, לכן ממנו נעשו בחינת הכלים של העקודים היוצאים מן הפה, ולא נעשו אורות, לפי שהוא אור חלש כנ"ל. אבל אור האח"פ, אלו לא היו בחינת הבל ממש ומורגש, אפילו בחינת כלים, לא היו יכולים להעשות, להיותם, אורות יותר תחתונים מאור העינים, ולכן יצאו בבחינת הבל ממשי ומורגש, ולכן נעשו בחינות אורות הנקראים נר"ן כנזכר.

 

ל) ונחזור לענין ראית העינים, ונאמר כי הנה עשיית כלים היה ע"י הסתכלות ראיתה והבטתה באור העקודים הנקראים נפש הנזכר, וזהו סוד הפסוק, וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל וגו', כי הנה הרוח והנשמה, שהם אורות האזן והחוטם נקראים אור גמור, והנפש שהם עקודים היוצאים מן הפה הם נרמזים במלת "את" יתירה, במה שאמר הכתוב, את האור,

אור פנימי


 

אור היוצא מהעינים וכו' ומקומה שם למעלה בעין וכו' בבחי'  או"מ. היינו, בחינת או"מ דיחידה לז"א, אבל לנוקבא, אינו מגיע כלל אפילו מבחינת או"מ. כדברי הרב (ח"ד פ"ו אות י"ז) וע"ש באו"פ.

אור מועט דק מאד הנקרא ראיה, ואינה הבל גמור, כמו ההבלים היוצאים מאח"פ, שהם הבלים גמורים: האו"ח המתפשט ממעלה למטה עם או"י שבתוכו לע"ס שנקרא גוף, מכונה בשם "הבל" להיותו יוצא, מזווג דהכאה בעביות שבהמסך. ואם העביות מרובה, נמצא או"ח יותר גדול והקומה יותר גדולה כנודע. ולפיכך, עד בחי"ב נבחן, אשר העביות שהמסך מספיק להעלות או"ח להמשיך האור ממטה למעלה, בשיעור מספיק, שיתפשט אח"כ גם ממעלה למטה לבחינת גוף, והאו"ח מכונה משום זה הבל גמור. אבל העביות מבחי"א שנקרא עינים, הנה העביות


דבחינה ההיא דק וחלש מאד, ואינו הבל גמור שיוכל להתפשט ג"כ ממעלה למטה, וע"כ אין מגיע ממנו אור לתוך הגוף.

וזה אמרו, ולהיותו אור דק וחלש לכן, ממנו נעשו בחינת הכלים של העקודים, ולא נעשו אורות. כלומר שאנו מבחינים באור העינים רק בחי' האו"י שבו, שהוא, בחינת עצמות אור העושה זווג דהכאה בהאורות דאח"פ ומוציא הכלים בשבילם, כמו שמבאר לפנינו. אבל בו עצמו אין הזווג מספיק להוציא קומת אור להגוף, כמו האח"פ אלא רק בבחינת אור חלש.

 

ל) הסתכלות ראיתה והבטתה באור עקודים הנקראים נפש: הפה דראש נקרא נפש כמ"ש לפנינו. והתפשטות האור מכונה בשם הסתכלות והבטה. ולפיכך התפשטות אור העליון אל המסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה,


שיד         חלק ה'          תלמוד עשר הספירות          מטי ולא מטי

 

ואמר כי בהיותו אלקים שהוא המאציל רואה ומביט בנפש הנקרא את, אז ויבדל וכו', שהם בחינת עשית הכלים, אשר הם המבדילים ומגבילים נותנים קצבה ושעור באורות, ומבדילים חלקיהם זה מזה כנודע.

 

לא) והנה בראיה זו, יש אור ישר ואור חוזר. ובהסתכלות ראיה זו, בבחינת אור ישר, באור הנפש, היה יכולת מספיק לעשות הכלים של ג' ראשונות, אבל השבעה הכלים תחתונים לא נגמרו, אלא עד שנמשך הסתכלות אור ישר למטה עד כלי המלכות העשירית, ואח"כ חזרו שני האורות שהם אור ראית העין ואור הנפש שיצא מן הפה, ושניהם חזרו להסתלק למעלה, מלמטה למעלה, ואז בעת הסתלקותם ממטה למעלה, נעשו שבעה הכלים התחתונים בסוד האו"ח, אבל שלשה כלים הראשונים נעשו באור ישר, מלמעלה למטה, ע"י הסתכלות או"י דעינים באור הנפש כנזכר וכו'.

 

אור פנימי


 

מכונה בשם הסתכלות והבטה בהנפש, דהיינו במסך שבמלכות כמ"ש לפנינו.

המאציל רואה ומביט בנפש הנקרא את. כמ"ש בדיבור הסמוך, שהמסך שבכלי מלכות מכונה נפש ומכונה את. כמ"ש הרב באר היטב, לעיל (ח"ג פ"ג אות ג' עש"ה).

 

לא) בראיה זו, יש אור ישר ואו"ח: כי התפשטות אור העליון להפרצוף מכונה בשם ראיה. ואותו חלק האור המקובל בהפרצוף נקרא בשם אור ישר דהיינו עד כלי המלכות. ואותו חלק האור, שאינו מקובל בהפרצוף, מחמת המסך שמחזירו לאחוריו, דהיינו אותו החלק, שהיה ראוי להתלבש בהמלכות, הוא מכונה בשם אור חוזר. וזה אמרו, בראיה זו יש או"י ואו"ח.

ובהסתכלות ראיה זו בבחינת או"י באור הנפש: היינו במלכות שנקרא נפש. ואור הנפש, היינו האור חוזר שהיא מעלה ממנה למעלה ומלביש את האור העליון, בבחינת ע"ס של ראש. וזה אמרו, היה יכולת מספיק לעשות הכלים של הג"ר. כלומר, הכלים של הע"ס דראש שהם ממטה למעלה, שהם נבחנים לשורשי כלים, כנודע.


השבעה כלים התחתונים לא נגמרו וכו' עד כלי מלכות העשירית. שנקראת מלכות דמלכות, או נפש דנפש. כי המלכות של ראש הנ"ל, שנקרא נפש או "את" היא נתפשטה בעצמה, לע"ס מינה ובה עד למלכות שלה עצמה, דהיינו מלכות דמלכות. וע"ס אלו מכונה גוף או ז"ס תחתונות. ואצל א"ק נקראים עקודים, המתפשטים מפה דא"ק עד הטבור שלו. כי המלכות של ראש נקרא פה, והמלכות דמלכות נקרא טבור.

אור ראית העין, ואור הנפש שיצא מן הפה. היינו האור ישר ואו"ח, כי אור הראיה הוא או"י, ואור הנפש, הוא או"ח העולה מהמלכות, כנ"ל.

ושניהם חזרו להסתלק למעלה, ממטה למעלה וכו' נעשו שבעה הכלים התחתונים בסוד האו"ח. והיינו ע"י הזדככות המסך, כמ"ש באורך לעיל בחלק ד'. שבהזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג, נפסק הזווג מבחי"ד, והאו"ח עם או"י דקומת כתר שבתוכו, מסתלקים ועולים למעלה, ונעשה הזווג בבחי"ג שהוא בחינת ז"א דאו"י, שהאו"ח של הזווג הזה מקשר ומלביש רק קומת חכמה. ובא אור החכמה בכלי  דכתר, ואור הבינה


חלק ה'           שער הקדמות         מטי ולא מטי שטו

 

לב) ונבאר עתה זו החזרה השניה של האורות איך היתה, דע, כי אין חזרתם עתה פעם שנית כמו ירידתם בפעם ראשונה, כי אז ירדו כולם למקומם כל היוד אורות, אבל בחזרת ירידה זו השנית, אלו ירדו כולם למקומם, היו כל הכלים אשר נעשו כבר ע"י הסתלקותם, חוזרים להתבטל כבראשונה, כי לא יכלו לסבול האורות שלהם, כמו שאירע להם אז, ולכן הוצרך, שהאור העליון שבכלם, שהוא הכתר, שהוא גדול ושקול ככל הט' אורות יחד כלם, שישאר למעלה תמיד דבוק בשרשו, המאציל אותו, והוא תוך הפה של א"ק.

 

לג) ולא חזרו לצאת משם ולירד להתפשט למטה רק ט' אורות התחתונים בלבד, ונתפשטו באופן זה: אור החכמה נכנס בכלי של הכתר, ואור של הבינה נכנס בכלי של החכמה וכו', עד שנמצא, כי אור המלכות נכנס בכלי היסוד, והנה עתה, יש שני שינוים, מאשר היה בראשונה, כי עתה אור הגדול יותר מכל הט' ביחד, שהוא הכתר, נשאר למעלה בשרשו, ועוד, כי הנה כלי הכתר, אע"פ שאין בו כח לסבול האור הגדול שלו עצמו, הנה יוכל לסבול אור החכמה שהוא קטן מאד מן הכתר, ועד"ז, בכל שאר הספירות. ולשתי סבות הנ"ל, יש יכולת וכח עתה באלו הכלים לסבול האור שלהם, ולא יחזרו להתבטל כבראשונה.

 

אור פנימי


 

בכלי דחכמה ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי ז"א וכלי המלכות נשאר בלי אור. ואז נחשך ונתעבה כלי המלכות ונעשה אז לכלי, כנ"ל בדברי הרב אות כ"ז ע"ש. וכן אח"ז שנזדכך המסך דבחי"ג לבחי' ב' שהיא בינה דאו"י. ונסתלק האו"ח והאו"י דקומת חכמה, ונמשך קומת הבינה. שאז אור הבינה מתלבש בכלי דכתר, ואור הז"א בכלי דחכמה, ואור המלכות בכלי דבינה, ונשאר גם כלי דז"א בלי אור. הנה אז נחשך ונתעבה כלי דז"א, ונעשה עי"ז לכלי, כנ"ל, בדברי הרב. וכשנזדכך מבחי"ב לבחי' א', שהוא חכמה דאו"י, ונסתלק קומת בינה ונמשך קומת ז"א, ובא אור ז"א בכלי דכתר, ונשאר גם כלי הבינה בלי אור. הנה אז, נחשך ונתעבה גם כלי דבינה. וכו' על דרך זה. הרי שהכלים דגוף, אינם נעשים, אלא ע"י הסתלקות אור הישר ואור החוזר למעלה,


כי אז הם נחשכים ומתעבים ונעשים לכלים.

אמנם רק ב' הכלים של הז"א ושל המלכות, נגמרו לגמרי על ידי הסתלקות זו, הן חצים הפנימי לאו"פ, והן חצים החיצון לאו"מ. (כנ"ל דף שי"א באו"פ ד"ה שיתרחק עש"ה). אמנם ג' הכלים: כתר, חכמה, בינה, לא נגמרו עוד כאן בהסתלקות זו. משום שהמה חסרים עוד את חצאי דופן הכלים, החיצונים, כי לא היו להם שום עליות להשגת כלים ואורות מקיפים כנ"ל. וע"כ המה לא נגמרו זולת אחר כך בהתפ"ב, כמ"ש לפנינו.

אבל ג' כלים הראשונים נעשו באור ישר מלמעלה למטה, ע"י הסתכלות האור ישר דעינים באור הנפש. כלומר הכלים דג"ר שהם דע"ס דראש הם נעשו ע"י התפשטות האור ישר ממעלה למטה לזווג דהכאה בהמלכות, שהמלכות העלתה  או"ח ממטה למעלה


שטז חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

לד) ואע"פ שאנו עתידים לבאר לקמן, כי כל הט' אורות התחתונים, נכנסים יחד תוך כלי הכתר, ואח"כ נשאר בתוכו אור החכמה לבדו, ואח"כ יורדים ח' אורות אחרים, ונכנסים לתוך הכלי של הבינה, וכן עד"ז כולם. הנה אין דבר זה לא מעלה ולא מוריד. כי כלל גדול בידינו, כי העליון גדול מכל מה שלמטה ממנו, א"כ גם כשיכנסו ט' אורות יחד בכלי הכתר, כל השמנה תחתונים אינם נערכים למאומה, בערך אור החכמה, שהיא עליונה מכולם, והיא האצילה אותם. וכבר נתבאר, כי אור החכמה יוכל לסובלו הכלי של הכתר להיותו בחינה יותר עליונה, א"כ מכ"ש הוא שיסבול גם את שאר הח' אורות שתחתיו. ועד"ז הוא בשאר הכלים, כי כיון, שאין אור המיוחד לכלי ההוא נכנם בו, אלא אור קטן זולתו, לכן יוכלו לסבול האורות ולא יתבטלו כבראשונה.

 

*   לה) אמנם מציאות מטי ולא מטי צריך לבאר היטב מה ענינו.

אור פנימי


 

והלבישה את האור ישר דעינים. כמ"ש הרב באורך בתחלת חלק הג'. ע"ש.

 

לה) מתחיל האור לבא בכתר וכל הט' אורות כלולים בו: כדי להבין דברי הרב שבכאן, מחויבים לזכור היטב עם הבנה בהירה, כל דבריו שבתחלת החלק מאות א' עד אות ט"ו, וגם מה שביארנו שם, כי אי אפשר להכפיל כאן את כל האריכות משם. ונזכיר כאן בקיצור את ראשי הענינים.

ועי' מתחלה בסדר עליות הספירות למאציל אחר הסתלקותן מהתפשטות הא' שנתבאר (בחלק ד' פ"ד אות ו). ותמצית כל הנ"ל הוא, כי זווג דהכאה שנעשה בפרצוף הא' דא"ק, היה על מסך המתוקן בכלי מלכות שהיתה בגדלות העביות, דהיינו עביות של בחינה הד'. וע"כ העלתה המלכות ההיא את האו"ח היותר גדול, דהיינו, עד קומת כתר, שהאו"ח הזה, עלה והלביש להאור העליון ממטה למעלה, והע"ס אלו נקראים ע"ס של ראש. ומחוקם של המלכות והאו"ח הוא, שכשם שמלביש ממטה למעלה, הנה באותו השיעור

*עץ חיים שער ז' פרק ב'.


חוזר ומתהפך ומרחיב את כלי מלכות ממעלה למטה, מינה ובה, עד למלכות דמלכות ההיא, ויורד ומתלבש שם עם כל שיעור קומת האו"י שמלביש בהראש. והתלבשות הזאת מכונה בשם התפשטות הא' דא"ק. ומכונה ג"כ הע"ס דגוף. והמלכות של ראש מכונה פה והמלכות דמלכות שהיא המלכות דגוף מכונה טבור.

ומתוך שבהמלכות של ראש, עדיין אין שום הגבלה ניכרת בפועל. וע"כ, האו"מ והאו"פ מאירים שם בשוה. אלא בעת שנתפשט האור משם, להע"ס דגוף עד הטבור, שהוא המלכות דגוף, הנה המסך דטבור הפסיק על האו"י, ולא נתנו להתפשט למטה מהטבור. כלומר, אותו האו"י, המיוחס לט"ס ראשונות שנקרא או"פ נתלבש בט"ס דגוף עד הטבור, ואותו האו"י המיוחס להמלכות לא היה יכול לכנוס ולהתלבש במקומו שהוא למטה מהטבור, מחמת המסך אשר שם, והוא נשאר מבחוץ להפרצוף בסוד אור מקיף.

ולפיכך, נעשה הכאה ובטישא, בין האו"מ והאו"פ על הגבול הזה, שנקרא מסך דטבור.


 חלק ה'   עץ חיים  מטי ולא מטי            שיז

 

ונאמר כי תחלה מתחיל האור לבא בכתר, וכל הט' אורות כלולים בו.

אור פנימי


 

כי האו"מ, היה רוצה גם הוא לירד ולהתלבש במקומו כמו או"פ שהרי בהראש היו מאירים שניהם בשוה כנ"ל. וע"כ, האו"מ מתגבר ומזכך את המסך מעביותו, כדי שיתעלם ממנו כח העיכוב שבו, ויוכל האו"מ להתלבש גם הוא. והבן זה היטב, כי זה סוד כל ענין הזדככות המסך, שבכל פרצוף ופרצוף. כי מחמת שבכל ראש אין דבר הגבלה על האו"מ ניכרת, ע"כ, הוא רוצה להתלבש גם בגוף וע"כ מזכך את העביות שבהמסך דהיינו בחי' עיכוב שבו, כי שיעור העביות שבהמסך הוא מדת עיכובו, והם ענין אחד בו.

ובאמת, האו"מ זיכך לכל העביות הנמצא בהמסך בבת אחת, והביאוהו אל המאציל, דהיינו, להפה של ראש, ששם אין לו שום הגבלה, כנ"ל. שפירושו, שנזדכך המסך מכל העביות דגוף, ולא נשאר בו, אלא בחינת השורש אשר בו שהוא בחינת המסך דמלכות של ראש, כי זה מכונה שעלה אל הפה. בהיות השואת הצורה, עושה הרוחנים לאחד.

אמנם כיון שיש ד' מדרגות בהעביות הנה הכרח הוא, שהמסך שהיה בו בחינת העביות דבחי"ד, ונזדכך כולו, הנה עבר דרך אותם ד' המדרגות, בזה אחר זה בהכרח. גם אור העליון אינו פוסק אפילו רגע מלהאיר, אלא, שלא נבחן בהעולמות, זולת אם יש מקבל מתאים, שיקבל לאורו ית'. ולפיכך, מבחינים שאור העליון מזדווג עם המסך, בדרך עברו בד' המדרגות, הנמצאים מבחי"ד עד הזיכוך הגמור, ומוציא על דרכו ד' קומות של אור על פי מדת עביות שהמסך עומד בו, כי כל זמן שנמצא בו עוד איזה שיעור עביות ראוי לזווג נמצא עוד אור העליון מתקשר ומתלבש בו. והבן היטב.

וכמו כן בשעה שהקומה מסתלקת, אף על פי, שהיא ודאי מסתלקת בבת אחת, מ"מ אנו מבחינים בה שעושה ד' חניות על דרכה, למשל, כשמזדכך מבחי"ד אל בחי"ג, שקומת


הכתר נעלם מהפרצוף וכיון שיש ה' מדרגות: כח"ב ז"א ומלכות, בקומת כתר, מבחינים את סדר הסתלקותו, שעושה ד' חניות על דרכו. כי מתחלה נעלם הכתר שבהקומה ונשאר שם רק ט"ס התחתונות, ונמצא אז שחכמה עלתה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה וכו' עד המלכות במקום ז"א. ואח"כ נעלם החכמה מהקומה, ואז עולה הבינה במקום הכתר וז"א במקום חכמה, והמלכות במקום בינה. ואח"כ, נעלם גם הבינה מהקומה, ועולה ז"א במקום כתר ומלכות במקום חכמה. ואח"כ נעלם גם הז"א מהקומה, ועולה מלכות במקום כתר. ולבסוף נעלם גם המלכות מהקומה, ואז נמצא שכל קומת הכתר נסתלק מהפרצוף. הרי שאפילו בקומה אחת אנו מבחינים שעושה ד' חניות באמצע הסתלקותו. אמנם צריכים להבין, שענין זווגים עם המסך,  אינו נוהג בשעת ההסתלקות של קומה אחת, מפני שאין כאן חידוש צורה בעביות בשעת ההסתלקות, וטרם שבא המסך אל העביות דבחי"ג, אין להבחין שם רק הזדככות של בחינה אחת, שהזדככות ההיא דוחה ומסלק האו"ח משום שאינו ראוי אז לזווג, להיותו עוסק בזכוך שלו מהמדה ההיא.

גם נודע שהמסך דטבור דהתפ"א הנ"ל שנזדכך והגיע להפה, הנה נכלל בכל הרשימות של הע"ס דגוף חוץ מבחי"ד שלא הניחה רשימו דהשפעה שלה ולא נשאר ממנה רק רשימו דהתלבשות כמ"ש באו"פ דף רצ"ז ד"ה שמזדכך עש"ה כל ההמשך, כי כולו נחוץ לכאן. ושם נתבאר, כי בעיקר אנו מתחשבים עם העליונה שבהם, שהיא בחי"ג הממשכת קומת חכמה, אלא משום שיש שם גם בחינת רשימו דבחי"ד דהתלבשות, הנק' בחינת זכר דכלי דכתר, שמצד אחד הוא עליון הרבה לאין שיעור על הבחי"ג, שהוא מבחינת קומת כתר, אך כיון, שאין בו מבחינת העביות של המשכה, ע"כ הוא צריך להתחבר עם


 


שיח חלק ה'              תלמוד עשר הספירות       מטי ולא מטי

 

ואח"כ חזר להיות בחינת לא מטי, שחזר ויצא משם האור המגיע אל

אור פנימי

 


בחינת נקבה, שפירושו עם בחינת עביות של המשכה, שהוא הרשימו של בחי"ג שיש בה גם בחינת המשכה, כמו שנתבאר שם באורך, וע"ש.

ועתה נבא לעצם ביאור דברי הרב כי אומר, "תחלה מתחיל האור לבא בכתר, וכל הט' אורות כלולים בו" ויש לעמוד כאן בשנים: הא' למה נתהפך כאן הסדר ממה שהיה בהתפ"א כי שם התחיל האור לבא בהמלכות מתחלה, וכאן התחיל להתפשט בכתר מתחילה. והב' למה בהתפשטות א' באו הארות כל אחד אל הכלי המיוחס לו וכאן באו כולם יחד אל כלי אחד של הכתר.

אמנם אם נבין מאין באו הכלים האלו לכאן יתבארו לנו ב' השאלות הנ"ל בפשטות. וצריכים לידע שאע"פ שהרב מדבר בקיצור, ואומר שנתפשטו האורות בחזרה אל הכלים הריקנים אחר שנסתלקו האורות מתוכם, שמשמע, שאין כאן מדובר רק מהפרצוף הא' שבו קרה ההסתלקות, אמנם, אינו כן אלא שיש כאן ענין של פרצוף מיוחד נבדל מפרצוף הראשון לגמרי. כי פרצוף הא' מכונה פרצוף גלגלתא דא"ק, והתפ"ב הזה, מכונה פרצוף ע"ב דא"ק, ונחשב לתולדה ובן של פרצוף הא', משום שמזווגו יצא ונולד התפ"ב הזה.

וכבר ביאר לנו הרב סדר הזווג הזה לעיל דף רצ"ז מאות ט' עד אות ט"ו, ונתבארו היטב באו"פ שם. ואין להכפיל הדברים, אלא שצריכים להבין בכלל שכל ענין הסתלקות האורות והכלים הריקנים שנשארו, האמורים בפרצוף הא', כל זה כבר שייך לפרצוף הב'. כי אין העדר ברוחני, וכל ענין שינוי צורה הנבחן ברוחנים, פירושו תוספות הצורה, ולא העדר, או תמורה, ח"ו. ולפיכך כל אלו הכלים הריקנים האמורים אצל פרצוף הא' המה הם הכלים של התפ"ב הזה. ובהם באו ונתפשטו האורות בחזרה פעם שנית.


ולפיכך אחר שנעשו הזווגים על המסך הכלול מב' הרשימות הנזכרים בדברי הרב לעיל, שהם הרשימו דבחי"ד שנקרא זכר והרשימו דבחי"ג שנקרא נקבה, הנה נתפשטו ב' הקומות האלו אל תוך הכלי דכתר שנשאר ריקן מעת התפ"א, ובאותם ב' הקומות נכלל כל התפ"ב הזה בכללו. כי כמו שבהתפ"א היו כל הקומות נכללים בקומת כתר, וכל ד' הקומות חו"ב זו"ן יצאו על ידי הזדככות המסך של העביות דבחי"ד שהוא קומת כתר, כן ממש כאן אשר כל הט"ס נכללים בקומה הראשונה של זכר ונקבה שיצאו תוך הכלי דכתר. כי אח"ז נזדכך המסך דבחי"ד ובחי"ג הזה, ויצאו הזכר ונקבה לכלי של החכמה, וכו' עד"ז. ממש כמו שהיה בהסדר של התפ"א, כמ"ש לפנינו.

ובזה תבין בפשטות כי לא היה אפשר שהקומה דבחי"ג ובחי"ד, שהם קרובים למדרגת כתר, (כנ"ל רצ"ז אות ט') שיוכלו להתלבש בכלי דחכמה הקטנה מהם הרבה. וכן אין להם ענין להתלבש בהקומות חו"ב זו"ן, כי כל ספירה וספירה מע"ס ההם דזכר ונקבה דכתר, קומתם שוה, דהיינו שכל אחד מהם הוא בקירוב לקומת כתר, ואיך יכול אף אחד מהם להתלבש בשאר קומות חו"ב ז"א ומלכות, הנמוכות.

לא מטי שחזר ויצא משם האור המגיע אל הכתר. כי נזדכך המסך של בחי"ד דזכר לבחי"ג, והמסך דבחי"ג של הנקבה לבחי"ב, ונסתלקו משום זה ב' הקומות דזכר ונקבה דכתר וזה אמרו שחזר ויצא משם האור המגיע להכתר. וענין ההזדככות זה שקרה אל זכר ונקבה  דכתר, הוא ג"כ, מטעם של הביטוש והכאה  דאו"מ ואו"פ, כמו בהתפ"א.

הט' אורות אחרים היו נשארים ככתר. כלומר, שנשאר בו העביות של בחי"ב הנ"ל, שהזווג היוצא על עביות זו ממשיך קומת בינה, ובינה כוללת בתוכה קומת ז"א ומלכות,


 חלק ה'         עץ חיים         מטי ולא מטי          שיט

 

הכתר, אך הט' אורות אחרים היו נשארים בכתר, כי יש כח בכתר לסבלם, ואז, בעת אשר לא מטי בכתר האור אליו, אז ממשיך כתר אל החכמה

אור פנימי

 


שהם ח' אורות. גם נשאר בחי"ג של הזכר דכתר הרי, שנשארו ט' אורות בכלי דכתר אחר הזדככות הבחינה של עצמה.

לא מטי בכתר וכו' אז ממשיך כתר אל החכמה פנים בפנים את הט' אורות. כבר ידעת, שהכלים האלו דהתפ"ב, המה אותם הכלים הריקנים, שנשארו אחר התפ"א. גם נתבאר לעיל, בדברי הרב דף שי"א אות כ"ו סדר התהוות הכלים הללו, שמתחלה, נעשה המלכות, משום שנתרוקנה מאורה בראשונה, ואח"כ כשנתרוקן הכלי דז"א מאורו נעשה הכלי דז"א, ואח"כ כשנתרוקן הכלי דבינה נעשה הכלי דבינה, וכו'. וטעם הדבר הוא, כי הכלים נעשו מאור העב הנשאר למטה שלא עלה ונסתלק עם האו"י. כמ"ש הרב לעיל (ח"ד פ"ב אות ז'). וע"כ, נעשה כל כלי וכלי עם הסתלקות האור מתוכה, כי אז נשאר אור העב למטה ונעשה כלי.

והנך מוצא, שנסדרו הכלים מעת התהוותם זה למעלה מזה, מתחלה מלכות ועליה ז"א, ועליו בינה, עד כלי כתר למעלה מכולם. ובזה תדע, שגם כאן בהתפ"ב, עוד בטרם שנתפשטו האורות, כבר מסודרים הכלים ועומדים ממעלה למטה, הכתר בראש כולם ולבסוף מלכות דהיינו, כמו שיצאו בהתפ"א. ולפיכך בעת שנתפשטו האורות ויצאו מהזווג דקומת כתר וחכמה הנ"ל, שכל אלו הע"ס היה קומתן שוה, בקירוב לכתר, כנ"ל מצאו להם מוכן ועומד הכלי דכתר המתאים להם.

והנה בעת שלא מטי בכתר, שפירושו שנזדכך הבחי"ד דזכר דכתר, והבחי"ג דנוקבא דכתר, שאז נסתלק קומת כתר דזכר וקומת חכמה דנוקבא. הנה נמצא בזה, שכל הע"ס הללו, דזכר ונקבה, אבדו הקומת כתר שבהם, והע"ס דזכר נתמעטו לקומת חכמה, והע"ס דהנקבה נתמעטו לקומת בינה. והנה הקומה הזו כבר אינו מיוחס כלל לכתר, אלא


לכלי דחכמה. וע"כ, הכתר השפיע אותם אל הכלי דחכמה כדברי הרב.

אלא שצריכים להבין איך נמשכים האורות מהכלי דכתר, להכלי דהחכמה, הרי יש מרחק גדול מאד, בין הכלים האלו, כי הכלי דכתר, הוא בעביות דבחינה ד' והכלי דחכמה הוא בעביות דבחי"ג, ונודע, ששינוי הצורה הוא המפריד ומרחיק את הרוחנים, וא"כ איך נוגעים זה בזה, שיוכלו להשפיע זה לזה. ואין לטעות ולומר, שהכלי דכתר נזדכך לבחי"ג, ונעשה ע"כ שוה עם הכלי דחכמה. כי נודע, שאין שום הזדככות נוהג בכלים כל עיקר. וכל ענין הזדככות האמור, המובן הוא רק בהמסך שבהכלים, ולא בכלים עצמם.

אמנם צריכים לזכור מה שביאר הרב לעיל דף ש"ד אות ט"ו, ובאו"פ דף ש"ה ד"ה ואז הכלי הפך פניו. שנתבאר שם שבעת שהאור מסתלק מהכלי נמצא הכלי הופך פניו למטה ואחוריו למעלה, ונעשה הפנים של הכלי לאחור והאחור לפנים. עש"ה, הדבר בטעמו. והנה כאן, אחר שנסתלק האור השייך לכלי דכתר, כי נזדכך הבחי"ד דזכר ובחי"ג דנקבה, ונעשה הזווג על הבחי"ג דזכר והבחי"ב דנקבה, הנה אז הכלי דכתר הופך פניו למטה, שהוא העביות הגדול שבו שהיה כל הפנים והחשיבות שלו נעשה עתה לבחי' גרוע ביותר והאחור דהיינו, הצד הזך שבו נעשה לחשוב ביותר. ע"ש. ובזה תבין אשר הכלי דכתר אחר שהפך אחוריו למעלה נמצא משתוה עם הכלי דחכמה כי כל השינוי צורה שהיה בו בכלי דכתר הוא העביות הגדול שבו של בחי"ד ובחי"ג, כי זה כל מעלתו על הכלי דהחכמה, והנה עתה כבר נתבטלה ממנו כל העביות הזאת מחמת הפיכת פניו למטה, כנ"ל. וע"כ נבחן עתה בהשואת הצורה עם החכמה.


 


 


שכ  חלק ה'              תלמוד עשר הספירות       מטי ולא מטי

 

פנים בפנים, את הט' אורות, ונתנם בחכמה, ואז החכמה הפכה פניה, אחר שקבלה הט' אורות, ומאירה לבינה פנים בפנים, הארה לבדה, אבל אינה נותנת לה עדיין את הז' אורות.

 

אור פנימי


 

וזה אמרו "ואז ממשיך הכתר אל החכמה פנים בפנים את הט' אורות, כי רומז בזה אשר בסבת הסתלקות אור הכתר הפך הכלי דכתר פניו למטה, וע"כ נמצא עומד עם הכלי דחכמה, פנים בפנים, כי עתה גם הפנים דכתר הוא הבחי"ב והבחי"ג, דהיינו אותו צד הזך שהיה מקודם בחינת האחור של הכתר, והוא ממש בשוה עם הפנים דחכמה וע"כ הוא יכול להשפיע האור אל החכמה, להיותם בהשואת הצורה זה לזה. והוא הטעם דכייל לן הרב להלן כי כל נתינת אורות, הוא לעולם בבחינת פנים בפנים.

וענין הט' אורות אלו שקבלה חכמה מהכתר, כבר נתבאר לעיל, שהם שארית העביות, שנשאר מזכר דכתר אחר הזדככותו, שהיא בחי"ג, והיא בחינת רשימו דחכמה דהתפשטות הא', שהיה כלול בהזכר דכתר, (כנ"ל באו"פ דף רצ"ד ד"ה ותדע שעקרם, עש"ה).  וזהו אור אחד. גם קבלה את שארית העביות דהנקבה דכתר, שהיא בחי"ב וקומת בינה, שבה כלולים ב' הקומות, דז"א ודמלכות, שהם יחד ח' אורות, ועם הבחינה ג' דזכר, הם ט' אורות.

החכמה הפכה פניה אחר שקבלה הט' אורות ומאירה לבינה. היינו הפיכת פנים של הזכר דחכמה בלבד, ולא דבחינה הנקבה דחכמה. כי הפיכת פנים, פירושו הזדככות העביות, והסתלקות האור משם, כי אז, הכלי הופך פניו למטה, כנ"ל בדברי הרב דף ש"ד אות ט"ו. וע"כ אחר שקבלה החכמה את הט' אורות שלה מהכתר, שהם זכר ונקבה דכלי דחכמה. כנ"ל בדיבור הסמוך, הנה אז נזדכך המסך דעביות דבחי"ג של הזכר לבחינת עביות של בחי"ב, ונמצא הכלי דזכר הופך פניו למטה ואחוריו למעלה, שפירושו כי


מתבטל החשיבות דבחי' גדלות עביות שלו, (כנ"ל דף ש"ה באו"פ ד"ה ואז הכלי, עש"ה). ואז מושפע השארית הזה דזכר דחכמה אל הכלי דבינה. וזה אמרו החכמה הפכה פניה אחר שקבלה הט' אורות ומאירה לבינה, דהיינו בחינת הזכר של הכלי דבינה. כנ"ל.

אמנם בבחינת הזכר דכלי דכתר לא ביאר הרב לעיל שום הזדככות, אלא שכייל אותו יחד עם הנקבה דכתר בהזדככות אחת. והוא מטעם, כי הזכר דכתר אין בו מבחינת העביות של המשכה כלום, אלא רק מבחינת התלבשות כנ"ל, ובבחינת התלבשות מיחסו עצמו לבד, אין ענין הזדככות נוהג בו, כי אין בו עביות כלל, אלא שהוא נכלל ומתחבר עם העביות של הנקבה, כנ"ל (באו"פ דף רצ"ח ד"ה אמנם יש כאן). ולפיכך גם ענין הזדככותו בא יחד עם הזדככות המסך של הנקבה, וע"כ כייל אותם הרב, בהזדככות אחת.

אבל הזכר דכלי דחכמה שהוא בחינת הרשימו דאור החכמה הנשאר בהתפ"א, כבדיבור הסמוך, שיש בו גם בחינת עביות דהמשכה, וע"כ הכרח הוא שיזדכך בטרם שמזדככת הנקבה, כי מדת עביותו הוא גדולה יותר, שהרי הוא בחי"ג והנקבה הוא בחי"ב. כנ"ל.

 

הארה לבדה אבל אינה נותנת לה עדיין את הז' אורות. כלומר, שנותן רק אור אחד של הזכר דכלי דבינה, כי שעתו הגיע עתה להזדכך, ונותן שארית שלו אל הבינה. אבל הנקבה עוד לא הגיע שעתה להזדכך, וע"כ אינה נותנת עדיין את הז' אורות המיוחסים לנקבה דבינה. כמו שנתבאר בדבור הסמוך.


חלק ה'          עץ חיים           מטי ולא מטי      שכא

 

לו) אחר כך חזר אור הכתר להיות מטי בכתר, ואז אור החכמה חזר להתעלם בכתר, מחמת החשק שיש לה להתחבר עם הכתר, ואז כלי חכמה הפך פניו אל הכתר ונתן לו את האור שלו. אך אור הבינה שהיה בחכמה, אינה עולה עמו בכתר, מחמת חשק הבנים, שהיא אמם. וכבר ביארנו, כי אין מציאות חזרת פנים ואחור רק בבחינת כלים, אבל באורות עצמם, לא יצדק בהם פנים ואחור רק התפשטות והסתלקות.

 

לז) ואמנם אחרי הפכו כלי של חכמה פניו נגד הכתר ועלה שם האור שלו, הנה אחר כך חזר והפך פניו למטה נגד הבינה, ונתן לה את הז' אורות ודע כי כל נתינת אורות הוא לעולם בבחינת פנים בפנים.

 

אור פנימי


 

לו) מטי בכתר, ואז, אור החכמה חזר להתעלם בכתר: פירוש, כי בעת אשר החכמה נזדככה ואור דזכר ונקבה שלה נסתלקו ועלו להכתר, אז חזרה הנוקבא דכתר להתעבות בעביות שלה דבחי"ג, ושוב נעשה זווג עליון על האור דבחי"ג, וחזר ונמשך אור קומת חכמה אל הכלי דכתר, ונמצא האור מטי שוב בהכתר.

וטעם הדבר, הוא, משום הזכר של החכמה שעלה להכלי דכתר, שהוא בחינת רשימו שנשאר מהתפשטות א' מהעביות דבחי"ג שהיה שם, ע"כ, כיון שעלה ונכלל בנקבה דכתר, שהיתה ג"כ בחי' עביות דבחי"ג בטרם שנזדככה, הנה עתה מחמת עלייתו דזכר דחכמה חזרה בה עביותה הקודמת, וחזר עליה הזווג העליון.

חכמה הפך פניו אל הכתר ונתן לו את האור שלו. כלומר שהחכמה החזירה פניה למעלה נגד הכתר, ואח"ז חזרה ונזדככה גם מבחי"ב שלה. ונעלם ממנה קומת הבינה ובאה להכתר, כנ"ל. כי קודם זה אומר שהחכמה הפכה פניה למטה אל הבינה, שהיא בסבת הזדככות הזכר דחכמה, ומשמיענו, כי אחר שקבלה הבינה את השארית דזכר דחכמה, הנה אח"כ חזר הכלי דחכמה והחזירה פניה כלפי הכתר, משום שנמצא בה עוד אור קומת הבינה בהעביות דבחי"ב, שממנה לא נזדכך עתה. אלא אחר שהחזירה פניה אל הכתר,


אז הגיע שעתה להזדכך גם מבחי"ב, ונעלם גם אור קומת הבינה, נתנה אותו אל הכתר, כנ"ל.

אור הבינה שהיה בחכמה אינה עולה עמו בכתר. היינו אור הז"א המיוחס לכלי דבינה, אבל אור הבינה אינו שייך עתה בהתפ"ב אל הבינה כי אם אל החכמה, כנ"ל. וזה אמרו שהכלי דחכמה נתנה את האור שלה אל הכתר, דהיינו אור הבינה שלה, שהוא מחמת שנזדככה מבחי"ב, כנ"ל, ולא נשאר בה, אלא העביות דבחי"א לבד, שהוא אור קומת הז"א, השייך לכלי דבינה. ועל אור הזה אומר, שהוא נשאר בהכלי דחכמה, ולא עלה אל כתר, אלא משום שמיוחס לכלי דבינה מכנה אותו הרב בשם אור הבינה.

 

לז) חזר והפך פניו למטה נגד הבינה ונתן את הז' האורות: כי ענין הסתלקות האור מכלי דחכמה הוא גורם להפיכת פניו למטה שהוא בחינת השתוות עם הפנים דבינה, כי ביטל את הפנים שלו מלפנים, דהיינו בחי' ב' שלו, ועשה האחור שלו דהיינו את הבחי"א לבחינת פנים, ונמצא שהוא עתה פנים בפנים עם הבינה, וע"כ הוא יכול להשפיע לה את הקומה של בחי"א, שהוא קומת ז"א. המכונה עתה, על שם ספירה העליונה שלו, שהוא אור החסד, והוא כולל את כל ז' ספירות התחתונות: ח"גת נהי"מ. וזה אמרו, והפך


שכב    חלק ה'          תלמוד עשר הספירות       מטי ולא מטי

 

לח) ואמנם הבינה, לא הפכה פניה להאיר למטה בחסד, כי לא היה כח בחסד ובו"ק, לקבל אור גדול כזה פנים בפנים, רק אחור באחור. כי הלא יש כאן אור של הו"ק, ועוד אור הבינה שהיא יותר גדולה מכולם יחד. אך תחלה כאשר לא היו עדיין אורות בבינה רק שנתנה לחכמה, אז הפכה פניה והאירה אל הבינה הארה לבד פב"פ, משא"כ בחסד. לפי שיש בהבינה כח לקבל האורות ההם לפי שז' אורות תחתונים היו בטלים לגבי האור שלה, וגם האור שלה ודאי שתוכל לקבל. והאור של החכמה, אע"פ שאור שלו גדול מהאור שלה, עם כ"ז כבר ידעת, כי אבא ואמא כחדא שריין וכחדא נפקין, ויכולה היא לקבל אור החכמה, מה שאין כן בחסד, כי יש הפרש גדול בינו לאור הבינה, ואינו יכול לקבלו פנים בפנים.

 

אור פנימי


 

פניו למטה נגד הבינה ונתן לה את הז' האורות. ויש עתה בהבינה ח' אורות, שהם, שארית אור הזכר שקבלה מהחכמה, שהוא בחי"ב, כנ"ל ועוד ז' התחתונות הכלולים בבחי"א, שקבלה עתה מהנקבה דחכמה, הרי ח' אורות.

כל נתינת אורות הוא לעולם בבחינת פב"פ. כמו שנתבאר לעיל שהמשפיע והמקבל, צריכים להשתוות הצורה זה לזה, וע"כ כל עוד שפניו למעלה, הרי הוא גבוה הרבה מהמקבל, ואינם נוגעים זה בזה, וע"כ אינו משפיע, זולת אם מבטל את הפנים שלו ומשים אחור שלו לפנים, ואז נמצאים הפנים של המשפיע והמקבל שוים זה לזה, שנקרא פב"פ. ופירוש הענין עי' היטב באו"פ לעיל דף ש"ה ד"ה ואז הכלי.

 

לח) הבינה לא הפכה פניה להאיר למטה בחסד, כי לא היה כח וכו': וצריך שתדע, כי יש כאן בהבינה ג' אורות: הא' הוא אור הזכר שקבלה מן הזדככות הזכר דחכמה, שהוא בחי"ב. הב', הוא בחינת הרשימו דכלי הבינה עצמה, כמו שיש בכל כלי וכלי מזמן דהתפ"א, וזה נחשב לבחינת הנקבה של הבינה. הג', הוא אור החסד, דהיינו קומת הז"א, שקבלה עתה משארית של הזדככות


הבחי"ב דכלי דחכמה. וזה נחשב לבחינת בן של הבינה, ואינו כלל מבחינת אור הבינה. ואור הג' זה נקרא בשם ו"ק, שהוראתו הוא, שחסר הארת ג"ר, כלומר, אור החכמה, ואין בו אלא בחינת חסדים בלבד.

וזה אמרו ''הבינה, לא הפכה פניה להאיר למטה בחסד, כי לא היה כח בחסד ובו"ק, לקבל אור גדול כזה פנים בפנים" כי להיות אור החסד עתה בקטנות, דהיינו, אור החסדים לבד, בלי הארת ג"ר לגמרי. להיותו יוצא מזווג על מסך דבחי"א, שאין בו הארת חכמה, ע"כ, אין בו כח לקבל כלום מהבינה ולירד ולהתלבש בכלים דו"ק, וע"כ הוא נשאר עוד בכלי בינה ולא נתפשט להכלי דחסד.

ז' אורות תחתונים היו בטלים לגבי האור שלה. כלומר, אע"פ שהבינה קבלה את אור החסד לתוכה, שהוא אור ז"ס תחתונות, שהם חסר ג"ר כנ"ל עכ"ז לא אבדה משום זה את אור הג"ר של עצמה, משום שאור ז"ת בטלים בה, לגבי אור הגדול של עצמה, שהם זכר ונוקבא שלה שהם מבחי"ב כנ"ל.

והאור של חכמה אע"פ שאור שלו גדול מהאור שלה וכו'. סובב על הזכר דכלי דבינה, שקבלה ע"י הזדככות הזכר דכלי דחכמה, (כנ"ל באות ל"ה) והוא מכונה אור החכמה, מחמת שענין הזדככות האמור לגבי


חלק ה'           עץ חיים             מטי ולא מטי    שכג

 

לט) ונחזור אל הענין, כי כאשר חזר להיות לא מטי בכתר, הנה אז הוא מטי בחכמה, ויורד אור של חכמה בה. ואז, כבר הז' בנים שיש בבינה, הם גדולים ואינם צריכים לאמם, ואז, בינה עולה לחכמה, מחמת חשק שיש לה להדבק עמה. וזה נקרא, לא מטי באור הבינה. ואז כלי הבינה הפכה פניה למטה, ויורדים הז' אורות שבה וניתנים כולם אל חסד פנים בפנים.

 

אור פנימי


 

הזכר דחכמה, הוא בחינת זווג בין הזכר ונוקבא של החכמה, שמזווגם יחד, נולד אור הזכר דבינה. כי הנוקבא דכלי דחכמה יש לה קומה דבחי"ב, כנ"ל, והזכר דחכמה יש לו קומה דבחי"ג, ולפיכך בעת שנזדכך הזכר מבחי"ג לבחי"ב, נמצא שהשוה קומתו להנוקבא שלו ואז נתכללו שניהם יחד במסך משותף דבחי' ב', ונעשה זווג דהכאה עליו, ויצא קומה חדשה דבחי"ב, המשותפת מזכר ונקבה ביחד, וקומה חדשה הזו, היא שירדה ונעשה לזכר בכלי דבינה. והנך מוצא, שזה הזכר דכלי דבינה. קומתו שוה עם הנקבה דכלי דחכמה, וע"כ הוא נקרא, אור החכמה. וזה אמרו "ויכולה היא לקבל אור החכמה", היינו בחינת הזכר שלה, כמבואר, שקומתו שוה לאור הבינה שבכלי דחכמה.

אבא ואמא כחדא שריין. כי אפילו בינה דאור ישר נבחנת כעצם חכמה דאו"י. ומכ"ש כאן, שגם החכמה אין לה אלא קומת בינה. כנ"ל.

 

לט) לא מטי בכתר הנה אז הוא מטי בחכמה ויורד אור של חכמה בה: כי העביות דבחי"ג, של הנוקבא דכתר, חזרה ונזדככה, שאז הכלי דכתר הופכת פניה למטה, ושוב נותן את השארית שלו, דהיינו הבחי"ב, להחכמה, כמקודם לכן, ונמצא שחזר וירד האור של חכמה כבתחלה.

הז' בנים שיש בבינה הם גדולים ואינם צריכים לאמם ואז בינה עולה לחכמה. פירוש, כי אחר שירד אור החכמה לכלי דחכמה, הנה הארה זו מגיע ג"כ לכלי דבינה, מטעם הנ"ל


דאבא ואמא כחדא נפקין, דהיינו שיוצאים על בחינת עביות אחת, וע"כ, כחדא שריין, כלומר, שקומתן שוה. כנ"ל בדיבור הסמוך ד"ה והאור. וכיון שהגיע ההארה, אל הבינה, מקבל גם אור החסד, להארת החכמה הזו ואז השיג בחינת הגדלות שלו, דהיינו בחינת ג"ר דו"ק.

וזה אמרו "ואז הז' בנים שיש בבינה הם גדולים, ואינם צריכים לאמם" כי אחר שהשיגו הארת חכמה נעשו גדולים, כי השיגו בחינת ראש, וע"כ, אינם צריכים לאמם, כי מקודם לכן, היו הו"ק בחינת אור דחסדים, בלי שום הארת חכמה, וע"כ היו צריכים לקבל חיותם מהכלי דבינה שהוא בחי' ג"ר ובחינת עצמות, ולא היו יכולים להפרד מהכלי דבינה להכלים דו"ק, מחמת חוסר חיות, שאין חיות ועצמות אלא מבחינת חכמה. אמנם עתה שהשיגו הארת חכמה נעשו גדולים, ויש להם עמידה וכח להתפשט להכלים שלהם.

 

ואז בינה עולה לחכמה. כי אי אפשר לעליון להשפיע לתחתון זולת ע"י הפיכת פנים, כלומר, שיהיה בהשואה עם התחתון, שנבחן שהוא קרוב אליו ונותן לו השארית שלו, ולפיכך בינה עולה לחכמה, דהיינו שהזכר והנוקבא של הבינה, מזדככים מבחי"ב שלהם אל בחי"א, ונעשה עתה בחי"א להפנים, ובזה נמצא כלי דבינה פנים בפנים עם הכלי דחסד, כי שניהם הם עתה מעביות דבחי"א. שזה מכונה פנים בפנים. ואז מסתלקים הזכר והנקבה של הכלי דבינה ועולים אל הכלי דחכמה. ונמצאים חכמה ובינה בכלי אחד


שכד חלק ה'               תלמוד עשר הספירות     מטי ולא מטי

 

מ) ואח"כ חוזר להיות מטי האור בכתר, ואז חו"ב שניהם עולים

אור פנימי


 

מבחי' חכמה. ונמצא עתה שליטת הכלי של החכמה בהפרצוף.

ועוד יש כאן עמקות: כי באמת בחי' הבינה, הוא עוד משורש האו"י בחינת אחורים אל החכמה, בסוד י' נ' של הצדיק שהם הפוכים זה לזה, כמ"ש בזוהר בראשית, וכמו שרמז כאן הרב לקמן בסו"ה כי חפץ חסד הוא, שהבינה חושקת בחסדים יותר מן החכמה, ולכן היתה צריכה לעלות אל הכלי דחכמה, כדי שלא תפסיק על אור החסד, עם בחינת אחורים שלה, ואז יכול אור החסד לקבל הארה יותר גדולה מהחכמה והבן זה.

 

מ) מטי האור בכתר ואז אור חכמה ובינה שניהם עולים שם: כי החכמה חזרה ונזדככה מעביות דבחי"ב שבהמסך שבה, ואז, נסתלקו האורות משם ועלו להכתר כנ"ל, וזה גרם להתעוררות של העביות בהנוקבא דכתר, מכח הרשימו דזכר דחכמה שעלה בתוכה, שהוא בחי"ג וע"כ חזרה וקבלה את עביות דבחי"ג שלה, ושוב נתפשט אליה קומת החכמה, ומטי אור החכמה בכלי דכתר. ודע שהרב מכנה את הזדככות העביות, בשם חשק לעלות להעליון. כי הזדככות ועליה היינו הך.

ב' מרחקים בינה וחכמה שאין בהם אור. כדי לבאר ענין ב' מרחקים הללו, שנתהוו מחמת עליתם של החו"ב לכתר, וכן שיהיה אפשר להמשיך ביאור דברי הרב, אני מוכרח להאריך כאן, כדי לבאר היטב בהבנה מקוריית, את תכונת אלו עשרה הכלים שנשארו מהתפשטות הא' דא"ק, אחר הסתלקות אורותיהם מתוכם, ובאו ונקבעו כאן בהפרצוף דהתפ"ב דא"ק. והעיקר צריכים להבין היטב את ענין הפנים ואחור של אותם הכלים, כי עד כאן ביארנו רק מבחינת העביות בהמסך המזדווג עם אור העליון, שהעביות היותר גדול שבהמדרגה הוא הפנים


שלו, ומדת עביות הפחותה שבו, הוא באחור של המדרגה. ועתה נבאר את פנים ואחור, שבתכונת הכלים לפי עצמם, כלומר, לפי מה שנתרשמו על ידי התפשטות והסתלקות דהתפ"א. כי עיקר גילוי כחות שבדרכי האורות באים ברובם ע"י תכונת הכלים עצמם, כי ע"כ הכלים מכונים בשם צנורות, כי דומים, לטבע המים שמקבלים צורתם ע"י הצנורות שנמשכים על ידיהם, אם בשפע אם בצמצום אם למזרח אם למערב וכו' וכן נפעלים האורות בתכונות הכלים שמלובשים בהם. ולפיכך אנו צריכים להבין אותם על בורים.

והנך מוצא שאור הכתר שהוא בהתפשטות א' לא ירד בחזרה להתפ"ב, אלא נשאר עומד בראש תחת המלכות של ראש, ובשעה, שהזו"ן דכלי דכתר של התפ"ב צריכים לעלות לקבל שפעם, הוא פונה פניו אליהם, דהיינו שמשפיע להם, כל צרכם, אלא רק בעודם עמו בהמלכות של ראש, אמנם אחר שנתמלאו בשפעם ויורדים לגוף, תיכף פונה אחוריו להם, שפירושו הוא, שמונע מהם את השפע שצריכים.

ויש להבין הדבר, אם הוא חוזר ומונע מהם השפע, א"כ מה הועילו בהעליה לראש. אמנם הענין הוא, כי באמת הם קבלו כל צרכם בעת העליה, דהיינו לפי המסכים שבהם, שהם בחי' ד' דזכר ובחי"ג דנקבה, שקומת הזווג הזה הוא בקירוב לקומת כתר, והם ירדו לכתר דגוף עם כל השפע הגדול הזה. אלא, א"כ, יש להבין מה הועיל אותו כתר השורשי בהפיכת אחוריו, כלפי הזו"ן דכתר שירדו לגוף. אמנם הוא פועל בזה הרבה: כי ע"כ מוכרח גם הכלי דכתר דגוף להמצא בבחינת אחורים כלפי החכמה. משום שכלי זה הוא באמת הכלי דאותו כתר השרשי, מזמן דהתפ"א, שהרי ממנה נסתלק ועלה לראש, עי"כ, הוא פועל עליה גם בהיותו


חלק ה'           עץ חיים             מטי ולא מטי        שכה

 

שם מחמת חשק שיש להם, ואז נמצא שיש הרחק גדול בין הבנים לבין

אור פנימי


 

בראש, שמשתוה אליו כמו עמידתו בהראש, וע"כ מוכרח גם הכלי להיות בבחינת אחורים לכל הט"ס התחתונים ממנה. כלומר שאינה נותנת אליהם מאותו השפע שקבלה בהראש, זולת דרך אחורים שפירושו במניעת הארת החכמה מהם, כי החכמה נקראת תמיד אור הפנים או אור ג"ר. וזכור זה לכל המקומות. באופן שאין הט"ס התחתונות יכולים לקבל מהכתר זולת בחינת ו"ק, שפירושו בחוסר הארת חכמה. והבן היטב.

ופירוש פנים ואחור דכלים הוא פשוט, שמקום ההשפעה שבה נקרא פנים ואותו הבחינה שאינה משפעת דרך שם הוא נקרא אחור. בדומה לאדם הנושא ונותן עם חברו הריהו עומד לנגדו בצד הפנים שלו, ולא מאחוריו. ועם זה תנין שאע"פ שהכתר משפיע דרך אחוריו, אפשר לקרוא אותו פעם בשם פנים. ואע"פ שאין בו הארת חכמה, והיינו לצד היותו מקום של השפעה. וע"כ יש להבין הדבר רק לפי הענין המדובר.

ולפיכך בשעה שהמסך דכתר מזדכך מעביות דבחי"ד ובחי"ג שבו, אל בחי"ג ובחי"ב, הראוי לאור החכמה כנ"ל, הנה הכלי דכתר מוכרח להפיכת פנים למטה, ואחוריה למעלה, בהיות האחורים שלה מעכבים על הארת חכמה כל עיקר, מסבת הכתר השורשי של ראש העומד תחת המלכות דראש כנ"ל. אמנם הגורם להפיכת פנים האמור, הוא ענין ההזדככות של המסך דזכר דכתר, שה"ס הרשימו, שהשאיר הכתר השורשי בהכלי דכתר הזה אחר הסתלקותו ממנה, וכיון שהרשימו הזו הסתלקה משם, כי נזדכך ובא לעביות דבחי"ג, הרי פסק שליטת הכתר השרשי על הכלי שלו ואז הכלי מהפכת פניה למטה, ואז כל מה שמיוחס להארת הכתר השרשי חוזר ועולה אליו להראש, והשארית שלו, דהיינו הרשימו דבחי"ג דהתפ"א, שה"ס הזכר דחכמה, והארת הזווג החדש שיצא על


העביות דבחי"ג שהניח הנוקבא דכתר אחר הזדככותה, נעשה להנקבה דכלי דחכמה כנ"ל.

ועתה נבאר הפנים ואחור דכלי של החכמה, כי החכמה דרכה להשפיע רק חכמה וע"כ מקום השפעת החכמה הוא הפנים שלה. ומקום השפעת אור חסדים הוא בחינת אחורים שלה. דהיינו ממש בהפכיות מהכתר מקצה אל הקצה, כי הפנים דכתר הוא להשפיע ו"ק והארת ג"ר הוא באחור שלה כנ"ל. והפנים דחכמה הוא הארת ג"ר מבחינת אור החכמה, והאחור שלה הוא הארת ו"ק, כמבואר.

והפנים ואחור דכלי הבינה, הוא ג"כ בהפכיות מכלי דחכמה, אלא לא בהפכיות גמור, מטעם שהבינה, היא משורשה עצם החכמה, אלא שמטבעה היא לחשוק תמיד אחר אור החסדים, כמ"ש הרב לפנינו בסו"ה כי חפץ חסד הוא. שהבינה נקראת "הוא" וחפצה וחושקת בחסדים. (וטעם הדבר כבר נתבאר בחלק א' באו"פ ע"ש) ולפיכך בעת שיש לה חסדים בהפרצוף הוא חוזרת ונעשית לעצם החכמה, כמ"ש הרב לעיל בסוד או"א כחדא שריין וכחדא נפקין ע"ש. אמנם כלי הבינה נבחנת בעיקר מצד החשק אחר החסדים, וע"כ הפנים שלה הוא הארת החסדים, והאחור שלה הוא הארת החכמה, דהיינו בהיפך מן הכלי דחכמה.

ועתה נבאר בקיצור את הכלים של ז"ס התחתונות חג"ת נהי"מ. וצריך שתזכור דברי הרב לעיל (ח"ד פ"ו אות ח'), שאין יותר בהז"א "רק ה' קצוות שהם ה' חסדים מחסד עד הוד, אך היסוד אינו לוקח חסד פרטי לעצמו רק שנכללים כל ה' קצוות בו". ופי' הדברים ע"ש באו"פ. והתמצית הוא, כי יש ב' אורות כללים בכל המדרגות, שהם אור החכמה ואור החסדים, גם יש ה' בחינות עביות בהמסך על פי ה' בחינות דאו"י


שכו     חלק ה'   תלמוד עשר הספירות       מטי ולא מטי

 

אור הג"ר, כי יש ביניהם ב' מרחקים: בינה, וחכמה. שאין בהם אור. לכן

 

אור פנימי


 

הנקראים כח"ב ת"ת ומלכות. והנה אותם ה' הבחינות נק' כח"ב תו"מ רק בשעה שהג"ר הם בחי' אור החכמה. אמנם במקום שכל ה' בחי' הללו אין בהם אלא אור דחסדים לבד המה מכונים חג"ת נ"ה, שג' בחינות הראשונות כח"ב נשתנו שמותם לחג"ת וב' בחינות אחרונות ת"ת ומלכות נשתנו שמותם לנצח והוד. וזה אמרו, "שהם ה' חסדים מחסד עד הוד" כלומר שאפילו ג' הבחי' הראשונות הם ג"כ רק אור חסדים, ולא כלל אור חכמה. והבן וזכור זה, והנה היסוד והמלכות, המה רק ב' כוללים של ה' הקצוות הנ"ל דהיינו כולל אחד, מצד היותם ה' חסדים ממותקים במדת הרחמים. וכולל אחד מצד היותם במדת דין, שאז נקראים ה' גבורות או שה"ח וה"ג נכללים יחד. כמ"ש לפנינו.

אמנם כדי להבין תכונות ה' קצוות הללו צריכים אנו לדברי הרב שבכאן בענין מטי ולא מטי, כי לא נתבארו בשום מקום אחר בכל כתבי הרב. וע"כ, דבריו אלו צריכים לתשומת לב מרובה.

ונחזור לבאר את לידת החסד הא' דה"ח הללו המובא בדברי הרב בדף שכ"א אות ל"ז שאחר שנסתלק הזו"ן דחכמה להכתר, כי העביות דבחי"ב נזדכך לבחי"א שאין זווגו מעלה אלא אור דו"ק הכלולים עתה בחסד הראשון אז הכלי דחכמה הפך פניו למטה, כי ביטל את בחינת הפנים שלו, והפך את אחוריו למעלה, דהיינו שהאחור שלו הקודם, שפירושו הארת חסדים כנ"ל, הנה נעשה עתה למקום השפעה, שבזה השוה את עצמו עם הפנים של הבינה כנ"ל בסו"ה כי חפץ חסד הוא. ואז נתן לה את הז' האורות הכלולים עתה באור החסד הא'. ונמצא אור החסד בכלי דבינה.

וצריך שתזכור כי מלבד אור החסד הזה, יש עוד ב' אורות הקודמים לו באותו הכלי דבינה, שהם: הזכר הנולד מהזווג זו"ן דכלי


דחכמה, שהוא באמת בחי"ב, שהוא קומת אור הבינה, כמו הנקבה עצמה דחכמה, אמנם כיון שנולד ע"י הפיכת פנים דכלי דחכמה, כנ"ל בדברי הרב אות ל"ה, ובאו"פ שם ד"ה החכמה הפכה. ולכן הוא נבחן לבחינת ו"ק של החכמה, ותדע שהוא השורש דישראל סבא שבכל הפרצופין. ועוד יש שם אור ב' שהוא הרשימו דכלי דבינה שישנו שם מהזמן דהתפ"א (כי מלבד שהמסך נכלל מכל הרשימות אשר בהכלים ההם מידי עברו להמאציל, הנה ודאי שעיקר הרשימות נשארו במקומם בהכלים שלהם עצמם, ולא עלו עם המסך להמאציל). והנה הרשימו ההוא הוא בחינת הנקבה שישנו בכלי דבינה ותדע שהיא השורש לכל בחינות תבונה שבכל הפרצופין. אמנם אור החסד הזה שהחכמה השפיע עתה להבינה, הוא נחשב לבחינת בן של הבינה, ואינו לבחינת עצמה.

וזכור היטב את היחס של הזו"ן שבכלי דחכמה עם הזו"ן שבכלי דבינה שהרי באמת הם אור של קומה אחת של הבינה, אלא יחס הזו"ן דבינה כלפי הזו"ן דחכמה כיחס של יש"ס ותבונה כלפי או"א עילאין, שהישסו"ת הם רק הו"ק של או"א עצמם, אמנם שניהם הם בחינת קומה אחת מעביות דבחי"ב. ומכאן תבין, שעיקר התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופין: ג"ר וו"ק, כנ"ל, הוא רק להוליד את הקטנות של ז"ס התחתונות, כי אי אפשר שהכלי דחכמה ישפיע אור החסד, שהוא בחינת ו"ק בחסרון ג"ר, אם לא דרך אחורים של החכמה, וע"כ הוא מהפך הפנים לאחור כנ"ל, והתהפכות זו נמצאת מחלק את כלי דחכמה לב' פרצופין, כלומר לפרצוף ג"ר, שהפנים נשאר על מקומו, ולפרצוף ו"ק דחכמה, שהפך את הפנים לאחור, ומשפיע אור ו"ק בחוסר ג"ר. וכן הישסו"ת נקרא ו"ק, על שם התהפכות הפנים דכלי דחכמה. כנ"ל.


חלק ה'           עץ חיים  מטי ולא מטי             שכז

 

אור החסד עולה אז לבינה, ונקרא לא מטי בחסד, ואז, הופך כלי החסד את פניו, ונותן הו' אורות למטה בגבורה.

 

אור פנימי


 

אמנם כדי להוליד את הגדלות של ז"א, דהיינו הג"ר השייכים לאותם ה' חסדים, הרי מוכרח הכלי דחכמה לחזור ולהפך פניו למעלה כבתחילה, ואז נבחן שהזו"ן דבינה והזו"ן של החכמה שנתחלקו לג"ר וו"ק, מטעם של הפיכת פנים דחכמה, הנה עתה שחזרה החכמה וביטלה הפיכת פנים הזו, ואין כאן יותר השפעת ג"ר והשפעת ו"ק בהכלי דחכמה, הנה נמצא שזו"ן דבינה, חוזרים ועולים לזו"ן דחכמה, ושוב נעשים לפרצוף אחד. ותדע שדבר זה נוהג גם בפרצופי אצילות, שבעת שאו"א רוצים להשפיע מוחין דג"ר אל הז"א, הנה אז, חוזרים או"א וישסו"ת ונעשים פרצוף אחד. והיינו ג"כ מטעם הנ"ל, כי נתבטל אז הארת ו"ק מהחכמה ושב הפנים למקומו כבתחילה.

ובכל המתבאר, תבין היטב את סדר לידת אור החסד הא', בבחינת הגדלות שלו. המובא בדברי הרב דף שכ"ג אות ל"ט וקיצור דבריו שחזר להיות, לא מטי בכתר, ואז מטי בחכמה שירד אור של חכמה שהיה בכתר אל החכמה, ואז הז' בנים שיש בבינה הם גדולים, ואז בינה עולה לחכמה מחמת החשק שיש לה להדבק עמה ויורדים ז' אורות וניתנות להחסד פב"פ. עכ"ל.

פי'. כי חזר ונזדכך הזו"ן דכתר ונסתלקו למעלה אל הכתר השורשי, העומד תחת המלכות דראש, ואז הפך הכלי דכתר את פניו למטה, ונתן את השארית שלו, שהם זו"ן דחכמה להכלי דחכמה, וחזר בחינת הפנים של הזו"ן דחכמה למקומו כבתחלה, ואז "בינה עולה לחכמה" כלומר שהבינה והחכמה נעשו לכלי אחד, ע"ד או"א עילאין עם ישסו"ת שנעשו לפרצוף אחד כנ"ל. עש"ה. ומתוך זה, נמצא אותו החסד שהוא בכלי דבינה, שמקבל הארת אור החכמה,


להיות הכלי מיוחד עם אור החכמה, כנ"ל. ונמצא החסד שב לבחינת ג"ר המכונה שנעשה גדול. וזה אמרו ''ואז ז' הבנים שיש בבינה הם גדולים ואינם צריכים לאמם" כלומר, שהשיגו בחינת הארת חכמה וג"ר, שבזה נבחנים הז"ת לגדולים, כמבואר. וכבר נתבאר לעיל, שבטרם, שאור החסד משיג את הגדלות אינו יכול להתפשט למטה, כי אינו יכול להפרד מהכלי דבינה, שהוא כל החיות ועצמות שלו מבחינת ג"ר, ונבחן ע"כ, שהוא צריך לאמו, אמנם עתה, שכבר השיג את אור החכמה עצמו כבר אינו צריך ליניקת הכלי דבינה. וזה אמרו "ואינם צריכים לאמם".

"ואז כלי הבינה הפכה פניה למטה ויורדים ז' אורות שבה וניתנים כלם אל חסד פב"פ: וצריך שתזכור שבחינת הפנים דכלי דבינה הוא להארת חסדים והאחור שלה הוא להארת חכמה, וכשהיא במצב הזה, הרי אינה יכולה להשפיע הארת אור החסד עם הארת חכמה, כנ"ל, אמנם נתבאר, שהשבת הפנים דכלי של החכמה, גרם ליחוד ב' הכלים, בינה עם חכמה לאחד, מחמת, שהכלי דחכמה כבר בטלה להארת ו"ק שלה כנ"ל ע"ש. וע"כ, נמצא שהכלי דבינה הפך פניה בכח יחוד הזה, לאחור, והאחור שמקודם לכן, נעשה עתה בחינת פנים. כלומר, שאותו האחור, שמנע להשפיע הארת חכמה, נעשה עתה למשפיע להארת חכמה משום, שכלי שלה, קבלה לאותה תכונת פנים ואחור שיש בחכמה. וע"כ הבינה השפיע עתה את הז"ת בהארת החכמה אל הכלי דחסד, פב"פ.

עתה תבין היטב את תכונת ספירת החסד דז"א על בוריו. הנה בחינת עצם הכלי דחסד, הוא בחינת כתר דו"ק, כי כבר נתבאר, שחג"ת דז"א, הם שינוי השם דכח"ב, אלא כח"ב דאור דחסדים, דהיינו, כח"ב של


שכח חלק ה'                 תלמוד עשר הספירות        מטי ולא מטי

 

אור פנימי


 

הקומה דבחי"א, מכונים חג"ת, כנ"ל ע"ש. הרי, שכלי דחסד, הוא בחינת כלי דכתר דז"א, אמנם עכ"ז, אינו נחשב לכתר, רק לבחינת חכמה דז"א. והוא מטעם האור שבו, כי אין בו כלל, אור הכתר, אלא רק הארת חכמה שקבל, מדי היותו בכלי דבינה, בעת שנתיחד עם הכלי דחכמה לכלי אחד, כנ"ל וע"כ הוא נקרא בשם חכמה. ועוד יש טעמים ואכמ"ל.

עתה נבאר, סדר אצילות כלי של הגבורה. המובא בדברי הרב כאן באות מ' וז"ל "ואח"כ, חוזר להיות מטי האור בכתר, ואז חו"ב, שניהם עולים שם, ואז נמצא, שיש מרחק גדול בין הבנים לבין אור הג"ר, כי יש ביניהם ב' מרחקים, בינה וחכמה, שאין בהם אור, לכן אור החסד עולה אז לבינה, ונקרא לא מטי בחסד, ואז הופך כלי החסד את פניו, ונותן הו' אורות למטה בגבורה" עכ"ל.

וצריך שתזכור, ב' הענינים, שיש בדבר הפיכת הפנים למטה, שנתבארו לעיל שהם: הא' מצד הכלי, דהיינו מקום ההשפעה שלה, אם בחי' חכמה אם בחי' חסדים ולא חכמה. וענין הב' הוא, מצד בחינת הזווג, שבמדת עביותו של המסך, שהבחינה העב ביותר שבהמדרגה נבחן להפנים, ובחי' העביות הפחותה מזה, היא בחינת האחור שבאותה המדרגה, שעפ"ז, נמצא תמיד, שהאחור דמדרגה העליונה, הוא הפנים דמדרגה התחתונה, וע"כ, נמצא תמיד, שהעליון רוצה להשפיע לתחתון הוא מוכרח להפך פניו למטה, שפירושו הוא, שהוא מזדכך ממדת העביות שבו שהוא הפנים שלו, ונשאר בבחינת העביות הפחות שלו, במדה השוה להעביות של המדרגה התחתונה, כי אז נבחן לקרוב אליו ויכול להשפיע בו, כנ"ל. ובזה תבין, שבכל מקום שמובא כאן, ענין השפעת הבינה לכלי דחסד, הרי אז הבינה נזדככה מבחי"ב לבחי"א, כי אז, היא נמצאת פב"פ עם הכלי דחסד, מצד המסך שבה.

ונמצא, שבשעה שהבינה השפיע אור החסד להכלי דחסד, הנה נזדככה הבינה לבחי"א. והיה כאן, סדר שלם של הזדככות


ע"פ המדרגות. כי מתחלה נזדכך הכתר מבחי"ג לבחי"ב, שאז נעלם אור הכתר לשורש ונתנה הבחי"ב לכלי דחכמה, ואז מתיחד הכלי דבינה עמו לאחד, ואח"כ הזדכך ג"כ הבחי"ב לבחי"א ואז נעלמו האורות דכלים של חכמה ובינה אל הכתר, והבחי"א מושפע לכלי דחסד בהארת החכמה, כנ"ל.

וכבר נתבאר לעיל, שבעת שעולים ד' האורות זכר ונקבה דחכמה, וזכר ונקבה דבינה אל הכתר, המה מעוררים בהכלי דכתר בחינת עביות דבחי"ג מחדש, ושוב יוצא שם מכח הזווג העליון, הע"ס בקומת חכמה כבתחלה, ושב אור החכמה לכלי דכתר. וזה הנקרא מטי בכתר.

 

והנך מוצא, שביאת החסד להכלי שלו, גורם להיות מטי בכתר, כי אז הבחי"ב שבחו"ב, מזדככים לבחי"א, וד' האורות שלהם, עולים לכלי דכתר וגורמים שם זווג מחדש, על קומת בחי"ג, ושוב מטי אור חכמה בכלי של הכתר כבתחלה. וזה אמרו ''חוזר להיות מטי האור בכתר, ואז חו"ב שניהם עולים שם" דהיינו, כמבואר, שמחמת עלית ד' האורות דחו"ב, נמצא מטי האור בכלי דכתר. "ואז נמצא, שיש מרחק גדול בין הבנים לבין אור הג"ר. כי יש ביניהם ב' מרחקים" פי' כי נתבאר, שהפנים דכתר הוא להארת ו"ק בלי ג"ר, כנ"ל, דף שכ"ד באו"פ ד"ה ויש להבין עש"ה, כי אין להכפיל הדברים. גם ידעת שהפנים של הכלי דבינה, הוא ג"כ, להארת ו"ק בלי ג"ר, כנ"ל בסוד כי חפץ חסד הוא כנ"ל באו"פ דף שכ"ה ד"ה והפנים. עש"ה. ואלו הם ב' המרחקים הרובצים עתה על אור החסד, ומונעים ממנו את ההארת ג"ר שקבל מקודם מהחכמה. וזה אמרו ''ואז נמצא שיש מרחק גדול בין הבנים לבין אור הג"ר" דהיינו, אלו ב' האחורים דבינה וכתר מרחקים מאד את הג"ר מהבנים, שהם ז"ת הכלולים באור החסד. וזה אמרו "כי יש ביניהם ב' מרחקים, בינה וחכמה, שאין בהם אור" כלומר, אם היה האור בחכמה


 


חלק ה'       עץ חיים  מטי ולא מטי        שכט

 

מא) אחר כך חזר להיות לא מטי בכתר, ואז הוא מטי בחכמה, ואז הבינה היה ראוי להיות נשארת שם בחכמה כבתחלה, אך מחמת אור

אור פנימי


 

אז היה אפשר לאור החסד שיקבל מהחכמה, ואחור דבינה לא היה מונע ממנו, מחמת, שלא מנע ממנו בתחלה. אמנם עתה, שאפילו בחכמה אין אור, מחמת האחורים דכתר, ע"כ, נמנע ג"כ אותו הארה שהחסד קבל מקודם מהחכמה.

וזה אמרו ''לכן אור החסד עולה אז להבינה" כי אחר שנעלם הג"ר מן אור החסד וחזר לקטנותו, הנה שוב נצרך לאמו הבינה, לינק משם הארת ג"ר דהכלי עכ"פ כבתחילה. וזה אמרו "ואז הופך כלי החסד את פניו ונותן הו' אורות למטה בגבורה" כי הפנים דכלי דחסד הוא להארת חכמה אחר שקבל הארת חכמה כנ"ל, והאחור שלו הוא להארת חסדים, כי בכ"מ שיש חכמה וחסדים במדרגה, נבחן החכמה לפנים והחסדים לאחורים, וע"כ נבחן האחור דחסד להארת חסדים. אמנם עתה שנעלם ממנו הארת חכמה, ואורו נעלם לכלי דבינה, נמצא, שהפך פניו למטה ונתן שארית האור שבו לכלי דגבורה ואז מטי בגבורה.

עתה תבין היטב, את תכונת ספירת גבורה דז"א על בוריו. כי עצם הכלי דגבורה, הוא בחינת חכמה של הו"ק, כמו שנתבאר לעיל, שהחג"ת הם בחינת כח"ב דו"ק, הרי, שכלי דגבורה הוא חכמה אמנם נבחן לבחינת בינה, והוא מטעם, שהאור שלו היא בחינת ו"ק דהארת חכמה שבחסד, דוגמת זו"ן דבינה העליונה, שהם בחינת ו' קצוות של החכמה העליונה. הרי, כי האור של הגבורה, הוא בחינת בינה דו"ק, והנה נתבארו ב' הספירות דז"א: חסד וגבורה, שהם בחינת חכמה ובינה של הז"א, אע"פ, שהכלים שלהם יש להם ערך של כתר וחכמה.

מא) לא מטי בכתר וכו': כי חזר ונזדכך עביות דבחי"ג דנקבה ובחי"ד דזכר שבכלי דכתר, שאז נסתלק הזו"ן דכתר לשורשו


ואז הפך פניו למטה, דהיינו, שביטל את פנים שלו. והאחורים נעשו לפנים כנ"ל. ואז נתן את השארית שבו, שהוא העביות דבחי"ג דזכר ובחי"ב דנקבה אל הכלי דחכמה. ואז הוא מטי בחכמה.

ואז הבינה היה ראוי להיות נשארת שם בחכמה כבתחילה. כי אחר ששב הפנים למקומו בהחכמה הנה תיכף חוזרים החו"ב למדרגה אחת, שאז הבינה בכלי דחכמה כנ"ל. אמנם כאן לא נשאר כך, כי החכמה הפכה פניה למטה ואחוריה  למעלה והחזירה את הזו"ן דבינה אל הכלי דבינה, וחזרו ונתחלקו לב' פרצופין. והבן זה היטב. כי מתחילה בעת שקבל הכלי דחכמה, את האורות זו"ן שלה, ושב הפנים של החכמה על מקומו, כבתחלה, הנה אז ודאי שהבינה וחכמה נתחברו ונעשו לכלי אחד, מטעם הנ"ל, אצל לידת גדלות החסד, עש"ה. כי כן גם כאן, שהחסד היא בכלי בינה שנתחבר לכלי דחכמה, הריהו מקבל שוב הארת החכמה כבתחלה, ונמצא שוב שהחסד נתגדל ואינו צריך לאמו. אבל אי אפשר לו עוד לירד מעצמו אל כלי שלו, זולת על ידי השפעת הבינה. לכן הוצרך החכמה להחזיר את זו"ן דבינה לכלי דבינה, כי אז גם הבינה מחזרת פניה למטה, ומחזירה את אור החסד למקומו להכלי שלו.

אך מחמת אור החסד אשר במקומה לכן יורדת להיות שם עמו. כלומר, כי אם שהבינה נשארה מחוברת בכלי דחכמה, אז היה נשאר החסד במקומה, ולא היה יורד להכלי דחסד שלו, כנ"ל בדיבור הסמוך. וע"ש.

כי חפץ חסד הוא. כי זה כל תכונתה של הבינה, שהיא חושקת בחסדים יותר מלאור החכמה, וזה הגרם להזדככות עביות דבחי"ג דזכר דחכמה אל בחי' ב', ואח"ז, הבחי"ב דבינה לבחי"א, שהאור שלו הוא אור


של  חלק ה'               תלמוד עשר הספירות        מטי ולא מטי

 

החסד אשר במקומה, לכן, יורדת להיות שם עמו. וזהו כי חפץ חסד הוא, וכבר ידעת, כי הבינה נקרא הוא. וכאשר ירדה הבינה במקומה, אז החסד

 

אור פנימי


 

דחסדים. ואז היא נמצאת פב"פ עם הכלי דחסד, ואז נותנת את אור החסד בחזרה אל הכלי דחסד. כנ"ל באורך. וזה אמרו "כאשר ירדה הבינה למקומה, אז החסד אין צריך אליה, ויורד למקומו" כי אחר שכבר קבל הארת חכמה, מעת שהכלי דבינה וכלי דחכמה היו מחוברים יחד כנ"ל, כבר אין צריך עוד ליניקת הכלי דבינה, וע"כ הוא יורד למקומו.

לא מטי בגבורה, ואז, הופכת כלי הגבורה פניה למטה. כי כל התחלקות הגבורה מהחסד, היתה מחמת הב' מרחקים, דהיינו, מחמת חזרת הזו"ן דכתר למקומם, שהאחורים שלהם עכבו את אור החכמה מהכלי דחכמה, ואז נפסק הארת החכמה מהחסד לכן הפך פניו למטה, ונתן בחינת ו"ק אל הגבורה, כנ"ל, ולפיכך, עתה, שהחסד השיג שוב את הג"ר שלו, נמצא מאליו אשר בחינת אור גבורה שנפרד מהג"ר, חזר שוב להכלי דחסד כבתחלה, מטרם שנפרדו.

וראה והבן, שהדבר דומה לגמרי לדרכי הכלים דחכמה ובינה הנ"ל, כי כמו שהתחלקות האורות דזו"ן דחכמה וזו"ן דבינה, נעשו בסבת הפיכת אחורים דכלי דחכמה, שפירושו שהחכמה עזבה השפעת הג"ר שלה, והשפיעה רק ו"ק, שהם בחינת הזו"ן דכלי דבינה, כן האורות דחסד וגבורה נתחלקו מכח הפיכת פנים דכלי דחסד, שאחר שנמנע ממנו הארת הג"ר, מכח ב' המרחקים, הפך פניו, והשפיע ו"ק בלי ג"ר, שהוא האור של הגבורה, כנ"ל. וכמו שאחר שלא מטי בכתר ונתבטל כח אחור שלו והחזיר אור החכמה לכלי דחכמה אשר אז שב הפנים של חכמה על מקומו כבתחלה, ובזה חזרו ונתיחדו האורות דזו"ן דחכמה וזו"ן דבינה לפרצוף אחד, כנ"ל. אותו הדבר הוא גם כאן כי אחר שהחסד השיג הארת החכמה, מעת היותו בכלי דבינה בזמן חיבורה עם החכמה, כנ"ל, וחזר


עם הגדלות למקומו שאז שב הפנים שלו כבתחלה, הנה נמצאים מתיחדים בזה האורות של חסד וגבורה לאור אחד. וכל זה הוא מטעם שאין האור מתחלק לג"ר וו"ק אלא משום איזה גורם שמכריחו להדבר, לכן תכף בזה הרגע שנתבטל הגורם, המה חוזרים לאור אחד כבתחלה.

וזה אמרו "לא מטי בגבורה, ואז הופכת כלי גבורה פניה למטה ונותנת ה' אורות למטה בת"ת". כי בעת שאור הגבורה מתחבר עם אור החסד לאחד, הרי החיבור הזה פועל ג"כ על הכלים שלהם, וכיון שהכלי דגבורה נתחברה עם הכלי דחסד, הרי, החזירה בזה את פניה למטה, כי בטלה הפנים שלה, שהיה מעכב על השפעת ג"ר, והחזירה אחוריה למעלה, דהיינו שפנתה להשפיע הארת ג"ר כמו הכלי דחסד. ואז השפיעה את השארית שלה, המיוחס אל הת"ת, להכלי דת"ת, ומקבל גם הת"ת הארת ג"ר. וז"ס שהת"ת נקרא ו' עם ראש, שהוראתו הוא אותו הארת ג"ר, שמקבל ע"י השפעת אור הגבורה, בעת שהגבורה מחובר לאחד עם אור החסד. ובזה תבין, המובא בכמה מקומות, שהת"ת הוא ממוזג מחסד וגבורה יחד, והיינו כנ"ל, שהוא מקבל שארית אור הגבורה, מעת היותו מחובר לאחד עם אור החסד. והבן זה.

עתה מובן לנו ספירת הת"ת דז"א ממקורו. כי הכלי שלו, הוא בחינת בינה דו"ק, כי החג"ת המה הכח"ב של הו"ק, כנ"ל. אמנם הוא נבחן רק לבחינת ספירת הדעת דו"ק, והוא מטעם, האור שלו, שהוא בחינת דעת, אלא שצריכים מקודם לידע, מהו אור הדעת, הרי אין לנו אלא עשר ספירות כח"ב חג"ת נהי"מ, ונודע מ"ש בספר יצירה עשר ולא אחד עשר, וא"כ, מהו אור הדעת הזה. ותדע שמקורו של אור הזה הוא בהתחלפות האורות שבהתפשטות ב' שבכאן. כי כאן בא אור


 


חלק ה'           עץ חיים  מטי ולא מטי             שלא

 

אין צריך אליה, ויורד למקומו. ונקרא מטי בחסד ואז עולה אור הגבורה בחסד, וזה נקרא לא מטי בגבורה, ואז הופכת כלי הגבורה פניה למטה, ונותנת הה' אורות למטה בת"ת. וזה נקרא מטי בת"ת.

 

אור פנימי


 

החכמה לכלי דכתר, ואור הבינה לכלי דחכמה, ואור החסד לכלי דבינה, ואור המלכות לכלי דז"א, וכלי המלכות נשאר בלי אור. כנודע מדברי הרב. והנה אור החסד הזה, שבא לכלי דבינה, הוא המקור של אור הדעת, כי על כן מכנה אותו הרב בשם בן של הבינה, ובחינת או"א שלו הם הזכר והנקבה שבכלי דבינה, באופן שהזכר, הוא בחינת חכמה דכלי דבינה, והנקבה, הוא בחינת בינה דכלי בינה, ואוד החסד, הוא בחינת הדעת, שבין חו"ב הזו, המכונה תמיד, לבחינת בן דחו"ב. וביתר דיוק, נחשבים הזו"ן דכלי דחכמה שניהם יחד, לבחינת חכמה ולבחינת אבא, והזו"ן שבכלי דבינה שניהם יחד, נחשבים, לבחינת בינה ולבחינת אמא, ואור החסד, שבכלי דבינה, נחשב, לבחינת דעת ולבחינת בן דאו"א ההם. ובזה מובן שאור החסד נאצל מתחלתו, משארית האור של הזו"ן דחכמה, אחר שנזדככו לבחי"א, ובא לכלי דבינה, שהוא בחינת אמא שלו, ושם במעי הכלי דבינה, נשתהה עד שהשיג הארת חכמה, דהיינו, עד שנתגדל, ואז יצא למקום הכלים דו"ק המכונים אויר העולם. ואכ"מ להאריך.

והנה נתבאר לנו, אור הדעת משורשו, שהוא בן ותולדה, שנתחדש מטעם חילוף האורות שבהתפ"ב, כי ע"כ הוא בא ונתלבש בכלי דבינה, אע"פ, שהוא רק אור הז"א ובחינת ו"ק, שאין לו שום השואה לבחינת ג"ר, כי ההבחן בין הג"ר לבין הו"ק, הוא רחוק כ"כ כמו בין אור לכלי שלו, ועכ"ז, בסבת התחלפות האורות, בא אור הזה דו"ק, ונתלבש בכלי דג"ר, והוא ענין נפלא מאד. והתבונן בזה, כי אין כאן מקום להאריך, במה שאינו נחוץ לעניננו.


ובכל המתבאר עד הנה תבין, שאלו ג' הספירות חג"ת דז"א, אינם נחשבים לעצם הז"א, אלא לבחינת ג"ר כח"ב, או חב"ד דז"א, כנ"ל, מה' קצוות: חג"ת נ"ה, הם ממש, ה' הבחינות כח"ב ז"א ומלכות, אלא כשהם בחינת אור חסדים ואור ו"ק, משתנה שמותם לחג"ת נ"ה, ונמצא עצם בחינת ז"א, מתחיל מקצה הד' שבה' החסדים שנקרא נצח, שהרי הוא נגד הבחינה רביעית שנקרא ז"א אמנם הת"ת, הוא נגד בחינה השלישית שנקרא בינה. וזכור זה.

ולפיכך גם האורות דחג"ת הם בחי' ג"ר, אלא שמתחילים מחכמה, מטעם הנ"ל, ואור החסד נבחן לאור חכמה של הו"ק, ואור הגבורה, נבחן לאור בינה של הו"ק, כנ"ל, ואור ת"ת נבחן לאותו אור החסד מצד התלבשותו בכלי דבינה דהיינו בחינת אור הדעת ובן דחו"ב. שהוא עצם בחינת אור הו"ק. מה שאין כן האורות דחסד וגבורה, שהם נחשבים לבחינת הארות החכמה ובינה, שהגיעו לאור החסד הזה, אבל אינם עצמות אור החסד, מבחינת מהותו עצמו.

והטעם הוא, מצד היחס של  הכלים, שבהיות החסד וגבורה ממקורם, בבחינת הכלים דכתר וחכמה, כנ"ל. ומתוך שאור חסד הזה, לא נתלבש בכלים האלו מעולם, לכן אינו מתלבש ג"כ בהכלים דחסד וגבורה, אמנם מתוך שהוא נתלבש בכלי דבינה, לכן נמצא מקומו בכלים דו"ק בכלי הת"ת, שהוא במקום בינה, כנ"ל. ולפיכך נחשב הת"ת לעיקר בחי' הפרצוף דז"א, ולגופא דאילנא, ועצמות אור החסד הנ"ל שבתוכו, נחשב לשקיו דאילנא, וכל יתר הספירות של הז"ת, נחשבים לענפיו התלוים בו בהת"ת.


שלב חלק ה'                  תלמוד עשר הספירות        מטי ולא מטי

 

מב) אחר כך, חזר להיות מטי בכתר, ואז, לא הוי מטי בחכמה ובינה, כי הב' עולים שם ביחד לכתר, ואז הוי לא מטי בחסד כי הוא עולה למקום בינה. כאשר בתחלה מפני ב' מרחקים שביניהם, כנ"ל, ואז הוי מטי בגבורה, ואז לא הוי מטי בת"ת, כי אור הת"ת עולה בגבורה מחמת החשק, ואז כלי הת"ת הופך פניו ונותן הד' אורות בנצח, וזה נקרא מטי בנצח.

 

אור פנימי


 

מב) חזר להיות מטי בכתר לא הוי מטי בחכמה ובינה וכו': כבר ידעת, שביאת החסד להכלי שלו, גורם להיות מטי בכתר, כנ"ל דף שכ"ח ד"ה והנך מוצא. כי אין נתינת אורות אלא פב"פ, כדברי הרב לעיל, וא"כ צריכה הבינה להזדכך מבחי"ב לבחי"א ואז מסתלקים האורות דחו"ב אל הכתר וגורמים שם זווג עליון, על עביות דבחי"ג, ושוב מטי האור אל הכתר בקומת חכמה כבתחלה. ואז לא מטי בחו"ב, כי האחורים דכלי דכתר, המה מפסיקים ומעכבים להארת ג"ר, כנ"ל. ומשום זה, לא מטי גם בחסד, כי יש ב' מרחקים פנוים בלי אור, שהם חו"ב וכיון שלא מטי האור בהחכמה, נמצא, גם הארת חכמה שיש בחסד, נפסקת ממנו וחזר החסד אל קטנותו, ושוב נצרך לאמו הבינה, לינק ממנה הארת ג"ר, כנ"ל, וע"כ, החסד עולה אל הבינה, והכלי שלו הופך פניו למטה, ושוב יורד האור דגבורה, אל הכלי דגבורה, ונמצא מטי בגבורה. ואז לא מטי בת"ת, כי האחורים דגבורה, מפסיקים ומעכבים על הארת ג"ר, של אור הת"ת, וע"כ אור הת"ת עולה, אל הכלי דגבורה, כי לא ירד מהגבורה, אלא מכח הארת ג"ר של שליטת החסד על הגבורה, כנ"ל, ועתה ששוב הגיע שליטת הגבורה, הרי הגבורה מעלה אורו אליה כבתחילה.

 

ואז כלי דתפארת, הופך פניו למטה, כי מוכרח לבטל את השפעת הג"ר שלו, שהיה הפנים שלו מקודם לכן, ולעשות את האחור שלו, להפנים של השפעה, ואז מוריד


שארית האור שבו אל הנצח. וזה נקרא מטי בנצח.

עתה נבין, ספירת הנצח דז"א על בוריו, כי הכלי דנצח, הוא בחינתו של הז"א עצמו, כי החסד הד' של ה' החסדים, הוא כנגד בחי"ג של הכתר וד' הבחינות דאו"י כנ"ל, כי החג"ת הם בחינות כח"ב דחסדים, ונצח והוד, הם בחינות ז"א ומלכות דחסדים. והנך מוצא, שמצד האור, נמצא ספירת הת"ת עיקרו של אור הז"א, כנ"ל, שעצם אור הדעת מתלבש בכלי דת"ת, והוא מטעם חילוף האורות, שמתוך שאור חכמה נתלבש בכתר, ואור בינה בכלי דחכמה נמצא, אור הז"א התלבש בכלי דבינה, ולפיכך, נמצא אשר בה' החסדים, מתלבש אור הז"א בכלי דת"ת, שהוא בחינת בינה דה' החסדים, כנ"ל. אמנם מצד הכלים, הרי הנצח נחשב לעצמותו של ז"א, כנ"ל. והאור של הנצח, הוא בחינת הו"ק הנשאר בכלי דת"ת אחר הסתלקותו משם אל הגבורה, כנ"ל. וההפרש, בינו לספירת הגבורה, הוא כי אור הגבורה, אע"פ שהוא ג"כ בחי' ו"ק, אמנם הוא בערך ו"ק דחכמה, כי הוא שארית החסד, מבחינת הארת חכמה שבו, והוא בערך כמו אור הזו"ן דכלי דבינה. אמנם אור הנצח, הוא בחינת ו"ק דאור הז"א, כי נתבאר שאור של הת"ת הוא בחינת אור הז"א בעצם.

ובעיקר צריכים להבחין כאן, כי היחס מהאורות וכלים דחג"ת לאורות וכלים דנהי"מ, הם כיחס ג"ר לו"ק, משום שהחג"ת הם נגד ג"ר דה' בחינות, ונהי"מ הם נגד ז"א ומלכות דה' בחי' כמבואר.

חלק ה'             עץ חיים      מטי ולא מטי שלג

 

מג) אחר כך, חוזר להיות לא מטי בכתר, ואז הוי מטי בחכמה, גם בבינה הוי מטי מחמת חסד אשר שם כנ"ל, כי חפץ חסד הוא, ואז הוי ג"כ מטי בחסד כי אז חסד יורד למקומו. ואז הוי לא מטי בגבורה, כי

 

אור פנימי


 

מג) לא מטי בכתר ואז הוי מטי בחכמה: כי נזדככו הזכר ונקבה דאור הכתר לבחי"ב, ואז נתבטל האחורים שלהם, והשפיעו אור הבינה לכלי של החכמה, והוי מטי בחכמה, וחזר הפנים דחכמה למקומו כבתחלה, כנ"ל.

גם בבינה הוי מטי מחמת החסד אשר שם. כלומר, שהחכמה הפכה פניה למטה ונתנה את זכר ונקבה של בינה לכלי דבינה, והוי מטי גם בבינה, ומבאר הטעם, "מחמת החסד אשר שם" כדי שיוכל לתקן את החסד ולהוריד אותו אל הכלי שלו כנ"ל, דף שכ"ט ד"ה ואז. ע"ש.

מטי בחסד כי אז החסד יורד למקומו. היינו ע"י הזדככות הבחי"ב אשר בבינה לבחי"א, שהוא בחינת אור של ה' החסדים השייכים להו"ק, כנ"ל. ואז יורד אור החסד להכלי שלו. והוי מטי בחסד, וחזר הפנים שלו למקומו.

לא מטי בגבורה כי הגבורה עולה עם החסד. כי כל אור הגבורה הוא בחינת האחורים והו"ק של אור החסד, כנ"ל, וכיון שחזר הפנים של החסד למקומו, הרי נתבטל האחורים שהיה בגבורה, וחזר ונכלל בהפנים דאור החסד. ואז נמצא הכלי דגבורה חוזר ומהפך פניו למטה ונותן אור הת"ת בהארת ג"ר להת"ת, כנ"ל, דף ש"ל ד"ה וזה אמרו. והוי מטי בת"ת.

לא מטי בנצח כי אור הנצח עולה עם הת"ת. הוא ג"כ מטעם הנ"ל להיות אור הנצח רק בחינת אחורים וו"ק של אור הת"ת, ע"כ כשחזר הפנים של הת"ת למקומו, נמצא מושך אליו את הו"ק שלו. ע"ד החסד שמשך את אור הגבורה וכדרך החכמה שמשך אליה הזו"ן דבינה.

מטי בהוד, כי אז הופך כלי הנצח פניו. כי אחר שהאור דנצח עלה להפנים של הכלי


דת"ת, הרי מהפך בזה את הפנים של הכלי שלו לאחוריו, כי השפעת ג"ר שהיה מקודם לכן מעוכב בו בבחינת אחור, נתהפך ונעשה עתה למקום ההשפעה, כמו הפנים דכלי של החסד השולטת עתה עליו. ואז נותן שארית שלו בהשפעת ג"ר לההוד.

ועתה מצאנו הדרך להבין את הספירת ההוד של הז"א ממקורו. ותדע, שספירה זו הוא הקוטב, שכל התיקונים תלוים ומתגלגלים עליה. והנה הכלי שלה היא בחינה חמישית האחרונה של ה' הבחי' כח"ב ז"א ומלכות, דהיינו כלי מלכות המקורית. כי הד' החסדים הקודמים, הם כנגד כח"ב ז"א. ונמצא חסד חמישי דהיינו ההוד שהוא כנגד המלכות. וכבר ידעת שכל אותם הכלים דהתפ"ב, הם הכלים של התפ"א, שנתרוקנו מן אורותיהם, כנ"ל, ונמצא שהכלי דהוד הוא הבחי"ד דהתפ"א שנתרוקנה מאורה ולא השאירה אחריה שום רשימו. כנ"ל, בחלק ד' בדברי הרב (פ"ב אות ו') אמנם האור של ההוד, אינו אור המלכות, אלא אור הז"א, דהיינו מה שהגיע אליה משארית הנצח, בעת שהוא מחובר באור דהארת ג"ר של הת"ת. ולא עוד אלא שהוא אור היותר חשוב מבין הספירות של נהי"מ, שמצד האורות הוא בחינת הג"ר של ז"א ולא ז"א עצמו כנ"ל. והרי הוא חשוב יותר מנצח, כי נצח הוא מבחינת אחורים וו"ק של אור הת"ת, אבל ההוד, הוא מבחינת הפנים של הת"ת, כנ"ל. שיש לו הארת ג"ר מהת"ת. ולפיכך ההוד נקרא בשם חסד החמישי, להיותו בחינת הארת ג"ר שישנם בנהי"מ, כמבואר. ואע"פ שמצד הכלי הוא בחי"ד, שהוא דין היותר גדול שבהע"ס, אבל העיקר הוא האור שבו כמובן. והנה האור שלו הוא ממותק עתה ביותר, דהיינו מהארת ג"ר שבת"ת. והבן היטב.

 


שלד           חלק ה'      תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

הגבורה עולה עם החסד. ואז הוי מטי בת"ת ויורד אור בת"ת, ואז הוי לא מטי בנצח, כי אור הנצח עולה עם הת"ת, ואז הוי מטי בהוד, כי אז

אור פנימי


 

ההוד הופך פניו אל היסוד ומאיר בו. כבר ידעת שכל האור הזה הנמשך במול"מ מהבינה עד ההוד, הוא אור דחסדים, דהיינו בחינת הקומה, שיצאה על העביות דבחי"א, שנשאר אחר הזדככות הבינה, כנ"ל. וכל ענין ההפרש של מטי ולא מטי הוא בעיקר, מתוך השינויים של הארת ג"ר בחסדים או חסדים בלי הארת ג"ר. כנ"ל. אבל בגובה הקומה, לא היה שום הפרש ביניהם, כי כולם הם בגובה של בחי' א' כנ"ל. וכאן ג"כ הפך ספי' ההוד פניו לאחור, אע"פ שעדיין לא עשה הזדככות גמור דבחי"א, אלא שביטל בחינת הארת ג"ר שבו, שהוא הפנים ועשה האחור לבחינת פנים, אלא שצריכים לדעת כאן, מ"ש הרב להלן, כי הזו"ן שבכלי דבינה, נזדווגו והולידו ה' אחת, שהו' שבתוך הה' ניתנה להכלי דיסוד, והד' שעל הו' ניתנה להכלי דמלכות.

פירוש הדברים, כי בעת שהבינה הפכה פניה בפעם הראשונה ונזדככה מן העביות דבחי"ב שלה לבחי"א שהשוה הפנים שלה אל הפנים דכלי דחסד, ואז נתנה אור החסד להכלי דחסד, כנ"ל, הנה אז, הורידה ג"כ בחינת אור אחד נולד ע"י זווג מזכר ונקבה שבה עצמה, ואור זה הוא בחינת נוק' וע"כ הוא מכונה ה', באופן שירדו אל הכלים דו"ק גם כן, בחינת זכר ונקבה, כמו שירדו להג"ר דהתפ"ב. אשר הזכר הוא אור הדעת הנ"ל, והנקבה היא אותו האור הנולד ע"י זווג הזו"ן דבינה, כנ"ל, המכונה ה' כנ"ל. וכל אלו האורות הבאים ונולדים ע"י זווג מכנה אותם הרב בשם הארות כנ"ל אות ל"ה שאומר שם שהחכמה הפכה פניה ומאירה לבינה. וכן כאן שאומר שההוד הופך פניו אל היסוד ומאיר בו, וכן לקמן שאומר, שכן היה הענין בכל הו"ק שהופכים פניהם ומאירים למטה.


הנה כל אלו המה המשכות האורות שבאים ע"י זווג וע"כ מכנה אותם בשם הארות.

וזה אמרו ''שההוד הופך פניו אל היסוד ומאיר בו" דהיינו, שלא היה עוד הזדככות גמור, רק המספיק להאיר את הה' של הבינה אל היסוד. ואח"כ שנעשה הזדככות גמור אז ירד האור השייך להיסוד אל היסוד כמ"ש לפנינו.

אמנם ה' זו שנולדה מזו"ן דבינה הוא התחלה של שיתוף מדת הרחמים בדין, וע"כ, כדאי להרחיב הבנתה. וכבר דיברנו מהחידוש הזה שנעשה בהתפ"ב אשר אור הז"א נאצל ויצא על ידי החכמה, ולא על ידי הבינה כראוי להיות מצד הע"ס דאור ישר, וכמו שהיה בהתפ"א, והנה חידוש הזה הגיע כאן ע"י התחלפות האורות, כנ"ל, והנה מלבד זה יש עוד חידוש גדול, כי אור המלכות נאצל ע"י הבינה ולא ע"י הז"א כבע"ס דאו"י, וכמו שהיה בהתפ"א. וכמו שמהזדככות הזכר ונקבה של הכלי דחכמה נאצל אור הדעת וירד לכלי דבינה, שהוא אור הזעיר אנפין כנ"ל, כן ע"י הזדככות של הזכר ונקבה דכלי דבינה יצא אור המלכות דהיינו ה' הנ"ל שהיא שייכת להמלכות כי היא בחינת אור נקבה, כנ"ל.

ועתה תבין, היטב ההפרש מאור הדעת שהוא אור הז"א לבין אור של הה' הנ"ל שהיא אור המלכות, והיינו ע"פ אצילות שלהם. כי באמת בשעה שנאצלו יצאו שניהם בבחינת קומה של בחי"א, כי כמו שהבחי"ב דזו"ן של הכלי דחכמה נזדככו לבחי"א שהוא אוד החסד כנ"ל, דף שכ"א אות ל"ז, שהוא הנקרא אור הדעת או אור הז"א כמ"ש לעיל. הנה כמו כן הבחינה ב' של הזכר ונקבה דבינה נזדככו לבחי"א והוא אור הה' הנ"ל שהיא אור המלכות, והנך מוצא שאור החסד שהוא אור


חלק ה'             עץ חיים             מטי ולא מטי        שלה

 

הופך כלי הנצח פניו, ונותן הג' אורות להוד, ואז ההוד הופך פניו אל היסוד ומאיר בו.

 

מד) וכו העניו בכל הו"ק כי כאשר האורות נתנין בהם, הם הופכים

אור פנימי


 

הז"א, ואור של הה' שהוא אור המלכות הנה קומתן שוה, כי זה וזה בחי"א הם, שהרי באו מהזדככות דבחי"ב, כמבואר, אמנם ההפרש רב בהם והוא כמדת ההפרש של זו"ן, דחכמה, לזו"ן דבינה, שנתבאר לעיל כי הזו"ן דבינה הם בחינת האחורים ובחינת ו"ק של הזו"ן דחכמה, ומובן מעצמו שגם התולדות שנאצלו מהם, הם רחוקים ג"כ כרחוק הג"ר מהו"ק, ואור החסד שנאצל ע"י הזו"ן דחכמה, נבחן לבחינת פנים וג"ר כלפי אור הה' הנבחנת לבחי' אחורים וו"ק, בערך אור החסד, שהוא אור הז"א. דהיינו בדומה לערך המולידים, כנ"ל, והבן היטב.

ועתה נבין ביותר מה שהרב מדגיש לעיל דף שכ"ב אות ל"ח. "ואמנם הבינה לא הפכה פניה להאיר למטה בחסד, כי לא היה כח בחסד ובו"ק לקבל אור גדול כזה פנים בפנים רק אחור באחור" כונתו בזה לאור הה' הנ"ל שמכנה אותו בשם הארה משום שיצאה על ידי זווג, ולא בסדר הפשוט של הזדככות והתאצלות האורות זה מזה כמ"ש לעיל. וכמ"ש הרב לקמן. ועל זה הוא מדגיש שאור הה' הזו, לא באה להו"ק בטרם הז' אורות הבאים בסדר הזדככות הפשוט על דרך הזכר של הבינה הנולד מזווג זו"ן דחכמה שהוא בא לכלי דבינה בטרם שבא אור החסד ע"י הזדככות הפשוט. כמ"ש הרב מקודם לזה באות ל"ה ע"ש. והטעם הוא כי אם היה בא אור הה' בטרם הזדככות לבחינה א' דהיינו בטרם הזמן של ירידת החסד, ע"ד הזכר של הבינה הנ"ל, הנה אז היה נמצא בחי' הקומה של הה' שהיתה בבחי"ב כי עוד לא נזדככו העביות דבינה לבחי"א רק בעת נתינת החסד להכלי דחסד. וזה, שמדגיש הרב "כי לא היה כח בחסד ובו"ק לקבל אור גדול כזה"


כי איך אפשר שאור הקומה דבחי"ב יבא ויתלבש בכלים דו"ק שהם בחי"א, ולכן הוכרחה הבינה להזדכך מקודם מבתי"ב לבחי"א שאז גם אור ה' נזדככה למדת בחי"א, ואז יצאו שניהם, דהיינו אור החסד ואור הה', ובאו להכלי דחסד, וה' זו עברה מכלי לכלי עד שבאה אל הכלי של היסוד ששם מקומה כמש"ל.

ובזה תבין ג"כ מה שהרב מתרץ שם ואומר שהחכמה היתה יכולה להאיר אל הבינה, בטרם שנזדככה לבחי"א, לפי שאבא ואמא כחדא שריין וכחדא נפקין ע"ש. רוצה לומר כי החכמה האצילה ונתנה את הזכר דבינה אל כלי הבינה בטרם שנזדככה לבחי"א מטעם שכלי הבינה הוא באמת כלי דבחי"ב, כמו הקומה של אור החכמה, וע"כ אינה צריכה להזדכך ולהקטין קומתה עד לבחי"א, משא"כ הבינה להכלים דחסד ושאר הו"ק, שהם כלים של בחי"א. ואיך יוכלו לקבל אור הה' בעוד שיש לו קומה דבחי"ב.

וזה אמרו, "ואז ההוד הופך פניו אל היסוד ומאיר בו" כי נתבאר אשר ה' זו נבחנת לאור אחורים ולו"ק, וע"כ, כיון שהפנים של ההוד הוא מבחינת הארת ג"ר כנ"ל, וע"כ אינה יכולה להשפיע את אור הה' שהוא בחינת הארת אחורים כנ"ל, אם לא על ידי הפיכת פנים למטה ואחוריה למעלה. דהיינו שהאחור שלה המשפיע ו"ק ומנע ג"ר יהיה עתה להמשפיע, ואז משפיע את אור ה' הנ"ל להיסוד.

 

מד) וכן הענין בכל הו"ק וכו' הם הופכים פניהם ומאירים למטה: היינו כמ"ש לעיל אשר ה' זו יצאה ע"י זווג מזכר ונקבה דכלי דבינה. ובשעה אשר הבינה נזדככה מבחי"ב


שלו חלק ה'             תלמוד עשר הספירות            מטי ולא מטי

 

פניהם ומאירים למטה. כי דוקא הבינה היא שלא הפכה פניה לחסד, כי אין כח בחסד לקבל אור הבינה. אך הו"ק הם בעצמם יש להם יכולת לקבל אחד את האור של חבירו זה מזה, כי כל הו"ק הם שוין.

 

מה) אחר כך, חזר להיות מטי בכתר, ואז לא מטי בחכמה ובינה, כי שניהם עולים שם. גם בחסד לא מטי כי עלה לבינה, והוי מטי בגבורה, ואז הוי לא מטי בת"ת, ואז הוי מטי בנצח, ולא מטי בהוד. ואז הפך ההוד

אור פנימי


 

לבחי"א כדי ליתן את אור החסד בכלי דחסד, הנה אז יצאה עמו גם אור הה' הזאת, וחסד נתנה לגבורה וכו' עד שהגיעה לכלי דהוד, וההוד נתנה להיסוד. וזה אמרו ''וכן הענין בכל הו"ק כאשר האורות נתנין בהם הם הופכים פניהם ומאירים למטה" דהיינו אותה אור הה' שיצאה על ידי זווג, שהשפעתה מכנה תמיד הרב בשם ''הארה" כנ"ל.

 

מה) חזר להיות מטי בכתר וכו' ולא מטי בהוד: כבר נתבאר ונכפל לעיל, כי השפעת הבינה לכלי דו"ק גורם להיות מטי בכתר, ואז שולטים האחור דכלי דכתר המונעים כל הארת ג"ר בהפרצוף, ואפילו בהכלי דחכמה ומכל שכן בהכלים שלמטה המקבלים מכלי של החכמה, וע"כ נסתלק ההארת ג"ר מכלי דהוד, ואז הכלי הופך פניו למטה. ונותנת את השארית להיסוד, כנ"ל אלא, שיש כאן בענין הפיכת פנים של הכלי דהוד גם ענין של הזדככות העביות דבחי"א, לבחינת הכתר שהאור היוצא אין לו אלא קומת מלכות כמ"ש הרב לעיל שקומת מלכות התלבש בכלי דיסוד, באופן שבענין הפיכת פנים דהוד היה ב' הבחינות הן הענין של השפעת אחורים במקום הפנים שמקודם לכן, והן ענין הזדככות של העביות דבחי"א, שהיה שולט בכל ה' הקצוות מחסד עד הוד, ועתה נזדכך ההוד מהבחי"א שלו ונתן רק קומת המלכות להכלי דיסוד. וטעם הדבר הוא כי אין יותר מהקומה דבחי"א רק ה' קצוות, כנ"ל בדברי הרב.

ועתה נתבאר לנו ספירת היסוד דז"א,


כי הכלי שלו, הוא מבחינת מלכות, והוא מחמת שגם הכלי דהוד של הז"א הוא ג"כ כלי מלכות כנ"ל, ומכ"ש היסוד הבא אחריו, באופן כי כל אלו ג' הכלים הוד יסוד ומלכות הם כולם התפשטות כלי המלכות בלבד. וענין התפשטותם הוא בעיקר מכח אותה ה' הנ"ל שירדה מזווג זו"ן דבינה, ומענין אור האחורים שנשאר מהכלי דהוד אחר שהפכה פניה מכח שליטת האחור דכתר, כי שני אורות אלו מיוחדים להכלי דיסוד.

באופן שהכלי דיסוד הוא בחינת כלי מלכות. והאור שבו, הוא משותף מדין ומרחמים: כי אור האחורים הנשאר מספירת ההוד אחר שהפכה פניה הוא בחינת הדין היותר קשה מבכל ה' הקצוות דז"א. להיותו הכלי דבחי"ד מזמן התפ"א, כנ"ל. אלא בשעה שהגיע אליו הארת הג"ר של הת"ת, כנ"ל, הנה אז אדרבה, שהיה נחשב לחסד, כי הארת הג"ר מהפך הכל לחסד, אבל בשעה אשר נעלם ממנה הארת הג"ר, הנה לא נשאר בה רק מדת הדין לבד, ואותו מדת הדין ירד לכלי של היסוד. וצריך שתדע שזה היה, חידוש בהפרצוף, כי עד עתה לא היה נגלה כלום מדת הדין בהפרצוף בכל ה' קצוות, ואדרבה כי אור דחסדים של הקומה דבחי"א היה שולט בכל הפרצוף, אלא פעם בהארת ג"ר ופעם בלי הארת ג"ר, כנ"ל, אמנם עתה כבר נזדכך קומת אור דחסדים, מן ספירת ההוד כנ"ל ואין שם אלא קומת המלכות, וגם הארת ג"ר נעלם מהפרצוף ע"כ נגלה כל כח הדין שבכלי דהוד, ושארית הזה ירד לכלי


חלק ה'             עץ חיים   מטי ולא מטי       שלז

 

פניו ונותן הב' אורות ליסוד, ואז הוי מטי ביסוד, ואז היסוד הופך פניו ומאיר למלכות, כנ"ל בכל הו"ק.

 

מו) אח"כ חזר להיות לא מטי בכתר, ואז הוי מטי בחו"ב וחסד, ואז

אור פנימי


 

דיסוד, והנך מוצא שכח הדין הזה הוא חידוש שנתגלה עתה בכלי דהיסוד.

ולפיכך נבחנים עתה כל ה' קצוות לבחינת ה' גבורות, דהיינו מפאת חידוש הצורה שהשיגו בהכלי דיסוד, באופן שיש עתה ב' בחינות: שיש ה' חסדים, שהם בה' הקצוות מחסד עד הוד. והב' הוא מפאת היותם ה' גבורות, והיינו בהכלי דיסוד.

אמנם יש כאן, עוד אור של הה' בהכלי דיסוד, דהיינו מה שהגיע אליו מהזווג זו"ן דבינה, כנ"ל, שהוא אור גדול מאד, כי משורש אצילותה היא בחי"ב, שהרי מהזווג דזו"ן של בחי"ב באה, ואח"כ בעת שירדה ביחד עם אור החסד להכלים דו"ק, נתמעטה קומתה לבחי"א, כנ"ל. ועתה שהגיעה להיסוד שוב נתמעטה לקומת המלכות. אמנם כיון שמזווג דבחי"ב היא, ע"כ נבחנת לאור חסד, אלא בקומה נמוכה ולפיכך מצדה נבחנים הה' קצוות שוב בבחינת ה' חסדים, והם ממתיקים לה' הגבורות הנ"ל שירדו להכלי דיסוד משארית אור ההוד. והנה נתבאר לנו היטב, שאור היסוד הוא אור משותף של חסד ודין, המכונים ה"ח וה"ג, שה"ג הם משארית אור הו"ק, וה"ח הם משארית הזכר ונקבה דכלי דבינה, והם מתערבים ומתחברים יחד בכלי של היסוד. וצריכים לזכור שכל זה נעשה כאן בעת ובסבת שליטתו של האחור דכלי דכתר.

מו) לא מטי בכתר וכו' ומטי בהוד ולא מטי ביסוד כי עלה בהוד, ואז הופך פניו ונותן אור למלכות למטה במקומה, ואז הוי מטי במלכות: כבר נתבאר ענין לא מטי בכתר שהוא מסבת הזדככות הרגילה ע"י ביטוש דאו"פ באו"מ, שאז נזדכך הבחי"ג שבכלי לבחי"ב, שהאור היוצא בזווג זה הוא קומת בינה, ושארית הזה נתן הכתר אל הכלי


דחכמה, וכו' כנ"ל. וכיון שחזר הארת הג"ר להפרצוף, חזרו כל בחינת הפנים דחכמה ובינה וחסד ות"ת והוד אל מקומם כבתחילה, ואז נמצא אור היסוד שעולה ומתחבר עם הארת הפנים דג"ר של ההוד, מטעם הנ"ל, ואז נמצא הכלי דיסוד שהופך פניו למטה, דהיינו שמשפיע ג"כ בחי' הארת ג"ר מצד שליטת הכלי דהוד עליו, אלא לא מבחי"א רק מקומת אור מלכות כי האור הנשאר בכלי היסוד אינו אלא קומת מלכות, כנ"ל. ואז הוי מטי במלכות.

אמנם צריך לדעת כאן, מהו אור של היסוד שעלה להוד, ומהו השארית שלו שנתן להכלי דמלכות. וצריכים לידע בעמקות יתירה את מקוריותה של ה' הנ"ל שירדה להכלי דיסוד. וכבר ידעת שה' זו היא תולדה מזווג הזו"ן שבכלי דבינה, ויש עוד לדעת בצורת ה' זו יש ד' על גבי ו', שהוא הו' שבפנימיות הה' שאין לה ראש. ויש בזה רמז חשוב, כי ה' זו כלולה מהזכר ונקבה שבבינה, וע"כ בחינת הנקבה שבה' ה"ס הד' ובחינת הזכר שבה' ה"ס הו' בלי הראש שבתוכה.

ופירוש הדברים הוא. כי ענין הפסק רגל השמאלי בסוד הה' יורה, על הפסק הג"ר מהו"ק שהוכן ונעשה בתוך הכלי דבינה. כי תראה חידוש גדול, אשר הנקבה היא חשובה ביותר מן הזכר שלה, כי הזכר הוא תולדה הבא מזווג זכר ונקבה דכלי דחכמה בשעה שהזכר הוא בבחינת הרכנת ראש, כנ"ל בדברי הרב (דף שט"ז אות ל"ה ובאו"פ שם ד"ה החכמה) שהחכמה הפכה פניה ומאירה לבינה פנים בפנים הארה לבדה וכו'. שפירושו הוא, כי הזכר שבכלי דחכמה שהוא בחי"ג הפך פניו ונזדכך לבחי"ב, כמו הנוקבא של כלי דחכמה, ונמצא שהזכר הרכין ראשו, כי הג"ר דחכמה


שלח חלק ה'                  תלמוד עשר הספירות        מטי ולא מטי

 

הוי לא מטי בגבורה, ומטי בת"ת, ולא מטי בנצח, ומטי בהוד, ולא מטי

אור פנימי


 

מכונה ראש, כי עתה אחר שנסתלק מעביות דבחי"ג נעלם ממנו אור החכמה כולו, ומשתוה עם קומת בינה של הנקבה שלו, ואז נזדווגו והולידו את הזכר של הכלי דבינה הנ"ל. ונודע, שכל בן ותולדה נבחן לבחינת ו"ק של המאציל שלו, הרי שמדרגת הזכר הוא בחינת ו"ק של קומת בינה בלבד, שהרי המאציל שלו דהיינו הזכר והנקבה דחכמה, שהולידו אותו, הנה בעת שהולידו אותו לא היה לשניהם אלא קומת בינה בלבד, כנ"ל, ונמצא הבן שלהם רק ו"ק של הקומה הזאת. כנ"ל.

אמנם הנקבה של הכלי דבינה, היא בחינת הרשימו של הבינה שנשאר בהכלי ההוא מזמן של התפשטות הא' אשר אור הבינה של התפ"א הניח שמה בעת הסתלקותה משם. והנה אור הבינה הזה היה לו שם קומת כתר, כי כל הע"ס דהתפ"א היה להם קומת כתר, כנודע. והנך רואה גודל החשיבות של הרשימו הזו שנשארה בכלי דבינה. ועם כל זה נעשתה לנוקבא לזכר דכלי דבינה שהוא חסר אפילו מג"ר דבינה כנ"ל. והיה זה מטעם, שהרשימו זו אורה מועט מאד, כי כל האור שלה כבר נסתלק, והיא רק רשימו, שפירושו אור מועט מאד, המוכרח להשאר אחר כל אור בעת שמסתלק מהמקום שהיה בו וע"כ מתוך שהרשימו היא חסרת אור ע"כ נעשתה לבחינת נקבה אל אור הזכר הנ"ל הנמוך בהרבה הימנה, כדי לקבל ממנו אור. והבן זה.

עתה תבין היטב סוד הה' הנ"ל, שנאצלה מזכר ונקבה הללו. כי הו' קטועה בלי ראש העומד בתוך הה' הוא בחינת הזכר שבהתולדה הזאת, כי הוא בחינת ו"ק דקומת בינה וחסר בחינת הראש דקומת בינה, כנ"ל, וע"כ גם הו' שנמשך ממנו, הוא קטועה בלי ראש. והד' המקפת על גבי הו' קטועה הזו אשר בהה', היא בחינת הנקבה אשר בתולדה הזאת, ונבחנת כמו הראש על גבי הו' קטועה, להיותה


כולה בחינת ג"ר, כנ"ל, אלא שחסר לה אור, שזה יש לו להו' קטועה, שכל אורה אינו רק ממה שמקבלת מהו' קטועה הזה. ולפיכך היא נקראת בשם דלת, להורות שהיא דלה וריקה משפע מבחינתה עצמה אלא שצריכה לקבל מהזכר שלה.

והנה סוד ההפסק שנעשה ברגלה השמאלי של הה' יורה שהיא נפסקה לב' מדרגות נבדלות זו מזו, וזהו שנעשה עתה ע"י עלית אור היסוד אל ספירת ההוד, כנ"ל. כי ידעת ב' מיני אורות שישנם בהכלי דיסוד, הא' הוא בחינת הדינין שנשארו בהוד אחר שנעלמו שם הארת הג"ר, כנ"ל. וב' הוא אור הה' שנמשך אליו מהזו"ן שבבינה כנ"ל. והנה אחר דמטי האור בהוד, שהוא בחינת הארת הג"ר שנפרשו מאור היסוד, בעת היות האור ההוא בהוד, כי ע"כ ירד שאריתו להיסוד, נמצא עתה כאשר ירד שוב האור ההוא לההוד, הנה השארית שירד להיסוד, ודאי חזר לשורשו להוד, שיש לו עתה שוב שמה ההארת ג"ר שלו, והנה האור הזה בעת שעלה, לקח עמו גם את בחינת הו' קטועה שבתוך הה' שבהיסוד והעלהו לההוד. באופן שב' אורות עלו מהיסוד הא' הוא אור המלכות הנ"ל דהיינו השארית שלקח מקודם מההוד. והב' ו' קטועה שבתוך הה'. וטעם הדבר הוא כי אע"פ שהו' ההוא אינו כלל מבחינת ההוד, עכ"ז עלה שמה, והוא מטעם, מחמת היותו מחובר מקודם, באור המלכות כדי למתקה, כנ"ל. שאור המלכות הוא בחינת ה"ג והה' הוא בחינת ה"ח והם נמתקו זה בזה ע"ש. והנה המיתוק הזה בא רק מן הו' שבתוך הה' להיות שהוא האור כולו שבתוך הה', אלא ודאי שלקח גם מן הד' את הארת הג"ר שבה, דהיינו רק בזמן דלא מטי בהוד והוא היה בהיסוד בלי הארת ג"ר. אמנם עתה שחזר ומטי הארת ג"ר בהוד הרי, שאינו צריך יותר להארת ג"ר שבבחינת הד' וע"כ לא לקח בעת עלותו שמה רק בחינת


חלק ה'    עץ חיים         מטי ולא מטי      שלט

 

ביסוד כי עלה בהוד, ואז הופך פניו ונותן אור למלכות למטה במקומה, ואז

אור פנימי


 

הו' ולא בחינת הד' המקפת עליו. ותדע שבחינת הד' ההיא המקפת עליו, ירדה ונתלבשה בכלי המלכות.

ועתה מובן היטב ספירת המלכות כי הכלי שבה, הוא כלי מלכות שנמשכה מכלי דהוד, כנ"ל. והאור שבה הוא בחינת הד' המקפת על הו' מבחינת הה' הנמשכת מזו"ן דבינה כנ"ל. אמנם אור המלכות בעצמה הוא שנתלבשה כאן בכלי של היסוד, כנ"ל. וע"כ נקראת המלכות אספקלריא, שאינה מאירה. כדברי הרב לעיל בחלק ד' ע"ש.

והנך מוצא שד' זכרים וד' נקבות יש בהתפ"ב הזה. ב' זוגות הראשונים הם זו"ן דכתר וזו"ן דחכמה. ובהם הזכרים חשובים יותר מהנקבות, כי הזכר דכתר הוא מבחי"ד דהתלבשות, אבל הנקבה דכתר הוא רק מבחי"ג. וזכר דכלי דחכמה ,הוא מבחי"ג, אבל הנקבה דכלי דחכמה היא מבחי"ב, הרי שהזכרים גדולים מהנקבות. אבל עכ"ז בשניהם נמצאים הזכרים ונקבות בכלי אחד, כי יש להם קרבה זה לזה מחמת שהזכרים הם מהרשימות שנשארו אחר הסתלקות של התפ"א, וע"כ הם חסרי אור, אבל הנקבות הם מהתפשטות הב' החדש והם מלאים אור.

אבל הזכר והנקבה דכלי דבינה נמצאת הנקבה גדולה מהזכר, כי הזכר הוא בחינת ו"ק של הבינה, והנקבה היא בחינת ג"ר של הבינה, ועכ"ז שניהם בכלי אחד מחמת שהנקבה היא מהרשימו והיא חסרה אור, והזכר בא מהזווג של הזו"ן דחכמה וע"כ הוא מלא אור. וכן הזכר שבבלי דכתר, אע"פ שהוא רשימו, הנבחן לחסר אור, הנה חסרון זה אמור רק לענין ג"ר שלו, אמנם מלא אור מבחי' ו"ק.

אמנם הזכר והנקבה של הו"ק, יש בהם הבנות מרובות. כי הזכר שהוא אור הז"א הוא נאצל ע"י החכמה, שהוא אור החסד שבכלי דבינה ואח"כ נתפשט להכלי דז"א, כנ"ל.


אבל הנקבה היא תולדה של הבינה, דהיינו הה' שנאצלה ע"י זו"ן של הבינה.

אמנם יש להבחין שם עוד בחינת זכר ונקבה, והיינו הזכר ונקבה אשר ביסוד ומלכות, ושם הזכר קטן מן הנקבה, כי הזכר הוא בחינת הו' בלי ראש שבתוך הה' הנמשך מן הזכר של הבינה שהיא בחינת ו"ק, כנ"ל. ועם כל זה אינם בכלי אחד אלא הזכר הוא בכלי העליון שהוא היסוד. והנקבה היא בכלי התחתונה שהיא המלכות.

והנה ב' בחינות הזו"ן הנ"ל אשר בתוך הז"ס תחתונות, נחשבים פעמים לאחת ופעמים לשתים. כי בגדלות יש להנקבה כל הה' הנ"ל, וכל הו"ק נחשבים אז להזכר של זו הה' אבל בקטנות, נחשב רק היסוד לבחינת הזכר והמלכות אין לה אז, רק הד' אשר בהה', כי הו' קטועה נוטל היסוד. וגם בזה יש שינוים מרובים ואין כאן המקום להאריך.

עוד צריכים להבחין כאן, כי יש ג' חלוקות בז' התחתונות, שהם בחינת ראש תוך סוף: הא' הם חסד וגבורה, והם בחינת ראש הו"ק. הב' הם ת"ת ונצח, והם בחינת תוך הו"ק. הג' הם הוד, יסוד, מלכות, והם בחי' סוף הו"ק. וענין המטי ולא מטי תלוי רק בכתר וחכמה. והוא מסבה שהאחור דכתר מונע הארת ג"ר מכל הפרצוף, וע"כ אי אפשר שיהיה הארת ג"ר בהפרצוף, זולת בביטול שליטת הכתר, והיינו ע"י הזדככות העביות שבהמסך שבו, השייך לקומתו, ואז מסתלק האור מהכתר, ושאריתו מטי בחכמה, שממנה מופיע הארת הג"ר בהפרצוף.

ולפיכך, אם מטי בכתר, נמנע כל הארת ג"ר אפילו מהחכמה, וע"כ שולטים אז בחינת הו"ק דז"ס תחתונות דהיינו הו"ק דראש שבהם, שהוא ספירת הגבורה. והו"ק דתוך שבהם, שהוא נצח. והו"ק דבחינת הסוף שבהם, שהוא יסוד.

ואם ל"מ בכתר, שאז מטי בחכמה אז


שמ  חלק ה'                 תלמוד עשר הספירות        מטי ולא מטי

 

הוי מטי במלכות. והרי עתה נשלם בחינות הראשונות, שהוא מציאות התפשטות. והנה הגיעו כל יוד אורות עד המלכות.

 

מז) ועתה הבחינה הב' היא פשוטה. כי עתה חזר להיות מטי בכתר,

אור פנימי


 

מגיע שליטת הארת ג"ר ברת"ס דז"ס התחתונות, דהיינו: בחינת הארת ג"ר דראש שלהם, שהוא החסד. ובחינת הארת ג"ר דתוך שלהם, שהוא הת"ת. ובחינת הארת ג"ר דסוף שלהם, שהוא ההוד. שמשם מגיע בחינת ג"ר בלי ו"ק להמלכות, המכונה ד' שעל גבי הו' הנמצאים בציור אות ה'.

וענין ד' זאת, פירושה הפסק אור מהפרצוף. כי נזדכך כל העביות אשר בהמסך, ונפסק הזווג, ואין שם עוד או"ח להלביש האו"י, ונפסק ג"כ האו"י. וכל הספירות חוזרים להמאציל. דהיינו ע"י התכללות כל הרשימות שבהם בתוך המסך, כי רק המסך עולה להמאציל, כמ"ש בחלק ד' בהסתכלות פנימית, ע"'ש.

והרי עתה נשלם בחינה הראשונה, שהיא ציאות ההתפשטות. כלומר מציאות התפשטות ב' המכונה פרצוף ע"ב דא"ק.

והנה הגיעו כל יוד אורות עד המלכות. כלומר שהגיע ההזדככות עד קומת המלכות. אשר אז נמצא המסך נקי מכל עביות שמבחינת הגוף, עד שצורתו שוה לבחינת המסך של מלכות של ראש, שזה נבחן שעלה שם ונכלל בהזווג דלא פסיק בהמלכות של ראש. אשר אז חוזרים ומתעוררים הרשימות של ספירות הגוף הכלולים בו בכל מדת עביותם, ושוב מתעבה בעביות שמבחינת הגוף, ובזה חזר ונשתנה צורתו מהמלכות שבראש, ונבחן ע"כ, שיוצא משם ונבדל לעצמו, ואז יוצא עליו זווג עליון, וממשיך קומה חדשה של ע"ס אל הגוף. כמ"ש בחלק ד' ע"ש.

ונתבאר שם שבחינה אחרונה אינה מנחת רשימו. וכיון שבחינה אחרונה שבכאן היה הבחי"ג, נמצא שבחינה ג' לא הניחה


רשימו, וע"כ אינה כלולה בהמסך, והרשימו היותר גדולה שבו הוא בחינה ב', ולפיכך כשחזר המסך ונתעבה מתוך התכללותו בהזווג של ראש, לא היה יכול להתעבות יותר אלא עד בחי"ב, ונמצא הקומה שיצאה שם, לא הגיע אלא עד קומת הבינה. כנודע. וזהו הבחינה הב' של התפשטות האור, אחר הסתלקותו פעם שנית.

מז) הבחינה הב' היא פשוטה, כי עתה חזר להיות מטי בכתר: כמו שנתבאר בדיבור הסמוך, שאחר הסתלקות הב' שנעשה, חזר המסך עם הרשימות הכלולות בו, אל המסך שבמלכות של ראש, ושם יצא זווג חדש על המסך הזה, ומתוך שלא היה בו אלא עביות של בחי"ב, ע"כ לא המשיך רק קומת בינה, וקומת בינה הזאת חזרה ונתפשטה אל הגוף אל הכלי דכתר, וזהו מטי בכתר, דהיינו אור הבינה בכלי דכתר.

והנה גם כאן הכלים קדמו לאורות כי כל אלו הכלים שנשארו ריקנים אחר הסתלקות הב' הנ"ל דפרצוף ע"ב, נמצאים עוברים אל פרצוף החדש הזה. כמ"ש לעיל אצל הע"ב, אשר כל הכלים הריקנים, שנשארו אחר הסתלקות הא' עברו אל התפ"ב שנקרא ע"ב, כן הדבר גם כאן. וכן כל ד' הבחינות של זכר ונקבה שהיו בפרצוף ע"ב, נוהגים ג"כ כאן אלא בשינוי קומה, משום שאין כאן אלא קומה קטנה בכללות הפרצוף.

ונבאר ד' הזוגות של זכר ונקבה, שיש בהפרצוף הזה. כי אותו קומה של אור הבינה שירדה אל הכתר, כנ"ל, היא בחינת הנקבה של הכלי דכתר. וכמו שבפרצוף ע"ב נעשה הרשימו של בחי"ד דהתלבשות, לבחינת הזכר דכלי דכתר דע"ב, (כנ"ל דף רצ"ד ד"ה לא מטי בכתר, עש"ה באור פנימי. וכל דברי הרב


חלק ה'             עץ חיים            מטי ולא מטי        שמא

 

ואז לא מטי בחכמה ובינה וחסד, ומטי בגבורה, ולא מטי בת"ת ומטי

 

אור פנימי


 

שם נוהגים גם כאן. ע"ש באו"פ דף רצ"ז ד"ה שמזדכך) אותו הדבר הוא גם כאן, אשר הרשימו של בחי"ג מבחינת התלבשות שנשאר בהכלי דכתר של פרצוף ע"ב, הוא נעשה כאן לזכר דכתר של פרצוף דקומת בינה הזה, שהוא מקבל מן אור החכמה שעלה תחת המלכות של ראש דע"ב בעת הסתלקות הב' ולא חזר לגוף דפרצוף הבינה. דהיינו לגמרי דוגמת הזכר דכתר של פרצוף הע"ב. ולפיכך גם הכתר של פרצוף הבינה, מונע את הארת הג"ר מהפרצוף, משום שאור החכמה שמתחת המלכות של ראש, נמצא אחוריו למטה שפירושו מבלי להתפשט להגוף, והוא שולט על הכלי דכתר, שגם הוא פונה אחוריו למטה, ואינו מאיר רק הארת ו"ק, ומונע הארת ג"ר מהפרצוף. וזה אמרו "מטי בכתר ואז לא מטי בחכמה בינה וחסד" כי האחורים של כלי כתר מונע כל הארת ג"ר מהפרצוף, ואפילו מהכלי דחכמה, ומכ"ש להארת ג"ר של הראש תוך סוף דז"ס התחתונות. וזה אמרו "ומטי בגבורה ולא מטי בת"ת ומטי בנצח ולא מטי בהוד ומטי ביסוד ולא מטי במלכות" דהיינו כי אז מגיע האור להכלים דו"ק של הראש תוך סוף דז"ס התחתונות, שהם ספי' הגבורה, וספי' הנצח וספי' היסוד. כנ"ל. והכלים דג"ר דז"ס התחתונות שהם: חסד, ת"ת, הוד, לא מטי האור בהם. כי האחורים דכתר מונע הארת ג"ר מהם. כמבואר.

חוזר כמתחלה. כי בשעה דלא מטי בכתר כי נזדככו הבחינה ג' ובחי"ב שבו, ואור כתר חוזר למקורו, הרי פסק כח שליטתו של הכתר, ואז יורד השארית שלו להחכמה, ונמצאים הכלים דהארת ג"ר שברת"ס דז"ס, שמשיגים את שליטתם, שהם: חסד, ת"ת הוד. והמלכות מקבלת את בחינת הד' שלה כמ"ש לפנינו.

ועתה נבאר, את הזכר ונקבה דכלי דחכמה. כי הזכר והנקבה שבכלי דכתר מזדווגים, ומולידים זכר ונקבה דוגמתם: שהזכר, נמשך


מצורת הזכר, דהיינו בחינת ו"ק בלי ג"ר, כי אור החכמה העומד תחת מלכות דראש, נמצא אחוריו למטה כלפי הנאצלים שבגוף, וע"כ, אין בהזכר דכתר אלא ו"ק בלי ג"ר, כנ"ל, וע"כ, גם בהזכר הנולד ממנו, אין בו רק ו"ק בלי ג"ר. וגם הנקבה דכתר נותנת מצורתה אל הנקבה שנולדה ממנה, שהוא בחינת אור הבינה ואח"כ מזדככת הכלי דכתר והופכת פניה למטה, דהיינו שמזדכך לבחי"א ונותן את ג' האורות האלו אל הכלי דחכמה. שהם: הזכר, שהוא בחינת ו"ק דחכמה, ונקבה, שהיא בחינת אור בינה וקומה של בחי"א, שהוא אור החסד, הכולל את ז"ס התחתונות. דהיינו לגמרי על דרך שנתבאר באצילות זו"ן דכלי דבינה, אצל פרצוף הע"ב, הנ"ל. וכל ההפרש הוא, שכאן ירדו המדרגות וכל בחינות האור שבכלי דבינה דע"ב, נמצאים כאן בכלי דחכמה. והכלי דבינה, נכללת כאן עם הכלי דחכמה. אמנם כן נשארו בהבינה רשימות זו"ן מזמן שהיתה בפרצוף ע"ב, מטרם הסתלקות הב', אבל אינם עולים בשם, להיותם בחינות שוות עם הזו"ן שבכלי דחכמה כנ"ל.

וכמו כן אותו הזווג, שהיה בזו"ן דכלי דבינה שבפרצוף ע"ב, שהולידו ה' אחת, אשר ירדה עם אור הז"ס תחתונות, עד שהגיעה אל היסוד ומלכות, שהו' שבה נטל היסוד, והד' שבה נטלה המלכות. כן ממש נזדווגו כאן בפרצוף הבינה, הזו"ן שבכלי דחכמה. והולידו ג"כ ה' אחת, שירדה עם הז"ת מכלי אל כלי, עד שהגיעה להכלים דיסוד ומלכות אשר הו' שבה נטל היסוד, והד' שבה נטלה המלכות.

והנה נתבארו ד' הזכרים וד' הנקבות שבכלים דע"ס של פרצוף החדש שבכאן, מקומת הבינה. כי הזכר של כלי דכתר, הוא בחינת ו"ק דחכמה, והנקבה דכתר, הוא קומת הבינה. והזכר ונקבה שבכלי דחכמה


שמב חלק ה'       תלמוד עשר הספירות        מטי ולא מטי

 

בנצח, ולא מטי בהוד ומטי ביסוד, ולא מטי במלכות. ואחר כך חוזר כמתחלה.

 

מח) והרי עתה כמה בחינות: הא', כי לעולם חשק אור התחתון להדבק בעליון, וכאשר הוי מטי ביסוד הוי לא מטי במלכות, כי אז אור

אור פנימי


 

הם ג"כ ו"ק דחכמה להזכר, וקומת בינה להנקבה, ואע"פ, שבכל מקום נחשבים התולדות בחינת ו"ק כלפי המולידים שלהם, מ"מ, כאן כיון שהזכר דכתר, אורו עצום ורב, ומה שמכנים אותו בשם ו"ק דחכמה הוא מחמת האחורים דאור חכמה שבראש השולטים עליו, שלא להשפיע רק ו"ק, וע"כ התולדה שלו נחשב ג"כ לו"ק כמותו, מאחר שהוא בא בכלי דחכמה שאין לו שום אחורים. וכן הנקבה נחשבת לקומת בינה, כמו הנוקבא דכתר שהולידה אותה, מטעם שיש לה בכלי דחכמה גם רשימו דקומת בינה שנשאר שם מזמן התפשטות הע"ב, שמתחבר עם הנוקבא הזו, ומשגת ע"כ, גם היא קומת בינה. ונתבאר שגם בחינות הזו"ן דכלי החכמה נמצא ו"ק דחכמה להזכר, וקומת בינה להנקבה, בדומה להזו"ן דכתר.

והזו"ן דכלי הבינה: כבר נתבאר שהם בחינות הרשימות שנשארו מזמן התפשטות הקודם דע"ב. והם נכללים עם הזכר ונקבה דכלי דחכמה, בהיות בחינתם קרובים זה לזה.

והזו"ן דז"ת: הזכר שבהם הוא אור החסד שנאצל ע"י הזו"ן דכלי דכתר אחר הזדככותם לבחי"א, כנ"ל. והנקבה שבהז"ת היא הה' הנ"ל, שנאצלה ע"י הזו"ן שבכלי דחכמה. וה' זו נחלקה ג"כ לזו"ן, דהיינו לו' וד' שהו' נתלבש בהכלי דיסוד. והד' בכלי המלכות. והם בחינות זו"ן קטנים אשר בז"ת.

והנך מוצא שכל דרכי האצילות שהיו בהתפ"ב הנקרא ע"ב דא"ק, היו ג"כ בפרצוף הבינה דא"ק, רק בירידה של מדרגה אחת: כי בחינת הזו"ן דחכמה דע"ב, נתעלו בפרצוף הבינה לזו"ן דכתר. ובחינת הזו"ן דהבינה דע"ב נתעלו כאן לזו"ן דחכמה. וכן אור


הז"א שנאצל בפרצוף ע"ב מהכלי חכמה נאצל כאן מכלי הכתר. וכן הה' שנאצל מהכלי בינה אצל פרצוף ע"ב, נאצלה כאן מהכלי דחכמה. וכו' עד"ז. וכל זה נמשך, מכח ירידה הכללית, שהיה כאן אשר חכמה נשארה בהראש ולא בא ונתפשט לגוף רק אור הבינה לבד. ונמצא אור הבינה נתלבש בכלי דכתר ואוד הז"א בא לכלי דחכמה, דהיינו אחר שנזדככו הזו"ן דכתר לבחי"א, כנ"ל. ואור המלכות בכלי דבינה, כי אותה הה' שנאצלה מהחכמה באה לכלי דבינה, ומשם נתפשטו להז"ת. כמ"ש.

ועתה נבאר את הסדר של מטי ולא מטי הנוהג בפרצוף הבינה דא"ק הנק' ג"כ פרצוף ס"ג דא"ק. וענין המטי ולא מטי הקבוע תמיד בפרצוף זה. והנה כבר ביארנו לעיל סדר התפשטות הראשון של זה הפרצוף (דף ש"מ ד"ה הבחינה הב' באו"פ עש"ה) ונתבאר שם שבשעה שנתפשט קומת הבינה אל הפרצוף ומטי אור הבינה בכלי דכתר, הנה אז הגיע האור לכל הכלים דשליטת הו"ק שבהפרצוף, לפי מה שנתרשמו בזמן התפ"ב מטרם הסתלקותו, כי הם הכלים שבאו בפרצוף הבינה הזה, ולכן הגיע האור לג' כלים דבחינת אחורים שבראש תוך סוף שבז"ת, שהם: גבורה, נצח, יסוד. ונמשך הארתם עד שנזדכך הזו"ן דכלי דכתר לבחי"א, וזו"ן האלו עלו לשורשם, ואז מטי בחו"ב דהיינו בהזו"ן שבחכמה ובינה, שהם בחינת ו"ק דחכמה לזכר ובחינת קומת בינה להנקבה, כנ"ל. ואז הגיע הארת ג"ר להפרצוף, ומטי בכל הכלים דפנים שיש ברת"ס שבז"ת, שהם: חסד, ת"ת, הוד, ואור הד' למלבות.

ואין להקשות מאחר דלא מטי בחכמה


חלק ה'             עץ חיים             מטי ולא מטי        שמג

 

המלכות עולה שם ביסוד, מחמת החשק. וכן בכל שאר הספירות, חוץ מן החסד עם הבינה, כי כאשר הוי לא מטי בבינה, אז הוי לא מטי בחסד, מפני ב' מרחקים. וכשהוא מטי בבינה אז הוי ג"כ מטי בחסד, כי אין שוה אור חסד לכל אור בינה. אמנם אותו רגע לבד שיורד בינה במקומה, אז מוצאת החסד במקומה, וברגע, יורד החסד למקומו וזה ענין, שהו"ק הם בפ"ע מדריגה א', ואינם יכולים להדבק בבינה, שהיא מג''ר, גם ענין

 

אור פנימי

 


מטרם שנזדכך הכלי דכתר לבחי' א', שאז הפך פניו ונתן אור החסד אל הכלי דחכמה, א"כ גם הזו"ן דחכמה היו צריכים להתמעט לבחי"א. והענין הוא, כי הכלי דכתר השפיע את הזו"ן להכלי דחכמה מבחינת הארה, מטרם שנזדכך לבחינה א', "ד שכתב הרב אצל הזכר דהכלי דבינה הנאצל מהכלי דחכמה בזמן התפ"ב, בדף שכ"ב אות ל"ח ובאו"פ דף שכ"ב ד"ה והאור). שרק אחר שירדו הזו"ן אל הכלי של החכמה, נזדכך הכלי דכתר והוריד את הבחי"א, דהיינו אור החסד, להכלי של חכמה. והנה יש עתה בכלי זה ג' אורות שהם: זכר בו"ק דחכמה, ונוקבא בקומת בינה, ואור החסד, שהוא אור הז"א. גם ידעת שזו"ן דחכמה נזדווגו והולידו ה' שהיא בחי' הנקבה לאור החסד. שבאה לכלי דבינה כנ"ל. ואז הזו"ן דחו"ב נזדככו מבחי"ב לבחי"א, והפכו פניהם למטה כנ"ל אצל התפ"ב, ונתנו את אור החסד עם הה' הנ"ל אל הכלי דחסד, ואז עלה הגבורה להכלי דחסד, והכלי דגבורה הפכה פניה למטה ונתנה את שארית שלה בהארת ג"ר אל הת"ת. ואז לא מטי בנצח, כי עלה אל הת"ת והפך פניו למטה. ונתן שאריתו להוד בהארת ג"ר, ואז לא מטי ביסוד כי עלה להוד, ואז הפך היסוד פניו ונתן שאריתו אל המלכות, שהוא הד' של הה' הכל כנ"ל.

גם צריך שתזכור מ"ש הרב לעיל שהכלים האירו זה לזה, בטרם שהפכו פניהם לנתינת האורות, משום שכולם קומתם שוה, דהיינו שנתנו את הה' הנולדה מזווג זו"ן הנ"ל, זה לזה, מטרם שהפכו פניהם, ורק הבינה לא


יכלה ליתן את הה' הנ"ל להחסד, מטרם שהפכה פניה, משום שיש הפרש הקומה בין הבינה להכלי דחסד, שזה ג"ר וזה ו"ק, משא"כ, בין הכלים דז"ת גופייהו, שקומתן שוה (עי' דף שכ"ב אות ל"ח בדברי הרב) ולפיכך אחר שהגיעה הה' הנ"ל להכלי דחסד, הנה הכלי דחסד נתן אותה להכלי דגבורה, בטרם שהפכה פניה למטה, לכן אח"ז שהפכה פניה למטה נתנה את הה' הנ"ל יחד עם השארית שלה להכלי דת"ת. וכן הכלי דת"ת, נתנה את הה' הנ"ל אל הכלי דנצח, בטרם שהפך פניו למטה, ואח"ז שהכלי דנצח הפך פניו למטה, נתן את הה' הנ"ל יחד עם השארית שלו אל הכלי דהוד. וכן עד"ז, הכלי דהוד נתן את הה' לכלי דיסוד, מטרם שהפך פניו למטה, ואח"ז שהפך פניו למטה נתן את הד' מן אותה הה' אל הכלי דמלכות.

וכבר ידעת ב' הענינים שיש בדבר הפיכת פנים למטה (עי' באו"פ דף שכ"ח ד"ה וצריך שתזכור) הא' הוא מבחינת הכלי, שמהפכת מקום ההשפעה שלה מהארת ו"ק להארת ג"ר או להיפך. והב' הוא מבחינת המסך, שגדלות העביות שבו הוא הפנים והתמעטות העביות, הוא הפיכת פנים. עש"ה. והנה בכל הכלים דז"א שקומתם שוה, מבחי"א, הנה הפיכת פנים שבהם, רק מבחינת הכלים לבד, אבל המסך לא נזדכך בעת הפיכת פנים. לבד בהפיכת פנים ביסוד, שאז כבר נזדכך גם המסך דבחי"א לקומת המלכות, באופן, שאחר שהגיע אור הד' להמלכות, גם המלכות נזדככה, וכל העביות פסק מהמסך, ואז נתבטל הזווג, ונסתלק כל האור מן הפרצוף. אשר


שמד   חלק ה'    תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

מטי ולא מטי בג"ר, הוא בענין אחר, כי כאשר הוא מטי בכתר, אז עולין שניהן חו"ב למעלה בכתר. ולטעם זה, נקרא ג"ר חשובים כאחד. וכשלא מטי בכתר, אז הוי מטי בחכמה. ומהראוי, שתשאר שם הבינה ותהיה לא מטי בבינה, רק משום כי חפץ חסד הוא, כנ"ל, הוי מטי גם כן בבינה.

 

אור פנימי


 

אז עולים כל האורות בבחינת מ"ן אל הכלי דכתר אל הזו"ן דכתר אשר שם, ואז המסך שלהם חוזר ומתעבה לבחינה ב', ונמצא שוב מזדווג עם אור העליון, וממשיך שוב קומת בינה כמתחלה. והוי מטי אור הבינה בכלי דכתר, ומטי ג"כ בגבורה נצח יסוד. ולא מטי בחכמה בינה חסד ת"ת הוד מלכות.

ואח"ז, שוב מזדכך המסך דבחי' זו"ן דכתר, ואז מטי בחו"ב וחסד ות"ת והוד ומלכות. ולא מטי בכתר גבורה נצח יסוד. וכיון דמטי למלכות אז נפסק הזווג, ומסתלקים האורות ועולים לכלי דכתר, בסוד מ"ן, אל הזו"ן אשר שם, ושוב נמשך קומת בינה להכתר וחזר ומטי בכגנ"י, ולא מטי בחבחתה"מ וחוזר חלילה כמתחלה, כי כן האורות מתגלגלים בפרצוף הזה תמיד: פעם בכגנ"י ופעם בחבחתה"מ, כשלהבת הנר המתנועעת לכאן ולכאן.

וטעם הדבר, הוא משום שהמסך דבחי"ב הוא מסך קלוש, להיותו בבחי' אחורים דבינה אל החכמה, ושואב משם את כחו, וכבר ידעת שבחינת אחורים דבינה על החכמה, נשרש עוד בבינה של האו"י, שפונה אחוריה אל החכמה, וממשכת חסדים מכתר, בסוד י' ונ' של הצדיק שהם הפכים זה לזה. וע"כ הוטבע בהבינה החשק אחר החסדים, ולבחור יותר באור דחסדים מבאור החכמה. בסוד הכתוב, כי חפץ חסד הוא כדברי הרב (לעיל דף של"ג אות מ"ג). וע"כ אחר שנעשה הזווג על המסך של בחי"ב, והאור מתפשט אל הפרצוף, וכבר יש להבינה אוד דחסדים בשפע, הנה אז מתחלש המסך ומזדכך, משום, שגם האחורים דאמא על החכמה מתבטל ג"כ, שאע"פ שהיא מעדיפה אור חסדים על אור חכמה, הנה זה רק בשעה שיש צורך לאור דחסדים, אבל


אחר שכבר יש אור דחסדים בשפע, היא פונה עצמה בחזרה אל אור החכמה, ומבטלת האחורים שלה, וממילא גם המסך הנסמך על האחורים האלו מזדכך גם הוא, ובסדר המדרגות עד שמזדכך לבחי' הכתר שאז נפסק הזווג ומסתלקים האורות מהפרצוף והרשימות שלהם עולים אל הכלי דכתר כשהם כלולים בהמסך שנזדכך, והנה אז שוב מרגשת הבינה את חוסר של אור חסדים וחוזר האחורים שלה על חכמה למקומו ואז שוב מתעבה המסך של הבחי"ב אשר שם, מכח האחורים דבינה, וחוזר הזווג מחדש, וממשיך הקומה דבחי"ב, וחוזר האור דחסדים בשפע אל הפרצוף, ואז שוב הבינה מבטלת את האחורים שלה, שעל החכמה, ושוב המסך מזדכך עד שמזדכך כולו, ושוב פסק אור חסדים, ושוב עולים הרשימות השוקקות, לבחי' מ"ן, אל הכלי דכתר, ושוב מרגשת בחוסר החסדים, ומחזרת האחורים שלה על החכמה, אשר אז חוזר המסך ומתעבה לבחי"ב ומזדווג עם אור העליון וכן חוזר חלילה כמו שלהבת המתנענע לכאן ולכאן.

 

והנה נתבאר, איך המטי ולא מטי שבפרצוף הזה הוא קבוע וקיים תמיד. וכשמטי הקומה דבחי"ב אל הכלי כתר, מטי ג"כ בגבורה נצח יסוד, כנ"ל, שהם בחינת אור החסדים בלי הארת ג"ר כנ"ל, אבל הוא בשפע גדול, להיותם נמשכים מהכלי דכתר. שמשום זה הבינה מבטלת את האחורים שלה, והמסך מזדכך, ואז מטי בחכמה ובינה ומגיע הארת הג"ר להפרצוף, ומטי ג"כ בהכלים דפנים של הז"ת, שהם: חסד ת"ת הוד, עד דמטי למלכות, שאז כבר פסק עביותו של המסך, ונפסק הזווג, ועולה המסך עם הרשימות של האורות, לכלי דכתר, מטעם השואת הצורה,


 


חלק ה'           עץ חיים  מטי ולא מטי       שמה

 

מט) גם דע, כי שיעור הזמן אשר לא מטי האור בספירה הוא רגע אחד לבד, וז"ס כי רגע באפו. כי הסתלקות האור, שהוא לא מטי, היה מחמת זעם, ואף מחמת התחתונים שאין בהם כח, אך המשך בחינת מטי, שהוא חזרת האור למטה להחיות העולמות, אין בהם שיעור, כי כפי מעשה

אור פנימי


 

כנודע, ואז מרגשת הבינה את חוסר החסדים, ושוב מחזרת את אחורים שלה על החכמה כבתחילה, ושוב מתעבה המסך לבחי"ב, ומזדווג עם האור העליון, ומטי שוב קומת אור הבינה אל הכלי דכתר, ושוב מטי בכגנ"י, ול"מ בחבחתה"מ, וחוזר חלילה, כנ"ל.

מט) שיעור הזמן אשר לא מטי האור בספי' הוא רגע א': כלומר שיעור הזמן של הסתלקות האור מכל הפרצוף, הוא רגע, והיינו הזמן של עליות האורות למ"ן, אל הכלי דכתר, להזו"ן אשר שם, כי אז אין זווג בהפרצוף, מחמת שהמסך נזדכך מכל עביותו כנ"ל, וע"כ נבחן לבחי' זמן של זעם. ומשמיענו בזה, אשר ענין המטי ולא מטי שבהפרצוף, נמצא מתגלגל לכאן ולכאן בלי הפסק, כי באותו רגע דלא מטי במלכות, תיכף עולים האורות לזו"ן דכתר, והאחורים דבינה תיכף שבים למקומם, וחוזר העביות דבחי"ב, ומטי תיכף האור של קומת בינה להכתר. באופן שכל הענין הזה דומה, כמו שלהבת המתנענע לכאן ולכאן. כי ענין החושך הנעשה בפרצוף בזמן עליות האורות למ"ן, ובטרם שנעשה הזווג, הוא זמן קצר מאד.

מחמת זעם ומחמת התחתונים שאין בהם כח וכו' וכדי לעשות כלי. כל אלו ג' הטעמים הם דבר אחד, והוא מ"ש חז"ל, בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין (עיין באו"פ חלק ד' פ"א סעיף ד') פירוש, כי שורש מדה"ד היא בחי"ד, והיא שיצאה בתחלה בהתפ"א, שלא היה שם אלא כלי אחת של המלכות מבחינת העביות דבחי"ד, וז"ס עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין. אלא שראה שאין העולם מתקיים, שאין כח בהתחתונים לקבל האור מבחינת


מדה קשה כזו, ע"כ שיתף עמה מדת הרחמים, שה"ס בחינת הבינה שנקראת בכל המקומות, מדת הרחמים, כנודע. שעל זה רמזו בזוהר רות בסו"ה ותלכנה שתיהם, שהם ב' ההין של שם הויה שנכללו כאחד. ע"ש. והוא כמבואר כי ה' הראשונה של שם הויה היא בחינת בינה וה' אחרונה של שם הויה היא בחינת המלכות, אשר לשם תיקון העולם נשתתפו שניהם יחדיו, דהיינו מדת הרחמים עם מדת הדין, כנ"ל.

והנה דבר השיתוף הזה לא נעשה בבת אחת, אלא לאט לאט בסדר השתלשלות הפרצופין והמדרגות, וכל המלאכה הזו נעשה ע"י הסתלקות האורות. כי בזמן הסתלקות הא' כבר התחיל המסך דבחי"ד להתכלל בט"ס הראשונות, ע"י עליתו ממדרגה למדרגה עד ביאתו אל המאציל. וגם שם נעלם עיקר כח הדין מהמסך, כי בחי"ד לא הניחה רשימו להמשכת האורות, כנ"ל. ומתוך זה נעשה שורש לחילוק מדרגה על זכר ונקבה, כי לא חזר להתפ"ב אלא חצי רשימו של בחי' ד', דהיינו הרשימו דהתלבשות, והוא שנעשה לבחינת הזכר דכלי דכתר של התפ"ב, והוא נבחן אמנם לחצי דבר, להיותו חסר בחינת המשכת האורות וע"כ נעשה מחויב להמדרגה דבחי"ג שישלים אותו בבחינת המשכה. והבן, שמכאן נמשך הסוד בעולמות התחתונים שזכר בלי נקבה הוא פלג גופא. והנה זו"ן דכלי דכתר ההוא, הם התחלה לשיתוף מדת הרחמים בדין כי בחי"ג נבחנת למדת הרחמים כלפי בחי"ד. ודבר זה נמשך שם בכל הד' זוגות של זכר ונקבה אשר בהתפ"ב ההוא. ואח"ז בהסתלקות הב' נעלם ג"כ בחינת רשימו של המשכה דבחי"ג, ולא נשאר כי אם בחי"ב, אלא שהזכר דבחי"ג מבחינת


שמו חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

תחתונים כך יהיה. וזהו חיים ברצונו, כפי הרצון שיהיה אז, ר"ל כפי מעשה בני אדם, כך ימשך זמן החיים ההם. ואמנם לעיל ביארנו, כי הסתלקות הא' של האורות היה כדי לעשות כלי. והנה, כאשר חזרו האורות פעם ב', בהתפשטות ב', הנה היו חוזרים הכלים להתבטל כעת הראשון, לכן הוצרך שישאר אור הראשון שבכולם, שהוא אור הכתר, למעלה, ולא יכנוס בכלים אלו, ולא באו רק ט' אורות לבדם על סדר זה, אור החכמה בכלי של הכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכו' עד"ז. עד שנמצא, שאור מלכות נכנס בכלי יסוד. ועתה, אחר שלא חזר בכלי אותו אור הראשון הנוגע אליו, אשר תחלה נסתלק ממנו, אלא הגיע לו אור אחר זולתו קטן ממנו, ע"כ נשארו הכלים בבחי' כלים ולא חזרו להיות אורות כבראשונה. והנה כאשר התחילו האורות לכנוס בכלים, אז נכנסו הט' אורות בכתר, וזה נקרא מטי בכתר כנ"ל, ואחר כך נסתלק אור המגיע לכתר, שהוא אור החכמה, וזה נקרא לא מטי כנ"ל, ואין להאריך בזה, כי כבר הארכנו לעיל בחי' מטי ולא מטי די ספוקו. ואמנם, טעם למה עתה נכנסו כל הט' אורות יחד בכלי הכתר, משא"כ בהתפשטות א', כי נכנסו א' לא' כנ"ל, שנכנס אור המלכות בכלי של כתר, ואח"כ נדחה

אור פנימי


 

התלבשות נשתתף עמה בכלי דכתר, כנ"ל. ושיתוף הזה, נמשך גם כאן בכל הד' זוגות של זכר ונקבה שבפרצוף בינה הזה. אמנם עדיין לא היה יכול להגמר אלא עד יציאת הבינה מחוץ לג"ר, ולבא לבחינת ו"ק. ודבר זה הוכן ע"י המטי ולא מטי המתגלגל בפרצוף הבינה הזה, כמ"ש במקומו, ואז יצא עולם הנקודים, ששם כבר יצא הבינה מבחינת ג"ר לבחינת ו"ק, אלא ששם היה סוד שביה"כ, ונגמר הדבר בעולם התיקון בעולם האצילות. ששם יצא השיתוף דמה"ר במה"ד על כל שלמותו, כמ"ש בקומו.

והנך רואה איך המטי ולא מטי אשר בפרצוף הזה, הוא המקור לשיתוף מדת הרחמים בדין. וזה אמרו, שענין הסתלקות האור המתגלגל תמיד, מסבת המטי ולא מטי הוא ''מחמת זעם" כלומר מחמת תוקף הדין שיש בבחי"ד, ואין העולם מתקיים בו כנ"ל בדחז"ל. והוא מחמת התחתונים שאין בהם כח, שהוא ג"כ אותו הדבר, דהיינו שאין העולם


יכול להתקיים בו. והוא ''כדי לעשות כלי", דהיינו שהעצמות יוכל להתלבש בו, באופן, שלא יהיה עוד הזדככות והסתלקות האורות. שזה נעשה רק בגמר שיתופם של מדה"ר ומדה"ד יחד, ולא מקודם לכן, כי עד שם היו האורות הולכים ומסתלקים בכל פרצוף, כנ"ל, והכלים לא היו ראוים לתפקידם. וזה אמרו "כדי לעשות כלי. הרי שכל אלו ג' הטעמים שאומר הרב הם דבר אחד.

מעשה בני אדם כך יומשך זמן החיים ההם. והבן שאין הכוונה כאן על סדר אצילות הפרצופין מעילא לתתא, כי עדיין אין כאן בני אדם, שיוכלו לקלקל או לתקן. אלא הכונה היא על זמן הזה, אחר שד' העולמות כהלכתן, אז יכולים מעשה התחתונים להאריך החיים העליונים בהפרצוף הזה או ח"ו לקצר. והוא שהמעשים הטובים ממשיכים ריבוי השפע, ונודע שכל חידוש של השפעה, מחויב להמשך מא"ס ב"ה, באופן, שאם האדם גורם במעשיו לחידוש השפעה, היא נמשכת מא"ס


         


חלק ה'           עץ חיים  מטי ולא מטי           שמז

 

אור הזה למטה במקום החכמה, ואח"כ נכנס אור היסוד בכתר, וכן עד"ז, עד שנכנסו כל י' אורות כשיעור הי' כלים, הטעם הוא מובן עם הנ"ל, כי מתחלה שהיה אור הכתר עמהם, וגם כולם היו מאירים מצדו, לכן לא היה כח בשום כלי מהם לקבל בתוכו, רק אור א' לבד, אבל עתה שאור הכתר אינו נכנס עתה תוך הכלי, והוא נשאר למעלה והפך אחוריו למטה, כמ"ש בע"ה, לכן עתה יש כח ליכנס כל האורות ביחד תוך כלי א', כי כל הט' אורות הנכנסים עתה בכתר, הם קטנים מן אור הכתר הראשון, ויש כח לקבלם, וכן כשנכנסו כל הח' אורות בתוך כלי דחכמה, יש בה כח לקבלם, כי כולם קטנים מאור החכמה, ועד"ז בכולם.

 

*      נ) והנה כאשר חזרו האורות ליכנס, נכנס אור החכמה בכתר, ואז

אור פנימי


 

ב"ה ועוברת תוך עולם הצמצום ומשם לפרצוף הא' דא"ק ומשם לפרצוף הב' דא"ק ומשם לפרצוף הג' הזה, אשר קבוע בו ענין המטי ולא מטי, ומכאן ליתר המדרגות בד' העולמות אבי"ע, ובאה לעולם הזה לידי קבלה להאדם.

ולכן אם המעשה היא על כל שלימותה נמצא, שבשעה שהשפע עוברת בפרצוף הבינה הזה, והיא מתגלגלת שם על הדרכים של מטי ולא מטי, הנה אותה המדרגה שהשפע מיוחס אליה הנה כשהגיע הזמן של המטי באותה מדרגה, אינה עוברת משם במהרה, אלא מארכת לה הזמן, שבזה נמצאת השפע מרחבת זמן הקבלה גם בשעה שתגיע להאדם בעוה"ז, שזה נקרא, שהחיים של האדם מתארכים, ואם אמנם המעשה פגומה, אז נמצאת השפע שם בגלגול קצר מאד כי כשמטי השפע בהמדרגה המיוחס לה, אינה מארכת זמן, אלא תיכף באה במצב דלא מטי. שזה גורם שבהגיע השפע לעוה"ז להאדם, אינו יכול להחזיק בה אלא זמן קצר מאד. וז"ס שהרשעים קצרי ימים ושבעי רוגז. והבן זה. אמנם צריכים לזכור כאן המובן של זמן ברוחניות, שנתבאר בהסתכלות פנימית בחלק א' בסופו.

 

* עץ חיים שער ז' פרק ג' בד"ה ונחזור בא"ד.


נ) ג' מדרגות וזה לא שייך בג"ר: כבר נתבאר זה באו"פ לעיל על דברי הרב (דף שי"א) כי ב' תנאים מחויבים להשלמת הכלי: הא' הוא תשלום החצי דופן החיצון, שהוא בחינת המקום לקבלת או"מ. כי מתוך שאין לך אור שלא יהיה בו פנימי ומקיף, א"כ גם אין לך כלי שלא יהיה בו כלי פנימי וכלי חיצון, שיהיה מוכשר לקבל את ב' הבחינות שבאור. ולפיכך מכנה אותם הרב בשם ב' חצאי הדופן (לעיל ח"ד פ"ה אות ה') כי הוא תנאי מחויב בהדופן של הכלי כלומר בבחינת הכשר הכלי שיהיה ראוי לקבל איזה אור בתוכו. וזהו תנאי א'. ותנאי הב' הוא שיהיה פעם ריקן מכל אור ואפילו מבחי' או"מ. כי הסתלקות האור עושה אותו לכלי.

ולפיכך לא נעשו הכלים בהתפ"א רק להז"ת שהם זו"ן, כי המלכות שהשיגה נרנח"י פנימים בשלימות, בעת ההתפשטות, לכן בעלותה לז"א השיגה או"מ הא', ובעלותה לבינה השיגה או"מ הב', ובעלותה לחכמה, לא קבלה עוד שום אור יותר, כדברי הרב (ח"ד פ"ו אות טו) וע"כ בבואה לחכמה, שנתרחקה אז ג' מדרגות מהכלי שלה, שהם חכמה בינה ז"א, הנה נשלמו ב' התנאים


שמח       חלק ה'       תלמוד עשר הספירות     מטי ולא מטי

 

אור הכתר שבתוכו שנשאר בעת הסתלקות כנ"ל, כי אין הכלי נגמר עד התרחק ממנו האור ג' מדריגות וזה לא שייך בג"ר כנ"ל, אז נכנס אור הכתר, שנשאר שם תוך אור החכמה הנכנס עתה ומתלבש בתוכה, ונעשית נשמה אליה, לפי שהוא אור הכתר ונעשה דכורא והחכמה שסביבותיה נעשית נוקבא, ואז אור המובחר יותר מתלבש תוך החכמה, ומה שהחשיך מעט מחמת ריחוק האורות משם, זה ישאר בחי' כלי, לב' טעמים: א' מחמת התרחקות אור משם, גרם לו גרמת חשך. ועוד כי אפילו המובחר ממנו, מסתלק ומלבש תוך אור החכמה הנכנס שם, ואז נגרע אור הראשון הנשאר מן הכתר, ונעשית כלי לכתר, כי אור החכמה מפסיק ביניהן. באופן, כי אדרבה, ביאת האורות בהתפשטותם עתה, הוא הגורם בג"ר אלו להעשות כלי, ולא נעשו כלים בעת הסתלקותם, כנ"ל. ועוד טעם א', כי הלא כאשר אור בחי' הכתר נשאר למעלה, כנ"ל, כי מעולם לא נכנס עוד תוך הכלים אלו, רק נשאר בסוף הי' שרשים של האורות למעלה, והפך אחוריו

אור פנימי


 

הנ"ל, כי כבר השיגה את חצי דופן החיצון לקבלת הב' מקיפין. ואינה מקבלת עוד שום אור יותר. וע"כ נגמר הכלי שלה, אמנם הז"א אינו נגמר בטרם ביאתו למאציל, משום כי בעת עלות הז"א לכתר, הרי הוא מקבל שם עוד את האו"מ הב', וא"כ אין עוד הסתלקות האור מהכלי שלו לגמרי, אלא אח"כ כשנסתלק גם מהכתר ובא למאציל אז נחשך הכלי שלו ונגמר.

אמנם הג"ר, שהם כח"ב, לא קבלו שם בהתפ"א שום מקיפים, גם האור לא נפסק מהם לגמרי, כי אפילו הבינה בביאתה לכתר, עדיין מקבלת שם בחי' יחידה פנימית שלה, וע"כ הם חסרים ב' התנאים, וע"כ לא נעשו כלים אל הג"ר, בהתפ"א ההיא.

המובחר יותר מתלבש תוך החכמה ומה שהחשיך מעט, מחמת ריחוק האורות משם, זה ישאר בבחינת כלי. כלומר, כי הרשימו כלול מאור וכלי כמו כללות האור שממנו נשאר, וכבר ידעת דברי הרב לעיל (ח"ד פ"ו אות ב) שבהתפ"א מטרם שנסתלק, היו האורות מעורבים עם הכלים, ואין שום הכר כלי שם, ולפיכך גם הרשימות הנשארים מאורות ההם, היו ג"כ מעורבים מאור וכלי


יחדיו (עיין בח"ד בהסתכלות פנימית אות מ"ח) ומכל שכן הכלים דג"ר, שאפילו הכלים בעצמם אינם נחשבים עוד לכלים כנ"ל.

ולפיכך, עתה כשחזרו האורות בהתפ"ב, ובאו זכר ונקבה בכלי דכתר, שהזכר הוא מבחינת הרשימו דאור כתר דהתפ"א, הנה נחלקת הרשימו לב' בחי' אור וכלי שבו, שהמובחר שבו, דהיינו בחינת האור, הוא נעשה לבחינת אור של הזכר דכלי דכתר, והגרוע שבו שהוא בחינת הכלי שהיה מעורב בו, נפרש ממנו, מחמת אור החכמה שנתלבש ג"כ באותו הכלי דכתר, ומתוך שאור החכמה נתלבש בהכלי של הרשימו, נמצא החכמה מפסקת, בין אור של הרשימו ובין הכלי שלו, ואז נחשך הכלי ההוא ונגמר בה בחינת הכלי, כדברי הרב.

בהתפשטותם עתה הוא הגורם בג"ר אלו להעשות כלי. כי האור של החכמה שנתלבש בכלי דכתר, הפסיק בין האור וכלי של הרשימו, שבזה נחלשה הרשימו דהתפ"א ג"כ. וכל עוד שהרשימו הוא שלם, עדיין מתחזק הכלי מן הרשימו שבו, ואפילו אחר התרחק ממנה האור ג' מדרגות, אמנם עתה הנה גם בחינת רשימו נחלשה, אחר שנגרע ממנה


 


חלק ה'   עץ חיים  מטי ולא מטי                שמט

 

למטה, לכן האורות עתה מועטים יותר מבתחלה, ואפילו בעת הסתלקות. וכעד"ז בכלי הב' של חכמה שנכנס בתוכו אור הבינה, ואז אור החכמה מתלבש בתוכו, והאור הנשאר נחשך ונעשה כלי מחמת התרחקו, אע"פ שאינו הרחק גמור, והרי עתה יש זכר ונקבה ביחד בכתר, וזכר ונקבה בחכמה, נמצא, כי מעולם כתר וחכמה אינם מתבטלים ממציאותם להעשות מזכרים נקבות, כי הרי האורות שלהם עצמן נשארים במקומן, אע"פ, שאינם גמורים כמו מתחלה, ואדרבה, שאר האורות שבאו עתה נתוספים עליהם, ונעשים נקבות עליהם.

 

נא) וכן הענין ג"כ בבינה, רק שיש בה הפרש, והוא שנשאר בה אור הבינה מועט בעת הסתלקות כנ"ל, ועתה נכנם בה אור החסד. והנה

 

אור פנימי


 

בחינת הכלי שבה כנ"ל. וגם משגת בזה בחינת חצי דופן חיצון, כי הכלי נכללה גם מבחי"ג מפאת הלבשתה את אור החכמה, שהוא בחי"ג, והוא בחי' חיצוניות להבחי"ד. ועד"ז הכלי דחכמה של התפ"א, שנתלבשה בה עתה אור הבינה הוא משגת ע"י את חצי דופן החיצון, כי אור הבינה הוא בחינה ב' שהיא חיצוניות להכלי של החכמה שהיא בחינה ג'. ועד"ז הכלי דבינה דהתפ"א, שנתלבש בה אור הז"א, משגת על ידו חצי דופן החיצון שלה, כי אור ז"א הוא בחי"א, שהוא חצוניות לבחי"ב. הרי שהכלים דג"ר נעשה ע"י התפ"ב של עתה, ועצם ההתפשטות גורם להם להעשות כלים.

והנה הרב אומר כאן ג' טעמים בענין גמר כלים דג"ר: הא', מסבת יציאתו והתרחקותו של אור המובחר של הרשימו מאור העב וגרוע שבו, וע"כ, נעשה אור העב של הרשימו לכלי גמור. הב', מסבת ביאת אור חדש של החכמה, המתלבשת באותו אור העב של הרשימו, שהוא מתמצע ומפסיק בין אור המובחר של הרשימו ובין אור העב דהרשימו, שע"י זה נעשה אור העב לכלי גמור. הג', מסבת האחורים של האור הכתר, הנשאר עומד בראש ולא חזר להתפשט להגוף בהתפ"ב הזה, שהאחורים האלו, ממעטים את אור הג"ר עוד ביותר ממה שהיה בעת


ההסתלקות גופיה. וע"כ הוא מחשיך על הכלים ביותר מהרחק ג' מדרגות. ולכן נעשו עתה לכלים בעת התהוות אחורים של הכתר מתחת המלכות של הראש.

זכר ונקבה ביחד בכתר, וזכר ונקבה בחכמה. שהרשימו דכתר דהתפ"א נעשה לזכר דכתר, והרשימו דחכמה של התפ"א נעשה לזכר דחכמה. ואור חכמה דהתפ"ב הבא מחדש, נעשה להנקבה של הכתר, ואור הבינה דהתפ"ב נעשה בחי' הנקבה דכלי דחכמה.

נא) שאור תבינה יהיה זכר ואור החסד יהיה נקבה גם זה לא יתכן: כי הע"ס נבחנים לב' זכרים שהם חכמה וז"א. וב' נקבות, שהן בינה ומלכות, וזכר, פירושו התפשטות האור. ונקבה פירושה, קבלת האור. וסימנך שהזכר פניו למטה להשפיע לתחתונים והנקבה פניה למעלה לקבל. ויחסים אלו הושרשו עוד בהע"ס של או"י. כי כתר דאו"י ה"ס השורש, והתפשטות הא' מן השורש, הוא אור החכמה. והתפשטות הב' הוא אור דחסדים, דהיינו הז"א, והם שניהם בחינת זכרים. והבינה היא הנקבה של החכמה. והמלכות היא הנקבה של הז"א. וזה אמרו "שאין לומר שאור הבינה יהיה זכר ואור החסד יהיה נקבה" משום שטבע האורות משורשם הוא להיפך, שאור החסד הוא זכר, דהיינו אור הז"א. ואור הבינה היא נקבה, כמבואר.


שנ   חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

חסד בן הבינה כנודע, ולא יתכן שיהיה הוא הזכר ואור הבינה עצמה נקבה אליו. ואם נאמר שאור הבינה יהיה זכר ואור החסד יהיה נקבה, גם זה לא יתכן. ולזה צריך אותו הפיכת פב"פ, שביארנו למעלה שהופכת חכמה פניה למטה, בעת שניתנין אליה הח' אורות, ואז מזדווגים שם במקומן זכר ונקבה של חכמה, ומוציאין ע"י זווגם אור אחד הנקרא יו"ד, ואז ניתן למטה בהפיכת פניהם לבינה, ואז אותו היוד מתלבש תוך אור הבינה ע"ד האחרות, ונעשה הי' זכר. והבינה נוקבא. ואח"כ כאשר ניתנו הז' אורות בכלי של בינה, אז ניתן בה אור של החסד, ונשאר בה אור החסד תמיד בבחי' מ"ן.

 

נב) ואע"פ שאור זה של הבינה, הוא מן האורות הראשונים שנשארו שם, וזו היו"ד שבא לתוכה מזווג דזו"ן שבתוך החכמה, הוא מחודש, וא"כ, איך תעשה הבינה שהיא השורש, נקבה אל זה אור המחודש שהוא מחכמה, והתשובה הוא, שכבר בארנו, שזה האור של הבינה אינו אור גדול, אחר שיש ג' מרחקים בינו ובין האור כנ"ל, אע"פ שאינם ג' מרחקים גמורים. משא"כ בחכמה שלמעלה, ועוד, כי אור הבינה הזו נשארה כאן בעת הסתלקות, אשר לא היתה כוונתו להאיר, אך הנוקבא העליונה שבחכמה, באתה בעת התפשטות, שכוונתו להאיר. לכן הבן היוצא מבין שניהם, יכול להיות יותר פנימי מבינה זאת ומכ"ש מן החסד שבא עתה, אע"פ שבא גם הוא מבחי' של התפשטות, אבל עכ"ז הנה הוא ג' מדריגות למטה מהחכמה.

 

נג) כלל הדברים, כי בכתר עליון, יש שם י"ה, שהוא זו"ן: כתר,

אור פנימי


 

שהופכת חכמה פניה למטה וכו' ענין זה כבר נתבאר לעיל (דף ש"כ ד"ה החכמה, באו"פ) ומשם תדרשנו.

מזדווגים וכו' אור אחד הנקרא י': עיין באו"פ דף ש"כ ענין הזווג הזה. ואע"פ שהזכר הזה הבא מזווג דחו"ב נבחן לבחינת ו"ק שלהם שכל תולדה נחשב לו"ק כלפי המולידים אמנם כיון שהוא ו"ק דחכמה שהוא י' נבחן בערך עצמו ג"כ לי'. אמנם בחי' ו"ק אמיתים מכונים תמיד בו'.

היוד מתלבש תוך אור הבינה. היינו בהרשימו שנשאר בהכלי דבינה, מזמן של


התפ"א, אחר שנסתלק משם אור הבינה. כי כל האורות הניחו שמה רשימות בהכלים שלהם, בעת הסתלקותם מהם. כדברי הרב לעיל (ח"ד פ"ב אות ב') ואותו הרשימו שבכלי דבינה, נעשה לבחינת הנקבה להי' הנ"ל.

 

נב) אור זה של הבינה הוא מן האורות הראשונים שנשארו שם: כלומר שהוא הנשאר מהאורות של התפשטות הראשונה דא"ק. כנ"ל בדיבור הסמוך.

 

נג) הבינה נקרא י' ו' ד' בבחי' ג' האורות


חלק ה'   עץ חיים  מטי ולא מטי                שנא

 

וחכמה. ובחכמה יש זו"ן, והוא שם י"ה אחר, והוא חו"ב. ובינה, שם י"ה אחר שהוא זו"ן, והוא, החכמה המתחדשת מן הזווג העליון שבזו"ן שבחכמה. שהוא י', ובינה היא נקבה אליו, והיא אות ה' הרי שם י"ה ג"כ בכאן, ועוד יש בה אור החסד שהוא בחינת בן, גם כל א' מאלו ג"ר נקרא אות יו"ד במילוי, כי הכתר יש בה זו"ן י"ו, והכלי עצמו הוא ד' של היו"ד. גם חכמה יש בה יו"ד שהוא י"ו זו"ן, והד' היא הכלי. אך הבינה נק' יו"ד בבחי' ג' אורות שבה, וסדרם יד"ו, והם חכמה, בינה, חסד. אך הכלי אינו נזכר עתה. גם טעם אחר, למה טפת י' מזווג חכמה הוא בעלה של בינה הזו התחתונה, לפי כשמזדווג זו"ן שבחכמה, אינם מוציאין טפת ההיא מעצמותה, רק מלמעלה שהוא מן הכתר, לכן גדול כחו מאור בינה התחתונה.

 

נד) אמנם בשאר ספירות לא היה בהם שום מציאות זו"ן, כי כולם זכרים, וגם שהם כלים גמורים, ואין בהם אור רק אותו שנכנס מחדש, נמצא, אור הגבורה נכנס בחסד. וכעד"ז, עד שנמצא, כי אור המלכות בכלי של יסוד. ובכאן יש קושיא ראשונה ג"כ, איך יעשה מזכר נקבה. אך דע, שלכן הוצרכו זו"ן שבבינה, להזדווג להוציא ה' אחד דוגמתה, ונחלק לב' שהם ד"ו, ואות ו' נכנסה בכלי יסוד בסוד זכר של מלכות אשר שם, כי יותר גבוה כמה מדרגות הוא אות ו' זו, מן אור המלכות שביסוד, לכן הם זו"ן, ואח"כ אות ד' ירדה במלכות והשלימה שם במקומה. הרי כי בד' בחי' יש בהם זו"ן, והם כח"ב יסוד והוא לטעם קושיא הנ"ל שיש באלו הד' משא"כ בשאר.

 

אור פנימי


 

שבה וסדרן יד"ו: הזכר נק' י' ע"ש החכמה. להיותו תולדה שלו, כנ"ל. והנקבה שהיא הבינה, עם אור החסד שבה, ה"ס ה' אשר אור החסד, נבחון לו' שבתוך הה', והבינה נבחנת להד' המקפת על גבי הו', והוא, להיותה בחינת הג"ר של הו' הזה.

 

נד) אור המלכות בכלי של יסוד: כי אחר שנזדכך הבחי"א של אור ההוד, לבחינת כתר, דהיינו הממשיך רק קומת אור המלכות, אז ניתן האור להכלי של היסוד. וזה אמרו אור המלכות בכלי של היסוד. (ועי' לעיל דף של"ו באו"פ ד"ה חזר שנתבאר זה באורך).

ו' נכנסה בכלי יסוד בסוד זכר של מלכות


אשר שם, כי יותר גבוה. כי ו' זו היא מקומת בחי"א, כנ"ל, שאחר שנזדככה הבינה לקומה דבחי"א נתנה ה' הנ"ל, ביחד עם אור החסד אל הכלים דו"ק. גם ההוד נתן הה' הנ"ל אל היסוד בבחינת הארה לבדה, ולא על ידי הזדככות הבחי"א. כנ"ל בדברי הרב (דף של"ג אות מ"ג) ואחר שההוד האיר בו את הה' הנ"ל נזדכך לקומת המלכות ונתן שאריתו זו להיסוד. הרי שהו' מהה' דנטיל היסוד, יש לו קומה של בחי"א, כמו הז"א, וע"כ הוא הזכר של הכלי דהיסוד אל האור של קומת המלכות אשר בו, שהיא הנקבה שבו. "וזה אמרו שהו' גבוה כמה מדרגות מאור המלכות שביסוד" הא', שהוא קומת


שנב חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

*      נה) הנה כבר ביארנו, שיש ה' אורות בב' כלים. כי בכלים של חכמה יש זו"ן ובכלי של בינה יש זו"ן, ובן שהוא חסד הנ"ל, ועליות אלו תלוי במעשה התחתונים, לפעמים יעלו כל ה' אורות, ופעמים לא יעלו כי אם ד', ואור החסד שהוא בן נשאר למטה בכלי של בינה, והנה ביארנו למעלה, כי יש זו"ן בכל א' מאלו הג"ר, ונקרא י"ה: י' בזכר, ה' בנוקבא. ודע כי כל אלו הה' אורות כשעולין בכתר לפעמים נכללין בנוקבא ולפעמים בדכורא, ולפעמים קצתם בנוקבא וקצתם בדכורא. ודע כי לעולם כשאין עולין אלא ד' אורות אינם נכללין רק בנוקבא.

 

אור פנימי


 

בחי"א, כנ"ל, והב' שהוא בא מהזווג של זו"ן דבינה כנ"ל.

 

נה) בינה יש זו"ן ובן שהוא החסד הנ"ל: הזכר, הוא הי' שנולדה ע"י זו"ן דכלי דחכמה. והנקבה, היא הרשימו שנשאר בכלי דבינה מזמן התפ"א. ובן אשר שם, הוא אור החסד שהשפיע חכמה אל כלי דבינה, אחר שנזדככו זו"ן דחכמה לבחי"א, כנ"ל, באות נ"א.

 

ועליות אלו תלוי במעשה התחתונים. כי בשעה דלא מטי בחכמה ובינה, כי נזדככו לבחי"א ונעלם קומת חו"ב מן הפרצוף הנה אז עולים חו"ב אל הכתר וע"י עליתם שם לזו"ן דכתר, הם גורמים חזרת העביות של בחי"ג להמסך דזו"ן דכתר, ואז שוב מזדווגים עם אור העליון, ושוב ממשיכים קומת חכמה כמתחלה. (כנ"ל באו"פ דף שכ"א ד"ה מטי בכתר עש"ה) וע"ד זה, בבחינה הב' של ההתפשטות, דהיינו, הפרצוף בינה דא"ק, בשעה דלא מטי בחכמה, בינה, חסד, ת"ת, הוד מלכות כנ"ל (באו"פ דף שמ"ג ד"ה וכבר ע"ש). אשר אז כל האורות עולים להכתר, להזו"ן אשר שם, שגורם החזרת העביות דבחי"ב להמסך דשם, ושוב יוצא שם קומת בינה, כמתחלה. ועל ב' מיני עליות אלו, דהיינו העליות דהתפ"ב המכונה פרצוף

* עץ חיים שער ז' פרק ה'.


החכמה דא"ק. ועליות של בחינה הב' של התפשטות התמידי במטי ולא מטי. המכונה, פרצוף בינה דא"ק. כנ"ל בדברי הרב (דף ש"מ אות מ"ז) עליהם סובבים כל דברי הרב שלפנינו. ומה שאומר מהם תלוים במעשה התחתונים כבר נתבאר לעיל (באו"פ דף שמ"ו ד"ה מעשה. ע"ש).

לפעמים יעלו כל ה' אורות, ולפעמים לא יעלו כי אם ד' ואור החסד שהוא בן, נשאר למטה בכלי הבינה. כי בפרצוף החכמה עולים רק ד' אורות שהם: זו"ן דכלי דחכמה, וזו"ן דכלי דבינה, אבל אור החסד הכולל כל הז"ת, אינה עולה בכל המשך של התפ"ב של הבחינה הא', עד גמר כל התפשטות ההוא, כנ"ל באות מ"ו ובאו"פ דף ש"מ ד"ה והנה. באופן, שבכל אלו היציאות והכנסות של האורות בהכלים שבהתפ"ב, לא עלו לכתר אלא ד' האורות שבחו"ב בלבד, כי רק הבחי"ב נזדככה ונעלמה קומתה להשורש שבכתר, אבל בחי"א לא נזדככה אלא בסוף ההתפשטות, שהוא רק בביאת האורות להיסוד ומלכות, שאז עולים למלכות דראש ונגמר התפשטות ההוא. ואז מתחיל התפשטות התמידי דמטי ולא מטי, המכונה פרצוף הבינה, שבפרצוף הזה, נמצאים שעולים ה' אורות, כי כאן גם אור החסד הכולל כל הז"ת עולה לכתר, להיות כאן המטי ולא מטי נוהג


חלק ה'   עץ חיים  מטי ולא מטי                שנג

 

נו) ונבאר עתה חלוקה זו, ונאמר, כי קודם שיעלו אלו האורות למעלה להכלל בכתר, אז שם י"ה שבכתר הוא פשוט ואינו במילוי, אך בעליות אלו האורות למעלה, אז יהיה בהם מילוי. והנה ג' מלואים הם, או ביודי"ן, או בההי"ן, או באלפי"ן. והנה כשאין עולים רק ד' אורות הם כולם נכללין בנוקבא, שהיא ה' של שם י"ה שבכתר, ואז מילוי אותו ה' הוא ביו"ד, כזה ה"י.

 

נז) והענין כי ד' אורות כשעולין בנוקבא, הנה ג' תתאין בטלין

אור פנימי


 

בתמידיות, כי בכל פעם דמטי למלכות, כבר נמצאת אחר הזדככות דבחי"א, וכשמזדכך ג"כ המלכות, עולים כל האורות להכתר. באופן, שבכל פעם דלא מטי בהמלכות, עולים ה' האורות, שהם, זו"ן דחו"ב, וחסד הכולל ז"ת, אל הכתר. וזה אמרו שלפעמים עולים ד' אורות, דהיינו בפרצוף החכמה. ולפעמים עולים ה' אורות, דהיינו בפרצוף הבינה. כמבואר.

ד' אורות אינם נכללים רק בנוקבא: כי ידעת שיש בהכלי דכתר זכר ונקבה. ובפרצוף החכמה דא"ק שהוא התפ"ב, הנה יש שם ב' כלים, אחד לזכר ואחד להנקבה, ולפיכך, כשהאורות עולים להכתר באים כולם, דהיינו ד' האורות, אל הכלי של הנקבה, כי היא המקבלתם לתוכה למ"ן, ולא הזכר כי כל עליות למ"ן, אינם אלא להנקבה. אמנם כשעולים ה' אורות, שזה יצויר רק בפרצוף הבינה, ששם מול"מ התמידי ובכל פעם דל"מ במלכות, עולים כל האורות למ"ן אל הכתר, דהיינו גם החסד כנ"ל. ומתוך שבפרצוף בינה אין יותר מכלי אחד דזכר, אשר גם הנוק' מתלבשת בכלי דזכר, כמ"ש הרב לפנינו וע"כ מוכרחים האורות לעלות אל כלי דזכר, כי הנוקבא ג"כ שמה.

 

נו) שם י"ה שבכתר הוא פשוט ואינו במילוי: היינו בשעה שנזדכך הזו"ן דכתר מבחי"ג שבהם, ונפסק משם הזווג, ונסתלקו


הקומות של הזו"ן אל שורשם, ונשארו רק הרשימות של הזו"ן בכלי דכתר, המה נבחנים אז לשם י"ה פשוט, בחוסר המילוי שבהם, דהיינו מדת העביות, הממשיך שיעור קומתם, וממלא אותם בהאור שלהם.

ביודין בההין ובאלפין. העביות דבחי"ג הממשיך קומת חכמה מכונה מילוי יודין. ועביות דבחי"ב הממשיך קומת בינה, מכונה ג"כ מילוי יודין, חוץ מן האלף שיש בהואו שבה, כזה יוד הי ואו הי. ובחינת הז"א, הוא, הויה במילוי אלפין. ובחינת המלכות, הוא הויה במילוי ההין.

ד' אורות הם כולם נכללים בנוקבא שהיא ה' של שם י"ה. כלומר, הכלי דנוקבא היא הה' די"ה, כי רק הכלים מכונים אותיות, ולא האורות עצמם. וזכור זה. כנ"ל בדברי הרב (ח"ד פ"ג אות יב).

מילוי אותו ה' הוא ביו"ד, כזה ה"י, כי העביות דבחי"ג נקראת י' כנ"ל. ונתבאר לעיל באו"פ דף שכ"ד ד"ה מטי, שמטעם עליית הזכר דחכמה שהוא מעביות דבחי"ג, נמצא הנוקבא דכתר חוזרת ומקבלת בהמסך שלה, את העביות דבחי"ג הזו. עש"ה. ונמצא הה' שהיא נוקבא דכתר, מתמלאת בי'.

 

נז) החכמה מבטל את האחרות ואז שלשתן מתבטלין באות י': כלומר, קומת החכמה, כולל בתוכו כל שאר הקומות הנמוכות ממנו. כדברי הרב לעיל דף שט"ז אות ל"ד וז"ל


שנד חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

בראשון כי לעולם אור החכמה הוא המבטל את האחרות, ואז שלשתן מתבטלין באות י' שהוא החכמה, לכן מילוי ה' זו היא בי'.

 

נח) אך דע, כי כאשר זו"ן שבכתר עולין למעלה בשרשיהן, שהוא סוד לא מטי, הנה ט"ס שבכל א' מהם הם העולין, ונשארין למטה במקומם ב' מלכיות מלכות הזכר ומלכות הנקבה בב' כלים, הנקרא י"ה כנ"ל, בהיותן פשוטים בלי מילוי.

 

נט) ואמנם דע, כי אז ב' מלכים אלו שוין, כי אף על פי שהזכר הוא גדול מהנוקבא על כל זה, עתה הם שוין, לפי שבחינת אור הזכר הוא בסוד הסתלקות כנזכר לעיל, כי כאשר רצו להסתלק אותן האורות כדי לעשות כלי, אז נשאר אותן אורות בכתר חכמה בינה, כנזכר לעיל, רצוני לומר הרשימות, נמצא כי אור הזכר של הכתר, הוא בסוד הסתלקות, ואור הנוקבא שבכתר, הוא בסוד הפנים כנודע, לכן אור הזכר ואור הנקבה הם שוין בפעם הזאת. ועוד שלפי שהזכר הניח את עצמו מבחוץ תחת השרשים, לכן תאוות של הזכר שבכתר הוא גדול לחזור ולעלות, משא"כ בנוקבא. ולכן כמעט שכל אור הזכר עולה למעלה, ולא נשאר רק מיעוט מהאור, אך הנוקבא שאין לה למעלה שורש כנודע, כמו הזכר שבכתר, לכן אין לה כ"כ תאוה וחשק לעלות ונשאר האור רובו ממנו בכלי שלה, לכן יוכלו להיות שוין אז, ב' המלכות ביחד זכר ונקבה, אך כאשר חוזרין לבא, אז בא הזכר בכל אורו, וגם כי הוא לוקח אור גדול משורש הכתר שלמעלה ממנו, ואז כשחוזרין, אין יכולת בנוקבא לקבל אור הזכר כולו, רק מסוד ו"ק לבד.

 

ס) והנה כדי שיתבאר לך זה, צריך לדעת הקדמה א'. והוא, כי יש

אור פנימי


 

"כי כלל גדול בידינו, כי העליון גדול מכל מה שלמטה ממנו. ולפיכך מכונה כל קומה רק בשם ספירה העליונה שבה.

 

נח) ב' מלכיות, מלכות הזכר ומלכות הנקבה, בב' כלים, הנקרא י"ה כנ"ל בהיותן פשוטים בלי מילוי: כלומר הרשימות שנשארו מהאורות זו"ן אחר הסתלקותן המה בחינות מלכיות של הזו"ן. כי רשימו נבחנת לבחינת מלכות של האור שנסתלק, והם פשוטים בלי מילוי, כי מילוי, פירושו, מדת העביות


שבהמסך הממשיך שיעור הקומה. ומתוך שמדת עביותם נזדכך, כי על כן נסתלקו האורות. כנ"ל. לכן הם פשוטים.

וכבר ידעת שהכלים נקראים אותיות גם נתבאר לעיל אשר בפרצוף החכמה, יש כלי מיוחד להזכר וכלי מיוחד אל הנקבה. וזה אמרו שב' המלכיות הם בב' כלים הנקראים י"ה בהיותם פשוטים בלי מילוי.

 

ס) חילוק בין פעם א' בעת אצילות לזמן שאחריו: כי נתבאר לעיל בדברי הרב דף


חלק ה'   עץ חיים  מטי ולא מטי             שנה

 

חילוק בין פעם א' בעת אצילות לזמן שאחריו. כי בפעם א' שבכולם, שהוא כאשר נשאר אור הזכר של הכתר בעת הסתלקות הא', ואחר כך

 

אור  פנימי


 

ש"מ שמתחלה נתפשט האור במטי ולא מטי, בעשר יציאות ובעשר הכנסות כל יוד אורות עד שבא אל המלכות, ואח"כ נעשה מטי ולא מטי פעם ב' באופן תמידי, דהיינו שבכל פעם שההתפשטות מגיע אל המלכות הרי הוא חוזר חלילה. ע"ש. ונתבאר שם שהבחינה הא' דהיינו המטי ולא מטי עד שהגיע אל המלכות פעם אחד, הוא המכונה פרצוף חכמה דא"ק, או ע"ב דא"ק. והמטי ולא מטי התמידי דחוזר חלילה, הוא בחינה אחרת הנקרא פרצוף הבינה דא"ק, או ס"ג דא"ק.

וזה אמרו "כי יש חילוק בין פעם א' בעת אצילות" דהיינו המול"מ פעם א' עד שהגיע אל המלכות. "לזמן שלאחריו" דהיינו המו"מ, לאחר שהגיע אל המלכות בפעם הא', שהוא מטי ולא מטי התמידי כנ"ל.

בפעם א' שכולם וכו' היו בב' כלים וכו'. כי אלו הב' כלים של זכר ונקבה, יצאו בשעת ביאת האור בחזרה אל הפרצוף, מכח הכאות כפולות של הרשימו הנשאר בהכתר, להאור הבא מחדש אל הפרצוף, והנה הרב הסביר לעיל (ח"ד פ"ד אות ו') שאע"פ שאין אור קטן מכה באור הגדול ממנו, מ"מ, כיון שיש מעלה באור החכמה, שבא עתה מחדש מלמעלה, משא"כ הרשימו, שהזווג והאור שלה כבר נסתלק, וע"כ יכול החכמה להכות בהרשימו ולהוציא ממנה ניצוצין. עש"ה. והנה זה הטעם מספיק רק לאור החכמה, שמחמת ביאתו מחדש מהזווג שלמעלה, היא משתווית  בזה עם הרשימו שכבר נסתלק הזווג שלה. אבל אין זה מספיק לפרצוף הבינה דא"ק, כי אור הבינה, אע"פ שבא מחדש, מ"מ אין עוד כחו יפה להכות בהרשימו להוציא ניצוצין לצורך כלי, וע"כ לא נעשה כאן כלי להנקבה, אלא שהיא מתלבשת בהכלי דזכר, הנשאר מהתפשטות ב' הקודם.

ועוד כי כל הטעם של הכאת האורות זה בזה, כתב הרב לעיל (ח"ד פ"ג אות י')


שהוא רק בין האורות ההפכים זה לזה וחלוקים בטבעם. ע"ש. והנה הכתר והחכמה הנ"ל, הם חלוקים בטבעם, כי הרשימו דכתר, מונע הארת ג"ר, מכח האחורים דאור הכתר העומד בראש, כנ"ל באו"פ דף שכ"ה ד"ה ולפיכך. ואור החכמה, הרי כל הארתה היא רק בחינת ג"ר, כמ"ש שם. וכיון שחלוקים בטבעם  המה מכים זה בזה, אבל בפרצוף הבינה, אשר הרשימו, הוא נשאר מאור החכמה דהתפ"ב, ואור הבא עתה מחדש, הוא אור הבינה, ונודע שהחכמה ובינה אינם חלוקים בטבעם, ואדרבה, או"א כחדא שריין, כנ"ל בדברי הרב באות ל"ט. וע"כ אין הכאה נוהג בין הרשימו ובין אור הבינה, ואין כאן ניצוצין לכלים חדשים לצורך הנקבה. וע"כ הנקבה מתלבשת בכלי דזכר.

ואין זה סותר למ"ש הרב לעיל באות נ' דף שמ"ז, אשר אור החכמה התלבש באור הגרוע דרשימו דכתר, ואור הרשימו דכתר בתוך החכמה. ע"ש הרי שאור החכמה  והרשימו יש להם רק כלי אחד, וכאן אומר שיש להם ב' כלים. והענין הוא שהם מתלבשים זה בזה, דוגמת המדרגות הפרטיות אשר בפרצופי אצילות. דהיינו, שהכלי דחכמה מתלבש בכלי דכתר, ובתוך כלי דחכמה מתלבש אור העב של הרשימו, ובתוך אור העב של הרשימו מתלבש אור החכמה, ואור המובחר של הרשימו מתלבש תוך אור החכמה.

בהסתלקות ב' אשר היו עולין זו"ן וכו' נכנסין שניהן בהכלי של הזכר: היינו, ההסתלקות של המו"מ דפעם דא' המכונה הסתלקות ב' כי פרצוף הכתר דא"ק, הוא התפ"א. וההסתלקות של פרצוף הכתר נקרא הסתלקות א' ופרצוף החכמה דא"ק הוא התפ"ב, והסתלקות של פרצוף החכמה נקרא הסתלקות ב'.

וכמו בהסתלקות הא' ביאר הרב לעיל


שנו  חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

בהתפשטות ב' כשנכנס החכמה בכלי הכתר, אז לא נכנס בכלי של הזכר רק נכנס בכלי הנוקבא עצמה, שהוא בסוד ה' של י"ה. והיו זו"ן בב' כלים, אך בהסתלקות ב', אשר היו עולין זו"ן שניהם למעלה, ואז נשתוו שניהן יחד, וקבלו כולם ביחד הארה מן כתר עליון, ולכן כאשר באים וחוזרין בכלים שלהם, אז נכנסין שניהן בכלי של הזכר, והמלכות של הנוקבא נשאר בכלי של הה' שלה כנ"ל.

 

סא) וכן הענין תמיד אחר הפעם הראשון, כי לעולם הזו"ן נשארין בכלי הזכר, ושם מזדווגים ביחד, נמצא כי היו"ד שהוא הכלי של הזכר, שם היו שניהן זו"ן, ואז כאשר הם מזדווגים אין הנוקבא סובלת אור הזכר רק מן הו"ק שלו, ומזווג זו"ן אלו אשר נכללו באות י' פשוטה, אז יוצא מהם דוגמתן ב' בנים זו"ן, והם סוד ו"ד מילוי יו"ד.

 

סב) והעניו הוא, לפי שהזכר אינו מזדווג בנוקבא רק בסוד ו"ק שלו

אור פנימי


 

דף רצ"ד אות ו' שבטרם התפ"ב עלו הזו"ן דכתר למעלה, שהם הרשימו דבחי"ד דהתלבשות, והרשימו דבחי"ג, וקבלו שם שניהם הארה מכתר עליון, עש"ה, כן הוא הדבר גם בהסתלקות הב' בטרם התפשטות פרצוף הבינה, שעלו ב' הרשימות, שהם הרשימו דבחינה ג' של התלבשות והרשימו דבחי"ב, שהם בחינת הזו"ן דכתר דפרצוף הבינה. ועלו שניהם אל המלכות דראש, ושם קבלו ביחד הארה מכתר עליון, שע"י הארה זו השיגה הנקבה השתוות עם הזכר, וע"כ יכלה הנקבה, להתלבש בכלי של הזכר.

סא) אין הנוקבא סובלת אור הזכר רק מן הו"ק שלו: והוא משום אור החכמה הנשאר בהראש תחת המלכות משום שאחוריו למטה, ומונע הארת ג"ר מן הכתר דגוף, (כנ"ל באו"פ דף שכ"ד ד"ה ויש להבין עש"ה). ושם נתבאר זה, אצל פרצוף החכמה, ואותו הדבר גם בפרצוף הבינה, כי טעם אחד לשניהם, שהוא, משום האור הנשאר בהראש, שאינו יכול להתפשט לגוף בעצמו, הנה אע"פ, שהרשימו שלו מאיר בגוף, מ"מ נבחן הארה כזאת שהוא בדרך אחורים, המונע הארת ג"ר. וזה אמרו אין הנוקבא סובלת אור הזכר רק מן הו"ק שלו.


ומזווג זו"ן אלו אשר נכללו באות י' פשוטה אז יוצא מהם דוגמתן ב' בנים בזו"ן, והם סוד ו' ד' דמילוי יו"ד. פירוש, כי כמו שהזו"ן דכתר שבפרצוף החכמה דא"ק האצילו את הזו"ן לכלי דחכמה של אותו הפרצוף, כן הזו"ן דכתר שבפרצוף הבינה שבכאן, הוציאו ג"כ ע"י זווגם יחד את הזו"ן לכלי דחכמה שבכאן, אלא ההפרש הוא בשיעור הקומה, כי בפרצוף החכמה, הרי נבחנים הזו"ן דכלי דחכמה לבחי' י"ה. כנ"ל בדברי הרב (דף ש"נ אות נ"ג, עש"ה). אבל כאן, שאפילו בזו"ן דכתר אין שם אלא בחינת אור הבינה, ע"כ הזו"ן דחכמה שנאצלו ע"י זווגם, כבר אין בהזו"ן הזה בחינת ג"ר, אלא בחינת ו"ק דג"ר כי הוא דומה להזו"ן דכלי דבינה שנאצלו מהזו"ן דחכמה, אצל הפרצוף דחכמה דא"ק. כי קומת הזו"ן דכתר של פרצוף הבינה שוה לקומת הזו"ן דחכמה שבפרצוף החכמה דא"ק. כמ"ש באורך באו"פ לעיל (דף שמ"א ד"ה ועתה, עש"ה), ולפיכך אין הזכר שבכלי דחכמה שבכאן נקרא בשם י' אלא ו', כי הו"ק מכונה תמיד בשם ו'. וזה אמרו שהם סוד ו"ד דמילוי י' שהוא בדומה להזו"ן שבבינה דפרצוף החכמה.

סב) שהזכר אינו מזדווג בהנוקבא רק בסוד


 


חלק ה'   עץ חיים  מטי ולא מטי                שנז

 

לבד, לכן גם הבן שלו הוא צורת ו' ג"כ. אמנם הנוקבא היא צורת ד', לפי שיש לה כל הי' כלים, רק שהאור ו"ק שלה בטלים בד' ראשונים שלה, לכן נקרא ד' הרי מילוי יו"ד שהוא ו"ד, וכל זה נקרא יו"ד שהם זו"ן.

 

אור פנימי


 

ו"ק וכו' הוא צורת ו' וכו' הנוקבא היא צורת ד': כי הזכר נמשך מזכר שהוא בחינת אור החכמה כנ"ל, אמנם כיון שאין מזדווג בשביל הזו"ן אלו אלא מבחינת ו"ק שבו, ע"כ אין לו להזכר אלא ו"ק דחכמה, וע"כ הוא נקרא בשם ו'. והנקבה נמשכת מהנוקבא דכלי דכתר, שהיא קומת הבינה, והיא נקראת בשם ד' כי אע"פ שיש לה ג"ר, אמנם הו"ק שלה נכללים בג"ר.

הרי מילוי יוד שהוא ו"ד. ונתבאר בזה, ענין עליות האורות של פרצוף הבינה, שאומר שאם עולים ה' אורות עולים כולם אל הזכר. ונתבאר הטעם, שהוא משום שאין להם להזו"ן שבפרצוף הזה אלא כלי אחת שהוא כלי דזכר שנקרא י'. גם נתבאר שכל אלו ה' אורות שעלו לכלי דכתר, נכללים באורות עליונים שהם הזו"ן דחכמה, המכונים ו' ד' גם נתבאר שז"ס ו"ד דמילוי יוד. כי כשהם עולים אל כלי דזכר שנקרא י' ואורות העולים נק' ו"ד, ואז חוזר הזווג אל הפרצוף כנ"ל. והוא המסקנא שרצה להשמיענו בדרוש הזה. ולקמן מביא ג"כ העליות של פרצוף החכמה, להכלי דנוקבא של הכתר.

כאשר עולים הד' אורות התחתונים באות ה' זו, אז היא מתמלאת באות י' ונעשית ה"י. היינו המסקנא של חלוקה שניה כשעולים ד' אורות, דהיינו בפרצוף החכמה, אז עולים להנוקבא דכלי דכתר. ונתבאר שהכלי של הנוקבא דכתר, נקרא ה' והאורות העולים אליה, ה"ס המילוי שלה, להיותם מחזירים לה את זווג העליון ונתבאר למה ד' הארות אלו מכונים בשם י', שהיא על שם ספירה העליונה שבהאורות האלו, שהוא בחינת הזכר של הכלי דחכמה (שהוא בחי"ג ואור החכמה הנמשך ע"י הארה מזו"ן דכתר לזו"ן דחכמה


כנ"ל) הנקרא י', וכל האורות העולים נכללים בו. ולפיכך הה' הזו מתמלאת באות י' ונעשית ה"י כמבואר.

והנה הרב אומר לעיל (דף שנ"ב אות נ"ה), ג' חלוקות בענין עליות אורות למעלה והתכללותם בזו"ן דכתר. הא' שעולים ונכללים בהנוקבא דכתר. הב' שנכללים בהדכורא דכתר. הג' הוא שנכללים קצתם בנוקבא וקצתם בדכורא. והנה ב' חלוקות הראשונות לבד, הם שנתבארו כאן, וחלוקה הג' לא ביאר לנו כלל.

אמנם חלוקה ג' הזו כבר ביאר לנו לעיל דף רצ"ו אות ז'. כי שם התחיל לדבר מג' מיני התכללות הללו. כי אומר שם ג' מיני כללות: הא' הוא שנכללים הזו"ן זה בזה בכלי אחד. הב' הוא שנכללים הארותיהם זה בזה, בהיותם בב' כלים. הג' הוא בהיותם נכללים זה בזה כשהם ב' אורות בלתי כלים. עש"ה. ופירוש הדברים, הוא, כנ"ל. כי כללות הא' שהזו"ן נכללים בכלי אחד, היינו בפרצוף הבינה דא"ק שאין שם הכאת הרשימו ואור הבינה זה בזה וע"כ לא יצא הכלי בשביל נקבה דכתר, ולכן הנקבה מתלבשת בכלי דזכר, כנ"ל. וכללות הב', שיש להזו"ן ב' כלים, הוא בפרצוף החכמה דא"ק, שיש שם הכאת הרשימו ואור החכמה זה בזה, ויצאו ב' כלים: א' לזכר, וא' להנקבה, כנ"ל. וכללות הג' הוא, בעת דלא מטי בכתר, והזו"ן בעצמם עולים להמלכות של הראש, שאז הם נמצאים מתפשטים ויוצאים מהכלים שלהם דגוף, והם ב' אורות בלי כלים.

והנה ב' הכללות הראשונות לא ביאר שם הרב כלום, והוא משום שסמך עצמו על מה שנתבאר כאן באורך, כנ"ל, כי ב' הכללות האלו הם ב' חלוקות הראשונות שבכאן


שנח חלק ה'               תלמוד עשר הספירות      מטי ולא מטי

 

ואח"כ היא אות ה' של י"ה שהוא הכלי של הנוקבא. ושם נשארת המלכות של הנוקבא כנ"ל. והנה כאשר עולין הד' אורות התחתונות באות ה' זו, אז היא מתמלאת באות י', ונעשית ה"י כנז"ל. אמנם צורת ה' זו כזה ו"ד, לפיכך הוא עשרה.

 

אור פנימי


 

שנתבארו היטב לפנינו. וחלוקה הג' מה שלא ביאר אותה כאן, הוא הכללות הג' אשר שם, שהרב ביאר אותה שם באורך. ומבאר שם, כי יש להם להזו"ן שעלו להראש, ב' זווגים: זווג א' שהנקבה נכללת בהזכר, והזווג יוצא על עביות של בחי"ד כמדת הזכר, שאז ממשיכים האור בקומת כתר עליון. והזווג הב' שהזכר נכלל בהנקבה, והזווג יוצא על מדת העביות של הנקבה, דהיינו בבחי"ג, שאז ממשיכים האור רק בקומת החכמה, עש"ה, ובאו"פ שם דף רצ"ז ד"ה שמזדכך.

 

ונתבאר שם, באו"פ דף רצ"ד ד"ה לא מטי. שבעליה זו אל הראש של הזו"ן, כלולים כל הספירות שלמטה מהכתר גם כן, אלא שכולם בטלים בהזו"ן דכתר, וע"כ אינם עולים בשם עש"ה. והנה כאן עלו כל ה' האורות שבפרצוף, וגם אור החסד הכולל


ז"ת נכלל ג"כ בזו"ן האלו ע"ש, ואז נמצאים ה' האורות קצתם כלולים בהכלי דנקבה, וקצתם כלולים בהכלי דזכר, דהיינו בשעה שנכללה הנקבה בהזכר והזווג נעשה בבחינת הזכר, אז נכללו הה' אורות בהזכר. ובהזווג הב' שנכלל הזכר בהנקבה, ונעשו הזווג בבחינת הנקבה, נכללו גם ה' האורות בהנקבה, באופן, שה' האורות נתכללו מקצתם בהזכר ע"י זווג הא' ומקצתם בהנקבה ע"י זווג הב' כמבואר.

צורת ה' זו כזה ו' ד' לפיכך היא עשרה: כי יש ה' שצורתה ו' ד' ויש ה' שצורתה י' ד'. ואומר, שה' זו הרומזת על הנקבה דכתר, צורתה ו' ד', שהוא בגימטריא עשרה, הרומז שיש לה לה' זו עשרה כלים, כלומר שכל הע"ס של הקומה נכללים בה', כמ"ש לעיל, שכל הקומה החדשה שיצאה בהתפ"ב, שהיא קומת החכמה, היא בחינת אור הנקבה דכתר.

חלק ששי

עשר הספירות של עולם הנקודים

 

*      א) א"ק כולל ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, בעצמותו. וכל אחד מאלו הד' נכללו מארבעתן, ויוצאים ממנו גם כן אורות לחוץ שהם ענפיו. והע''ב הוא במוחין דיליה, נגד א"א ואבא דאצילות. ולעילא מגלגלתא דיליה,

 

אור פנימי

 


א) א"ק כולל: הנה הדרוש הזה, שהתחלתי בו הגם שהוא העמוק ביותר מכל דרושי הרב שבעולם נקודים מהראוי להציגו בסוף החלק, אכן בדרוש הזה נתן לנו הרב המפתח, אשר עליו הולך ומבאר את כל ענינים הבאים לפנינו בהע"ס הנקודים, וע"כ מוכרח המעיין לידע ולזוכרו היטב. בטרם שמתחיל לעיין בעצם הדרושים.

ומתחלה צריכים לידע באיזה פרצוף מפרצופי א"ק, שהרב מדבר כאן, כי יש ה"פ בא"ק כנודע. אמנם כבר הודיע אותנו הרב, אשר בב'  פרצופים  הראשונים דא"ק, שהם: פרצוף הכתר דא"ק, ופרצוף ע"ב דא"ק, אין לנו רשות לדבר בהם, ומובא בע"ח שער ה' פ"א. ותחלת העסק הוא רק בפרצוף ס"ג שהוא מבחינת האזן ולמטה, כלומר, שקומתו הוא עד בינה, כי בינה דראש נקרא אזן כנודע, ובזה נדע כי הרב מדבר כאן מפרצוף הס"ג דא"ק, וכל הענינים והפרטים שמתבארים לפנינו סובבים רק על פרצוף הזה.

וזה אמרו שהוא כולל ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בעצמותו, שהן ד' הקומות היוצאות על ד' בחינות הנודעות שהן בחי"ג הממשכת קומת חכמה, המכונה הוי"ה דע"ב. ובחי"ב הממשכת קומת הבינה, המכונה הוי"ה דס"ג.


ובחי"א הממשכת קומת הז"א הנקרא הוי"ה דמ"ה. וקומת המלכות שנקרא ב"ן. וכל אחד מהם כולל מארבעתם. כמו שמבאר והולך.

ויוצאים ממנו ג"כ אורות לחוץ שהם ענפיו. שהם מכונים שערות רישא ושערות דיקנא, הנאצלים מן הראש דס"ג דא"ק הזה. כמ"ש לפנינו. אכן תדע, שכל המדובר שבכאן, הוא רק מבחינת שרשים לפרטים אלו הנוהגים בעולם האצילות, ואע"פ שהם אינם כאן בפועל, מ"מ כאן הושרשו.

והע"כ הוא במוחין דיליה. וצריכים לזכור כאן כל שנתבאר בענין אצילות ג' פרצופין הראשונים דא"ק. המובאים בדברי הרב בקיצור נמרץ בחלק ה'. שלפרצוף הא' דא"ק מכנה שם התפ"א, ולפרצוף ע"ב דא"ק מכנה התפ"ב, ולפרצוף ס"ג דא"ק מכנה שם בחי' שניה דהתפ"ב, ע"ש דף ש"ז אות כ"א ודף שי"א אות כ"ז. ובכלל צריכים לזכור כל הדברים המובאים שם בדברי הרב, וכל המתבאר באו"פ שם, כי לא אכפיל כאן שום דבר רק אביא השמות בלבד.

וכבר ידעת, שכל תחתון מלביש להעליון שלו, רק מפה ולמטה, דהיינו מהמקום שהושרש שמה ויצא שם, שהוא המלכות של ראש העליון שלו, שמשם יוצא ונאצל התחתון. ולכן הכתר של ראש הס"ג, המכונה


* עץ חיים שער ט': שער שבירת הכלים פרק ו' מ"ב


 



שצ             חלק ו'     תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

יש בו דוגמא בחינת עתיק דאצילות. וס"ג דיליה, מאזן ולמטה עד טבורו,

 

אור פנימי

 


אזן, משום שאור הבינה שנקרא אזן מתלבש בכלי דכתר כנודע, הנה הוא מלביש לפרצוף העליון ממנו שנקרא ע"ב, מפה ולמטה, ותדע שגוף דע"ב הזה המלובש בהראש דס"ג, הוא נעשה נשמה ומוחין להראש דס"ג, וזה אמרו "והע"ב הוא במוחין דיליה נגד א"א ואבא דאצילות" כי גוף ע"ב המלובש בראש הס"ג הם לבחינת מוחין להראש דס"ג.

נגד א"א ואבא דאצילות. כי א"א הוא ע"ב דמ"ה שבאצילות, ואבא הוא ע"ב דב"ן שבאצילות, שה"פ דמ"ה עם ה"פ דב"ן מתחברים שמה יחד, כמ"ש במקומו. וזה אמרו שבחינת הגוף של הע"ב המלובש בראש הס"ג, נבחן, בערך של א"א ואבא דאצילות.

ותדע שהדרוש הזה הוא לבאר את ההשוואה של ה"פ דס"ג דא"ק אל ה"פ שבאצילות, כדי לידע איך ללמד מזה על זה: איך הענפים מתקשרים ומשתלשלים משרשיהם, גם איך ללמד מן התחתון את העליון. והתועלת מזה מרובה לאין שיעור.

דוגמא בחינת עתיק דאצילות. פרצוף הכתר דאצילות מכונה בשם עתיק, ואומר, שלעילא מפרצוף הע"ב דא"ק, יש עוד פרצוף ראשון דהיינו פרצוף הכתר דא"ק, שהוא בהשוואה אל פרצוף עתיק שבאצילות.

וס"ג דיליה מאזן ולמטה עד טבורו. כלומר, פרצוף הס"ג דא"ק, אשר קומתו עד הבינה הנק' אזן, כנ"ל, אשר ממנו כל המדובר שבכאן, הוא נשלם ומסתיים על הטבור. וצריכים להבין מאד מהותו של הטבור הזה, שעליו נסתיים פרצוף הס"ג, כי טבור זה, הוא כל הקוטב, אשר כל פרטי עולם הנקודים סובבים עליו.

ותדע שבאמת נמשך עדיין הס"ג עד סיום רגלי א"ק הפנימי, הנקרא פרצוף הכתר, אלא אח"כ בצמצום הנה"י שיתבאר לקמן, עלה ונסתיים על הטבור. אלא רק רגלי הפרצוף


ע"ב נפסקו שם. והוא מטעם, שמשם ולמטה, הוא מקום המלכות דא"ק הפנימי, שהיא בחי"ד, ומתוך שהמלכות דפרצוף ע"ב לא היה לה אלא עביות דבחי"ג, ע"כ לא היה יכול להאיר להבחי"ד של המלכות דא"ק הפנימי, שמקומה מכונה בשם טבור, כנודע, וע"כ נסתיימו רגלי פרצוף הע"ב למעלה מהטבור.

אבל פרצוף הס"ג שכל קומתו היא עד הבינה, ונודע, שהצמצום לא היה רק על אור החכמה לבד, ולא על אור הבינה, וע"כ יכול פרצוף הס"ג להתפשט ולהאיר גם למטה מהטבור אע"פ שאין לה מסך דבחי"ד, וכבר ידעת שפרצוף הע"ב הוא התפ"ב של הא"ק הפנימי, שהוא מתפשט וממלא את הכלים שנתרוקנו בהסתלקות הא' בסוד התפ"ב, כמ"ש בחלקים הקודמים, ולפיכך נמצא, שבחינות הזו"ן דא"ק הפנימי הנמצאים  מטבור ולמטה, נשארו בלי אור, כי התפ"ב שהוא ע"ב אינו יכול להאיר להם, כי אין לו בחינת המסך המחויב להכלים דבחי"ד, כנ"ל. וע"כ באו האורות דפרצוף ס"ג ומלאו חסרונו של הע"ב, כי המה נתפשטו אל אותם כלים דזו"ן שלמטה מטבור, שלא יכלו להתמלאות מהע"ב. ונמצא שהסתלקות האורות של הכלים דפרצוף הכתר דא"ק שנקרא א"ק הפנימי, לא יכלו להתמלאות בחזרה, אלא ע"י ב' פרצופים: הע"ב והס"ג, אשר הע"ב מילא אותו עד הטבור, והס"ג מילא אותו, מהטבור ולמטה עד סיום רגליו.

והנה הס"ג מתחלק בעצמו לטעמים ולנקודות, שהם הכתר דגוף, והט"ס תחתונות דגוף שמחכמה ולמטה, כנ"ל דברי הרב דף ש"ט אות כ"ד. ובאו"פ שם ד"ה התפשטות האור. עש"ה כי רק התפשטות הראשונה של הפרצוף בטרם שהתחיל להתמעט הוא אור ישר של אותו הפרצוף, המכונה אור רחמים. אבל מאותו הרגע שהתחיל להזדכך המסך



חלק ו'        עץ חיים   נקודים                          שצא

 

והוא כנגד בינה דאצילות, ומ"ה וב"ן דיליה מטבורו ולמטה, כנגד זו"ן דאצילות.

 

ב) והנה עד"ז שבפנימיותו, כן הוא באורות שיוצאים ממנו שהם

 

אור פנימי

 


ולהתמעט מקומתו, אע"פ שאור העליון אינו פוסק מלהזדווג עמו בד' הבחי' של זיכוכו, ומוציא על דרכו ד' הקומות חכמה ובינה וז"א ומלכות. אמנם הם כבר אינם בחינות אור של רחמים. וע"כ המה מכונים נקודות.

ומתוך שהאורות נתלבשו בהספירות של ג' הפרצופים הראשונים גע"ס דא"ק רק בדרך מטי ולא מטי, דהיינו מתחלה התפשט האור רק לכלי דכתר, ואח"כ דלא מטי בכתר שפירושו שנזדכך מדת העביות של המסך שלו, אז מטי האור בחכמה. הרי שרק בכלי דכתר נתפשט האור בבחינת רחמים המכונה טעמים, אבל בכלי דחכמה לא הגיע האור אלא אחר הזדככות המסך והתמעטות הקומה, וכן ביתר הספירות. לפיכך נקראים כל הספירות שלמטה מכתר בשם נקודות להיותם כבר מבחינות או"ח ודין. כמ"ש זה באורך בדברי הרב לעיל חלק ד' פ"ג. ע"ש כל ההמשך.

ונתבאר לעיל באו"פ חלק ה' דף ש"מ ד"ה ונבאר. שב' אורות ירדו ונתלבשו בכלי דכתר הנקראים זו"ן, שהזכר יש לו בחי"ג דהתלבשות וקומה שלו עד החכמה, והנקבה יש לה עביות של בחי"ב וקומתה עד הבינה, עש"ה.

ולפיכך גם הכלי דכתר הוכרח להסתיים על הטבור בשוה עם רגלי ע"ב, שהוא מאותו הטעם האמור אצל הע"ב, כי מתוך שהזכר יש לו שם בכלי דכתר קומת החכמה, הנה חל עליו הצמצום, כמו על פרצוף ע"ב, ומוכרח להסתיים למעלה מטבור, כי אינו יכול להאיר אל הכלים דזו"ן דבחי"ד.

והנך מוצא שמ"ש הרב לקמן שפרצוף הס"ג מתפשט עד רגלי א"ק, הנה זה אמור רק על בחינות הנקודות דס"ג שהם ט"ס


התחתונות מחכמה ולמטה, אבל הטעמים דס"ג, שהם כתר של הגוף דס"ג, נפסק על הטבור, כי אינו יכול להאיר מהטבור ולמטה, משום אור החכמה אשר בו, כנ"ל. רק אחר שנזדכך הזו"ן דכתר מבחי"ג ובחי"ב שבהם, אל בחי"ב ובחי"א, שזה ניתן להכלי דחכמה דס"ג, שבאורות האלו כבר אין שם מקומת החכמה ולא כלום, אז נתפשטו האורות ההם דס"ג אל הכלים דזו"ן שבא"ק הפנימי ממטה מטבור. וכן האורות שבשאר הקומות בינה וז"א ומלכות.

 

והנה נתבאר להלן בדברי הרב אשר אלו ד' הקומות : חו"ב וז"א ומלכות דס"ג, שנתפשטו למטה מטבור, חזרו ועלו אל מקום הטעמים דס"ג שלמעלה מטבור, ולא נתפשטו יותר מטבור ולמטה. וזה אמרו כאן שהס"ג מסתיים על הטבור. שכונתו לאחר עליות האורות למעלה מטבור. כנ"ל. ועליות האורות האלו הם הנקראים לקמן בשם צמצום נה"י. והבן כל הנ"ל היטב, וחזור על הדברים עד שיהיו כמו מונחים בקופסא, כי תצטרך לכל הנ"ל בכל מלה ומלה שבביאור הנקודים ושביה"כ. ואי אפשר לחזור בכל פעם על אריכות כזו.

ומ"ה וב"ן דיליה מטבורא ולמטה כנגד זו"ן דאצילות. היינו הע"ס דנקודים, שהם נבחנים, לבחינת מ"ה וב"ן של ס"ג הזה. כמ"ש במקומו. והם בהשוואה אל הזו"ן דאצילות, המלבישים לפרצוף א"א, ג"כ מטבורו ולמטה. וטעם כל דברים האלו, יתבאר לקמן בע"ה.

 

ב) שערות ראשו כנגד ענפי ע"ב, ושערות דיקנא הם מאח"פ, כנגד ענפי ס"ג:  ענין שערות ראש ודיקנא הללו לא יצאו תכף עם



שצב          חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

ענפיו כנזכר, כי שערות ראשו כנגד ענפי ע"ב, ושערות דיקנא הם מאח"פ, כנגד ענפי ס"ג, שבהם כלולים או"א שבין שניהם לקחו בינה דמ"ה אחר התיקון, שהוא שם ס"ג הכולל שניהם, והם נכללים במזלא דדיקנא דא"א. והבן זה מאד כי כן הוא כאן. ואז עדיין היה מתפשט ס"ג עד רגלי א"ק.

 

אור פנימי

 


אצילותו של פרצוף, אלא אחר צמצום נה"י ועלית ה' תתאה לעינים, שיתבאר לקמן, כי ה"ת שהיא המסך המשותף מבחי"ב ובחי"ד יחד, עלתה לחכמה דראש הס"ג, המכונה עינים, ונזדווג שם עם אור העליון, והעלה או"ח מחכמה לכתר, דהיינו מעינים לגלגלתא, הממשיך רק קומת הז"א. והנה אז נתחלקו הע"ס דראש הס"ג: לגלגלתא ועינים, ולאזן חוטם ופה. כי להיות שנעשה  מקום הזווג בהעינים, ושמשו העינים במקום הפה דראש, הנה נעשו ג' הספירות אח"פ, לבחינת גוף. ומקבלים מהמלכות הזו העומדת בעינים, המשפעת להם ממעלה למטה, ולא נשאר שם בבחינת ראש, דהיינו מבחינת ממטה למעלה, רק ב' הספירות : גלגלתא ועינים לבד. הרי שהע"ס דראש, נתחלקו לב' בחינות : ראש, וגוף. כי רק הכתר וחכמה מהם, נשאר לבחינת ראש, אבל בינה ז"א ומלכות שבהם, יצאו מבחינת הראש, ונעשו לבחינת ספירות דגוף.

והנה הגם שהזווג הזה החוצה את הע"ס דראש לב' בחינות ראש וגוף, נעשה בהחכמה דראש הס"ג גופיה, עכ"ז בו עצמו לא נעשה שום שינוי, כי אין העדר ברוחניות, כנודע. אלא רק תוספת נעשה כאן, כי נבחנות לע"ס דענפים שעל הראש דס"ג, המכונים ע"ס דשערות, והמה הם שנחלקו על ב' בחינות ראש וגוף הנ"ל, אשר כתר וחכמה שבהם, שנשארו בבחינת ראש, נבחנים לענפי ע"ב בבחינת שערות ראש, וג' הספירות שבהם שהם אח"פ, שנעשו לבחינת גוף, הם נבחנים לבחינות שערות דיקנא. ולענפי ס"ג.

וזה אמרו ושערות ראשו כנגד ענפי ע"ב, ושערות דיקנא הם מאח"פ, כנגד ענפי ס"ג. היינו אותה התחלקות הע"ס של ראש לב'


בחינות: גו"ע, ואח"פ, שנתהוה בראש הס"ג, כנ"ל, הנה התחדשות הזו, מכונה בשם שערות שבחינות גלגלתא ועינים שנשאר בבחינת ראש, נחשב לענפי ע"ב. ובחינת אזן חוטם פה שבהם, שיצאו לחוץ מהראש, נחשבים לענפי ס"ג. וטעם הדבר יתבאר לפנינו.

שבהם כלולים או"א, שבין שניהם לקחו וכו', והם נכללים במזלא דדיקנא דא"א. משמיענו כאן, שכמו או"א דאצילות נכללו ויצאו מהע"ס דדיקנא דא"א, כן הע"ס דנקודים יצאו מסוד שערות דיקנא דראש הס"ג. ותדע שיש ג' בחינות או"א: שהם או"א הפנימים, ואו"א עילאין, וישסו"ת. וכל אלו הג' הם כלולים בשערות דיקנא. כי יש י"ג תיקוני דיקנא, שהם ג' הויות, כלומר, ג' בחינות של ע"ס, שהע"ס הראשונות הן בבחי' ד' תיקונים הראשונים המסתיימים על שבולת הזקן, ומשבולת הזקן הזה יצאו או"א הפנימים, שהם הג"ר דנקודים. ומהע"ס השניות, שהם ד' תיקונים האמצעים, המסתיימים על מזל העליון הנקרא נוצר חסד, יצאו או"א עילאין, ומהע"ס האחרונות, שהם ה' תיקונים תתאין המסתיימים במזל התחתון הנקרא ונקה. יצאו ישראל סו"ת דאצילות.

וזה אמרו "והם נכללים במזלא דדיקנא דא"א". כי או"א הנ"ל נקראים ביחד אבא, וישסו"ת הנ"ל נקראים יחד אמא. ואבא נכלל במזל העליון כנ"ל, ואמא נכללת במזל תחתון כנ"ל ונמצאו שניהם כלולים במזלא. אבל בד' תיקונים עילאין המסתיימים על שבולת הזקן, הנה הם שייכים לאו"א הפנימים, כנ"ל, ומהם יצאו רק הג"ר דנקודים, שהם



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            שצג

 

ג) והנה מתחלה היה בא"ק כך: ג' ראשונות שבו, שהם ע"ב, כתר.

אור פנימי

 


בחינת או"א הפנימים. וזכור הדברים, כי תצטרך להם בכל מלה ומלה הבאים לקמן.

ואז עדיין היה מתפשט ס"ג עד רגלי א"ק: כבר נתבאר זה לעיל דף ש"צ ד"ה וס"ג. עש"ה.

 

ג) מתחלה היה בא"ק כך, ג"ר שבו שהם ע"ב כתר: הנה הדברים שבכאן הם אותו הענין המובא לעיל אלא בשינוי לשון, והעתקתים רק מפני שיש בהם איזה חידושים קטנים. וגם כאן סובב על פרצוף ס"ג דא"ק ומקשר בו גם פרצוף ע"ב דא"ק המלובש בו. וכבר ידעת, שפרצוף ס"ג מלביש מפה ולמטה דראש דע"ב, דהיינו לבחינת ג' הספירות חג"ת דגופא דע"ב. וזה אמרו, ג"ר שבו שהם ע"ב, כתר. כי חג"ת דע"ב המה שנעשים לג"ר דפרצוף הס"ג, אשר ראש הס"ג מלבישם מבחוץ, והפה, שהוא המלכות דראש הע"ב, הוא בחינת הכתר דראש הס"ג שממעל לו, והחג"ת דע"ב הם המוחין הפנימים שבו. כנ"ל.

ס"ג חכמה ובינה. כלומר, שבפרצוף ס"ג עצמו יש חכמה ובינה, ואע"פ שכל קומתו של הס"ג, הוא רק קומת בינה בלבד, אמנם יש בו בחינת זכר ונקבה, כלומר שהמסך שעלה להמלכות דראש ע"ב, לצורך הזווג לפרצוף ס"ג, כלול מב' רשימות עליונות, שהם: רשימו דבחי"ג דהתלבשות לבד, ומחוסר המשכה, ורשימו שלמה דבחי"ב. ולכן נעשה עליהם ב' זווגים : הא' בקומת חכמה, והב' בקומת בינה, והמה נק' זו"ן, שהרשימו דבחי"ג דהתלבשות, שעליה יצאה קומת החכמה, נק' זכר, והרשימו דבחי"ב השלימה גם מבחינת המשכה, נק' נקבה, שעליה יצא עיקר האור דפרצוף הס"ג, שהוא קומת בינה. וזו"ן הללו, נתלבשו רק בכלי


דכתר של הגוף דס"ג, ואין מגיע מהם ליתר הט"ס תחתונות דס"ג, כל כמה שלא נזדככו הזו"ן דכלי דכתר, לבחי"ב ולבחי"א. כמ"ש כל זה באורך לעיל דף ש"מ ד"ה ונבאר. עש"ה.

וזה אמרו, "ס"ג חכמה ובינה" כי הפרצוף נקרא תמיד על שם ספירות העליונות שבו, כנודע, וכיון שהספירות זו"ן הנ"ל יש בהם קומת חכמה ובינה ע"כ נקרא הס"ג בשם חכמה ובינה.

ומשמיענו בזה, כדי להבין מ"ש לקמן, אשר ס"ג הזה נעשה אח"כ לבחי' ע"ב, ונודע שהע"ב קומתו עד החכמה, ואיך אפשר שמס"ג יעשה ע"ב. וע"כ מזכיר כאן, שבס"ג זה, יש חכמה ובינה כי הזכר הוא בחי"ג דהתלבשות, שהוא בחינת ע"ב, ולפיכך נעשה אח"כ לבחי' ע"ב. וזכור זה.

מחציו ולמטה שהם נקודות שבו מלובש מטבור ולמטה דא"ק תוך מ"ה וב"ן דא"ק. וצריך שתזכור הפירוש של טעמים ונקודות, המובאים לעיל בדברי הרב (ח"ד פ"ג אות י"א) כי התפשטות הראשונה אל הפרצוף, בטרם שהמסך מתחיל להזדכך, הוא מכונה בשם טעמים, והוא אור ישר ורחמים. אבל בשעה שהמסך מתחיל להזדכך, אשר אור העליון נמשך מהמאציל ומזדווג עם המסך במדרגות זיכוכו, הנה ד' הקומות היוצאות בעת ההיא, שהן חכמה בינה ז"א ומלכות, המה נקראים נקודות כי הם בחי' או"ח ודין. עש"ה ובאו"פ שם. ועי' באו"פ דף ש"ט ד"ה התפשטות.

ועם זה תבין שרק האורות שבכלי דכתר דגוף הס"ג מכונה בשם טעמים אבל כל הט"ס תחתונות שלמטה מכתר דגוף הס"ג, הן נקראות נקודות. גם ידעת שהכלי דכתר דגוף הס"ג מתפשט עד הטבור, כלומר, עד סיום


* עץ חיים שער ה': שער טנת"א פרק א' מ"ב.

 


שצד          חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

ס"ג חכמה ובינה. וזה הס"ג, היה מחציו ולמטה שהם הנקודות שבו, מלובש מטבור ולמטה דא"ק תוך מ"ה וב"ן דא"ק. וכל זה הוא פנימיות א"ק: עצמות, אורות, וכלים.

 

ד) ואח"כ הוציא בחינות החיצוניות להלבישו. ותחלה הוציא אורות מע"ב הכולל הפנימי, שהוא השערות של הכתר, המקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים, כנודע. ואח"כ הוציא שערות הזקן הנמשכים מס"ג הכולל הנקרא נקודים, שמהם נעשו כללות ג' מוחין שבו.

 

אור פנימי

 


רגלין דגוף דע"ב, שמקום הסיום הזה מכונה טבור. וזה אמרו, "מחציו ולמטה שהם הנקודות שבו מלובש מטבור ולמטה דא"ק" דהיינו הט"ס תחתונות שלו, כי כל הט"ס התחתונות מכונים כאן בשם נקודות, שהם כולם ירדו למטה מטבור ונתלבשו במ"ה וב"ן הפנימים דא"ק. כמ"ש היטב לעיל דף ש"צ בד"ה אבל פרצוף. עש"ה.

וכל זה הוא פנימיות א"ק. כלומר, שכל זה הוא בחינת פרצוף הס"ג בבנינו עצמו, שאין בכלל זה הענפים שיוצאים לחוץ ממנו, שאותם הוא מבאר לאחר מכן.

 

ד) השערות של הכתר מקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים: כבר נתבאר לעיל דף שצ"ב ד"ה והנה הגם. שהשערות נחלקים לב' בחינות: ראש, וגוף. שעד האזנים שהוא בינה נחשב לבחינת ראש, משום שמקום הזווג היה בנקבי העינים, שהם חכמה דראש, וע"כ נתפשטו האורות משם ולמטה אל האזן חוטם פה, לבחינת התלבשות, המכונה גוף. וכבר ידעת שההפרש מראש לגוף הוא רב מאד. וז"ש שהשערות נמשכים עד האזנים. כי עד שם נחשב לבחינת ראש, אבל מאזנים ולמטה כבר נחשב לבחינת גוף, כמ"ש והולך.

שערות הזקן הנמשכים מן ס"ג הכולל הנקרא נקודים. וצריך שתדע שאלו האח"פ שיצאו מבחינת ראש לבחי' גוף כנ"ל, המה נקראים תמיד בשם ס"ג הכולל. והטעם הוא כמ"ש הרב לקמן. שכל הס"ג הזה דא"ק שאנו


עוסקים בו נחשב כולו לבחינת ע"ב, חוץ מנקודות שבו, שהם חציו התחתון שמכונה לקמן בשם ישסו"ת, הוא לבדו נחשב לס"ג. שהוא לבדו יצא דרך נקבי עינים, לבחינת אח"פ דגוף, וישסו"ת הזה, הוא הנקרא בכל מקום ס"ג הכולל, והוא הראש של ע"ס הנקודים. כמ"ש לפנינו באורך.

ונתבאר לעיל. אשר תחלת הזווג שבנקבי עינים, שהוציא האח"פ לבחי' גוף, הוא נעשה בראש הס"ג גופיה, אלא בסוד השערות: ששערות ראש עד האזנים נבחנים לבחינת ממטה למעלה שהוא ראש, ולפיכך, הוא נבחן עוד לבחינת ע"ב, כי עדיין לא ניכר בו שום שינוי מחמת עלית ה"ת לנקבי עינים, אבל מנקבי עינים ולמטה, שהם שערות הדיקנא, כבר נחשבים לבחינת אח"פ שיצאו מהראש ונעשו לבחינת גוף, לכן האח"פ דשערות שמכונים בשם שערות דיקנא, הם לבדם נחשבים לס"ג הכולל, שהוא בחינת הנקודים. ועוד יתבאר כל זה לקמן בהרחבה, כי שם מקומם.

וזה אמרו ואח"כ הוציא שערות הזקן הנמשכים מס"ג הכולל, הנקרא נקודים. כלומר, שמבחינת האזנים ולמטה נמשכו שערות הזקן בבחינת ס"ג הכולל שנקרא נקודים, אבל אותם שערות שיוצאים מנקבי העינים, כלומר ממלכות שבחכמה ממטה למעלה, המה נחשבים עוד לע"ב, ואינם ענפי הס"ג הכולל, כנ"ל. באופן ששערות ראש הם ענפים הנמשכים מע"ב, ושערות דיקנא



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            שצה

 

ה) ונמשכין תחלה סוד הטעמים דס"ג, שהיא אח"פ עד טבורו. ואח"כ לא הוציא שאר בחינות לחוץ, יען כי הם מלובשים תוך מ"ה וב"ן כנ"ל,

אור פנימי

 


הם ענפים הנמשכים מס"ג הכולל. וזכור זה.

כללות ג' מוחין שבו. כלומר ג' ספירות הראשונות כח"ב של הנקודים, המה נעשים מן שערות הזקן הללו. ולא מעצמו, רק מן הכללות שבהם המקובץ בתיקון הד' דשערות הזקן, הנקרא שבולת הזקן. כמ"ש כל זה בהרחבה לקמן. וזה אמרו שמהם נעשו כללות ג' מוחין שבו.

 

ה) ונמשכים תחלה סוד טעמים דס"ג שהוא אח"פ עד טבורו: כלומר כי תחלה מטרם שיצאו עוד ענפי הס"ג הכולל לחוץ, דהיינו שערות ראש ודיקנא, יצאו הטעמים דס"ג, שהם קומת אח"פ עד טבורו, שהם בחינת אור ישר ורחמים, כמ"ש באורך לעיל דף ש"צ באו"פ ד"ה והנה הס"ג, עיין שם שיש שם ג"כ בחינת זכר שקומתו עד החכמה, ומ"מ מכנה הפרצוף בשם אח"פ, כי עיקר האור והקומה נבחן מבחינת הנקבה, כי כל ההתפשטות להגוף הוא רק מבחינת הנקבה, שיש לה בחינות עביות דהמשכה, והנקבה אין לה אלא קומת אח"פ, שהוא קומת בינה. ומה שמסתיים על הטבור, כבר נתבאר שם באורך. ע"ש.

שהם מלובשים תוך מ"ה וב"ן. וענין התלבשות זו, כבר נתבאר לעיל דף ש"צ ד"ה ותדע. כי הע"ב לא חזר ומילא הכלים שנתרוקנו מטבור ולמטה בא"ק הפנימי. מטעם שהע"ב אין לו המסך דבחי"ד, וע"כ אינו יכול להאיר מטבור ולמטה ששם מקום הבחי"ד. וע"כ נשארו הכלים דזו"ן הנמצאים בא"ק הפנימי מטבור ולמטה, בלי אור. אלא לאח"ז אחר שנתפשט הפרצוף ס"ג, הנה ט"ס תחתונות שלו, שאין בהם אלא רק קומת אור הבינה, שעל אור הזה לא היה הצמצום, המה שירדו למטה מטבור דא"ק ומלאו אור


את הזו"ן אשר שם. עש"ה. וזה אמרו. שלא הוציא שאר הבחינות שלמטה מטעמים דס"ג, שהם הט"ס תחתונות דס"ג, יען הם מלובשים תוך מ"ה וב"ן. דהיינו כמבואר, שהט"ס תחתונות דס"ג, הם מלובשים בזו"ן שלמטה מטבור דא"ק הפנימי, שהמה נקראים מ"ה וב"ן. וזכור הדברים האלו, כי ענין התלבשות הזה דט"ס תחתונות דס"ג במ"ה וב"ן הפנימים, האמור הוא ענין יסודי לכל המקרים של העולם הנקודים.

ו) עלו כל בחי' ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים. ענין עליה הזו הוא כדרך עליות האורות שבהסתלקות א' אצל א"ק הפנימי, וכדרך עליות האורות דהסתלקות ב' אצל פרצוף הע"ב. שפירושו הוא הזדככות המסך מכל עביותו לגמרי עד שנשתוה לבחינת מסך של ראש, שהשתוות הזו נבחנת שהמסך וכל הרשימות הכלולים בו, עלו למלכות של ראש ונתכללו עמה שם בהזווג של ראש. וכן היה בפרצוף הס"ג הזה, כי אחר דמטי בהמלכות דס"ג, דהיינו שנזדכך המסך לקומת מלכות הנה הוא בא משם ומזדכך לגמרי מן כל עביותו ומשתווה להמלכות של ראש, ונפסק הזווג מהפרצוף וכל האורות מסתלקים להמאציל, הכל כמו שנתבאר לעיל ח"ד פ"ד באו"פ סעיף נ'. עש"ה.

ונתבאר שם שהאורות מניחים אחריהם רשימות בעת הסתלקותם, גם נתבאר שהמסך מידי עברו בשעת הזדככות מספירה לספירה עד שמזדכך כולו ובא להראש, הנה הוא נכלל בהרשימות ההם, ע"ש. ונמצא כאן. אשר האורות דס"ג שנתלבשו בזו"ן הפנימים, הנה האורות הללו שכבר נתערבו בהעביות דבחי"ד שבכלים דלמטה מטבור, אע"פ שנסתלקו משם הניחו אחריהם רשימות. והרשימות



שצו           חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

כדרך אורות ע"ב הכולל, שלא נתגלה ממנו רק השערות הנמשכים מע"ב של ע"ב הכולל, ושאר חלקם טמיר תוך ס"ג הכולל.

 

ו) והנה רצה להוציא גם מן מ"ה וב"ן שבו הפנימים, חיצוניותם לחוץ, ואז עלו כל בחינות ס"ג הפנימים, הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים, ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים, ואז אלו מ"ה וב"ן הם המ"ן שלהם, אל הטעמים

 

אור פנימי

 


האלו דבחי"ד, נכללו בהמסך שעלה אל המלכות של ראש, ונמצא שבעת שעלה המסך למלכות של ראש, שהביא עמו גם הרשימות ההם דזו"ן הפנימים, הנק' מ"ה וב"ן הפנימים.

וזה אמרו ''ואז עלו כל בחינות ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן פנימים" היינו הרשימות של ט"ס התחתונות דס"ג גופיה המלובשים וטמונים תוך הרשימות דמ"ה וב"ן הפנימים שהם מבחינת עביות דבחי"ד ומתוך שהרשימות דאורות דס"ג מעורבות ונכללות ברשימות דמ"ה וב"ן, לכן עלו יחד כלולות במסך דס"ג אל המלכות של ראש ונתכללו שם בזווג העליון. כמו שמבאר והולך.

ואין להקשות הרי נתבאר לעיל שפרצוף הס"ג נשאר בבחינת מטי ולא מטי הקבוע ותמידי, ואיך אומר כאן שגם בס"ג נוהג הסתלקות האורות כולם להראש. אמנם כבר ידעת שאין העדר ברוחני, וכל השינוים שאנו מבחינים בהרוחנים, הם רק ענין של תוספות הצורות, אבל צורה הקודמת אינה מתבטלת לעולם. וכן כאן כי אע"פ שנעשה גם כאן ענין הסתלקות האורות, אחר שנתערבו האורות דס"ג במ"ה וב"ן הפנימים, מ"מ הצורה דמטי ולא מטי התמידי נשארת על מקומה.

ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים. כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך. כי הרשימות דס"ג נתערבו בהרשימות של מ"ה וב"ן, וכולם נכללו בהמסך. ועלו עמו יחד להראש.

מ"ה וב"ן הם המ"ן שלהם. הנה המסך העולה להמלכות של ראש, להתכלל שם בזווג של ראש, כדי להתחדש ולהתפשט משם לפרצוף חדש, ע"ד שהיה בב' הפרצופים הקודמים: הע"ב והס"ג, הנה המסך הזה השיג עתה שם חדש, שהוא "מ"ן" שהוא ר"ת מיין נוקבין. והוא מטעם שנתבאר לעיל בדיבור הסמוך, אשר ב' מיני רשימות נתערבו כאן זה בזה, שהם רשימות האורות דס"ג שהם בחינת עביות דבחי"ב, עם רשימות האורות שנתלבשו במ"ה וב"ן הפנימים, שהם בחינת העביות דבחי"ד. ונודע שבחי' ב' ה"ס ה' ראשונה דהויה, והעביות דבחי"ד ה"ס ה' אחרונה דשם הויה. שהם ב' נקבות. ומתוך שהמסך בעת עלותו להתכלל בהזווג של ראש נכלל מב' נקבות אלו ביחד, ע"כ נקרא עתה בשם מיין נוקבין, לשון רבים, להיותו כלול מב' נוקבין. ותדע כי חיבור הזה גרם להיות עשרה כלים בהעשר ספירות, ותיקון ב' קוין, כמ"ש לקמן. וה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, כי ה' ראשונה ה"ס מדת הרחמים, וה' אחרונה ה"ס מדת הדין, והם באו עתה יחד במסך בזווג אחד. כמ"ש עוד לפנינו בהרחבה.

וזה אמרו, מ"ה וב"ן הם המ"ן שלהם. כלומר הם גרמו ענין המ"ן שנתחדש מכאן ואילך בהעולמות, משום שהם הזו"ן דא"ק הפנימי, שקומתו עד הכתר מחמת הבחי"ד שבו, כנודע. והם נכללו ובאו בהרשימו דבחי"ב שהם מהאורות דס"ג, ונכפלו יחד בהעביות שבהמסך שאז נקראו מ"ן כנ"ל. ודע כי מעת שנתחברו שוב לא נפרדו זה מזה לעולם, אלא כל ההבחן שבהם הוא רק בפנימיות ובחיצוניות, שלפעמים הבחי"ד טמונה בפנים, והבחי"ב או הבחי"א מבחוץ,



 


חלק ו'         עץ חיים   נקודים                            שצז

 

עצמם דס"ג שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן, והם בערך או"א אל ישסו"ת. כי כמו שלצורך עבור זו"נ מזדווגים או"א עילאין וישסו"ת נכללין עמהם,

 

אור פנימי

 


ולפעמים הבחינה ב' טמונה מבפנים והבחי"ד מגולה מבחוץ כמו שהיה כאן בפעם הראשונה שנתחברו כמ"ש הרב כאן, "בחינת ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים" הרי שבחי"ב טמונה מבפנים והבחי"ד מגולה כלפי חוץ. ויתבאר עוד במקומו.

המ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג, שאינם מלובשים במ"ה וב"ן. כמו שנתבאר לעיל דף שצ"א ד"ה ולפיכך. אשר הטעמים דס"ג, שהם האורות שבכלי דכתר דגוף דפרצוף ס"ג, מחויבים להסתיים בשוה עם סיום רגלי ע"ב, דהיינו למעלה מטבור, כי משום שהזכר המלובש בכלי דכתר יש לו קומת חכמה כמו הע"ב, וגם הנקבה שבכלי דכתר נכללת יחד עמו, ע"כ אינם יכולים להאיר למטה מטבור, כי אין להם מסך דבחי"ד, עש"ה. ונמצא שהאורות של הטעמים דס"ג אינם מלובשים במ"ה וב"ן שלמטה מטבור. וזה אמרו שנעשו למ"ן להטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים במ"ה וב"ן. דהיינו להזו"ן שבכלי דכתר דגוף הס"ג המסתיימים למעלה מטבור. וענין שנעשה כאן והאור שנמשך מחמתו, יתבאר לקמן במקומו המותאם.

או"א אל ישסו"ת. הקש זה צריכים להבינו היטב. כי יש כאן ב' חצאי הס"ג שההפרש ביניהם מרובה ביותר, שהם, חציו העליון של הס"ג, שהוא הכלי דכתר דגוף הס"ג, המכונה טעמים, המסתיים למעלה מטבור, והוא לא ירד ולא נתערב במ"ה וב"ן הפנימים ונשאר בעביות דבחי"ב שלו, ובחי"ג של התלבשות. וחציו התחתון של הס"ג דהיינו ט"ס תחתונות שמחכמה ולמטה שנק' נקודות דס"ג, שהוא ירד ונתערב במ"ה וב"ן הפנימים, ונכפל בו ב' מיני עביות: של בחי"ב, ושל בחי"ד יחד. ואומר, אשר חציו העליון שלא נתערב בבחי"ד, מכונה או"א


עילאין. וחציו התחתון שנתערב בבחי"ד בסוד מ"ן מכונה ישראל סבא ותבונה. וזכור היטב את השמות הללו בהוראתם, כי הרב משמש עמהם בכל ההמשך דלקמן.

ותדע, שכאן הושרש התחלקות או"א לב' פרצופים: הנקראים או"א, וישסו"ת. ואע"פ ששניהם יוצאים, מבחינת אח"פ שיצאו לחוץ, דהיינו שערות דיקנא. כנ"ל דף שצ"ב ד"ה שבהם. ע"ש אשר אח"פ האלו הם כבר מקבלים מבחינת חצי התחתון דס"ג המתוקנים במ"ן. מ"מ כיון שהם ע"ס שלמות של ראש. אשר או"א הם בחינת הראש של הפרצוף, דהיינו מבחינת נקבי עינים ולמעלה, ע"כ נבחנים שהם אינם כלולים בהמ"ן, בהיות המסך דמ"ן מתוקן מתחתיהם דהיינו בנקבי עינים, ואין העביות פועל כלום ממטה למעלה, כנודע. אבל הישסו"ת הם בחינת אח"פ של הפרצוף, הנמשכים מנקבי עינים ולמטה, אשר המסך דמ"ן כבר פועל עליהם. וע"כ מיוחסים הישסו"ת אל פרצוף התחתון דס"ג שכבר מעורבים בבחי"ד.

מזדווגים או"א עילאין וישסו"ת נכללין עמהם. כבר נתבאר ענין או"א וישסו"ת דאצילות, שהם בחינת ראש אחד של ע"ס גו"ע ואח"פ, אשר מתוך עלית ה"ת לנקבי עינים, המה נתחלקו לב' חצאי הראש, שחציו העליון, שהוא גלגלתא ועינים, הנבחן שאינו עוד מחובר בבחי"ד שבה"ת, מחמת שנמצאת למטה מעינים, כנ"ל, הם מכונים או"א. וחציו השני של הע"ס דראש שהם אח"פ שלמטה מה"ת שבנקבי עינים, נבחנים למחוברים עם הבחי"ד שבה"ת, וע"כ המה בחינת גוף שהוא מקבל מנקבי עינים של ראש ממעלה למטה. כנ"ל. והנה לצורך לידת זו"ן מתחברים ב' חצאי הראש הללו לפרצוף אחד. כי אותה ה"ת שבנקבי עינים חוזרת ויורדת למקום הפה דהיינו להמלכות של ראש, ואז חוזרים



שצח          חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

כן הכא, הטעמים דס"ג מזדווגים עם כל ע"ב, ומכ"ש שהנקודות תגין אותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם, ולכן אינם עולים בשם דוגמת ישסו"ת הנ"ל. ואז מולידים בחי' ב"ן דחיצוניות ולבושם לחוץ. הרי נולדה הנקבה עתה תחלה.

 

אור פנימי

 


האח"פ ג"כ אל הראש ומתיחדים עם או"א לבחינת ע"ס של ראש אחד, ואז מולידים מוחין בשביל זו"ן דאצילות. כמ"ש, במקומו.

וזה אמרו כמו שלצורך עיבור זו"ן מזדווגים או"א עלאין וישסו"ת נכללין עמהם, כן הכא הטעמים דס"ג מזדווגים עם כל ע"ב ומכ"ש שנקודות תגין אותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם. פירוש. כי נתבאר לעיל ענין לידת מוחין דז"א, שאז מתחברים או"א ויסו"ת לראש אחד, שנעשה הזווג במסך דבחי"ב בפה הכולל שבראש הזה, שהע"ס היוצאים על מסך הזה יש לו קומת ג"ר דבינה, שהמה נעשים מוחין וג"ר בשביל ז"א. אמנם לצורך עיבור ז"א דהיינו הקטנות של ז"א, אינו כן. ואע"פ, שהזווג הזה צריך ג"כ להעשות באו"א, שהם תמיד בחינת הראש, אמנם כאן נכללים ישסו"ת באו"א, כי טפת ז"א הנכללת בנה"י דא"א, עולה ונכללת בהמסך דישסו"ת, וישסו"ת נכללים באו"א, והזווג נעשה במסך דישסו"ת שנכלל בבחינת מ"ן במסך דאו"א, אשר הקומה היוצאת על זווג הזה, היא קרובה לבחי"א, שחסרה ג"ר, ואז יוצא הז"א מחוסר מוחין, אלא בבחינת גוף בלי ראש.

והנה כאן יצא ג"כ מתחלה רק בחינת הקטנות של הנקודים, כמו הז"א דאצילות הנ"ל, וע"כ עלו הנקודות דס"ג המעורבות כבחי"ד, ונכללו תוך הטעמים דס"ג, שהם לא נתערבו בבחי"ד, ונבחנים כמו או"א עילאין, כנ"ל, והטעמים דס"ג עלו להראש דס"ג עם המ"ן של הנקודות, ונעשה הזווג על המ"ן דנקודות הנכללים בהטעמים, ולא על בחינת המסך של הטעמים, והנה אז עלו המ"ן לעינים, שהם בחי"א, כי  האו"ח העולה


מחכמה לכתר אינו ממשיך רק קומת ז"א, וקומה זו היא שירדה שוב מטבור ולמטה להע"ס הנק' נקודים. כמ"ש זה באורך במקומו.

 

וזה אמרו ''שנקודות תגין אותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם" כי הט"ת דס"ג, שהם חכמה בינה ז"א ומלכות, מכונים נקודות תגין אותיות כי נקודות הם חו"ב, תגין הם מ"ה, דהיינו ז"א. ואותיות הם ב"ן, שהיא המלכות. והם נעשו למ"ן ועלו אל הטעמים דס"ג, ונתחברו עמהם ונכללו בהטעמים ההם, וע"כ נעשה הזווג שם בהעינים דראש של הטעמים. כנ"ל.

 

ב"ן דחצוניות ולבושם לחוץ. אל תטעה לפרש שנולד כאן קומת המלכות, שנקרא תמיד ב"ן. כי זווג הנעשה בנקבי עינים הוא מבחינת עביות דבחי"א, שהוא קומת ז"א. ולא עוד אלא שיש כאן בחינה ב' מבחינת התלבשות שהיא קרובה לקומת הס"ג, כמ"ש לקמן. אכן תראה שהרב מכנהו בשם ב"ן דחיצוניות ולא סתם ב"ן, והוא כי באמת הוא בחינת ס"ג, כנ"ל (דף שצ"ד ד"ה שערות הזקן). ע"ש. והקומה הזו מכונה באמת בשם ישסו"ת, שהוא ס"ג, אלא לפי שבחינת האח"פ החיצונים של ישסו"ת הזה ירדו לבחינת הנקודים למטה מטבור, שמשם נבנה הנקבה השורשית שבכל העולמות, שערכה באמת הוא ס"ג ולא ב"ן, כי ב"ן הפנימי שהוא בחי"ד, נשאר כולו בא"ק הפנימי, ולא נגלה ממנו שום בחינה נקבה בכל העולמות. ולפיכך נקרא המלכות של ישסו"ת הזה שיצא דרך נקבי עינים, בשם ב"ן, כי הוא ירש מקומו של ב"ן הפנימי



חלק ו'     שער ההקדמות נקודים                  שצט

 

*       ז) כשעלה ברצון המאציל להאציל עולם הנקודים, וכוונתו היתה לעשות להם בחינת כלים, כדי שיהיה כח בעולמות התחתונים לקבל אור העליון, וראה המאציל א"ס כי עדיין אין כח ויכולת בתחתונים לקבל האורות האלו היוצאים דרך נקבי העינים, אשר הם מתפשטים ממקום הטבור של א"ק עד רגליו, כמו שיתבאר. לכן קודם שהאציל האורות האלו, היה עוד צמצום ב' אחר בא"ק, ע"ד הצמצום הנזכר לעיל בא"ס. והוא שכל

 

אור פנימי

 


כמבואר. וזה אמרו ואז מולידים בחינת ב"ן דחיצוניות.

נולדה הנקבה עתה תחלה. כמ"ש בדיבור הסמוך שמלכות דישסו"ת שיצאה דרך העינים שממנה נאצלו הע"ס של הנקודים, היא הנקבה השורשית שבכל העולמות.

 

ז) אין כח בתחתונים לקבל האורות האלו היוצאים דרך נקבי העינים: כי האו"ח היוצא על בחינת העביות דבחי"א, הוא אור דק שאינו מגיע לבחינת גוף דהיינו התלבשות. כמו שנתבאר לעיל בחלקים הקודמים. גם ידעת שהעינים הם כינוי לספירת חכמה של ראש, שהיא בחי"א. וזה אמרו שעדיין לא היה כח ויכולת לקבל האורות דנקבי עינים.

צמצום ב' אחר בא"ק, ע"ד הצמצום הנזכר לעיל בא"ס. הנה לכאורה תמוה הלא גם בב' הפרצופים הקודמים היה אותו הסתלקות האורות, מהגוף דעליון כדי להאציל להתחתון, הנקראים לעיל בדברי הרב בשם הסתלקות א' והסתלקות ב'. עיין סוף חלק ה' אות ס'. ומה נשתנה הסתלקות הזו דנה"י דא"ק, לקרוא אותו בשם צמצום ב'. ולא עוד אלא לדמותו לצמצום ראשון שבעולמות. והענין הוא, כי באמת נעשה כאן ענין חדש לגמרי, מלבד המובן של הסתלקות האור, שהיה בע"ב וגלגלתא דא"ק. והוא כי נעשה כאן בחינת נקודת הצמצום חדשה, נוסף על נקודת הצמצום הראשונה שהיה בצמצום א"ס ב"ה. והיה זה, מטעם התערבות הרשימות


דס"ג ורשימות דבחי"ד, זה בזה, כנ"ל באו"פ דף שצ"ו ד"ה מ"ה וב"ן. עש"ה. ולפיכך, נתעלה מקום הצמצום שהיה בסיום דבחי"ד שהיא הנקודה דעולם הזה, ועתה נתעלה למקום הסיום דבחי"ב, שהוא בחינת הטבור דעולם הנקודים, כמ"ש להלן. באופן שענין התעלות האורות דנה"י לחג"ת דא"ק, גרם לנקודת הצמצום חדשה וסיום חדש להעולמות, שהוא דומה לגמרי כצמצום הראשון שהיה בא"ס, כדברי הרב. גם תדע כי ממקום נקודת הצמצום החדשה שהוא טבור של הנקודים, עד מקום נקודת הצמצום הראשונה שהיא העולם הזה, הוא מקום עמידת ג' העולמות שלמטה מאצילות, הנקראים בי"ע. כמ"ש עוד במקומו.

האור שהיה מתפשט בתוך פנימיותו של הא"ק הזה ממקום טבורו ולמטה העלהו למעלה ממקום הטבור. כבר נתבאר, שהרב מדבר כאן מב' פרצופים, שהם: פרצוף הראשון דא"ק המכונה א"ק הפנימי שהעביות דבחי"ד משמשת בו. ומפרצוף השלישי דא"ק המכונה ס"ג, שהעביות דבחי"ב משמשת בו. כמ"ש באו"פ לעיל דף ש"צ ד"ה וס"ג עש"ה כי אי אפשר להכפיל שוב את האריכות ההיא. וטבור, פירושו, מקום הסיום רגלין דהתפ"ב דא"ק, המכונה ע"ב. והוא מטעם שנתבאר שם, שאין בע"ב הזה אלא מסך דבחי"ג, וע"כ אינו יכול להאיר למטה מטבור דא"ק הפנימי ששם מקום כלים דבחי"ד, שאין בע"ב בחינת המסך דבחי"ד, וע"כ נבחן שהוא מסתיים על


* שער ההקדמות עולם הנקודים דרוש ד'.

 



ת                חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

האור שהיה מתפשט בתוך פנימיותו של א"ק הזה ממקום טבורו ולמטה העלהו למעלה ממקום הטבור, בחצי גופו העליון, ונשאר מקום הנזכר מן הטבור ולמטה בלי אורות.

 

ח) והמשכיל יבין וידמה מלתא למלתא, איך בכל העולמות הנאצלים, המאירים בעולם שלמטה מהם, תמיד הם בחינת חצי תחתון דת"ת ונה"י. כי הרי מצינו, איך חצי ת"ת ונה"י דז"א מאירים בנוקביה. ונה"י דא"א ואו"א מאירים לז"א. ונה"י דע"י לא"א. וכן התפארת ונה"י הזה דא"ק, מאירים לע"י ולכל עולם האצילות, כמו שיתבאר. עוד מזה יתבאר לך,

 

אור פנימי

 


הטבור, ונשארו הכלים דא"ק הפנימי ריקנים בלי אור מטבורו ולמטה, כמו שהיו בעת הסתלקות הא' מטרם שנתפשט הע"ב. אמנם אחר שנתפשט פרצוף השלישי, הנק' ס"ג, הנה אז נתפשטו בחינות הנקודות שלו, שהם הט"ס תחתונות שלו, שאין בהם אלא אור הבינה, כנ"ל, והם נתלבשו ומלאו את הכלים הריקנים שמטבור ולמטה דא"ק הפנימי. כמ"ש שם. הרי שהאורות הללו שמטבור ולמטה דא"ק הם בחינות ב' פרצופין: א"ק הפנימי, והס"ג דא"ק. כי הט"ת דס"ג מלובשים בחצי ת"ת ונה"י דא"ק הפנימי, דהיינו המקום שמטבור ולמטה שלו.

וזה אמרו ''שכל האור שהיה מתפשט בתוך פנימיותו של הא"ק הזה מטבורו ולמטה" דהיינו ב' מיני אורות הנ"ל שהם ט"ת דס"ג, וזו"ן דבחי"ד דא"ק הפנימי עצמו. "העלהו למעלה ממקום הטבור בחצי גופו העליון" דהיינו שאלו ב' מיני אורות נסתלקו מהמקום הזה שממטה לטבור, הנקראים תנה"י ועלו למעלה מנקודת הטבור, שהוא אל הטעמים דס"ג. כנ"ל באו"פ (דף שצ"ז ד"ה המ"ן וד"ה מזדווגים. עש"ה).

העלהו למעלה ממקום הטבור. ענין העלאה זו של האורות מלמטה מטבור דא"ק, אל המקום שלמעלה מטבור הוא ענין הכי יסודי בזאת החכמה, וע"כ  צריכים להבינו היטב. והוא באמת ענין ארוך מאד שאינו מתבאר אלא בהבנת כל דרושי הרב


שבאצילות הנקודים. אמנם עיקר הקוטב שבו, הוא דבר השיתוף דמדת הרחמים בדין, שהם ענין התחברות הבחי"ב שה"ס בינה, עם הבחי"ד שה"ס המלכות. שה"ס המובא בזוהר רות, על הפסוק ותלכנה שתיהן, אשר ב' הההין שבשם הוי"ה, דהיינו הה"ר שהיא בינה, והה"ת שהיא מלכות, נתחברו והיו כאחת. ע"ש וענין הזה, הושרש כאן, בעליות האורות נה"י דא"ק שלמטה מטבור אל החג"ת שלמעלה מטבור. כי מתחלה נתפשט האור דט"ת דס"ג שהם בחי"ב למטה מטבור דא"ק, ונתלבשו ונתחברו עם הזו"ן דבחי"ד אשר שם, ובזה קבלה הבחי"ד כח, שתוכל אח"כ לעלות עם הט"ת דס"ג, למעלה מטבור, ששם בחי' הטעמים דס"ג, דהיינו אור ישר רחמים של התפשטות הס"ג, ומשם להחכמה של ראש הס"ג, המכונה נקבי עינים. באופן, שבחי"ד שה"ס ה"ת נתלבשה ובאה בהמסך שבנקבי עינים ונכללה שם בהזווג העליון שעל המסך הזה, המעלה או"ח מחכמה לכתר, וממשיך קומה של בחי"א, שהיא קומת ז"א, כנודע. אלא מתוך שיש שם גם בחינת התלבשות של בחי"ב, כמ"ש להלן. ע"כ נבחן לקומת ישראל סבא ותבונה. ונמצא שבישסו"ת הזה היוצא מזווג דעינים, כלול בו הבחי"ד, שהיא ה"ת דהוי"ה, באופן, שב' הבחינות: מדה"ר שהיא בחינת הישסו"ת, ומדת הדין שהיא בחינת ה"ת, נתחברו כאן בפרצוף אחד ממש.


 

 



חלק ו'         שער ההקדמות נקודים                          תא

 

כי בכל זמן הוצאת אורות להאצילם, צריך ענין הצמצום, ויתבאר למטה במקומם, איך גם א"א צמצם אורות נה"י שלו כדי להאציל את ז"א ונוקביה, ודי למבין.

 

*      ט) והנה אחר שצמצם עצמו, הניח חד פרסא באמצע גופו במקום

אור פנימי

 


והנך מוצא שכל החיבור והשיתוף הזה, של הבחי"ב והבחי"ד, נעשה ע"י עליות האורות נה"י דא"ק לחג"ת שלו למעלה מטבור. כי משם עלו הבחי"ב והבחי"ד כלולות זו בזו עד שבאו יחד למקום הזווג עם אור העליון המכונה נקבי עינים, ונעשה משניהם פרצוף אחד ממש. והוא הפרצוף המכונה עולם הנקודים. וזכור ההבנה הזו כי היא היסוד של כל הדרושים הבאים להלן. ופרטיות הענין הנ"ל וסבת הסתלקות האורות דנה"י, כבר נתבאר לעיל דף שצ"ה ד"ה עלו כל בחי'. ע"ש.

 

ט) פרסא באמצע גופו וכו' ושאיב מעילא ויהיכ לתתא: פרסא, פירושו מסך המסיים של הפרצוף בדומה לאצבעות רגלים שהם סיומו של הפרצוף, אלא ההפרש הוא, בערכי פנימיות וחיצונית, כי הפרסא, היא בחינת הסיום של פרצופים הפנימים, ואצבעות רגלין הוא בחינת הסיום גם לחיצוניות הפרצוף. ופרסא זו נעשתה, אחר זווג עליון שנעשה בנקבי העינים, שפירושו הוא, שנתעלה מקום הזווג ממקום הפה, שהיא המלכות של הראש, אל מקום נקבי העינים, שהיא החכמה של הראש. כנ"ל באורך. (בדף שצ"א ד"ה שערות). ע"ש ואז נחלקו הע"ס של הראש, לב' מדרגות ראש וגוף, שהמרחק רב ביניהם כי בראש עדיין אין שם כלים ובחינת התלבשות בפועל, כי האו"ח משמש שם מבחינה ממטה למעלה, ולא בבחינת ממעלה למטה שפירושו התלבשות. אלא


שהמלכות של ראש בכח הזווג אשר נעשה בהמסך שבה, היא מתרחבת לע"ס מינה ובה ואז האור מתלבש בה ממעלה למטה, כלומר בהתלבשות גמור. ועתה שמקום המסך והזווג נתעלה לנקבי העינים, שהוא חכמה דראש, והאו"ח עולה ומלביש האו"י מחכמה ולמעלה עד הכתר, נמצא אשר המלכות שבחכמה ההיא מתרחבת אח"ז ומתפרשת עם האור ישר שבה ממעלה למטה שהוא לג' הספירות בינה וזו"ן דראש, ונעשה הבינה וז"א ומלכות האלו, המכונים אח"פ, לבחי' ספירות דגוף, שפירושו, כלי קבלה על אותו האור היוצא מהזווג שבנקבי העינים, באופן שנעשה כאן מע"ס של ראש אחד, פרצוף שלם ראש וגוף, אשר הגלגלתא ועינים ממנו לבדם, נשארו בו לבחינת ראש, ואזן חוטם ופה שהיו בו, נעשו לבחינת גוף אל הראש ההוא.

והנה באותה המדה שנתעלה המלכות השורשית של הראש, מן הפה לנקבי העינים, כן נתחלקו הע"ס דסיום של פרצוף הס"ג ההוא, כי הע"ס המסיימים להפרצוף, מתחילים בהס"ג, ממקום החזה עד סיום רגלין, אשר בחינת הכתר וחכמה שבו, מתפשטים ממקום החזה עד הטבור, וג' הספירות: בינה ז"א ומלכות שבו, מתפשטים מטבור עד סיום רגלין. ונמצא עתה כמו שהבינה ז"א ומלכות דראש, יצאו לחוץ מבחי' ראש ונעשו לבחינת גוף, כן הבינה ז"א ומלכות דספירות הסיום, יצאו לגמרי מבחינת אצילות הפרצוף, באופן שאותו מסך המסיים להפרצוף, שעמד בהמלכות דע"ס הסיום, שהוא מקום של


* עץ חיים שער ח' פרק ב'.



תב              חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

טבורו מבפנים כדי שיפסיק בינתיים. וז"ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כנזכר בזוהר בראשית דף ל"ב, אית קרומא חדא באמצעית מעוי דבר נש דאיהו פסיק מעילא לתתא, ושאיב מעילא ויהיב לתתא. ואז נשאר כל האור לעילא מהאי פרסא, והיה שם דוחק ומהודק. ואז בוקע בהאי פרסא ויורד והאיר בשאר הגוף מהטבור ולמטה.

 

י) ואמנם ודאי, שעל ידי הסתלקות האור למעלה מהטבור היה מספיק להיות יכולת בעולם האצילות לקבל האור שלהם, אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה, שיוכל גם הוא לקבל אורו ג"כ, ולכן הוסיף בחינה אחרת, להניח שם אותו המסך והפרסא. נמצא שהם ב' דברים: צמצום האור למעלה, שיוכל האצילות לקבל האור שלו, והטעם, שע"י עליתו למעלה, יצא אור חדש, ובודאי שהאור ההוא בא ממועט, אע"פ שהוא משם ס"ג עצמו, היו יכולים לקבלו. וענין הפרסא היה, כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו.

 

*       יא) וצריך לתת טעם למה הוצרך שני דברים: א' הצמצום, ב' הנחת הפרסא. אך הענין הוא שיוכלו התחתונים לקבל האור, הוא על ידי המעטת

אור פנימי

 


אצבעות רגלין, עלה עתה להחכמה של הע"ס האלו, שהוא מקום הטבור. וג' הספירות: בינה וז"א ומלכות שלמטה מהטבור, יצאו לגמרי לחוץ מהפרצוף ונתבטל מהם בחינת האצילות של אותו הפרצוף. ובזה תבין היטב, שאותם ט"ס התחתונות דס"ג, שהיו מתפשטים מלפנים, מהטבור עד סיום רגלים של הא"ק הפנימי, ועלו לבחי' מ"ן אל הטעמים דס"ג ולבחינת נקבי עינים, לא חזרו וירדו אח"ז למקומם הראשון דהיינו עד סיום רגלין דא"ק, שהרי כבר נשתנה מקום נקודת הסיום פרצוף הס"ג, דהיינו במקום הטבור, וכבר הופרס שם מסך המסיים את הס"ג, כנ"ל אלא שנשארו למעלה מהטבור והפרסא, ורק הזו"ן דא"ק הפנימי שהיה כלול עמהם, הם לבדם ירדו למטה מהטבור. וענין ושאיב


מלעילא ויהיב לתתא גם ענין הבקיעה שהאור בקע את הפרסא יתבאר להלן.

י) צמצום האור למעלה שיוכל האצילות לקבל וכו' יצא אור חדש: היינו האור שיצא ע"י הזווג שבנקבי עינים שנתבאר ענינו לעיל. שעל ידי האור הזה נתתקן בחינת האצילות לבדה, דהיינו בחינת הנקודים, עד הטבור של הנקודים, כי עד שם הוא מקום האצילות העתיד להיות אחר עולם זה, אמנם לא הגיע מאור זה כלום להמקום שמטבור ולמטה דנקודים. כמ"ש לקמן.

אור חדש ובודאי שהאור ההוא בא ממועט אע"פ שהוא משם ס"ג. כי על ידי העליה למעלה למקום נקבי העינים, שהוא חכמה ובחי"א, הרי נתמעט הס"ג מקומת בינה לקומת ז"א, וע"כ יכולים הכלים לקבלו,


 

* מבוא שערים שער ב' פרק ב'.


חלק ו'                   עץ חיים   נקודים                          תג

 

האור, וגם בהיותו בא דרך מסכים. והנה כיון שבעולם הנקודים היה עיקר התחלת גילוי הכלים. הוצרך הצמצום הנזכר לשיומעט האור ויוכלו כלי הנקודים לסובלו, וגם בהיותם מצומצמים שם, הם דחוקים מאד, ועל ידי זה הם יוצאים בחוזק דרך העינים ומתפשטים למטה.

 

יב) והוכרח ג"כ להשים הפרסא, ולהמעיט יותר האורות היוצאים דרך הפרסא, וטעם תוספות המעטתו על ידי הפרסא, אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו,

 

אור פנימי

 


בבחינת אצילות. ותדע, שאור חדש הזה, הוא האור דכלים דפנים דג"ר, והוא עצמות האור דג"ר דנקודים, אבל אותו אור חדש שנאצל אח"כ ע"י זווג ע"ב ס"ג, שירד ובקע לפרסא, והאיר לנקודים, הוא אינו בחינת עצמות אור של הנקודים, אלא שנבחן לבחינת תוספות אור, ובחינת גדלות.

וזה אמרו ''שע"י עליתו למעלה יצא אור חדש ובודאי שהאור ההוא בא ממועט אע"פ שהוא משם ס"ג עצמו היו יכולים הכלים לקבלו" דהיינו הכלים דג"ר דנקודים, כנ"ל. ומכנה אותם עולם האצילות, משום שהמה השרשים לעולם האצילות.

 

יב) הפרסא אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו: כבר נתבאר לעיל שענין הפרסא ה"ס המסך המסיים לפרצוף הס"ג בדומה לאצבעות רגליו שמקודם לכן, אמנם יש בו תיקון גדול, הנקרא בזוהר דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, כנ"ל בדברי הרב. והוא משום שהוא בחינת מסך כפול מב' בחינות: מבחי"ב ומבחי"ד יחד. ולפיכך נוהג בו ענין של בקיעת הפרסא בשעה מהבריאה צריכה לקבל האור מאצילות. וענין בקיעה פירושו, ביטול של גבול הסיום שבו והתפשטות האורות דס"ג למטה מהפרסא. והוא רק ביטול לשעתו, ואח"כ חוזר ונסתם. באופן שהוא דומה לפתח הנפתח ונסגר. והדבר תלוי בירידת הבחי"ד דפרסא מתוך הבחי"ב


דפרסא. כי בשעה שב' הבחינות מחוברים ומהודקים זה בזה, אז הפרסא מסוגרת כמו המסך העומד באצבעות רגלים, שאין שום התפשטות של הפרצוף מלאחר סיום של אצבעות רגליו. ובשעה שהבחי"ד עוזבת את הפרסא, ויורדת למקום אצבעות רגליו של הפרצוף כמו שהיה מקודם לכן, אז מתבטל כח הסיום של פרסא שזה נק' שנבקע הפרסא, והאורות עוברים משם ולמטה לעולם הבריאה. וזהו כוונת הזוהר דשאיב לעילא ויהיב לתתא. ויתבאר עוד להלן.

מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. כי מכח הפרסא שנתתקן כאן מתחת הפרצוף ס"ג דא"ק, נקבע גבול עולם של הנקודים על בחינת הטבור שלו, אשר על הטבור דנקודים הזה נעשה אותה הפרסא שבין אצילות לבריאה. כמ"ש זה היטב לקמן. וזה שמרמז להבין בזה את הפרסא שבין אצילות לבריאה. כי הם ענין אחד.

האצילות למה שלמעלה ממנו אין צריך מסך ממש רק ריחוק מקום לבד: כלומר, שאע"פ שענין הסיום של רגלי הס"ג על הפרסא, הוא מסבת עלית האורות שלמטה מטבור למ"ן אל נקבי העינים, שמטעם זה יצאו האח"פ של הראש לחוץ מהראש, והבינה וז"א ומלכות דע"ס הסיום לחוץ מהגוף של האצילות. כנ"ל דף ת"א ד"ה פרסא ע"ש. וא"כ משמע לכאורה שהפרסא באה לתיקון האצילות דאורות הנקודים מסבה שנאצלים מאורות העינים. וע"כ אומר, שהן אמת כי



תד              חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

שיהיה יכולת בו לקבל האור הנמשך לו. ובזה תבין איך יש מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. אכן מן האצילות אל מה שלמעלה ממנו, אין צריך מסך ממש, רק ריחוק מקום בלבד שהוא הצמצום הנ"ל, כי עלה האור למעלה מהטבור ונתרחק מן הנקודה, אשר מכנגד הטבור ולמטה מבחוץ.

 

יג) והמשכיל יבין, מזה, מ"ש כי כל יציאת אורות מחודשים ועולמות נוספים, אינו אלא על ידי צמצום אור. כי כן היה צמצום הא"ס להוציא א"ק, וא"ק להוציא הנקודים הוא האצילות. וכל זה הוא קרוב אל ביטול המלכים, ואסור להוציאו בפה, כי זה מקום גבוה.

 

יד) והנה אחר הצמצום והפרסא הנזכרים, נמצא האורות שם רבים מאד במקום החזה. והועילה עליתם שם לצורך מיין נוקבין. וזה תבין ממ"ש

 

אור פנימי

 


דבר הסיום גופיה דפרצוף הס"ג על הפרסא, בא עם מדת האצילות שבנקבי העינים. אמנם, זה עדיין אינו נקרא מסך ופרסא, אלא ריחוק מקום לבד, שמקודם היה סיום פרצוף הס"ג בשוה עם רגלי א"ק הפנימי, ועתה מסבת הזווג שנתעלה באור העינים, נתעלה סיום הפרצוף למקום הטבור, והגבול החדש הזה היה מכונה רק ריחוק מקום לבד. אמנם ענין הפרסא הוא דבר אחר שנוסף על הריחוק מהטבור ולמעלה, והוא לצורך הבריאה, כנ"ל, כי יש בהפרסא תיקון מיוחד שבסבתו עוברים אורות אצילות לבריאה.

 

יג) אורות מחודשים ועולמות נוספים אינו אלא על ידי צמצום אור: כי אין חידוש נעשה בהעולמות אלא בסבת חידוש כלים, אבל בהאור אין שום השתנות לעולם, וכמו שמאיר בראש הקו כן האור מאיר בסוף העשיה. וענין התהוות הכלים, הוא כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א אות ט' "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי שצמצום והסתלקות האור הוא עצם מציאות הכלי. וטעם הדבר, כבר מובא באורך, בחלק ד' בהסתכלות פנימית אות נ"ח.

 

צמצום הא"ס להוציא א"ק. זה נתבאר


בהסתכלות פנימית חלק ד' דף רס"ח אות ס"ג, עיין שם.

 

קרוב אל ביטול המלכים. זה נתבאר לעיל דף רל"ז אות ז'. ובאו"פ שם אות ת. וכבר נתבאר בדף שצ"ח ד"ה צמצום דבר ההשואה שבין צמצום הא"ס להוציא הא"ק, שה"ס קו הראשון שהאיר הא"ס לתוך מקום הצמצום, ובין צמצום הב' שהוא צמצום נה"י דא"ק, ששניהם הם בחינת הסיום וההפסק לאורות אצילות. אלא ההפרש הוא, כי נקודת ההפסק שנעשה על ידי צמצום א' לנקודת הסיום רגליו דפרצוף א"ק, היה בעולם הזה, כי רגלי א"ק מסתיימים בעולם הזה. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. וצמצום הב' עשה מקום הסיום והפסק האצילות דס"ג, שנקודת ההפסק החדש הזה מכונה פרסא, והוא ג"כ הסיום רגלין דכולהו פרצופי אצילות הבאים אחר פרצוף הס"ג, כי כל כח המחודש בהעליון שולט בהכרח גם על התחתונים ממנו. והוא מקום החתך וההפסק שבין עולם האצילות לג' עולמות בי"ע.

 

יד) והועילה עליתם שם לצורך מיין נוקבין וזה תבין וכו'. או"א שנחלקו לב': ענין המ"ן כבר נתבאר לעיל דף שצ"ו ד"ה מ"ה וב"ן



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            תה

 

בענין או"א שנחלקו לב' כל אחד ואחד: אבא וישראל סבא. ובינה ותבונה. והמשכיל יבין כי כן היה כאן. כי שם ע"ב של א"ק שהם המוחין שבגלגלתא מלגאו, ושם ס"ג שהוא מאזן ולמטה עד הטבור בפנימיותו ולא בבחינת האורות היוצאים לחוץ, אלא אורות הפנימים עצמם של א"ק, הנה הע"ב שהוא דכורא, שהם המוחין שלו, נזדווג עם הטעמים של הס"ג, שהם מן אח"פ הפנימים, שהם השרשים אל האורות והענפים היוצאים לחוץ, ואלו הטעמים של ס"ג הפנימים נוקבא, ונזדווגו יחד.

 

טו) ואז אלו האורות שמטבורו ולמטה, שעלו במקום החזה, היו שם בבחינת מיין נוקבין אל הנוקבא, שהם טעמים דס"ג. ועל ידי מ"ן אלו היה הזווג הנזכר. ועל ידי זווג הזה הולידו אור חדש, וירד זה אור החדש ובקע האי פרסא. כי הרי למעלה ממנה במקום החזה יש עתה אורות רבים מאד, ואין כח במקום לסבלם, ונבקע הפרסא, ויורד האור דרך שם מהטבור ולמטה, וממלא כל אותו המקום שהיה ריקן מזה האור הנולד החדש. וז"ש בפרשת בראשית דף ל"ב דשאיב מעילא ויהיב לתתא.

 

אור פנימי

 


עש"ה. ואין צורך להכפיל הדברים. וענין או"א שנחלקו לב' כבר נתבאר בדף שצ"ז ד"ה או"א אל ישסו"ת. עש"ה. גם ע"ש ד"ה מזדווגים או"א. כי אי אפשר להכפיל כל זה. ושם תמצא כי ב' זווגים נעשו לצורך ע"ס דנקודים: הא' היה על ידי עלית נה"י דא"ק, הכלולים מבחי"ד ומבחי"ב יחד, למ"ן לטעמים דס"ג ומשם לנקבי עינים דראש הס"ג, שזה גרם שם התחלקות הע"ס דראש ס"ג לב' בחינות ראש וגוף: גו"ע נעשו לראש, ואח"פ יצאו לחוץ, בבחינת גוף כמ"ש זה לעיל דף שצ"א באו"פ ד"ה שערות. ודף שצ"ב ד"ה שבהם כלולים. עש"ה. כי אותה התחלקות דגלגלתא ועינים ואח"פ לא נעשה בעצם הראש דס"ג, אלא בבחינת ע"ס דשערות. ע"ש. אמנם אין הראש דס"ג יכול להשפיע לתחתון הימנו זולת ע"י פרצוף זה של השערות כי כל כח שנתחדש בהעליון שולט בהכרח על התחתון ממנו, כנודע. ולפיכך כל האורות המושפעים לתחתונים יוצאים ע"י הזווג שנעשה בנקבי העינים


ומקבלים מבחינת האח"פ דשערות, והמה מוכרחים להתחלק אל גו"ע ואח"פ כמו הע"ס דשערות.

והקומה שיצאה ע"י עלית מ"ן לנקבי העינים, כבר נתבאר שם שהוא רק קומת הז"א, וחסר ג"ר. והוא נקרא ישסו"ת, משום שנשאר שם בחי"ב של התלבשות, כמו בהפרצופים הקודמים. והוא מתחלק לב' בחינות: גו"ע לבחי' ראש, ואח"פ לבחי' גוף. ומקום שלהם הוא מחזה דס"ג ולמטה, אשר הראש שהוא בחי' גו"ע, מתפשט מחזה עד הטבור דס"ג, והוא לבדו מכונה בשם ישסו"ת. והאח"פ מתפשט מהטבור ולמטה והם הג"ר דנקודים.

וזה אמרו "אחר הצמצום והפרסא נמצא שם האורות רבים מאד במקום החזה והועילה עליתם שם, לצורך מ"ן" כלומר, אחר שיצא הישסו"ת מנקבי העינים, וירד ונתפשט ממקום החזה עד הטבור, כנ"ל, הרי נתרבו שם האורות במקום החזה. וכבר ידעת אשר הפרסא כלולה מב' הבחינות: בחי"ד, ובחי"ב,



תו               חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

טז) אכן האור שהיה מתחלה למטה ועלה למעלה, נשאר אח"כ תמיד למעלה בחזה ולא ירד בפרסא. אמנם להיותם שם למעלה והם דחוקים שם, הוציאו מהם ענפים לחוץ דרך העינים, והם הם הנקודים שנתפשטו מחוץ א"ק מן הטבור עד סיום הרגלים. וזה עיקרם. אמנם גם אותו האור

 

אור פנימי

 


כמ"ש לעיל (דף ת"ג ד"ה הפרסא. עש"ה). ונתבאר שם שפעמים יורדת הבחי"ד מתוך הפרסא, ואז נבקע הפרסא ומתבטל הגבול. והנה התפשטות הישסו"ת ממקום החזה עד הטבור גרם לירידת הבחי"ד מתוך הפרסא. כי נעשה למ"ן להטעמים דס"ג ואז נזדווג ע"ב הפנימי שבתוך הראש דטעמים דס"ג, (כנ"ל דף שפ"ט ד"ה והע"ב ע"ש). עם הראש דס"ג הנק' אח"פ משום שאור אזן מלובש בגלגלתא דס"ג (כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג דיליה) ע"ש. וע"י זווג הזה דע"ב וס"ג, חזרה וירדה ה"ת מנקבי העינים דס"ג למקום הפה, דהיינו המלכות של ראש, כמו שהיה בתחלה, ואז נעשה הזווג בפה דראש על הבחי"ד אשר שם, ויצאה קומה חדשה עד הכתר מפה דראש הס"ג ולמעלה, ומשם ירד אור החדש הזה אל הישסו"ת שבמקום החזה, והוריד גם את בחי"ד שבבחינת נקבי העינים שלו שהוא במקום הטבור, הורידה למקום הפה שהוא המלכות דראש שבסיום הג"ר דנקודים, ונתחברו משום זה, הג"ר דנקודים, שהם ממקורם אח"פ דיסו"ת, עם הישסו"ת שבחזה שהוא גו"ע שלהם, ונעשו ביחד לבחי' ע"ס של ראש אחד בקומת כתר, כי עתה נעשה הזווג על בחי"ד שירדה למלכות שבסיום ג"ר הנקודים. וז"ס אור חדש דבקע לפרסא, שמביא הרב לאח"ז.

והנה נתבאר היטב ב' הזווגים שהיו לצורך הנקודים, שמזווג הא' יצא רק בחינת הקטנות של הנקודים, דהיינו רק קומת הז"א וחסר ג"ר. והזווג הזה נעשה בנקבי העינים, שהוציא אח"פ דראש הס"ג לבחינת גוף, ועד"ז יצאו בהקומה שיצאה משם, שנקראת ישסו"ת, ג"כ ב' בחינות: ראש וגוף, על בחינת נקבי


העינים שלו. שמנקבי העינים ולמעלה נקרא ישסו"ת, ונקודת הטבור הוא בחינת נקבי העינים האלו, ששם מסתיים הישסו"ת. ומנקבי העינים ולמטה, שהוא מטבור ולמטה, נתפשטו האזן חוטם פה של הישסו"ת, והם הג"ר דנקודים. ותדע שאע"פ שאור חדש שיצא מזווג הא' הזה הוא מחוסר ג"ר, עכ"ז הוא עצמותם ועקרם של אור הנקודים.

וזווג הב' שנעשה לצורך הנקודים המשיך הג"ר והמוחין אליהם. וזווג זה נעשה על ידי שני פרצופים: ע"ב וס"ג, כנ"ל. וע"י זווג הזה חזר ונתחבר הפירוד שנתהווה מחמת צמצום נה"י ועליתם לנקבי העינים, דהיינו הגו"ע והאח"פ שנפרשו זה מזה, לראש וגוף, שע"י זווגם דע"ב וס"ג חזרו ונתחברו, ונעשו שוב לע"ס דראש אחד. כי הורידו ה"ת מנקבי העינים למקום הפה כמתחלה, ואז נבקע הפרסא שהוא מקום הסיום החדש הנעשה להס"ג במקום החכמה דע"ס המסיימים, שהוא מקור הטבור, כמ"ש לעיל (דף ת"ג ד"ה הפרסא, ע"ש). ועתה נתבטל הגבול החדש הזה, כי כמו שירדה הבחי"ד מנקבי העינים למקום הפה בראש הס"ג כן ירדה הבחי"ד ממקום הטבור והפרסא למקום הסיום רגלים דא"ק כמתחלה.

 

טז) שתי בקיעות א' דרך הפרסא, וב' דרך דופני כלים של א"ק: כי בקיעה הראשונה נעשה לצורך הנה"י דא"ק בעצמם, כי הפרסא היתה מגבלת ומסיימת את האצילות דס"ג שלא ירד שום אור עוד מהפרסא ולמטה, והיו הכלים דזו"ן שבנה"י האלו ריקנים מאור, ועתה ע"י הזווג הב' דע"ב ס"ג נתבטל הגבול הזה דפרסא, כנ"ל בדבור הסמוך, ואז



חלק ו'     עץ חיים             נקודים                  תז

 

החדש שירד בפנימיותו דרך הפרסא, גם הוא בוקע הכלי והגוף של א"ק ומאיר בנקודים האלו, הן דרך גומות השער והן דרך הטבור והיסוד, נמצא כי זה האור החדש בוקע שתי בקיעות: א' דרך הפרסא, וב' דרך דופני כלים של א"ק.

 

*       יז) אמנם האור הראשון שהיה בתחלה למטה ועלה למעלה, שוב לא ירד, ונשאר שם מהטבור ולמעלה, ושם הניח שורשו תמיד. ומשם נתפשט ויצא דרך העינים, והם הם הנקודים. ונמשך ונתפשט מבחוץ עד סיום רגליו דא"ק. והנה כל האור הנמשך עד הטבור, אפילו שהוא מבחינת העינים הכל נבלע ונכלל בעקודים, ולכן איננו ניכר, אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו, זהו לבדו נקרא בשם נקודות, לפי שהוא עומד עתה לבדו.

 

יח) וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש, על ידי זווג הנ"ל, גם הוא בוקע הגוף והכלי דאדם קדמון ויוצא לחוץ, ומאיר באלו הנקודים. הרי ב' מיני אור לצורך הנקודים.

 

אור פנימי

 


חזרו ונתפשטו האורות הנמשכים מהזווג הזה אל תוך הכלים דזו"ן אשר שם. שזהו בקיעה א'. והבקיעה השניה נעשה לצורך הנקודים, דהיינו דרך הטבור והיסוד שאותם האורות דזו"ן דא"ק הפנימי האירו להע"ס דנקודים. כמ"ש להלן.

 

יז) האור הראשון שהיה בתחלה למטה ועלה למעלה, שוב לא ירד: כלומר, כי נתבאר לעיל בדבור הסמוך, שע"י הזווג דע"ב וס"ג, ירדה הה"ת ממקום הטבור וירדה להבינה דנקודים שהיא הפה דראש הכללי דישסו"ת ונקודים, ע"ש. שאז נעשו הגו"ע שבישסו"ת עם האח"פ שהם הכח"ב דנקודים לראש אחד, שבזה נמשכו המוחין דג"ר אל הנקודים. ומשמיענו כאן הרב, שעכ"ז לא נתחברו עצם האורות של הישסו"ת להצטרף אל האח"פ שלהם שהם הנקודים. וזה אמרו, שהאור הראשון שהיה שם שוב לא ירד, ונשאר שם


מטבור ולמעלה אפילו אחר הזווג הב'. והוא, מב' טעמים: הא' כי אז גם הישסו"ת חזרו ונתחברו עם הטעמים דס"ג למדרגה אחת, כי כל התחלקות הס"ג הס"ג לב' חצאים: אל טעמים הנחשבים לע"ב דס"ג ולערך או"א. ואל נקודות שהם האור הראשון הנק' ישסו"ת שהיה למטה מטבור, הנחשב לס"ג דס"ג, כנ"ל (דף שצ"ז ד"ה או"א). עש"ה. הנה כל התחלקות זו היתה מטעם השיתוף של הישסו"ת עם הבחי"ד כמ"ש שם. ונמצא עתה אחר שחזרה וירדה הבחי"ד למקומה, שוב אין הפרש מהטעמים אל הישסו"ת וחזרו שניהם למדרגה אחת כבתחלה.

וטעם הב' הוא כי ענין ביטול הגבול דסיום מהפרסא, לא היה אלא לשעתו בלבד, כי ע"כ הוא מכונה בשם בקיעה. ואחר שירדו האורות למטה, הנה תכף חזר ונסתם, וע"כ אין הישסו"ת יכולים לרדת למטה מהפרסא, אפילו אחר ירידת ה"ת משם. כי לא ירדה


 

* עץ חיים שער ח' פרק ב'.



תח              חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

יט) ועוד יש אור ג' והוא בהכרח, כי כאשר יורד ומתפשט אור העין למטה דרך העקודים, הנה הוא מסתכל באורות אח"פ ההם, והוא שואב

 

אור פנימי

 


משם לקביעות. וע"כ נשארה הפרסא בכל תוקפה, וישסו"ת נשארו בקביעות למעלה מהטבור. ורק הארתו מגיע להשלמת הג"ר דנקודים.

יט) מסתכל באורות אח"פ ההם וכו' לצורך עשית הכלים של הנקודות: הנה הרב מדבר כאן מבחינת הע"ס דשערות כי כבר ידעת שמחמת עלית ה"ת לנקבי העינים, נתחלק תכף הראש דס"ג לב' בחינות, ראש, וגוף. שגו"ע נשארו לבחי' ראש. ואזן חוטם פה. יצאו ונעשו לגוף וכלי קבלה לאור העינים. ונתבאר לעיל דף שצ"א ד"ה שערות ראשו. אשר שינוי הגדול הזה לא נעשה בעצם ראש הס"ג אלא מבחינת הענפים היוצאים ממנו ולחוץ, ורק בחינת אח"פ של השערות יצאו ונעשו לבחינת גוף וכלי קבלה על אור העינים. עש"ה.

וזה אמרו "כאשר יורד ומתפשט אור העינים למטה דרך העקודים הנה הוא מסתכל באורות האח"פ ההם" פי' שאור העינים מושפע ומתלבש בבחי' האח"פ שמתחת העינים, כי הסתכלות, פירושו, השפעה וקבלה, כנודע, וכיון שהאח"פ הללו מקבלים אור העינים ממעלה למטה, הרי יצאו מבחינת ראש ונעשו לבחינת גוף. וכבר ידעת שאינם אח"פ דראש הס"ג עצמו, אלא שהם רק ענפים שלו, המכונים שערות דיקנא.

ושערות דיקנא הללו נבחנים לב' בחי' ג"כ: כי יש בהם בהכרח עשר ספירות שהרי הם קומה שלמה הנקרא אור העינים. לפיכך גם הם מתחלקים לגו"ע אח"פ כמו שורשם שמשם יצאו.

ולפיכך יש בהם ג' בחינות: הא' הוא אח"פ במקום יציאתם, אשר בא"א דאצילות, הם מכונים: קוצי דשערי מתחת פאתי הראש מימין ומשמאל מתחות אודנין, עד הזויות שבלחיים למטה, שמשם מתחיל הדיקנא


להתרחב, והוא בחינת האזן שבמקום יציאתו. ובחינת החוטם שבמקום יציאתו הוא מכונה, בשם שערות המסבבים לשפה עלאה מימין ומשמאל. ובחינת הפה שבמקום יציאתו מכונה בשם אורחא שבאמצע שפה עלאה תחת החוטם הפנוי משערות. וכל אלו הג' תיקוני דיקנא הם נחשבים לבחינת ראש מבחינת גלגלתא ועינים לבד, שהם בחינה הא' של הדיקנא. ובחינה הב' היא בחי' אח"פ, שיצאו לחוץ מהראש דדיקנא, אשר ממקורם הם נחשבים לבחינת ראש, אבל מטעם שהם אור העינים, שבחוקו של אור הזה הוא, שאין בו אלא גו"ע בהראש, אבל אזן חוטם פה שבו, אינם נמצאים בראשו, אלא שיוצאים לגוף כנ"ל, ומבחינה זו נחשבת הבחינה הב' דאח"פ דדיקנא, לבחינת גוף. ואלו האח"פ, החיצונים דדיקנא מכונים שבולת הזקן, שהוא תיקון הד' דדיקנא דא"א, שהם השערות התלוים על שפה תתאה באמצעה, ונבחן למקום הקבוץ של כל שלשת התיקונים שבבחינת גו"ע הנבחן לראש הדיקנא כנ"ל. ולכן נקרא מקום הקבוץ, משום שהשבולת הזה היא הכלי קבלה, אל האורות שבראש הדיקנא, וכל שישנו בהראש שהם אח"פ שבמקום יציאתו, מושפע ומתקבץ בזו השבולת. ובחינה הג' דדיקנא, הוא כל שאר התיקוני דיקנא הנמשכים עד החזה, דהיינו עד תשלומו. שהם בחי' ז"ת שלה האמיתים, כלומר שהם בחינת גוף וכלי קבלה גם ממקורם.

וזה אמרו "כשיורד אור העין הוא עובר דרך אזן חוטם פה ומסתכל באורות אח"פ ההם" דהיינו כנ"ל, שאור עינים מושפעים בהאח"פ, וע"כ הם נעשים לבחינת כלים ומקבלים, שיוצאים בזה מבחינת ראש לבחינת גוף כנ"ל. וזה אמרו ''ולוקח מהם אור לצורך עשיית הכלים של הנקודות"



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                          תט

 

משם ולוקח מהם אור לצורך עשית הכלים של הנקודות, ולוקח מג' אורות שהם אורות אזן חוטם פה.

 

כ) והענין הוא באופן זה כי הנה נתבאר שאורות האזן נתפשטו עד שבולת הזקן, ואורות חוטם פה עוברים ג"כ דרך שם. וא"כ מוכרח הוא,

 

אור פנימי

 


כלומר שגם הכלים דנקודים המקבלים מהם, מחויבים להיות כתכונתם, כמו שמבאר והולך.

 

כ) נמשך אור עינים דא"ק דרך שם, יתערב עמהם ויקח אור שלהם: כנ"ל בדיבור הסמוך, שהכחות שבעליון מתחיבים בהתחתון בהכרח. וזה אמרו "מוכרח הוא כאשר נמשך אור העינים וכו' ויקח אור שלהם" כלומר, כי הנקודים המקבלים אור העינים הריהו עובר דרך  אח"פ בהכרח, וא"כ מוכרח הוא שאור העינים יקח אור שלהם, כי יפעול בסדר הכלים שלהם, ויתחלק על אותם ג' הבחינות, שישנם באח"פ דדיקנא ויעביר אותם לבחינת הכלים של הנקודים. וצריך שתזכור ג"כ כי כל עליון הוא בחינת מאציל לתחתון ובחינת הסבה אל התחתון, שלפי זה נמצאים האח"פ דדיקנא, לבחינת מאציל להע"ס דנקודים. והבן.

ג"ר שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באח"פ ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן. כבר ידעת שג' בחינות נבחנים בכל פרצוף הנמשך מאור העינים: ב' בחינות, ראש וגוף נבחנים בהע"ס דראש עצמו, שהם גלגלתא ועינים לראש, ואח"פ לגוף. ובחינה הג' הוא הגוף ממש, הנקרא ז"ס תחתונות. ע"ד שנתבאר בדיבור הסמוך בשערות דיקנא. ע"ש. ועד"ז ממש מתחלקים גם הנקודים.

ובחינה הראשונה דנקודים, שהיא בחינת הגלגלתא ועינים שבהם, דהיינו הראש של הע"ס דראש, הוא המכונה ישראל סבא ותבונה, ומקומו למעלה מטבור עד החזה.


ועליו אומר הרב לעיל דף ת"ז אות י"ז "כל האור הנמשך עד הטבור אפילו שהוא מבחינת העינים, הכל נבלע ונכלל בעקודים ולכן אינו ניכר" ע"ש. ותראה שהרב מדגיש, שאפילו שהוא מבחינת העינים מ"מ נחשב לעקודים ולא לנקודים, וטעם הדבר כי אין העביות שבהמסך פועל כלום בשעה שמשמש ממטה למעלה, וכיון שהישסו"ת הזה הוא בחינת ראש האמיתי דנקודים. דהיינו הגלגלתא ועינים, שהמסך של העביות המשותף מבחי"ב ובחי"ד עומד למטה בנקבי העינים דיסו"ת, שהוא מקום נקודת הטבור, ע"כ אינו פועל בו שום הכר של השיתוף עם בחי"ד, הנמשך מאור עינים, וע"כ נבחן לבחינת עקודים כמו הס"ג, שאין ניכר בו אלא בחי"ב, ואין בו שום הכר מעביות של הנקודים. וזה אמרו "שנבלע ונכלל בעקודים ולכן אינו ניכר". והנה נתבאר הבחינה הראשונה של פרצוף הנקודים, שהוא נקרא יש"ס ותבונה, והוא נכלל בעקודים.

ובחינה השניה של פרצוף נקודים היא בחינת האח"פ היוצאים לחוץ מהראש ונבחנים לגוף שלו, והוא להיות מקבלים ומלבישים את האור הנמשך מנקבי העינים, כנ"ל בבחינה הב' של הדיקנא הנק' שבולת הזקן, שהוא מקום קיבוץ להאורות דאח"פ שבמקום יציאתם, עש"ה. וזכור והבן את אח"פ החיצונים הללו, שממקורם הם באמת בינה וז"א ומלכות של ראש, בצירוף הכתר וחכמה שיש בראש הא' הנק' ישסו"ת, אלא רק מבחינת קבלתם את אור העינים, יצאו מתורת ראש ונעשו לגוף, וע"כ המה מכונים ראש הב' לערך הישסו"ת שנקרא ראש הא'. וראש



תי               חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

כאשר נמשך אור העינים דא"ק דרך שם, יתערב עמהם ויקח אור שלהם. והנה י' נקודות הם, הג' ראשונים שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באח"פ ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן כנודע, ואינם מקבלים אותם רק בשבולת הזקן כי משם מתחילין הם, ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה. אבל הז' נקודות התחתונות אין לוקחים אלא ממה שנמשך מהסתכלות באורות החוטם והפה משבולת הזקן ולמטה, כנודע, כי החוטם מגיע עד החזה, והפה עד הטבור, ולא משבולת הזקן ולמעלה.

 

אור פנימי

 


הב' הזה הוא ראש הנקודים, המכונה ג"ר דנקודים, אבל הראש הא' שהוא ישסו"ת, נחשב לעקודים ולא לנקודים, כנ"ל בדברי הרב. ע"ש.

ובחינה השלישית של הנקודים, הם בחינת הגוף האמיתי של הנקודים כלומר, שהם מתחת הפה של ראש, כמו הגופים הקדומים בפרצופי א"ק. והם נקראים ז"ס תחתונות דנקודים. בדומה לתיקוני דיקנא הנמצאים מלמטה משבולת הזקן שנמשכים עד החזה ועד הטבור: כי סוד שטח העליון של הדיקנא, נמשך עד החזה. וסוד שטח התחתון של הדיקנא, נמשך עד הטבור. מטעם היותם בחינת ז"ס תחתונות של הדיקנא. שהם ז"א הכולל ו"ס חג"ת נה"י, והמלכות היא השביעית. ושטח העליון של הדיקנא הוא ו"ס שנקרא ז"א, הנמשך מהחוטם של ראש, כנודע בחלקים הקודמים. וע"כ הוא מסתיים בחזה, כי מחזה עד השבולת הזקן הוא מקום הז"א. כנודע. ושטח התחתון של הדיקנא הוא המלכות שהכלי שלה הוא מחזה עד הטבור, וע"כ מסתיים בהטבור. ועד"ז הם הז"ס תחתונות של הנקודים. שהם ז"א הכולל ו"ס והמלכות היא השביעית.

וזה אמרו "הג' ראשונות שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות עין באח"פ מקומם עד מקום התחברות שלהם בשבולת הזקן". כמבואר, שהג"ר דנקודים, הם בחינת האח"פ היוצאים לחוץ מהראש.


הנעשים לכלי קבלה על האור היורד ממעלה למטה מנקבי העינים דראש הא' בדומה לשבולת הזקן המקבל מבחינת נקבי העינים דראש הא' דדיקנא, שהם אח"פ שבמקומם, דהיינו ג' תיקוני דיקנא העליונים התלוים בעצם הראש, למעלה מהפה, שהם ב' מצרי הדיקנא מימין ומשמאל מתחת האזן, ושערות השפה עלאה שממעל לפה, מימין ומשמאל, והאורחא הפנוי משערות שבאמצע השפה עלאה, וג' אלו, מכונים אח"פ שבמקומם, שפירושו שהם למעלה מהפה, שהמלכות שבהם היא עוד מבחי' ממטה למעלה בסוד לחי העליון והם בחינת הגלגלתא ועינים, שהמסך בהעינים, שהוא בחי' השפה עלאה. אבל השבולת הזקן, המחובר לשפה תתאה, כבר הוא בחינת גוף, אלא מבחינת האח"פ שיצאו לבר מראש. ונודע שכל כמות האור שישנו בהראש של הפרצוף יורד ומושפע להגוף. כנ"ל בחלקים. ונמצא שכל האורות דג' תיקוני דיקנא העלאין שהם בחינת האח"פ שבמקומם יורדים ומושפעים ומתחברים בשבולת הזקן. וזה אמרו שבשבולת הזקן מתחברים כל המשך האורות אח"פ שבמקומם עד השבולת. וממנו הם הג"ר דנקודים כמבואר. וזכור הדברים לכל המשך דברי הרב.

ואינם מקבלים אותם רק בשבולת הזקן כי משם מתחילין הם. כבר נתבאר באורך, כי הג"ר דנקודים, אינם בחי' ראש האמיתי



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                          תיא

 

כא) ונמצא כי לפי זה ג' נקודות לוקחין הארה לצורך הכלים שלהם, מן ג' האורות שהם אח"פ, בשבולת דוקא. אבל ז"ת אינן לוקחין רק מב' אורות לבד שהם חוטם ופה, משבולת ולמטה עד הטבור. כי אור אזן העליונה, כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן, ולכן גדולה היא הארת ג' נקודות העליונות, מן הז' התחתונות.

 

אור פנימי

 


דפרצוף הנקודים, אלא הם בחינת ראש הב', שהם בחינת האח"פ היוצאים לחוץ מראש הא', שהם בחינת שבולת הזקן. וזה אמרו ''כי משם מתחילין הם ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה" כי למעלה משבולת הזקן הוא בחינת הראש הא', ומשם מקבלים ראש הא' דנקודים שהוא ישסו"ת, אבל לא הג"ר דהנקודים שאין להם אחיזה שם, כי הם בערכו בחינת גוף. כמבואר.

 

ז' נקודות התחתונות אין לוקחים אלא ממה שנמשך מהסתכלות באורות החוטם והפה משבולת הזקן ולמטה. כי נתבאר שהז' נקודות הם בחינת הגוף האמיתי של פרצוף הנקודים, דהיינו בחינה השלישית הנ"ל ע"ש. ולפיכך הם מקבלים מלמטה משבולת הזקן, שהוא מב' שטחי הדיקנא עד החזה ועד הטבור, שהם בחינת ז"ס תחתונות כנ"ל.

 

כא) אור אזן העליונה ככר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן: כי ג' כלים נבחנים מטבור ולמעלה, שהם נעשו מסוד הסתלקות האורות כמ"ש לעיל דף שי"א אות כ"ז שבהסתלקות אור המלכות אל הז"א נעשה כלי המלכות מהטבור עד החזה, ובהסתלק אור ז"א נעשה כלי דז"א מחזה עד השבולת, ובהסתלק אור הבינה נעשה כלי דבינה במקום השבולת. ונמצא משום זה שאור הבינה מסתיים במקום השבולת, כי אין לה כלי למטה משבולת הזקן. ואור הז"א מסתיים בהחזה, ואור המלכות בהטבור. וזה אמרו כי אור אזן העליונה כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן.


ויש עוד טעם לסתימת אור האזן במקום השבולת הזקן. כי באמת שבולת ופרסא אחד הם, ושניהם נעשו מכח צמצום נה"י ועלית ה"ת לעינים. שהרי האח"פ יצאו לבחינת גוף, כנ"ל, וא"כ ירד בחינת הפה ונעשה לבחינת טבור. אשר שם הופרס הפרסא. אלא ההפרש הוא, שהפה הוא ממקורו מלכות דראש, אלא רק מסבת קבלתו לאור העינים ירד לבחינת טבור, והפרסא הוא במקום טבור המקורי, שגם בפרצופין הקודמים לאור העינים, היה בבחינת טבור. ונמצא, כמו שיש פרסא בטבור המקורי דא"ק הכולל, שהוא למעלה מנה"י שלו שהם זו"ן, כנ"ל. כן יש פרסא למעלה ממזלא, שהם בחינת נה"י וזו"ן דדיקנא כנ"ל, ששטח העליון ה"ס ז"א ושטח התחתון ה"ס מלכות, ושניהם יחד נקראים מזלא. והפרסא הזו שממעל למזלא, ה"ס שבולת הזקן, ונמצא כמו שהפרסא מסיים להס"ג והוא נפסק ממעל לטבור והפרסא. כן השבולת הזקן, מסיים אור האזן, שהוא בחינת הס"ג שבראש, ואינו מאיר למטה משבולת, אלא רק חוטם פה דראש שהם זו"ן לבד, כמו בנה"י של א"ק הכולל. ולפיכך נסתם אור האזן העליונה בשבולת הזקן, באופן שמלמטה משבולת הזקן אין שם הארת ג"ר, שהוא אור האזן, אלא ו"ק בלי ג"ר, שהם רק בחינת חוטם פה בלבד. והבן היטב.

וזה אמרו באות כ"ב ''ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו". כי היה בהם אור הג"ר מתחילת אצילותם, דהיינו אור האזן, שהוא אור הבינה. אבל "הז' מלכים תתאין מתו". כי אין בהם מאור הג"ר בתחלת אצילותם, וע"כ לא



תיב            חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

כב) ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו, לפי שיש להם הארה גדולה, והכלי שלהם הוא מעולה מאד, לפי שנעשה מבחינת אזן העליונה ומהחוטם ופה. כי בהסתכלות העין באורות האזן חוטם פה נעשו הכלים שלהם, כנ"ל. כי לקחו כליהם ממקום שעדיין אורות האזן, שהם בחינת נשמה נמשכים שם, שהוא עד שבולת הזקן כנ"ל. אמנם הז' מלכים תתאין מתו, לפי שכליהם נעשו מהסתכלות עין בחוטם פה לבד, והיה חסר מהם אור האזן העליונה.

 

כג) והנה גם בג"ר עצמם יש בהם חילוק בין זו לזו, והוא כי מן הכתר לא ירד ממנו אפילו האחורים, אלא האחורים של נה"י בלבד. אבל באו"א של הנקודים, ירדו האחורים שלהם לבד, ונשארו הפנים במקומם. וטעם הדבר הוא, כי אלו האורות שנמשכים עד שבולת הזקן נחלקו לג': כי הכתר לקח מבחינת האזן עצמה, ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' אורות אחרים, ומזה נעשה כלי לכתר נקודים. ואבא לקח ממה שהראיה שואבת מאורות החוטם, וגם אור הפה נכלל בו.

 

אור פנימי

 


יכלו לסבול הארת ג"ר שהגיע להם מיסוד דא"ק כמ"ש במקומו.

כג) הכתר לקח מבחינת האזן עצמה ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' האורות אחרים: צריכים להבין כאן סדר אצילות של הפרצוף הזה הנק' נקודים בכדי להבין היטב, תכונתם של ג' ספירות כתר חכמה בינה אלו, שהרב מבאר אותם כאן. וצריך שתזכור דברי הרב לעיל דף ש"ג אות ו' כל ההמשך עד אות י"ד בענין האצילות של פרצוף הע"ב מן ב' הרשימות העליונות דפרצוף הגלגלתא דא"ק. גם כל המתבאר באו"פ שם. ונזכיר כאן רק ראשי ענינים לבד, כי נתבאר שם, שיציאת כל תחתון הוא בסבת הסתלקות האורות מגוף העליון, שאז הרשימות של הספירות דגוף העליון נכללים בהמסך דטבור דעליון, שנזדכך עד לבחינת שורשו, שהוא המסך שבהמלכות של ראש, המכונה פה, ואז נכלל בזווג העליון שבראש, והקומה


היוצאת ע"י זווג הזה, נבחנת לפרצוף תחתון. גם נתבאר, שבחינה אחרונה אינה משאירה אחריה רשימו מהעביות שלה, רק מבחינת התלבשות לבד. באופן שהרשימות שעלו לפה דפרצוף הא', היו חסרים הרשימו דבחי"ד מבחי' המשכה, ולא נשאר בה אלא הרשימו דבחינת התלבשות, שהוא אינו ראוי לזווג עם אור העליון, להיותו חסר העביות כמ"ש בחלקים הקודמים.

ומכאן נעשה שורש לבחינת זכר ונקבה שבעולמות. כי הרשימו דבחינת התלבשות הנשאר תמיד אחר הסתלקות האורות דגוף העליון, נבחן לזכר, שפירושו, שהוא פלג גופא, ואינו ראוי להמשיך אור עליון, זולת ע"י שיתוף עם נקבה, המשלמת חסרונו. וכן היה ברשימו דבחי"ד דהתלבשות שהוא נשתתף עם בחי"ג, ואז נשלם הזכר גם מבחינת המשכה, מכח העביות דבחי"ג. ואז יצא עליו זווג העליון, דהיינו, על מסך הכלול מב' הרשימות: בחי"ד דהתלבשות, ובחי"ג



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                          תיג

 

כד) והנה הכתר שלקח מן האזן הארתו גדולה מאד, לא נשבר כלי שלו, אבל או"א שאין לוקחים רק מן החוטם ופה, נשברו האחוריים של כליהם. והנה אבא ואמא אם היו מקבלים אור זה של חוטם ופה של א"ק

 

אור פנימי

 


דהמשכה. כמ"ש שם הרב. והרב מבאר שם שהם עושים ב' זווגים בדרך התכללות, שבזווג הא' נכללת הנקבה שהיא בחי"ג, בהזכר שהוא בחי"ד, שאז ממשיכים קומת כתר עליון, כי הזווג שעל עביות דבחי"ד ממשיך קומת הכתר, כנודע. אמנם בהיותו חסר מבחי"ד דהמשכה, ע"כ, אינו יכול לירד לגוף, שהוא לבחינת התלבשות בכלים כי אין התפשטות כלים, אלא מבחינת העביות, דהיינו מכח ההמשכה. שזאת חסרה לבחי"ד, וע"כ לזווג ב' הוא צריך, והוא ע"י התכללות הזכר בנקבה, דהיינו בבחי"ג, שיש שם בחינת המשכה, אבל הקומה היוצאת ע"י זווג זה, היא רק קומת חכמה. ואחר שנעשו ב' זווגים אלו, יכולים הם לירד להתלבש בהגוף, והם מתלבשים בכלי דכתר של הגוף. עש"ה.

 

וכעד"ז הוא בכל הפרצופים, כי כן היה גם סדר אצילות הפרצוף ס"ג מהע"ב, כי גם שם היה הבחינה אחרונה שנשארה אחר הסתלקות האורות דגוף הע"ב, רק בבחינת התלבשות, הנקרא זכר, דהיינו בחינת התלבשות דבחי"ג. כי בחינה אחרונה דע"ב הוא בחי"ג. וגם הוא מחויב להתחבר עם נקבה, כדי להשלים לו בחינת המשכה שיהיה ראוי לזווג עם אור העליון. וע"כ נתחבר עם הבחי"ב, שנשארה שלמה גם מבחינת המשכה. ואז נכללו שניהם בב' זווגים ע"ד שנתבאר בהראש דפרצוף גלגלתא.

 

ועד"ז היה באצילות הפרצוף ב"ן, שהוא עולם הנקודים, הנאצל ויצא מן ראש הס"ג. כי אחר שנסתלקו האורות דנה"י דא"ק, עם הט"ס תחתונות דס"ג, כנ"ל. הנה גם כאן נעלמה בחי' אחרונה, ולא השאירה אחריה רשימו דהמשכה, אלא רק מבחינת התלבשות, הנקרא זכר, כנ"ל. שהוא אינו ראוי לזווג


עם אור העליון, זולת שישתתף בבחינת המשכה של הנקבה, אשר כאן היא רק בחי"א. כי הבחינה אחרונה דפרצוף ס"ג, היא בחי"ב, שממנה לא נשאר אלא בחינת התלבשות, נמצא אשר הרשימו השלמה הוא בחי"א.

והנה הזכר ונקבה האלו עלו אל נקבי עינים, שנתכללו שם בב' זווגים כנ"ל אצל הע"ב והס"ג, שבזווג הא' נכללה הנקבה בהזכר שהוא בחי"ב דהתלבשות, ואז נמשך עליהם קומת בינה, כנודע שבחי"ב ממשיך קומת בינה, ונמצא שגם הנקבה שהיא קומת בחי"א, הרויחה בחינת ג"ר בהתכללותה עם הזכר. אלא שעדיין אינם יכולים לירד לגוף מפני חסרון העביות של המשכה מבחי"ב, עד שעשו הזווג הב' שנכלל הזכר בנקבה שהיא בחי"א, והמשיכו קומת הז"א, ואז ירדו לבחי' התלבשות בגוף. ע"ד שביאר הרב אצל פרצוף הע"ב. עיין דף ש"ג אות י"ד.

עתה תבין היטב תכונתם של הג"ר דנקודים. כי הכתר דנקודים ה"ס הזכר שהוא הבחי"ב דהתלבשות, וחכמה ובינה דנקודים הם שניהם הנקבה, שהם הבחי"א. והם נתכללו זה בזה בב' הזווגים בהראש דס"ג, ומשם ירדו דרך הדיקנא למקומם למטה מטבור. ונתפשטו לפרצוף בפ"ע. דהיינו לג' בחינות הנ"ל שהם ב' ראשים וגוף: שראש הא' הוא הישסו"ת, בבחינת גו"ע לבד. וראש הב' הוא, ג"ר דנקודים, שהם האח"פ שיצאו לחוץ מהראש הא'. והגוף, הם הז"ת דנקודים.

ועל פי זה תבין ג"כ את הפרצוף הדיקנא. כי נתבאר לעיל, אשר כל תחתון, יוצא מכח הרשימות העולים מהסתלקות האורות דעליון אל המלכות דראש עליון עצמו, שהם בחינת זכר ונקבה, ומתחלה הם מתכללים בהמסך דראש העליון ועושים שם ב' זווגים, בב'



תיד            חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

בהיותו למעלה קרוב אל מקום נקבי האזן, אע"פ שלא היו מקבלים מאורות האזן עצמה רק קצת הארה היו מתקיימים האחורים של כליהם, אבל כיון שאין מקבלים רק מסיום האזן, שהוא מקום שבלת הזקן, לכן אע"פ שלוקחים

 

אור פנימי

 


מיני התכללות, וממשיכים שם ב' קומות, קומה א' במדת הזכר, וקומה ב' במדת הנקבה, אשר כל זה נעשה בהראש דעליון עצמו. ואח"ז הם מתפשטים ויורדים למקומם הראוי להם. ותדע, שאלו ב' קומות שהזכר ונקבה דפרצוף הנקודים המשיכו בעת היותם בראש הס"ג, המה הם כל פרצוף הדיקנא שבראש הס"ג עצמו. כי אינם ניכרים בעצם הראש דס"ג, אלא רק בבחינת ענפים היוצאים לחוץ שהם השערות, כנ"ל. ובזה תבין שתיקון הא' דדיקנא, שהוא ב' מצרי הזקן הנמשכים מתחת האזנים, ה"ס הזכר, דהיינו הקומה שיצאה בהתכללות הנקבה שיצאה במדת הזכר, שקומתו עד הבינה. וב' תיקונים תחתונים, שהם השערות שעל השפה עלאה שמתחת החוטם מימין ומשמאל. ואח"ז האורחא הפנוי משערות שיש באמצעם, הנמשך בקו ישר באמצע השפה, מתחת החוטם להפה. הם שניהם הנקבה של הראש, דהיינו הקומה דבחי"א, שיצאה בהתכללות הזכר בנקבה. וכבר נתבאר שגם הנקבה יש לה קומת בינה, שהרי היא נתכללה בזווג הא' במדת הזכר, אלא עכ"ז, יש הפרש גדול ביניהם, כי הזכר להיותו בעצמו בחי"ב, הרי יש לו עצם אור הבינה. אבל הנקבה שהיא עצמה אינה, אלא בחי"א, שהיא אור ז"א, ע"כ יש לה רק הארה מאור הבינה, אבל לא עצמות אור הבינה.

והנה כל האורות דזכר ונקבה שבג' תיקונים הללו, באים בהתלבשות בשבולת הזקן, שהוא האח"פ שיצאו לבחינת גוף כנ"ל. ולפיכך נבחנים אותם ב' הקומות הנ"ל, בג' העליונים דדיקנא, בשבולת הזקן.

וזה אמרו ''הכתר לקח מבחינת האזן עצמה ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן". כי הכתר דנקודים הוא בחינת הזכר,


שיש לו קומה דבחי"ב, כנ"ל. ע"כ הוא נמשך מהסתכלות באור האזן, כלומר מהזווג שיצא בקומת בינה שהוא אור האזן, שמשם נמשך אל הזכר, שבבחינת השבולת. ומהשבולת ירד למקומו, למטה מטבור, לבחינת כתר דנקודים. הרי שיש לו להכתר עצם אור האזן.

וזה אמרו "ואבא לקח ממה שהראיה שואבת מאורות החוטם וגם אור הפה נכלל בו" כי אבא דנקודים, הוא בחינת הנקבה, שאין לה אלא בחי"א, כנ"ל וגם אמא דנקודים נכללת באבא, כי הם שניהם נחשבים לבחינת הנקבה אל הכתר. ולפיכך אין לו מצד עצמו זולת אור החוטם, שהוא אור הז"א, כי בחי"א אינו ממשיך אלא קומת ז"א. וגם אור הפה שהוא מלכות נכלל באור החוטם. משום שהם שניהם קומה אחת שיצאה בזווג הב', במדתה של הנקבה כנ"ל.

 

כד) וזה אמרו "והנה או"א אם היו וכו' אבל כיון שאין מקבלים רק מסיום האזן, שהוא מקום שבולת הזקן, לכן אע"פ שלוקחים קצת הארה אינו מועיל להם, ולכן נשברו האחורים של כליהם" כי באמת הם נכללו בזווג הא' במדת הזכר, שאז השיגו גם הם מאור הקומה דבחי"ב של הזכר, וא"כ יש גם לאו"א הארת האזן כמו הזכר, אלא כמו שנתבאר לעיל, כי בהיותם בעצמם רק רשימו של בחי"א, לא נחשב אצלם התכללות הזו עם הזכר, אלא לבחינת הארה דאור האזן, ולא עצמות כמו הזכר, עי' לעיל. ואם היו מקבלים הארה זו ''בהיותם קרוב אל מקום נקבי האזן" כלומר, אם האו"א דנקודים היו בחינת הנקבה בראש הא' דדיקנא, שהם ב' התיקונים הנק': שערות השפה, והאורחא. כי אז ודאי שלא היו נשברו האחורים שלהם, כמו הראש



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                          תטו

 

קצת הארה אינו מועיל להם, ולכן נשברו האחורים של כליהם. אבל הכתר כיון שלוקח אור האזן ממש, אע"פ שלקחו בסיומו כיון שהוא לוקח עצמותו, די בזה, ולא נשבר אפילו האחורים של כלים דידיה. משא"כ באו"א שאינם לוקחים רק הארה בעלמא, וגם שהוא בריחוק מקום. והרי נתבאר ג' בחינות אלו, והם, כי הכתר נתקיים כולו. ואו"א, נשברו ונפלו האחוריים שלהם, וזו"ן, נפלו פנים והאחוריים שלהם.

 

*      כה) והנה אלו הנקודים נתפשטו מטבורא דא"ק עד סיום רגליו,

 

אור פנימי

 


הא' של הנקודים הנק' ישסו"ת שנתקיים כולו, אלא משום שהם בחינת ראש הב' שלוקחים רק מבחינת השבולת, וגם אין להם עצמות אור האזן רק הארה לבדה, ע"כ נשבר האחורים שלהם.

וזה אמרו "אבל הכתר כיון שלוקח אור האזן ממש, אע"פ שלקחו בסיומו, כיון שהוא לוקח עצמותו די בזה ולא נשבר אפילו האחורים שלו" דהיינו כמבואר, שהכתר ה"ס הזכר שיש לו בעצמו הקומה דבחי"ב. ונחשב על כן אור האזן לעצמותו. וענין ההפרש של אחורים ופנים יתבאר במקומו להלן.

ועתה תבין ביותר ענין אור אזן שנסתם על השבולת, המובא בדברי הרב לעיל (דף תי"א אות כ"א) וכבר נתבאר שם ב' טעמים באו"פ. ועם המתבאר כאן, בענין הזכר ונקבה שיש באור העינים, שאפילו הזכר, אין לו בחי"ב בשלימות, אלא רק מחצית הרשימו הזו דהיינו רק בחינת ההתלבשות שבה, שמטעם זה, לא היה בחינת התפשטות בכלים, מזווג הא' שיצא בקומת בינה כנ"ל (בדף תי"ב ד"ה ומכאן). וע"כ אפילו לאחר הזווג הב' שבהתכללות הזכר בהנקבה, שהם ירדו ונתפשטו להגוף, שהם האח"פ החיצונים, אשר בהדיקנא הם מכונים שבולת, ובהפרצוף נקודים, הם הג"ר דנקודים. הנה גם אז אינם יכולים להאיר את אור הבינה להכלים שלמטה מהם, משום החסרון


של בחינת העביות דהמשכה, שיש בהבחי"ב כנ"ל. וע"כ נסתם אור האזן בשבולת, שהוא הכלי של הזו"ן אלו, כי אין יכולים להשפיע מאור הבינה שלהם. ועד"ז בג"ר דנקודים, נסתם אור אזן בהבינה, ואינם יכולים להשפיע מחוץ להם כלום. וענין זה נתבאר באורך לעיל (דף שכ"ד ד"ה ויש להבין). עש"ה. כי גם כאן נבחן שאור הבינה נשאר בראש מתחת המלכות דראש, ע"ד אור הכתר אצל הע"ב, וע"ד אור החכמה אצל הס"ג. עש"ה. כי כל הענין משם נוהג גם כאן.

 

כה) עיקר הארתן אינו אלא דרך פנים דאדם קדמון אלא שמתפשט קצת הארה מאלו הנקודים וכו': ענין זה כבר נתבאר באורך לעיל "ד דף רל"ט פ"ה באו"פ סעיף ב'). ומשם תדרשנו. והתמצית הוא, שצדדים, שהם בחינת ימין ושמאל שבפרצוף, פירושם, ריבוי חסדים, נקרא ימין, ומיעוט חסדים נקרא שמאל. ומקום קבלת חכמה וג"ר, נקרא פנים והמקום שאינו ראוי לקבלת ג"ר נק' אחור, ע"ש. וע"כ, הראש ותוך מכל פרצוף עד הטבור נק' פנים. כי עד הטבור הוא מוכשר לקבל אור הג"ר. והמקום שמטבור ולמטה נק' אחור. כי אינו מוכשר לקבל שם ג"ר. ע"ש.

וכבר ידעת הצמצום החדש הנעשה ע"י עלית המ"ן לנקבי עינים, שאח"פ דראש יצאו משם לבחינת גוף, והפה נעשה


 

* עץ חיים שער ח' פרק ג'.



תטז            חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

כסדר זו"ן המלביש לא"א, אלא ששם מלביש זו"ן לא"א מכל צדדיו וסביבותיו, אבל בכאן, עיקר הארתן אינו אלא דרך פנים דא"ק, אלא

 

אור פנימי

 


לבחינת הסיום על הארת ג"ר, דוגמת הטבור, כי ע"כ נסתם אור האזן בשבולת, כנ"ל בדבור הסמוך. וע"כ מכונה הארת אור העינים בשם פנים, כי אינם מאירים לכלים דאחור שהם מפה ולמטה, אלא בחינת הארה קטנה דרך צדדים, דהיינו הנמשך מבחינת ימין ושמאל, שפירושם הארת חסדים. כנ"ל.

כו) וחב"ד הם בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק וחג"ת בג' פרקין אמצעין וכו': אתה מוצא כאן ד' חלוקות: כתר. חכמה בינה דעת. חסד גבורה ת"ת. נצח הוד יסוד. ולהבין זה צריכים לדעת מקודם את ב' השינוים שיש כאן כלפי הפרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג הקודמים לפרצוף הנקודים. הא', הוא ענין כלי הדעת, שע"כ לא היה בהע"ס, ומאין הוא יצא כאן בהע"ס דנקודים. והב', הוא ענין הגוף של הפרצוף נקודים, כי ע"כ מבאר הרב בהגופים דג' פרצופים הקודמים שהם מתחילים מהכתר, כנ"ל בחלק ה' במטי ולא מטי. וכאן אומר שהגוף מתחיל מכלי דדעת, ולא מכתר, וחושב רק ז"ס תחתונות לכל הגוף, ולא ע"ס. דהיינו רק דעת וחג"ת ונהי"מ כמובא להלן בדברי הרב.

והענין הוא כי ידעת, שהג"ר של הנקודים, הם בחינת אח"פ דישראל סבא ותבונה, שהוא ראש הא' דנקודים, אשר בסבת ה"ת שעלה לעינים, ונתעלה מקום הזווג לנקבי העינים, נעשה משום זה האח"פ דראש הזה, לבחינת כלי קבלה וגוף, וגוף הזה דאח"פ הם ג"ר של הנקודים כנ"ל באורך. באופן שב' הכלים כתר וחכמה של ראש, נשארו בישסו"ת לבחינת ראש הא', וג' הכלים בינה ז"א ומלכות באו בג"ר דנקודים ונעשו לראש הב', שהם הראש של הנקודים כנ"ל.

וכבר ידעת שכל הכמות שיש בהראש עובר ומתלבש ג"כ בהגוף. ונמצא, כיון שאין בהראש דנקודים אלא ג' הכלים בינה וז"א


ומלכות, הרי גם בהגוף אין יותר מג' כלים ההם, כי כל מה שישנו בהגוף, מוכרחים לקבלו מהראש. הרי שאין בגוף של הנקודים יותר מז"ס התחתונות, שהם: בינה, וחמשת הכלים של הז"א, כי נו"ה הם כאן לכלי אחד כמ"ש לקמן, וכלי המלכות הוא השביעי. אמנם בג' פרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג הקודמים, דהיינו מטרם שנתחלקו הע"ס דראש לב' מדרגות, והיו ע"ס שלימים בהראש, הנה כל הכמות הזה עבר ג"כ להגוף, וע"כ גם בהגופים שלהם היו ע"ס מכתר עד מלכות.

גם נתבאר לעיל דף ש"ל באו"פ ד"ה עתה מובן. ענין התחדשות ספירת הדעת בהע"ס, שהוא מבחינת התחלפות האורות, כי בפרצוף ע"ב נתלבש אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור החסד בכלי דבינה. וכו' והנה אור החסד הזה המלובש בכלי דבינה נעשה לספירת הדעת שה"ס המ"ן דבינה, כמ"ש שם באורך. כי ענין התלבשות אור החסד, שהוא קומת ז"א בכלי דבינה, נבחן שירדה הבינה אל מדרגת הז"א. כמו שמובא בדברי הרב לעיל דף ש"ב אות י"ב, אצל הזווג דקומת חכמה, שנעשה משום התחלפות האורות הנ"ל ירידה בכל המדרגות, שירד הכתר למדרגת חכמה, והחכמה למדרגת בינה. עש"ה.

והנה נתבאר, אשר מחמת התלבשות אור הז"א בכלי דבינה, נשתנה שם הבינה לבחי' ספירת הדעת. ולפי זה תבין ענין יציאת אור הז"א מפנימית א"ק לחוץ שאומר הרב להלן. כי תמצא אשר בפרצוף הפנימי, שנקרא גלגלתא דא"ק, היה אור הז"א בכלי דז"א, כראוי להיות. אמנם בפרצוף ע"ב דא"ק עלה אור הז"א ונתלבש בכלי דבינה. ובפרצוף ס"ג דא"ק עלה אור הז"א ונתלבש בכלי דחכמה. ובפרצוף נקודים עלה אור הז"א

חלק ו'      עץ חיים     נקודים               תיז

 

שמתפשט קצת הארה מאלו הנקודים בין מבחינת אורותיהן בין מבחינת

 

אור פנימי

 


לכלי דכתר. כמ"ש לעיל שפרצוף שיצא מאור העינים אין בו אלא קומת בחי"א, שהיא קומת הנקבה דכתר, שהיא עיקר האור, אבל קומת הבינה שיש בהזכר, אינה מתפשטת למטה מג"ר דנקודים כנ"ל.

ואין להקשות לפי זה כיון שנתבאר שבחינת הכתר דנקודים הוא רק כלי דבינה, מטעם שכתר וחכמה לקח הראש הא'. וא"כ היה צריך הכתר דנקודים להקרא בשם ספירת הדעת, כמ"ש, שאור הז"א בכלי דבינה נקרא דעת. והתשובה הוא כי להיותו בחינת ראש נקרא בערך עצמו בשם כתר. ועוד והוא העיקר, כי יש בהכתר קומה דבחי"ב גם כן, מבחינת זווג הא'. אלא שכלול ג"כ מזווג הב' מקומת בחי"א, שהוא אור הז"א. ולפיכך עדיין לא נחשב כאן שאור הז"א יצא לחוץ, אלא רק בעולם האצילות, כי שם נתלבש בכלי דכתר ונבחן שיצא לחוץ כמ"ש. במקומו.

ועתה תבין היטב, אשר הכלי דבינה של הגוף, כיון שאין בו מאור הבינה כלום, כי אור הבינה מסיים ונסתם בהג"ר כנ"ל בדברי הרב. ע"כ משתנה שמו לשם "דעת" כי אין בו מאור בינה כלום. והנה נתבאר הטעם שיצאה ספירת הדעת בעולם הנקודים, שהוא משום שכאן נעשה הכלי דבינה דגוף ריקנית מאור עצמה לגמרי. גם נתבאר הטעם שהגוף של הנקודים אין לו אלא ז"ס תחתונות, שהוא מטעם, שרק אלו הג', נמצאים בהראש ג"כ, שהם בינה ז"א ומלכות.

וכאן הושרשו התחלקות הנה"י על ג' שלישים. והם על פי ג' הספירות בינה ז"א מלכות, הנ"ל, של פרצוף הנקודים, המלביש על נצח הוד יסוד דא"ק: אשר ראש הנה"י הם בחינת בינה, ותוך הנה"י שהם פרקין האמצעים הם בחינת ז"א, וסוף הנה"י שהם פרקין התתאין, הם בחינת מלכות. וטעם ההתחלקות הוא, משום שבכל הפרצוף הזה


המאיר בנה"י דא"ק אין שם יותר מג' ספירות אלו, כי הכתר וחכמה שבהם, נשארו למעלה מהטבור, בישסו"ת שלמעלה מפרסא, שהוא נחשב לעקודים ואינה נמנה עם הספירות דנקודים.

אמנם הרב מונה כאן ד' חלוקות, שהם: כתר. חב"ד. חג"ת נה"י. והוא כי היה בהפרצוף הזה של נקודים ב' זמנים: קטנות, וגדלות. כי בתחילת אצילותם יצאו בקטנות, כי יצאו מנקבי עינים, בקומת בחי"א, שהוא רק אור הז"א, כנ"ל, אלא אח"כ נעשה זווג ב' של הע"ב והס"ג, כנ"ל בדברי הרב, ואז יצאו המוחין והגדלות של הנקודים, שהם הג"ר, כנ"ל. ולכן הרב מחלק אותם עתה, בסדר תיקון קוים, ע"ד הז"א המלביש לא"א דאצילות, דהיינו: חכמה חסד נצח, בקו ימין. ובינה גבורה הוד, בקו שמאל. וכתר דעת ת"ת יסוד, בקו האמצעי. אבל מתחלת אצילותם, לא יצאו הז' תחתונות אלא בזה אחר זה בקו אחד, כמ"ש לקמן בדברי הרב. הרי שהרב מדבר בהגדלות דנקודים. "ב הגהה מכת"י רבינו המחבר זצ"ל, וקשה הרי לא היה תקון קוין בו"ק. אלא שמדבר בדרך דוגמא מז"א דאצילות ונה"י דא"א.)

וזה אמרו שהכתר מן הנקודות מלביש מן הטבור דא"ק עד סיום הגוף. וחב"ד. הם בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק: ונמצא שראש האחד, דהיינו ג"ר של הנקודים, נחלקו זה מזה, כי הכתר מלביש לת"ת דא"ק, וחו"ב מלבישים לראשי ירכין דא"ק. וצריכים להבין את זה. ועוד מאין בא כאן ספירת הדעת לראש הנקודים, הרי לקמן מונה אותו הרב בין הז"ס תחתונות של הז"א. והענין הוא, כי ידעת שהג"ר דנקודים, הם בחינת אח"פ שיצאו מראש, שהכתר הוא בחינת אזן ובינה. וחו"ב הם חו"פ, דהיינו ז"א ונוקבא, שהז"א בבחינת תיקון קוים, הוא בחינת חסד גבורה ת"ת והנוקבא היא נה"י, כמ"ש במקומו.



תיח                   חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

כליהן, ומלבישין זה הא"ק מכל צדדיו, ע"ד שבארנו למעלה באח"פ, אבל עיקר הארתן דרך פנים.

 

אור פנימי

 


ונתבאר לעיל, שע"י הזווג דע"ב ס"ג ירדה הבחי"ד מנקבי עינים אל הפה כמתחילה, ואז עלו שוב האח"פ אל הראש, וירד להם אור הג"ר כנ"ל (דף ת"ו ד"ה וזווג הב', ע"ש. ודף ת"ז ד"ה האור הראשון). ונתבאר שם שעכ"ז לא נעשה שינוי במצב הקודם, והישסו"ת לא חזר וירד משום זה למטה מטבור אלא רק הארתו לבד. ע"ש. ולפיכך, נבחן בחינת ג"ר האלו, שהם בחינת חג"ת שנעשו לחב"ד, כלומר, שאותם החוטם פה, שהיו מקודם בקומת ז"א ומלכות, שהם ז"ת, הנה החסד שבהם השב לבחינת ראש נעשה עתה לחכמה, והגבורה שבהם ששבה להראש, נעשה עתה לבינה, ושאר הספירות תנהי"מ שבהם נעשו עתה לדעת. ובחינת האזן, שהיא הבינה השבה להראש, נעשה עתה לכתר. והנה נתבאר, איך האח"פ שהיו בג"ר דנקודים, נעשו בזמן הגדלות לכחב"ד: שהאזן, נעשה לכתר. והחו"ג שבחו"פ, נעשו לחכמה ובינה. והתנהי"מ שבחו"פ נעשו לדעת.

ותדע שמכאן ואילך באצילות נתהוו ב' בחינות חג"ת נה"י בכל פרצוף. והוא מסבת אח"פ שיצאו מהראש ונעשו לגוף. שהם קומת ז"א כנ"ל. ואח"כ יש בח"י חג"ת נה"י אמיתים, שמעולם לא היו בבחינת ראש. וב' בחינות האלו מתחלקים על הטבור של כל פרצוף. כי החג"ת נה"י, שהם אח"פ הנעשים לגוף, מקומם למעלה מטבור, ונבחנים לבחי' או"א של אותו פרצוף, והחג"ת נה"י אמיתים נבחנים לזו"ן דאותו פרצוף ומקומם למטה מטבור. וגם בחג"ת נה"י שלמטה מטבור שהם זו"ן האמיתים, יש בהם עצמם ג"כ אותו ההבחן, בעת שמתפשטים לפרצוף בפני עצמם, אשר החג"ת שלו מסתיימים על הטבור, ונבחנים, לבחינת אח"פ שיצאו לחוץ מהראש דאותו פרצוף, דהיינו הז"א האמיתי.


ונה"י שלו שלמטה מטבור, הם בחינת חג"ת נה"י האמיתים שלו, דהיינו שמעולם לא היו בבחינת הראש שלו.

ובהמתבאר מובן היטב סדר ההלבשה דפרצוף הנקודים לנה"י דא"ק שמבאר כאן הרב. וכבר נתבאר שבס"ג דא"ק שבו היה תחלת העלאת מ"ן לנקבי העינים, שגרם יציאת האח"פ מהראש, הנה בו עצמו לא נעשה שום שינוי, ואח"פ של הראש דס"ג לא יצאו מראשו, אלא שנבחן שיצא שם פרצוף מיוחד של שערות, ובו נעשה כל השינוי הגדול הזה (כנ"ל דף ת"ח ד"ה מסתכל) ע"ש. ולפיכך אין אנו מבחינים כאן, שיש בחינת חג"ת נה"י למעלה מטבור של הא"ק, כמו בהפרצופים שלאחר כן, אלא שמטבורו ולמעלה הוא בחינת העקודים, שהע"ס שלו מתחילים מהכתר כנ"ל. וכל אותו הפרצוף החדש שהאח"פ נעשו לחג"ת, נבחנים אצלו רק כמו החג"ת נה"י שלמטה מטבור של הפרצופים התחתונים ממנו, כנ"ל.

ולפיכך, הלבשתו דומה אל הזו"ן דאצילות המלבישים למטה מטבור דא"א דאצילות. וע"כ, הכתר דנקודים, שהוא מתחלת אצילותו בחינת האזן, שהיא בינה, נמצא מלביש את השליש תחתון של הת"ת, משום שספירת הת"ת הוא בחינת בינה של הה' קצוות, מצד הכלי שלו, כנ"ל דף ש"ל ד"ה עתה מובן. והוא מלביש רק למטה מטבור של הת"ת דא"ק, ולא למעלה מטבורו כי שם בחינת עקודים הוא, ואין לכתר של הנקודים אחיזה בבחינת העקודים.

"וחב"ד בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק" כי נתבאר באו"פ (דף של"ב ד"ה עתה נבין. ובדף של"ג ד"ה ועתה מצאנו). אשר ספירת הנצח הוא בחינת הז"א של הה' קצוות מצד הכלי, וספירת ההוד הוא בחינת המלכות של הה"ק. ע"ש. ולפיכך החו"פ שבג"ר דנקודים



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            תיט

 

כו) והנה הכתר מן הנקודות, מקומו הוא, מן הטבור דא"ק עד סיום הגוף. וחב"ד הם בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק. וחג"ת בג' פרקין אמצעין. ונה"י בג' פרקין תתאין. על דרך הנ"ל בזו"ן המלביש לא"א.

 

אור פנימי

 


שהם ז"א ומלכות ששבו לראש, ונעשו לחכמה ובינה, הם מלבישים על שלישים עלאין דנצח הוד דא"ק שהם בחינת ראש דז"א ומלכות, שראש ז"א בנצח וראש המלכות בהוד. אמנם עתה. נעשו ז"א ומלכות אלו לחכמה ובינה ממש, כי שבו לראש כבקדמותם. הרי אשר חכמה ובינה דנקודים יש להם יחס השוה לפרקין עלאין של הנצח והוד. בהיותם מתחלת אצילותם בחינת ז"א ומלכות כמותם. והבן זה.

והדעת דנקודים מלביש לפרק העליון של היסוד דא"ק, הטמון בין ראשי ירכין בתוך הגוף, דהיינו בתוך הת"ת, שהוא כלי דבינה של הה' קצוות מטעם הנ"ל, שהדעת, הוא בחינת אור החסד המלובש בכלי דבינה. כנ"ל (דף תט"ז ד"ה והנה נתבאר. עש"ה). וכבר ידעת שהחו"פ אלו הם כלולים מז"ס החתונות, כי החוטם כולל חג"ת נה"י, והפה הוא מלכות. גם ידעת, שרק החו"ג שבהם נעשו לחכמה ובינה, וה' הספירות מת"ת ולמטה, נעשו לבחי' הדעת, כנ"ל. והוא מטעם, כי ספירת החסד מצד האור שבו, הוא בחינת חכמה של הה' קצוות. (כנ"ל באו"פ ש"ל ד"ה עתה תבין. עש"ה). ולפיכך כחו יפה בשעה ששב לבחינת ראש, שישוב ויקבל בחינת החכמה. וספירת הגבורה היא בחינת הבינה של הה' קצוות מצד אור שלה. (כנ"ל באו"פ דף ש"ל ד"ה עתה תבין). ולפיכך חזרה עתה להיות בינה. וספירת הת"ת, הוא בחינת אור הז"א שבה' הקצוות, ע"כ בהיותו עתה מלובש בת"ת דא"ק שהוא בינה מצד הכלי כנ"ל, לכן נעשה לספירת הדעת ומלביש לפרק העליון של היסוד דא"ק המלובש בפנימית הת"ת דא"ק. אמנם מצד הלבשה, הוא מלביש רק על היסוד. והטעם הוא כי בחינת הכלי של היסוד הוא מבחינת


המלכות שבה' הקצוות. (כנ"ל דף של"ו ד"ה ועתה נתבאר). ונודע. שהמסך המזדווג עם אור העליון נמצא בכלי המלכות, וע"כ יש בהיסוד ג' פרקין, שהם ג' מקומות הזווג: פה, חזה, ויסוד. כמ"ש במקומו וע"כ בחינת הדעת שבראש, שעליו נעשה שם הזווג, הוא מלביש לפרק העליון של היסוד, שהוא בחינת מלכות דראש.

"וחג"ת הם בג' פרקין אמצעין. ונה"י בג' פרקין תתאין" כי ידעת שהחג"ת נה"י האלו הם ז"ת דנקודים, שהם בחינת ז"א האמיתים, שמעולם לא היו בבחינת ראש. גם נתבאר אשר גם הזו"ן האמיתים מתחלקים ג"כ על ב' בחינות על הטבור. שממעלה לטבור הם בחינת אח"פ של עצמו שיצאו לבר מראש, והם נקראים חג"ת. ומלמטה מטבור, הם הזו"ן שלו, שמעולם לא היו בו בבחינת ראש, והם נקראים נה"י. ועל פי היחס הזה, מתחלקים ג"כ הפרקין האמצעין והפרקין התתאין של הנה"י דא"ק, שחג"ת מלבישים על הפרקין האמצעים, והנה"י על הפרקין התחתונים.

ויש עוד טעם ב' והוא יותר נכון במקום זה. כי ידעת, שהחג"ת דה' הקצוות הם בחינת הג"ר שבהם, ובחינת הז"א שבה"ק מתחיל בנצח מבחינת הכלים, ומבחינת האורות הוא מתחיל בת"ת, כנ"ל (דף של"א ד"ה ובכל המתבאר). ולפיכך נחלקים הראש תוך סוף דנה"י דא"ק: הראש שבהם הם בחי' אח"פ ששבו לראש ממש, והתוך שבהם בחינת ג"ר דה"ק דהיינו חג"ת, והסוף שבהם הם ו"ק דו"ק, שהם ז"א ומלכות דה"ק, כמבואר.

והנה נתבארו ד' החלוקות שבע"ס דנקודים (עי' דף שכ"ב ד"ה ואמנם) שיש בהם בשעת הגדלות: הא' הוא הכתר דנקודים, שאינו נכנס כאן במנין הפרצוף, להיותו בחינת הזכר של הראש דנקודים שהוא בחינת בינה



תכ              חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

כז) והנה ב' מיני אורות יוצאים מתוך הגוף דא"ק, והם א' מן הטבור. והב', מפי היסוד, ויוצאים דרך שם ב' הבלים. וכפי הראוי לומר, היה ראוי שיהיה ג' הבלים, כנגד ג"ר שקבל מאח"פ, אבל לפי שחסר אור אזן מן או"א, לכן גם כן חסר בחינת ההבל מה שכנגד האזן, ולא יצאו רק ב' הבלים, שהם נגד חוטם פה לבד, אשר מהם קבלו או"א למעלה. וגם כאן למטה מקבלים מהם.

 

כח) אבל אור הז' תחתונות שלא לקחו רק מן הגוף ולמטה, שהוא

 

אור פנימי

 


ועצם אור האזן, כי יש לו בחי"ב של התלבשות. הב', הם חכמה בינה ודעת, שמתחלת אצילותם אינם אלא אור ז"א דראש, הנק' חוטם פה שיצאו לחוץ מהראש, ונעשו בחינת ז"א דגוף. אלא בשעת הגדלות חזרו ונעשו לבחינת ראש. ויש להם גם הארה מאור האזן מתוך התכללותם עם הזכר, כנ"ל. והג', הם חג"ת דנקודים, שמעולם לא היו בבחינת ראש, אלא שמבחינת ה' קצוות הם נחשבים לכח"ב. והד', הם נה"י של הנקודים, שהם בחינת ז"א ומלכות דה' הקצוות.

ואין להקשות, מאחר שאח"פ שבו אל הראש, ונעשו לאחד עם גלגלתא ועינים שבו, א"כ נעשו החו"פ שהם חו"ב, לאחד עם הכתר שהוא אזן, ואין כאן אלא ג' בחינות. אמנם צריך שתזכור כי לא נעשו שוב שינוי בהספירות העליונות מחמת שיבתם של או"א לראש. והישסו"ת שהוא בחינת הגו"ע של ראש ההוא, נשארו למעלה מטבור בפ"ע כמתחלה, וכן הכתר דנקודים, שהוא בחי"ב, נשאר ג"כ לפני עצמו כבתחלה, אלא רק הארתם הגיע לחו"ב בעת ששבו להראש. כמ"ש עוד להלן.

 

כז) חסר בחינת ההבל מה שכנגד אזן, ולא יצאו רק ב' הבלים שהם נגד חוטם פה: כלומר שלא יצא מפי היסוד, אלא ב' הבלים, כנגד חוטם פה, שהם ו' אל אמא, ונקודה לאבא, כמ"ש הרב לקמן, אבל הבל הטבור, שהוא כנגד אור האזן לא הגיע לאו"א, מטעם,


שאין להם אחיזה אלא בחוטם פה לבד, כדברי הרב שלפנינו.

 

כח) אור הז"ת שלא לקחו רק מהגוף ולמטה, שהוא מסיום שבולת הזקן ולמטה: כמ"ש לעיל (דף ת"י ד"ה ובחינה השלישית). שז"ת לוקחים מבחי' התיקוני דיקנא שהם מתחת השבולת, שאור האזן אינו מגיע שם, כי מסתיים בשבולת הזקן. ועיין לעיל (דף תי"א ד"ה אור אזן).

ויפוזו זרועי ידיו שהוא סוד יוד טפין דאזדריקו מבין הצפרנים. ואע"פ שאומר לקמן, שהי' הבלים יצאו דרך צפורני רגלים, ואיך אומר כאן שהם מהידים. אמנם מ"ש שהז"ת לקחו מהבלים היוצאים דרך צפורני רגלים, הפירוש הוא שלקחו מבחינת הפרסא המסיימת אל רגלי הס"ג, ונמצא בזה שלקחו מצפורני רגלין. וצריך שתזכור מ"ש לעיל (באו"פ דף ת"א ד"ה פרסא). שפירושה של הפרסא הזו הוא בחינת נקודת הצמצום החדשה, שעברה ממקום המלכות דע"ס דסיום, אל מקום הבינה דע"ס דסיום, וכמו שמקום סיום הקו בצמצום א' דא"ס ב"ה היה בהמלכות דע"ס דסיום שהוא עוה"ז ממש. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. כן נעשה עתה בצמצום ב', הנקרא צמצום נה"י דא"ק, נקודות הסיום בהבינה דע"ס אלו, המכונה נקודה דעוה"ב, והופרס כאן הפרסא, המסיימת אל גבול החדש הנעשה בהעולמות, ששם מסתיימים רגלי פרצוף הס"ג דא"ק,



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            תכא

 

מסיום שבולת זקן ולמטה כנ"ל, לכן גם כן, לא יש להם הבלים להאיר להם, אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו, שהוא סוד י' טפין דאזדריקו מבין הצפרנים כנזכר בתיקון ס"ט, כנודע, כי הם עצמם בחינת המלכים, כי הנה ביטול המלכים היה, לפי שלא נתקן עדיין כחדא אדם דכר ונוקבא.

 

כט) והנה הבלים הראוין למלכים אלו הז', יצאו דרך צפורני רגלים, ואע"פ שהצפרנים הם י', והנקודות שנשברו אינן אלא ז"ת לבד, הענין הוא, כי גם יש ב' מיני אחורים דאו"א שנשברו, הרי הם ט' בחינות,

 

אור פנימי

 


ונבחן בחינת הפרסא לבחי' צפורני רגלין דס"ג דא"ק. וזכור זה.

ונתבאר באו"פ לעיל, (דף תי"א ד"ה ויש עוד טעם). שהפרסא והשבולת הזקן ענינם אחד. עש"ה. וז"ש הרב כאן, שלא יצאו מיסוד דא"ק רק ב' הבלים כנגד חוטם פה שמהם קבלו או"א, וחסר ההבל מה שכנגד אור אזן וע"כ לקחו הז"ת מצפורני רגלים, כי לקחו מסיומא דשבולת, המסיימת לאור האזן. ותבין כי מחמת נקודת הסיום החדשה יצאו ג' בחינות הסיום בס"ג, בראש תוך סוף שלו: שנקודת הסיום של ראש, נקרא נקבי עינים, ונקודת הסיום של התוך, שהוא במקום הטבור הקודם, נקרא שבולת הזקן, ובחינת הסיום של הסוף נקרא פרסא. באופן שהפרסא הוא בחינת אצבעות רגלים של הס"ג דא"ק.

אמנם כל זה שאנו מבחינים בס"ג דא"ק, אינו משנה כלום את עצם פרצוף הס"ג גופיה, כי כבר ידעת שאין העדר ושינוי ברוחני, וכל שאנו מבחינים בו, הוא רק לבחינת שורש בעלמא (כנ"ל דף שצ"ב ד"ה והנה). אלא כל אלו השינוים הנעשים מכח נקודת הצמצום החדשה, הוא רק באותו פרצוף החדש שיצא מסבת החיבור דבחי"ד ובחי"ב, דרך נקבי העינים, הנק' פרצוף נקודים. ורק ברת"ס של הפרצוף הזה, יצאו ונתהוו הג' פרסאות הנ"ל בראש תוך סוף שלו בפועל ממש. וזכור זה.

וכבר ידעת שהפרסא הזו יש בה תיקון


גדול, דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, משום שהוא בחינת מסך כפול מב' בחינות, מבחי"ב ומבחי"ד יחד, שזה נעשה מפאת עלית נה"י לחג"ת, ונכללה הבחי"ב המשמשת בחג"ת בפרצוף ס"ג, עם הבחי"ד המשמשת בהנה"י דא"ק הפנימי, כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג. ע"ש. וע"כ עומדת הפרסא באלכסונא מחזה עד הטבור, להיותה כוללת בתוכה נה"י וחג"ת יחדיו. ולפיכך בשעת הגדלות יורדת הה"ת, שהיא הבחי"ד מהפרסא, והפרסא נבקעת שפירושו, שהגבול המסיים מתבטל, ואז עוברים אורות הס"ג למטה מהפרסא, כנ"ל (דף ת"ג ד"ה הפרסא. ע"ש). ואחר זה תיכף הפרסא חוזרת למקומה. ובזה נמצא הפרסא שאיב מלעילא הארת הס"ג, ויהיב לתתא לפרצוף הנקודים שלמטה מטבור. ועד"ז גם בפרצופי אצילות. ע"ד שיתבאר שם.

וע"כ אותם הז"ס דנקודים שלא יכלו לקבל שום אור מהס"ג מחמת סיום הפרסא, נמצא עתה בשעת הגדלות אחר שנבקע הפרסא, שגם הם מקבלים אור ממקום הפרסא, ששם בחינת הס"ג וחג"ת דא"ק הכולל. הרי שאותם אורות שהז"ס תחתונות דנקודים קבלו מן הפרסא, הוא בחינת חג"ת, שהם זרועות ידים. וע"כ נאמר ויפוזו זרועי ידיו והבן היטב.

והנה נתבאר שמטרם הזווג דגדלות נבחן הפרסא לאצבעות רגלין דפרצוף הס"ג, כי



תכב            חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

והעשירית הוא, כי גם מן הכתר היה בו קצת פגם, כמ"ש לקמן בע"ה, והוא בחינת נה"י שלו שנכנסו והיו בסוד מוחין לאו"א, וגם הם נשברו, הרי הם י' בחינות, כנגד י' הבלים שיצאו מצפרני רגליו. וכל בחינת יציאת אלו הי' הבלים דרך צפרניו, היו כולם לסיבת חסרון קבלתם מאור האזן העליונה כנ"ל, ולכן סבה זו גרמה לכל זה, ולביטול המלכים.

 

ל) והנה בענין העקודים כבר נתבאר לעיל ענין בחינת טעמים נקודות תגין אותיות שבהם, ונבארם פה בבחינת הנקודים. ונאמר, כי בחינת הנקודים, הם האורות הראשונים שיצאו בראשונה. והאותיות הם הכלים. ואח"כ כשנשברו הכלים ונפרדו איש מעל פני מתו, האורות נשארו בבחינת תגין על האותיות שהם הכלים. והטעמים, הוא שם מ"ה החדש שיצא אח"כ מאור המצח לתיקון המלכים, כמ"ש בע"ה.

 

אור פנימי

 


הארת הס"ג מסתיימת שם וסוף ההארה מכונה רגלין, אבל בעת שמתבקע הפרסא, שאז חוזר הגבול לנקודת הסיום דעוה"ז כמקודם, הרי מתפשט בחינת החג"ת כמקודם.

 

ל) העקודים כבר נתבאר לעיל ענין בחי' טנת"א שבהם: כנ"ל (ח"ד פ"ג אות י"א). שהתפ"א של הפרצוף שהוא אור ישר ורחמים, נבחן לטעמים שבו. וכשמתחיל להתמעט מכח הזדככות המסך, שאז יוצאים שאר ד' הקומות הקטנות, מחכמה עד מלכות, הם נבחנים לבחי' נקודות שבו. והרשימות שנשארים מהטעמים, הם התגין שבו. והרשימות הנשארים מבחינות הנקודות, מבחינות הניצוצין הנופלים מהם לתוך הכלים, מכונים אותיות. עש"ה.

 

הנקודים הם האורות הראשונים שיצאו בראשונה. משמיענו, שכאן נשתנה הסדר ממה שהיה בג' פרצופים הקודמים דא"ק. כי שם יצא הגדלות מתחילה, שהם הטעמים, ואח"כ יצאו המדרגות הקטנות שהם הנקודות. אבל כאן בעולם הנקודים, יצא הקטנות מתחלה, ואח"כ יצא הגדלות, כי מתחלה יצאו רק


הג"ר באורות דרוח נפש, דהיינו קומת הז"א, כנ"ל. ואח"כ נזדווגו הע"ב וס"ג ונבקע הפרסא וירדו אורות דג"ר להנקודים, וגם להז"ס תחתונות, כנ"ל.

וזה אמרו "שהנקודות הם האורות שיצאו בראשונה" דהיינו בהיפך מהפרצופים גע"ס דא"ק הקודמים, שיצאו שם הטעמים בראשונה, וכאן יצאו בחינות הנקודות בראשונה, דהיינו הקטנות, ואח"כ הגדלות. אמנם עכ"ז אין הארת הגדלות דנקודים מכונים טעמים, משום שלא היו בבחינת רחמים, כי היה כאן באורות ההם ובסבתם, ענין שבירת הכלים. כמ"ש לקמן.

והאותיות הם הכלים. והמה כוללים גם הניצוצים שנפלו בתוכם בעת הסתלקות האורות מהם, ע"ד שהיה בעקודים כמו שיתבאר במקומו.

והטעמים הוא שם מ"ה החדש. כי אותם הטעמים שיצאו בעולם הנקודים דהיינו הגדלות שיצא ע"י זווג ע"ב ס"ג, שהם הטעמים דנקודים הנה הם לא נתקיימו בנקודים אלא רק אחר שהטעמים דמ"ה החדש תיקן אותם וע"כ המה נקראים על שמו של המ"ה. כמ"ש במקומו.




חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            תכג


 


*       לא) ונחזור לעיל, כי הנה ביארנו שהנקודות נחלקים לשלשה חלקים: העליונים על האותיות כמו החולם, ובאמצע כמו השורוק, ותחתונים כמו שאר הנקודות. והנה נקודת החולם הוא ההבל היוצא מן הטבור, אשר שם עומד הכתר כנ"ל לפי שהכתר איהו חולם על הת"ת כנודע, כי עיקר חולם בת"ת דא"ק. אמנם נעשה כתר לנקודות, וז"ש בתיקון ה' כי חולם כתר באתוון כנודע. וניקוד שורוק בוא"ו, שנקרא מלאפום, שהוא באמצע, הוא ההבל היוצא מן היסוד לאו"א. ונחלק לב' כי הנה נקודת השורק הוא ו', י' באמצע, והנה י' של שורק הוא לאבא הנקרא י' ראשונה של השם, והואו של שורוק הוא אל אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א, וזהו בחינת הואו זו שלוקחת אמא. וגם טעם אחר, כי הנקודה שהיא כעין יוד שבשורוק היא יותר עליונה, וממנו יונק אבא דנקודים, והואו של השורוק שהוא אות ו', ממנו יונקת אמא דנקודים, כנודע, כי נקודות חכמה, ואתוון


 

 


אור פנימי


 

 


לא) הנקודות נחלקים לג' חלקים: שהם על פי' ג' האורות בינה ז"א ומלכות, המאירים בהנקודים. כנ"ל (תי"ג ד"ה עתה תבין). כי יש שם אור בינה מבחינת התלבשות הנק' זכר, שהוא הכתר דנקודים. ויש שם קומה דבחי"א שהיא הנקבה דנקודים הנק' חכמה ובינה, שאור הז"א בחכמה ואור המלכות בהבינה. עש"ה. וזה אמרו שהנקודות נחלקים על ג' חלקים, שהם בינה ז"א ומלכות המלובשים בכתר, חכמה ובינה של הנקודות. אמנם תדע שהז"א ומלכות שישנם בחכמה ובינה, נחשבים שניהם לחלק אחד, להיותם בחינת אור של קומה אחת, שהיא קומה דבחי"א. וע"כ נבחנים הז"ס תחתונות לחלק הג'. באופן שהכתר שיש לו בינה מבחינת התלבשות, הוא חלק העליון. וחכמה ובינה שניהם יחד, הם חלק הב' והז"ת הם חלק הג'.

החולם הוא הבל היוצא מן הטבור אשר שם עומד הכתר. שהוא אור הבינה מבחינת התלבשות כנ"ל. ונתבאר לעיל (דף תי"ב ד"ה ומכאן. ובדף תי"ג ד"ה והנה הזכר) אשר מזווג הזה של בחי"ב דהתלבשות לא


יצא ממנו שום התפשטות כלים, כי אין התפשטות כלים אלא ממסך שיש בו בחי' המשכה. ע"ש. ע"כ לא יצאו הכלים אלא מבחי"א של הנקבה, שהם חו"ב. ע"ש. וזה אמרו שהבל היוצא מהטבור להכתר דנקודים שהבל הזה הוא אור הבינה, כנ"ל (דף ת"כ אות כ"ז בדברי הרב), הוא בחינת חולם שממעל להאותיות. כי האותיות הם הכלים כנ"ל, ואור הבינה הזה שיצא רק מבחי"ב דהתלבשות, אין בו התפשטות לכלים, וע"כ הוא בחינת חולם שממעל לאותיות ואינו נוגע בהם כי לא יוכל להתלבש בתוכם.

שורוק בו' שנקרא מלאפום שהוא באמצע. כמ"ש לעיל שרק או"א שהם הנקבה דנקודים, יש להם התפשטות כלים, ויכולים להתלבש בתוכם. וע"כ מרומזים או"א בשורק דהיינו מלאפום שהוא באמצע האותיות.

י' של שורוק הוא לאבא הנקרא יוד ראשונה של השם. דהיינו י' של שם הוי"ה, שהוא בחינת ע"ב שהוא אבא כנודע. ורומז לבחינת ה"ח של היסוד דנטיל אבא. כי השפעת היסוד הוא רק החסדים וגבורות כנודע, וה"ח נטיל אבא, כי ע"ב ה"ס חסדים.


 

* עץ חיים שער ח' פרק ג'.



תכד          חלק ו'         תלמוד עשר הספירות       נקודים

 

בינה, וז' נקודות תחתונות, עם ג' בחינות, שהם: א', נה"י של הכתר, וב' אחורים דאו"א, הרי הם יוד אלו, שיצאו דרך צפורני הרגלים. ואין כוונתינו לומר, שאלו הם הנקודות עצמן, רק שמכל אלו הבלים יצא אור אל י' נקודות שיצאו דרך העין, כנ"ל, וזכור זה.

 

אור פנימי

 


והואו וכו' הוא אל אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א. אמא ה"ס ה"ר של שם הויה, וע"כ קבלה מהיסוד בחינת הו' קטועה שבתוך ה' שהוא המ"ן שלה וה"ס הז"א שבמעוי דבינה.

הנקודה וכו' וממנו יונק אבא דנקודים. נקודה רומזת לה"ת שעלתה לנקבי עינים, שמשם יצאו או"א דנקודים, כנ"ל, ונעשתה עתה בחינת מ"ן לאבא, לסוד הזווג הגדול של הסתכלות עיינין דאו"א, כמ"ש להלן.

והואו של השורוק ממנו יונקת אמא דנקודים: הוא ע"ד שכתב בע"ח ש"ח פ"א. שבכח עלית המ"ן לנקבי עינים, הוא מחלק שם את הוי"ה דס"ג שהואו בפה, שהוא אמא. ע"ש.

נקודות חכמה ואתוון בינה. כי או"א מתחלת אצילותם אין בהם אלא קומת ז"א, ונבחן אבא לאור הז"א ואמא להכלי שה"ס אותיות. ואור הזה שבקטנות מכונה בשם אור הנקודות כנ"ל בדברי הרב באות ל' כאן. וזה אמרו נקודות חכמה, ואתוון בינה.

וז' נקודות התחתונות וכו' יוד אלו שיצאו דרך צפורני רגלים. כלומר, שהם הנקודות שמתחת האותיות שהם ט' נקודות, אשר ב' נקודות הראשונות: קמץ פתח שבהם, לא היה שבירה, שהם כתר חכמה, הרי הם ז' נקודות תחתונות, שהיה בהם שביה"כ כמ"ש הרב בע"ח ש"ח פ"א. ע"ש. ואלו הט' נקודות הם תחתונים מתחת לאותיות, משום שקבלו בחינת הבלים היוצאים דרך צפורני רגלים, שהם תחת הכלים של הפרצוף. ואין להקשות הרי אומר לעיל, אשר חולם ושורוק הם הכתר וחכמה, דהיינו נקודות עליונים ואמצעים, וכאן חושב אותם לקמץ פתח


ונמצא גם הכתר וחכמה לנקודות תחתונות. והענין הוא, כי יש להבדיל בהם בין עצם אצילותם, דהיינו כמו שיצאו מתחלה דרך נקבי עינים, אשר רק ב' אורות יצאו משם שהם זכר ונקבה, שהכתר ה"ס הזכר, שקומתו עד הבינה מבחינת התלבשות, והנקבה היא, חכמה ובינה שניהם יחדיו, שהם בקומת בחי"א, כנ"ל. וע"כ נבחנים כאן לחולם ושורוק, לרמז שלהזכר שהוא כתר, אין לו התפשטות לכלים, ונמצא ממעל להפרצוף, בסוד נקודת הטבור שהוא ממעל להפרצוף דנקודים, שהוא בחינת החולם, שהוא כתר לאתוון ואינו נכנס בהתפשטות הפרצוף. אמנם כנגד זה, או"א, מרומזים בשורוק, שהוא בתוך האותיות, דהיינו בתוך הפרצוף, להיותם בחינת הנקבה שיש להם מ"ן שלימים גם מבחינת המשכה. כנ"ל.

אמנם הנקודות שמתחת לאותיות הם רומזים על זמן הגדלות של הנקודים, אחר שנזדווגו הע"ב וס"ג, והקומה שיצאה ע"י זווגם ירד ובקע לפרסא שפירושו, שנתבטל הגבול דסיום רגלים דס"ג, ואז הפרצוף כולו של הנקודים העומד מתחת לפרסא, קבל מרגלים דס"ג שלמעלה מהפרסא, כלומר שהע"ס דסיום של הס"ג, שהפרסא רכיב עליהם, השיגו עתה בחינות התפשטות והאירו להנקודים. ונמצאים הנקודים מקבלים עתה מהאורות שלמטה מהפרצוף בערך הקודם, והמה המכונים נקודות שמתחת להאותיות. והבן היטב, כי אותה בחינת חולם שהיא מעל לאותיות הפרצוף דנקודים מצד עצם אצילות שלו, הנה בזמן הגדלות, ירדה משם ונתלבשה בנקודים דהיינו בתוך האותיות. ואנו מכנים אותם מתחת לאותיות רק בערך


 



חלק ו'         עץ חיים   נקודים                            תכה

 

*       לב) בתחלת למודי עם מורי ז"ל, היה מעלים ומכסה ומלביש הדברים, לסבת שעדיין לא הייתי יודע התחלת הדברים, על הסדר שביארתי בשערים שעברו, ולכן כשהתחיל לבאר לי אז ענין העתיק יומין, ביאר לי דרוש א', ונכתבהו פה, ולא יכולתי לקשרו עם מה שכתבתי עד עתה, ועם כל זה רצוני לכתבו, ואולי המעיין יוכל לקשר זה עם הנ"ל, כי נראים דברים סותרים את הנ"ל. וזהו ענינו.

הנה נודע, כי עשרה נקודים היה בתחלה, וג' הראשונות לא נשברו

 

אור פנימי

 


המצב של המשפיע ולא בערך המצב של מקבל.

והנה נתבאר שגם הכתר חכמה קבלו מסיום רגלים דס"ג כמו הז"ת ואדרבה הם שקבלו אותם בעיקר, והם שהשפיעו אותם להז"ת, כמ"ש להלן. ומבחינה זו הם נקראים קמץ פתח, שהם מתחת להאותיות. באופן שכדי לציין בחינת הכתר וחכמה מעצם אצילותם, מציינים אותם בחולם שורוק. וכשמציינים אותם מצד מה שקבלו ע"י הגדלות דנקודים, נבחנים אז בשם קמץ פתח. אמנם מ"ש הרב שקמץ פתח לא נשברו, הכוונה על מה שיש בהם מצד עצם אצילותם, ולא על מה שקבלו מסיום רגלים דס"ג, כי הארות אלו נתבטלו גם מהכתר וחכמה. כמ"ש להלן. והמה מכונים בשם אורות אחורים של או"א.

ואין כוונתינו לומר שאלו הם הנקודות עצמן. כלומר, שאלו האורות והבלים שיצאו מצפורני רגליו אינם עצמותם של הנקודות, אלא הם נבחנים לבחינת תוספות לבד, כי בחינת עצמותן של הנקודות יצא מאור העינים, כנ"ל.

 

לב) הג' הנקודות הראשונות וכו' מהם נעשה פרצוף עתיק: פירוש, כי פרצוף הכתר, שנקרא עתיק יש בו ע"ס בסוד הוי"ה פנימאה: שקוצו של יוד, ה"ס הכתר שבו עצמו, דהיינו כתר דכתר. וי' שבו, הוא אבא


וחכמה. וה' ראשונה שבו הוא אמא ובינה, וו' שבו הוא ז"א, וה' אחרונה שבו, היא מלכות.

 

ומכל אות ואות שבהוי"ה פנימאה דהיינו הע"ס שבפרצוף הכתר עצמו, יוצא הויה שלמה לחוץ, בבחי' מלבוש: מהי' שבו, יוצא פרצוף ע"ב. ומה' ראשונה שבו, יוצא פרצוף ס"ג. שהע"ב נקרא אבא והס"ג נקרא אמא כנודע. ומו' שבו, יוצא פרצוף ז"א. המלבישו מטבור ולמטה. ומה' אחרונה, יוצא פרצוף המלכות. ותדע, שכן הוא בכל פרצוף שלם. שפרצוף הכתר שבו, נבחן לפנימי, ובו עצמו יש ג"כ ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן פנימים, שהם מכונים הוי"ה פנימאה, כנ"ל. ומלבד אלו, יש לו ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן חיצונים, שהם בחי' מלבושים אליו: שהע"ב וס"ג מלבישים למעלה מטבור, ומ"ה וב"ן שהם זו"ן מלבישים למטה מטבור. כנ"ל בדברי הרב (דף שפ"ט אות א' ע"ש. וכן בע"ח שער ה' פרק א' בסופו).

 

והנה בפרצוף הנקודים, לא יצא כי אם בחינת פרצוף הכתר שבו, עם הע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שבפנימיותו עצמו, ולא הספיק להוציא הע"ב ס"ג מ"ה ב"ן החיצונים, משום שנשברו הז"ס תחתונות שלו, וגם נתבטלו אחורים של הג"ר שבו, כנודע.

אבל בחינת הפנים של ג' ראשונות שלו נשארו, שפירושו, שכל מה שהיה בג"ר אלו


 

* מבוא שערים שער ג' חלק א' פרק ה'.



תכו            חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

ונשארו הכלים והאורות, אך הז' נקודות תחתונות נשברו והכלים ירדו אל הבריאה, והאורות נשארו במקומם בעולם האצילות בלתי לבוש כלל. ודע כי הג' הנקודות הראשונות, בין בחינת האורות, ובין בחינת הכלים, מהם נעשה פרצוף עתיק יומין בלבד, ואין שם כח אחר מעורב בהם. אמנם בז' נקודות תחתונות יש בהם כחות רבים מעורבים בהם. כי יש בחינה העליונה בכל נקודה מהז' שהיא מבחינת עתיק, ויש בחינה שניה ג"כ בכל נקודה מהשבעה שהיא של א"א, ויש בחינת של או"א, ויש בחינה תחתונה בהם שהם של זו"ן.

 

לג) ונמצא כי מאלו הבחינות שיש בשבעה נקודות תחתונות, משם נעשו הפרצופין: דא"א ודאו"א ודזו"ן, אחר התיקון, בין מבחינות האורות בין מבחינת הכלים. ואמנם הבחינות שיש בהם העתיק יומין, מאלו עלו ונתערבו עם הג' נקודות ראשונות, שכולם בחינת עתיק יומין, ומכל בחינות אלו נעשה פרצוף דעתיק ע"ד שנבאר.

 

לד) ונודע כי כל תחתון מתפשט בו העליון להחיותו, ואין התחתון מתפשט בעליון שממנו, ולכן כח העתיק יומין יש בשבעה נקודות תחתונות, ואין כח א"א ואו"א וזו"ן מעורב בג' נקודות ראשונות אשר כולם בחינת עתיק.

 

*       לה) ואמנם בחינת המלכים ההם, רצה המאציל העליון לברא אותם מתחלה באופן ההוא, שיהיו כוללים בחינת קדושה, אלא שהיא דינים וגבורות ובהם מעורבים השמרים והקליפות. ובכונה גמורה בראם כך כדי שיהיה בעולם שכר ועונש, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים,

 

אור פנימי

 


מתחלת אצילותם נקרא פנים, וכל זה נשאר ולא נתבטל משהו מהם.

וזה אמרו, הג' נקודות הראשונות בין מבחינות האורות ובין מבחינת הכלים מהם נעשו פרצוף עתיק לבד: מטעם שהע"ב ס"ג מ"ה ב"ן החיצונים, אין להם שום אחיזה בהג"ר דפרצוף הכתר. וז"ש ''ואין שם כח אחר מעורב בהם" כי אפילו פרצוף הע"ב, מתחיל לצאת מפה דפרצוף הכתר ולמטה,


שהוא למטה מהמלכות של ראש שלו, ומכ"ש שאר הפרצופים.

בז' נקודות תחתונות יש בהם כחות רבים מעורבים בהם. היינו אותם הבחינות שמהם צריכים לצאת הד' פרצופין עסמ"ב החיצונים המלבישים עליו. כי עדיין לא יצאו ממנו בעולם הנקודים. כנ"ל. כמו שמבאר והולך, שיש בחינה שצריך לצאת ממנו א"א וכו'.

לג) מאלו הבחינות שיש בשבעה


 

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת פקודי דף



חלק ו'         עץ חיים   נקודים                            תכז

 

ואין זה מקום להאריך בו, אמנם בכוונה גמורה בראם כך, כדי לבטלם ולהמיתם, כדי שיתבררו מהם ניצוצות קדושות ויעלו למעלה, והקליפות המעורבות בהם ישארו למטה. בסוד סגי הזהב ושמרי היין.

 

לו) ודע כי אלו הז' מלכין הם יוד, אלא שהם דוגמת הז' היכלות, שהם עשרה ונקראים בשם ז'. לפי שהיכל העליון כולל ג' היכלות ראשונות, והיכל התחתון כולל ב' היכלות אחרונים. וכן הוא הענין ממש בז' מלכין האלו, כי הם עשרה, ונקראים בשם ז' בלבד. ולהיות המלכים האלה בחינות דינים וגבורות, נמצא שהם כולם בסוד הנקבה, כנודע, כי הנקבה כולה דין.

 

*      לז) וזה שכתב, ותא חזי רישא שירותא דמהימנותא וכו', בטש נצוצא דקרדנותא. שהוא שורש הדין הגנוז במעוי דאימא. כנזכר באדר"ז וזריק ניצוצין לש"ך עיבר. כי אלו המלכים להיותם דינין וגבורות חזקות נקראים בשם ניצוצי אש שיצאה מבוצינא דקרדנותא. והיה מספרם ש"ך ניצוצין, כל ניצוץ חלוק מחבירו, איש לעברו פנו. וזריקתם היתה עד שירדו למטה מעולם האצילות. ובהיותם שם, בריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר. כי להיותם דינים קשים, היה הפסולת של הקליפה מעורב בהם, וכאשר נזרקו למטה הובררו ונתקנו. והטוב והקדוש שבהם חזרו ליתקן ע"י המלך השמיני הנקרא הדר ועלו למעלה, והפסולת שבהם נעשו ממנו בחינות הקליפות והם נשארו למטה,

 

אור פנימי

 


נקודות התחתונות משם נעשו הפרצופים דאריך אנפין ודאו"א וכו': היינו על ידי הבירורים בשיתוף מ"ה החדש עמהם, כמ"ש במקומו. ואפילו פרצוף א"א נעשה מבחינת הנה"י דכתר שנתברר ונתתקן בעזרת המ"ה החדש, מפאת ביטול האחורים שהיה שם בזמן שביה"כ, כנודע. ותדע שאלו הנה"י דכתר שמהם נעשה א"א דאצילות, נבחן לבחינת ז"ס תחתונות דכתר. כי זה הכלל כל מה שהיה בפרצוף הנקודים מתחלת אצילותו, דהיינו כמו שיצא מנקבי העינים, הוא נחשב לג"ר, מטעם כי אור עינים לא


האירו מתחלת אצילותם אלא להג"ר דנקודים, כנ"ל באו"פ, שלא יצא מאור העינים אלא בחינת ראש בלי גוף, משום שבחי"א אין מאיר להגוף. כנ"ל בדברי הרב "ג פ"א אות ו' ע"ש). וע"כ לא היה להם לז"ת דנקודים אלא הארת כלים לבד מבחינת הסתכלות עינים באח"פ. כמ"ש להלן.

ועם זה תבין, שכל בחינת הגדלות שהגיע להם בסוד תוספת על מה שהיה להם מתחלת אצילותם, נבחן לבחינת ז"ת וכלים דאחורים. כי לקחו אותם מבחינת צפורני רגלין דס"ג, כנ"ל.


 

 


* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת  פקודי דף



תכח           חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

*      לח) ואמנם יוד נקודות אלו היו זה על גבי זה, ואורך שיעור קומתם היה כמו עתה אורך האצילות ושיעור קומתו, כי עד מקום אשר הגיעו אותם הנקודות, עד שם הוא עתה עולם האצילות, ומשם ולמטה עולם הבריאה.

 

לט) ואמנם אור אלו יוד נקודים היה רב מאד, וגם נתוסף בהם אור העליון, ולא היה בהם כח לקבל, ואז אותם הכלים מתו. פירוש, שירדו למטה, למקום שהוא עתה בריאה, וירידה זו היתה מיתתן. ואמנם אין זה רק בז' נקודות תתאין, כי ג"ר היה כח בכלים שלהם לקבל אור שלהם ולא מתו. אך הז' כלים של הז' תתאין הם אשר מתו וירדו במקום

 

אור פנימי

 


לח) יוד נקודות אלו היו זה על גבי זה: יוד נקודות שאומר כאן הנה לא נחית כאן לפרש, אמנם רק ז' נקודות התחתונות היו זה למעלה מזה, אבל ג' הראשונות מהם היו בתיקון קוים. כנודע מכל המקומות.

והטעם שהז' נקודות התחתונות היו בקו אחד זה למטה מזה, הוא, כי ענין תיקון הקוים, יצא מכח עלית נה"י לחג"ת, שנכללו בחי"ב ובחי"ד יחד כנ"ל (דף ש"צ ד"ה וס"ג). כי אז נכללה המלכות בכל ספירה וספירה עד החכמה, ונתהוה משום זה קו חסד וקו דין בכל ספירה וספירה, וע"י הזווג המעלה אור חוזר נתיחדו זה עם זה בסוד הרחמים. כמ"ש זה במקומו ותחלת התיקון הזה נעשה בפרצוף הנקודים שיצא מנקבי העינים דס"ג. אמנם האור הזה לא הגיע רק להג"ר של הנקודים, ולא אל הז' תחתונות. וע"כ נשארו ז' הכלים התחתונים בלי תיקון קוים.

וצריך שתדע כאן כי הכלים דכל פרצוף נעשו מאותם הכלים שבפרצוף העליון ממנו אחר הסתלקות האורות שלהם מתוכם. כנ"ל (דף שי"ח ד"ה וכבר ביאר עש"ה). ובזה תבין אשר הכלי של הע"ס דנקודים נעשו מהט"ס תחתונות דס"ג שנמשכו למטה מטבור, ונסתלק האור מתוכם בעת צמצום


נה"י דא"ק ולפיכך כיון שבהס"ג עדיין לא היו תיקון קוין, ע"כ יצאו הז' כלים התחתונים בקו אחד. אבל הג"ר שקבלו מהזווג שבנקבי העינים יצאו בתיקון קוין. ואע"פ שגם הז' כלים התחתונים לקחו ג"כ מהסתכלות עינים באח"פ, אין הארה קטנה זו מספקת להם לתיקון קוין.

שיעור קומתם היה כמו עתה אורך האצילות ושיעור קומתו. כי משיתוף דבחי"ד בבחי"ב והתכללותם יחד, נתהוה נקודת הצמצום החדשה בהעולמות, דהיינו במקום בחי"ב של הע"ס דסיום. כנ"ל דף ת"כ ד"ה ויפוזו. שהפרצוף הראשון שיצא במדת הסיום החדש, הוא פרצוף הנקודים. ואחריו כל פרצופי האצילות. ואותו המקום מנקודת הצמצום הישנה שהוא בעוה"ז, עד לנקודת הצמצום החדשה, הוא הנקרא מקום ג' עולמות בי"ע. ומתוך שהם עומדים במקום הזה שלאחר נקודת הצמצום שנתחדש, ע"כ נקראו ג' עולמות הללו ג' עלמין דפרודא. וזה אמרו שקומת הנקודים וקומת עולם האצילות, אורך אחד לשניהם. ומשם ולמטה עולם הבריאה. כמבואר.

 

לט) נתוסף בהם אור העליון: כי מלבד שהיה להם מתחלת אצילותם, מהזווג של


 

* עץ חיים שער י"א פרק א'.



חלק ו'         עץ חיים   נקודים                            תכט

 

שהוא עתה בריאה וזהו מיתתן. ואמנם זמן מיתתן היה, כאשר יצאו בסוד נקודים. כי כאשר יצאו מסוד עקודים, שהוא היותן יחד בכתר נכללים, שמשם יצאו ונחלקו ליוד נקודין אז היה יציאתם, ומתו תכף, כמ"ש באדרא, כהני זיקין, דאכתיש אומנא בפרזלא ונפקי זיקין, ודעכין לאלתר.

 

*       מ) מעיקרא היו העשר עצמות פשוט, והיו כלולים מיוד, ולא ניכרת בהם, והג"ר שהיו רחמים היו יכולים לקבל אור הא"ס, וכשהיה מגיע אל הז' נקודות היו מתבטלות. ואלו הם המלכים שמתו. לפי שהם דין והאור

 

אור פנימי

 


נקבי העינים, הנה הגיע להם עוד פרצוף שלם דגדלות, ע"י הזווג דע"ב ס"ג, שאור הראשון נקרא בשם עיקר אצילותם. והאור הב' נקרא בשם ''תוספות". וזה אמרו נתוסף בהם אור העליון.

ולא היה בהם כח לקבל וכו': כי הכלים היו קטנים מהכיל האור הגדול ההוא שבא בבחינת התוספות. כי האור הזה היה מבחינת ג"ר, והכלים שלהם התחילו מבינה ולמטה, (כנ"ל דף תט"ז ד"ה וחב"ד). וע"כ לא נתקיימו עד שבא המ"ה החדש וחיבר אותם עמו ונתגדלו הכלים ואז נתקיימו. כמ"ש במקומו.

ג"ר היה כח בכלים לקבל אור שלהם. היינו אור שלהם דייקא, מה שהיה להם מתחילת אצילותם דהיינו אור א' הנ"ל בדיבור הסמוך. אבל אור הב' הנקרא בשם תוספות, הנה הוא לא נתקיים גם בג"ר. והיינו הביטול אחורים דאו"א, והפגם דנה"י דכתר. שמביא הרב לעיל.

כאשר יצאו מסוד עקודים כו' ונחלקו ליוד נקודין אז היו יציאתם, ומתו תכף. כי מתחלה באו כל האורות ונתכללו בכלי דכתר דנקודים, וכלי זה עדיין נחשב לעקודים, כלומר, לבחינת פרצוף ס"ג, משום שיש בו בחי"ב דהתלבשות. (כנ"ל דף תי"ג ד"ה עתה תבין. עש"ה). ויש בו עצמות אור האזן, אמנם אח"כ מתוך הארת יסוד דא"ק, נתפשטו נה"י דכתר הזה, לתוך או"א, ושבו או"א


פב"פ ונזדווגו בסוד המ"ן דה"ת בסוד נקודה דנטיל אבא, ונעשה הזווג הגדול בסוד הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה. כמ"ש במקומו. ואז כאשר נתפשט האור הגדול הזה ממעלה למטה אל הכלים דנקודים, דהיינו להתחלק ליוד נקודים, כי כל כלי וכלי היתה כלולה מיוד, כנודע בסוד ש"ך ניצוצין, תכף נשברו ומתו, בסוד כהני זיקין דאכתיש אומנא בפרזלא ונפקי זיקין ודעכין לאלתר. והם ש"ך זיקין. כי כל מלך כלול מן ד' בחינות: חו"ב תו"מ, ובכל בחינה היתה בה עשר נקודות, הרי ארבעים זיקין לכל מלך, והם שמונה מלכים, הרי ח' פעמים מ' שהוא ש"ך. וז"ס ש"ך הניצוצין הנזכרים בכל המקומות כמ"ש עוד במקומו.

 

מ) העשר עצמות פשוט והיו כלולים מיוד ולא ניכרת בהם: כלומר בהיותם בג"ר דנקודים, אע"פ שכבר היו בהם תיקון קוים ובחינת יוד כלים שפירושם שנתכללה המלכות בכל ספירה וספירה, ונעשה עשרה כלים להיוד אורות. אמנם כיון שהם בחינת ראש שהמסך משמש בהם ממטה למעלה, ע"כ נבחנים עוד שכל האורות כלולים בכלי דכתר, כמו בעקודים, ואין ענין היוד כלים ניכר בהם, כי אין בחינת העביות ניכרת בבחינת ממטה למעלה, שפירושו, בטרם שהאור מתלבש בכלים, כנודע.

והג"ר שהיו רחמים היו יכולים לקבל


 

* עץ חיים שער י"א פרק ו'.



תל              חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

שבא הוא רחמים, לא היו יכולין לקבלו, וכיון שלא קבלו החיות מתו. ולכן הוצרך לתקן שיעשו כלים אל הכתר, ועי"כ נתבסם האור, שבא ועובר דרך מסך, ועוד שניכרין בו אלו היוד. ואלה המלכים הם למטה ממלכות דאצילות. ולא נשאר מהם אלא הדר, מפני שהיו דכר ונוקבא, והם ת"ת ומלכות.

 

*      מא) והנה כל אחד מאלו הי"ס, ודאי הוא שכל אחד מהם היתה

 

אור פנימי

 


אור הא"ס. כמ"ש בדיבור הסמוך, כי בחינת העביות שה"ס מדת הדין מהתכללות המלכות בכל ספירה וספירה אינה ניכרת עוד בהג"ר לפי שאין בחינת התלבשות בהם בפועל, רק בבחינת כח לבד. וע"כ הם רחמים.

 

לפי שהם דין והאור שבא הוא רחמים לא היו יכולין לקבלו. כמ"ש לעיל, שהכלים היו קטנים, כי הכלים הגדולים, שהיו בגופים דג' פרצופים דא"ק הקודמים, שהם כלי דכתר וכלי דחכמה, היו חסרים כאן בגוף של הנקודים, שהרי התחילו מספירת הדעת ולמטה שהוא כלי דבינה. (כנ"ל דף תט"ז ד"ה וחב"ד). ומתוך שהאור שבא להם היה רחמים, דהיינו אורות של ג"ר, שנקרא אור של רחמים, שהם צריכים להתלבש בכלים הזכים דכתר חכמה, ע"כ לא היו יכולים לקבלו.

 

כלים אל הכתר וכו' שבא ועובר דרך מסך. כוונתו למסך דיסוד דעתיק שנתקן באצילות, שע"י נתבסם האור כמ"ש במקומו.

 

שניכרים בו אלו היוד. כי על ידי בחינת העיבור ויניקה נתקנו תיקון קוין ויוד כלים גם בז"ת, ואז נתלבש העצמות בהכלים.

 

למטה ממלכות דאצילות. כלומר שנתפשטו למטה מפרסא דאצילות, ויצאו מגבול דנקודת הצמצום החדשה שהיה בהנקודים. וזה היה מיתתם. כמ"ש.

 

הדר מפני שהיו דכר ונוקבא. כלומר


שהנוקבא שלו היתה מתוקנת, כראוי להיות. וע"כ נתקיים, וה"ס שם מ"ה החדש שיתבאר במקומו.

מא) כלולה מכל י"ס אבל הדבר היה בערבוב: כלומר, שע"י צמצום נה"י וכו' נעשה כבר התיקון של עשרה הכלים, כנ"ל, שפירושו שנתערבה הבחי"ד בכל ספירה וספירה, מחמת חיבורה עם הבחי"ב. ואז נתקן בחינת מסך וזווג בכל ספירה וספירה, עד החכמה ועד נקבי העינים. כנ"ל, אמנם תיקון זה היה רק בהג"ר דנקודים, אבל בהז"ת דנקודים אע"פ שגם שם היה שולט בחינת החיבור דבחי"ב עם בחי"ד, כי הכלים ההם הם בחינת כלים דט"ס תחתונות דס"ג שבהם היה עיקר החיבור הזה, ושם נתעבה הבחי"ב מכח הארתם בזו"ן פנימים דא"ק, כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג, וע"כ בחינת העביות הכפולה ההיא קבלו הז"ת בראשונה. אבל היה בהם בלי תיקון, אלא שהיו מעורבים יחד זה בזה לבד כדמיון העירוב של לח בלח שמביא הרב, כלומר שלא היו ניכר בחינות הדינים לבדם, ובחינת הרחמים לבדם וכדומה, אלא הכל היה מעורב יחד בלי הכר, ומעירוב הזה נתהוו שם בחינות קליפות ג"כ, בסוד סיגי הזהב ושמרי היין, וגם המה נתערבו בהכלים ההם בלי הכר. כמ"ש והולך.

וצריך שתבין בכל הענין הזה אשר הגם שבחינת העביות שבהכלים היא כל גדלם ושבהם, שבה נמדדת כל גובה קומתם. אכן


 


* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת פקודי דף



חלק ו'         עץ חיים   נקודים                            תלא

 

כלולה מכל י"ס אבל הדבר היה בערבוב, כאלו נמשיל לך משל א' שהיו כדרך המים והיין והשמן והדבש והחלב וכיוצא בזה, מעורבים יחד ונתונים בכלי אחד, והז' תחתונות היו בבחינת דינים. והטעם הוא, לפי שאי אפשר לקיום העולם ולהנהגתו זולתי הדינים והקליפות, וכמ"ש במשנה, להפרע מן הרשעים וכו' ולתת שכר טוב לצדיקים.

 

מב) ואמנם היה הדין למטה בז' תחתונות אלא שהיה הכל מעורב יחד כנזכר ולהיות כן שלא היה בהם ביו"ד ספירות שום תיקון כלל, לכן כאשר היה אור הא"ס יורד ובוקע בתוכם מלמעלה למטה, היה האור יורד מכתר לחכמה ומחכמה לבינה שהיא הספירה השלישית. אבל בהתפשט האור ההוא העליון, אשר הוא סוד רחמים גמורים, וחסד גמור, ובהגיעו אל הז' תחתונות, אשר הם דינים כנ"ל ומהם דינים מתערין, לא היו יכולים לקבלו, כי הם הפכים זה חסד וזה דין, והיו מתבטלים על ידי אור העליון, ומתו. וכמש"ה וימת בלע וימת חושם וכו'.

 

מג) ואז ירדו אותם הז' מלכים התחתונים למטה בעולם הבריאה, תחת מקום המלכות דאצילות לגמרי. ונשאר מקומם פנוי תחת ספירת הבינה. ובאותו החלל אשר בין ספירת הבינה ובין ז' מלכים האלו, יצאו עוד ז' ספירות אחרות כלולות יחד בציור אדם כלול זכר ונקבה, והוא סוד זו"ן, והוא נקרא מלך השמיני, אשר שמו הדר ושם אשתו מהיטבאל, כי הדר הוא ז"א ומהיטבאל הוא נוקבא.

 

אור פנימי

 


כל זה הוא אם יש להם תיקון המסך השקול על מדת עביות ההיא. אבל אם אין בהם אותו תיקון המסך הראוי להיות כלפי אותו העביות, הרי אז מתהפך העביות להיות בהם דינים קשים ומרים, כי שינוי הצורה הוא פירוד הרוחני, וע"כ אינם יכולים לינק מאור העליון מדת חיותם, שאז מתהוה העביות לבחינות דינין וקליפות. כלומר לבחי' מזיקים קשים. עד שמקבלים את תיקונים המלא.

 

שאי אפשר לקיום העולם ולהנהגתו זולתי הדינים והקליפות. להיות הנהגת העולם הוא ע"פ מחשבת הבריאה שהוא להנות לנבראיו. דהיינו כדי לתת שכר טוב לצדיקים. ואין קיום הנהגה כזו זולת על ידי העבודה בסוד


זה לעומת זה עשה האלקים. וע"כ הוכן מקום למציאות דינים וקליפות.

 

מב) אור הא"ס היה יורד ובוקע בתוכם מלמעלה למטה: הכונה הוא על אור החדש שירד ובקע לפרסא והאור לנקודים כנ"ל בדברי הרב. ובקיעה פירושו ביטול הגבול. כנ"ל.

מג) תחת מקום המלכות דאצילות לגמרי: כלומר תחת הנקודת הצמצום החדשה, ששם מסתיים בחינת האצילות ומתחיל מקום העלמין דפרודא. כנ"ל.

מקומם פנוי תחת ספירת הבינה. כי הג"ר שהם כח"ב נתקיימו ורק המלכים שמבינה ולמטה נשברו, ונשאר מקומם פנוי. אשר



תלב            חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

*       מד) הנה כשתמנה השם מן ע"ב יהיה כל בחינת ע"ב י' מן הויה, וס"ג אות ה' ראשונה של הוי"ה. ומ"ה אות ו', וב"ן אות ה' אחרונה. וכשנמנה

 

אור פנימי

 


במקום הזה הוא עמידת עולם האצילות אחר התיקון.

מד) כשתמנה השם מן ע"ב וכו', וכשנמנה השם מן בחינת ס"ג לבדו וכו' : וצריכים לידע, שיחס הטעמים נקודות תגין אותיות ע"פ השם בן ד', הוא משונה מהיחס של הע"ס או הה"פ בהשם בן ד'. כי ע"פ הע"ס, נבחן הקוצו של יוד לכתר, והי' לחכמה, וה' לבינה, והו' להז"א, וה' אחרונה אל המלכות. אמנם ע"פ טנת"א, נבחן הי' לטעמים וכתר, וה' ראשונה לנקודות וחכמה, והו' לתגין ובינה, וה' תתאה לאותיות וזו"ן. וטעם הדבר, כי ד' המדרגות של טנת"א, המה רק, ד' ערכים הבאים בסדר הסתלקות האורות של הפרצופים טרם התיקון. כמ"ש אותם הרב לעיל (אות ט') שהתפשטות הראשונה מהמלכות של ראש אל הגוף, מכונה טעמים, להיותו אור ישר רחמים, והכלי ההוא מכונה כתר, משום, שתחלת ביאת האורות להגוף הוא תמיד בכלי דכתר, והוא נקרא י' של הוי"ה, משום שהוא ראשית התלבשות של הגוף והכלים, וע"כ הוא מיוחס להי' שהוא ראשית הוי"ה. וכשמזדכך המסך שבכלי דכתר, והקומה מתמעטת והולכת על ד' הבחינות, עד שנעלם לגמרי להמאציל, הנה כל ד' קומות ההם נקראים בשם נקודות, להיותם נאצלים בעת הסתלקות האורות להמאציל, שהם נבחנים משום זה, לאור חוזר ודין, ומכונים בשם חכמה, משום שהספירה העליונה שבהם היא חכמה, וג' הקומות בינה ז"א ומלכות נכללים בהעליונה. ונקראים ה' ראשונה של הוי"ה, מטעם שהם בחינת דין ובחינת דין נבחן תמיד לנוקבא, שהיא ה' דהוי"ה. והרשימות הנשארים אחר הסתלקות אור, הטעמים נקראים תגין, להיותם


חופפים על הכלים בשעת הסתלקות אורותיהם כדמיון תגין על אותיות, ומכונים בינה, משום שהם באים מבחינת אור ישר ורחמים, והם בחינת ג"ר, אלא להיותם בבחינת הסתלקות, ע"כ נבחנים לבינה, שהיא בחינת נוקבא דג"ר. והרשימות מאור הנקודות אחר הסתלקותם, מכונים בשם אותיות, דהיינו בחינת כלים, להיותם באים מאור חוזר ודין, וגם שהם מבחינת הסתלקות, ע"כ נבחנים לבחי' כלים. ונקראים ג"כ בבחינת זו"ן, משום שאור הזו"ן שהם ו"ק הם בחי' אור הכלים.

והנך מוצא אשר הן הרשימות דטעמים הנקראות תגין ובינה, והן הרשימות דנקודות הנק' אותיות, הם בחינת הסתלקות ואחורים, אלא הרשימו דטעמים, להיותה בחינת ג"ר, ע"כ נקרא בינה, והוא ג"כ בחינת ו' דהוי"ה, דהיינו ו' בראש, אבל רשימו דנקודות, להיותם בחינות ו"ק, נק' זו"ן ואותיות, והם בחינת ה' אחרונה דהוי"ה.

והנה כונת הרב כאן, להורות המצב והמדרגה של עמידת פרצוף הנקודים, בין פרצופי א"ק, גם סדר השתלשלותו מהם, והתקשרותו עמהם. וע"כ סידר לנו מתחלה את ה' הפרצופים לפי השם בן ד', ואומר שהע"ב שהוא פרצוף החכמה דא"ק, הוא י' דהוי"ה. והס"ג שהוא פרצוף הבינה דא"ק, הוא ה' דהוי"ה. ואחר שידענו שהס"ג הוא בחי' ה' דהויה, מפרט לנו גם הס"ג עצמו, מבחינת הטנת"א שבו, שסדרו משונה מהסדר דה"פ, כנ"ל, אבל יש להם יחס קרוב, כמו שביארנו לעיל.

וכאשר נחלק גם את הטעמים. הנה התחלקות זו נעשה, אחר עליות האורות מנה"י דא"ק למ"ן אל הטעמים דס"ג, ולבחי'


 

* עץ חיים שער ח' פרק א'.



חלק ו'         עץ חיים   נקודים                            תלג

 

השם מן בחינת ס"ג לבדו, יהיה הטעמים של ס"ג אות י', והנקודות אות

 

אור פנימי

 


נקבי עינים דראש של הטעמים. כנ"ל דף ת"ד אות י"ד שזה גרם שם התחלקות הע"ס דראש הס"ג לב' בחינות על נקבי העינים, משום המסך ומקום הזווג שעלה לשם, וע"כ מנקבי העינים ולמעלה נעשה לראש, ומנקבי העינים ולמטה נעשה לגוף, ונמצאים האזן חוטם ופה אשר שם, שיצאו ממדרגת ראש למדרגת גוף. ע"ש.

 

אות יוד באזן, ואות ה' ראשונה בחוטם ואות ו' בפה ואות ה' אחרונה בעינים. כמו שנתבאר בדיבור הסמוך, שכל זה גרם העליה דאורות נה"י דא"ק לנקבי העינים. כי אז היו הנקודות דס"ג שהם ד' הקומות: חכמה, בינה, ז"א ומלכות, אשר יצאו בהס"ג אחר הזדככות המסך של הכתר דגוף הס"ג הנקראים טעמים, היו מתפשטים למטה מהטבור דא"ק הפנימי, והיו מאירים להזו"ן הפנימים אשר שם. ונמצא ב' מיני אורות, שהם נקודות דס"ג וזו"ן פנימים, מעורבים זה בזה, שבחינת הס"ג היא בחי"ב וה' ראשונה דהוי"ה, ובחינת זו"ן הפנימים הם בחי"ד וה"ת דהויה. (כנ"ל דף שצ"ז ד"ה או"א. ודף שצ"ה ד"ה עלו). ושם נתבאר טעם עליתם של ב' הההין האלו למ"ן לנקבי עינים, וענין התחלקותם לב' מדרגות, עש"ה בכל ההמשך. וזה אמרו, שה' אחרונה עלה לנקבי העינים, דהיינו מתוך התחברותה עם ה"ר, וע"כ יצאו האח"פ לחוץ מן הראש, שהאח"פ האלו הם יה"ו. כלומר שנחשבים לבחינת ראש תחתון שיש בו ע"ס שלמות, חוץ מה' אחרונה החסרה להם מטעם שנשארה בנקבי העינים.

 

וזה אמרו, יה"ו, באח"פ וה' אחרונה בעינים. כי עתה נתחלק הראש של הטעמים, לב' ראשים, שה' אחרונה נשארה בראש הא', שהוא גלגלתא ועינים ובראש הב' אין יותר, רק יה"ו שי"ה הם כח"ב ו' הם חג"ת נה"י,


כנודע, ומלכות שה"ס ה"ת חסרה בראש הב'.

וכדי להבין אלו הב' ראשים הנ"ל צריכים ללמוד אותם, מהפרצוף נקודים שיצא על ידי זווג הזה דנקבי עינים כי במקום הזה שנתהוה הזווג, שהוא בראש הס"ג, הנה הוא עצמו לא נשתנה משום ההתחלקות שנעשה על נקבי עינים כנ"ל (דף שצ"ב ד"ה והנה הגם עש"ה). אלא רק אותה הקומה שיצאה מזווג הזה דנקבי העינים, היא שקבלה כל אותם השנוים המסתעפים מעלית ה"ת לנקבי העינים. וקומה זאת שיצא משם נקרא עולם הנקודים.

ותדע שג' ראשים יש להבחין שם בעולם ההוא דנקודים. וכל ג' הראשים הם רק ע"ס של ראש אחד מבחינת מה שהיו מלפני עלית מ"ן לנקבי העינים. וצריך שתזכור סדר עליות האורות לזווג ב' פרצופים ע"ב וס"ג שמקודם לכן. כי אחר הסתלקות האורות מפרצוף העליון, עולים ב' הרשימות העליונות לזווג בהראש דעליון, שמשם נולד התחתון, והם נחשבים לזכר ונקבה, שעושים מתחלה ב' זווגים בהראש של העליון, ונכללים זה מזה, ומשם יורדים ומתפשטים למקומם בגוף העליון המיוחס להם, וחוזרים ומתפשטים שם בעצמם לראש וגוף. כנ"ל (ח"ג פ"ד סעיף נ' ודף שצ"ה ד"ה עלו. עש"ה).

ונמצא שאחר שעלו הרשימות של הנקודות דס"ג עם הה"ת לנקבי עינים דראש הס"ג ונתכללו שם בב' הזווגים חזרו למקומם לטבור דא"ק, ונתפשטו שם בראש וגוף כתמונת הזווגים שעשו בהראש, דהיינו במקום נקבי העינים. וכבר נתבאר שהמסך דנקבי העינים עומד בהטבור (כנ"ל דף ת"א ד"ה פרסא). דהיינו במקום הפרסא שנתקן שם. ונמצא ע"כ, שהראש דפרצוף זה, יצא מהטבור ולמעלה עד החזה דס"ג, ובו רק ב' הספירות גלגלתא ועינים, אשר ה"ת היא בנקבי העינים



תלד           חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

ה' ראשונה ותגין אות ו', ואותיות ה' אחרונה. וכאשר נחלק גם את הטעמים, תהיה אות יוד באזן, ואות ה' ראשונה בחוטם ואות ו' בפה. ואות ה' אחרונה בעינים. הרי כי העין יש לו בחינת ה' אחרונה וה' ראשונה.

 

מה) וז"ס מ"ש בתיקונים, אני ישנה נגד ה' אחרונה, כי בביטול אור הנקודים, אני ישנה בסוד השינה, גם אני ישנה אותיות שניה, כי חכמה הוא ה"ר והיא שניה לכתר. כי נודע שהטעמים הם כתר, והנקודות הם חכמה והתגין הם בינה, ואותיות ז' תחתונות. נמצא, כי העין היא בחינת חכמה, שהם הנקודות. וזה הטעם שחכמי העדה נקראו עיני העדה. כמ"ש והיה אם מעיני העדה וגו',

 

אור פנימי

 


האלו. והוא ראש הא' שבפרצוף הנקודים. והוא נחשב בערך הרדל"א דאצילות. כי הוא אינו מצטרף כלל לפרצוף נקודים כנ"ל (דף ת"ט ד"ה ג"ר שבהם) אלא הוא בחינת שורש עליון להפרצוף של נקבי העינים.

והנה ג' הספירות דראש: אזן חוטם פה, שיצאו ממדרגת הראש הא', להיותם נמצאים למטה מהמסך שלו, הם כוללים ב' ראשים. כי המה נבחנים לג' ספירות אח"פ מבחינת מה שחסר מן הראש הא', הנקרא ישסו"ת, אבל בערך עצמם יש להם ע"ס שלימות גו"ע ואח"פ. והם הנקראים ג"ר דנקודים העומדים מהטבור ולמטה דא"ק. והם עצם הנקודים, שבהם נוהג אותם ב' הזווגים דקטנות וגדלות, שבקטנות נמצאת ה"ת בעינים דראש ההוא, וג' הספירות אח"פ נחשבים לראש תחתון ולבחי' חג"ת בערך העליון, שהוא ראש הב', להיותו למטה מנקבי העינים שלו. ובגדלות יורדת ה"ת אל הפה דהיינו למלכות הכוללת כל ג' ראשים, ואז מצטרפים הגו"ע שהם ראש הב', אל האח"פ שהם ראש הג', ונעשים לראש אחד. הרי שמע"ס של ראש אחד, נעשו ג' ראשים. שראש הא' שהם גו"ע נקרא ישסו"ת, ונחשב עוד לבחינת טעמים, ולא לבחינת נקודים. וראש הב' הוא הגו"ע של הג"ר דנקודים שהם אח"פ שנחסרו מיש"ס ותבונה וכלפי עצמם יש בהם ע"ס. וראש הג' הוא האח"פ שנחסרו מראש הב' ונעשה


כלפי עצמו לראש ג'. וראש הב' הוא כתר דנקודים וראש הג' הוא חכמה ובינה דנקודים. וה"ת נמצאת בעינים דראש הב'. ויה"ו נמצאים בראש הג', ובזווג של הגדלות המחברם יחד, שיורדת ה"ת אל הפה דראש הג', והב' ראשים התחתונים נעשו לראש אחד, נמצא בהם השם הוי"ה כסדרו י"ה ו"ה. כי ה"ת חזרה למקומה.

 

העין יש לו בחינת ה' אחרונה וה' ראשונה. כי כל פרצוף הנקודים הזה שנקרא אור העינים, הוא מבחינת הנקודות דס"ג שעלו ונסתלקו מנה"י דא"ק ונעשו מ"ן בנקבי העינים, הרי שהעינים הם בחינת ה"ר דהוי"ה, כי נקודות דס"ג הם ה' ראשונה, כנ"ל בדברי הרב. ובחינת ה' אחרונה שעלתה עמהם יחד לנקבי העינים, שנעשה גם היא לבחינת העינים, הרי שהעינים הם בחינת ה' אחרונה דהוי"ה. ונמצינו למדים שהמסך שבנקבי העינים, הוא מסך כפול מב' ההין יחדיו. וכבר נתבאר שזהו השורש לשיתוף מדה"ר בדין, שהתחלתו נעשה בחיבור ב' ההין ה"ר וה"ת בנקבי העינים.

 

מה) אני ישנה נגד ה' אחרונה כי בביטול אור הנקודים אני ישנה: כי עיקר שבירת הכלים היה מבחינת ה' אחרונה, ומזה נמשך לה סוד השינה, וע"כ נרמז השינה בה' אחרונה.



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            תלה

 

מו) ובאלו הנקודות הם בחינת המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו, כמ"ש בע"ה. וז"ס והארץ היתה תהו ובהו, כי הארץ היא ה' אחרונה, שהוא בחינת העין כנ"ל. והיא אשר היתה תהו ובהו, שהוא ענין מיתת המלכים, עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר, יהי אור ויהי אור. וזהו פקח עיניך וראה שוממותינו.

 

מז) ולהבין פסוק זה נבאר מציאות הענין ונאמר, כי הנה הנקודות הם ט', שהם: קמץ פתח צירי סגול שבא חולם שורק חירק קיבוץ. אמנם ג"כ יש בהם בחינות עליונות שהם ניקוד חולם, ואמצע כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים, שמקומם הם תחת האותיות. ואח"כ יתבאר כל זה בע"ה.

 

מח) והנה כל הז' אחרונות של הנקודות הם צורת יודי"ן, חוץ מב'

 

אור פנימי

 


חכמה היא ה' ראשונה וכו' והנקודות הם חכמה. כמ"ש לעיל (דף תל"ב ד"ה כשתמנה. וד"ה אות יוד בדף תל"ג). שהאורות שעלו למ"ן מנה"י דא"ק, הם כוללים כל הנקודות דס"ג, שהם מחכמה ולמטה עם הזו"ן דא"ק. ונודע שהפרצוף נקרא על שם ספירה העליונה, וע"כ מכונים הנקודות בשם חכמה.

 

מז) עליונות שהם ניקוד חולם, ואמצע כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים: כי ג' אורות שמשו בנקודים הא' הוא הבל הטבור, שהוא בחינת פה דראש הא' הנקרא ישסו"ת, ואור הזה מכונה חולם, שמאיר ממעל לאותיות והוא משום שראש הא' אינו נחשב לבחינת אור הנקודות ממש, אלא רק לשורש בלבד, ואפילו בשעת הגדלות, אינו מתחבר לאחד עם האח"פ שלו שהם ג"ר דנקודים, (ועי' לעיל באו"פ דף תכ"ג ד"ה החולם). אור הב', הוא, הבל היסוד, שהוא בחינת זו"ן הפנימים, המאירים לג"ר דנקודים, ו' לאמא, י' לאבא, כנ"ל בדברי הרב דף תכ"ג אות ל"א. ואור הזה נקרא שורק, משום שמאיר בתוך הכלים דאו"א. ואור הג' הוא אור המושפע מפה דנקודים ולמטה לז"ת דנקודים, שהם נמשכים מהפרסא, ע"י הזווג דגדלות, (כנ"ל באו"פ תכ"ד ד"ה וז' נקודות). וע"כ


המה בחינות נקודות התחתונים שמתחת לאותיות, כלומר שנמשכין מתחת הכלים דהעליון, כי הפרסא הוא גמר סיום אצבעות רגלין דס"ג דא"ק.

 

מח) הז' אחרונות כו' הם צורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות. כי הקמץ פתח, הם שורשם של כל הנקודות. כמ"ש הרב לפנינו. כי הקמץ הוא כתר ופתח הוא חכמה. וכבר ידעת שהג"ר דנקודים מתחלקים על גלגלתא ועינים הנק' כתר ועל אח"פ שיצאו לבר מכתר הזה, הנק' חו"ב, שענין התחלקות הזה הוא מפאת ב' ההין שנתחברו יחד, ועלו לעינים שמשום זה נתחלקו הע"ס דראש הנקודים בסוד ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ. פי' כי המסך דבחי"ב דהתלבשות שה"ס ה' ראשונה, מכונה כאן בשם ו' להיותו בחינת זכר, וה' אחרונה שנתחברה עם הו' הזו שבנקבי העינים, היא בחינת הנקודה שבתוך הו', כי נקודה מורה על מדת הדין, בסוד נקודה שחורה דלית בה לבננותא כלל. אמנם חיבור הנקודה עם הו' בנקבי העינים, אינו עושה שם בחינת שורק, אלא רק בחינת קמץ, כי הו' מושכבת ומתחתיה הנקודה שה"ס רקיע וניצוץ. וטעם הדבר הוא, משום שהאח"פ נמצאים יוצאים לחוץ מחמת חיבור הזה של הרקיע והניצוץ, וע"כ מכונים בשם קמץ



תלו            חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

נקודות הראשונות שהם קמץ פתח שהם ב' ווי"ן ויו"ד. והענין כי כאשר

 

אור פנימי

 


מלשון קימוץ וסיתום, הנעשה מסבת עלית וחיבור ה"ת בעינים. כי היה"ו המאירים עתה באח"פ המה בקמיצו וסיתום, כי סובלים משתים: אחת שכל קומתם הוא בחי"א, להיותם בחינת הנקבה דכתר כנ"ל (דף תי"ג ד"ה והנה הזכר עש"ה). שצריכים לקבל הארת ג"ר מהזכר שהוא הכתר, אמנם מחמת הקמץ שבכלי דכתר, כבר אינם נחשבים לבחינת ראש, ואינם יכולים להתכלל בהזכר שבכתר. ושנית: כי נעשו לבחי' גוף וע"כ נמצאים החו"ב אלו בבחינת אב"א.

אמנם בבחינת עצמם הם בחינת יה"ו, כנ"ל בדברי הרב, שיה"ו באח"פ. ויש בזה ענין רב, כי משמיענו בזה, שבחינת ה"ת שה"ס הנקודה שמתחת הפתח, שבנקבי העינים, העושית שם את הקמץ כנ"ל, הנה היא לא ירדה משם לבחינת האח"פ, אלא רק בחינת הרקיע שה"ס הקו שממעל להנקודה, שהוא כעין פתח, הוא לבדו ירד לאח"פ, בלי לקחת עמו אף משהו מהנקודה, דהיינו מה"ת, אלא המסך שבפה, הוא ו' לבד, בלי הנקודה הכלולה בו בנקבי עינים.

והנה נתבאר, שהמסך שבכלי של כתר דנקודים, כולל בתוכו פתח ונקודה, שה"ס רקיע וניצוץ דהיינו צורת קמץ. והמסך שבכלי דחו"ב דנקודים, הוא רק התפשטות של הפתח, הכלול בהקמץ אשר בנקבי העינים, דהיינו שבכלי דכתר, ואין בו מהנקודה כלום.

אמנם בעת הזווג דע"ב ס"ג, הגורם להורדת ה"ת מנקבי העינים, למקום הפה כמתחילה, כנ"ל (דף ת"ו ד"ה וזווג ב'). נמצא שהקמץ שבכלי דכתר יורד ומתחבר בהכלי דחו"ב ששם היה רק פתח. ובזה נעשה פתיחת העינים, כי מקום הזווג שהיה בנקבי העינים בסוד הקמץ כנ"ל, שהיה סותם האורות נפתחו להרוחה, כי חזרו האח"פ אל הראש. כנ"ל עש"ה. כי אז ירד האור אל הז"ס


תחתונות דנקודים. והנך רואה איך מהזווג של קמץ ופתח, יצאו כל שאר הנקודות.

ונתבאר שאחר ירידת הקמץ למקום הפה, דהיינו ע"י הזווג דגדלות, אז יצאו ז"ס התחתונות, ונמצא שהז' נקודות האלו יצאו מסוד הנקודה, אשר בתוך הקמץ. כי כל עוד שהנקודה זו היתה כלולה בנקבי העינים, ובפה של הנקודים, לא היה רק הפתח בלבד, אז לא יכלו הז' נקודות להתפשט מהפה ולמטה, כי אז האח"פ עצמם היו בחינת גוף, והפתח שבפה היה בבחינת מלכות דמלכות, הנקרא טבור. אבל אחר ירידת ה"ת למקום הפה אז נפתחו האורות של ז"ס התחתונים ויצאו למקומם, הרי שכל שבחם של הז"ת נמשכה מהנקודה, ולפיכך נרמזו בצורת יודין, דהיינו נקודות לבד, כי אינם נמשכים מסוד הרקיע, שהוא פתח אלא מסוד הניצוץ כמבואר.

וזה אמרו ''כל הז' אחרונות של הנקודות הם בצורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות שהם קמץ פתח, שהם ב' ווין ויוד" שהוא מטעם הנ"ל. כי ווין שה"ס פתח, אינם כלולים רק בכתר וחכמה, ו' ונקודה בכתר שהוא צורת קמץ. וו' לבד בחכמה, שהוא צורת פתח. אבל בז"ת אין שם רק בחינת הנקודה לבד, כי משם הם יוצאים, כנ"ל.

 

העין יצאו הנקודות: היינו כנ"ל בדיבור הסמוך, שע"י ירידת ה"ת מהעינים יצאו כל הנקודות.

כ"ב אותיות שמהם נעשו הכלים של הנקודים: הכלים נקראים אותיות והמספר כ"ב, כולל כל בחינות הכלים שבהמציאות. כנודע. וכבר נתבאר איך מהזווג של קמץ ופתח יצאו כל הז"ת. וגם יצא להם אז בחינת כלים חדשים המכונים כלים דאחור, כמ"ש במקומו.



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            תלז

 

נמנה כל היודי"ן שיש בז' נקודות אלו, הם י"ג יודי"ן גימטריא ק"ל, כמנין עי"ן, להורות כי מן העין יצאו הנקודות, ונשאר קמץ פתח שהם י' וב' ווי"ן, שהם גימטריא כ"ב והוא סוד כ"ב אותיות, שמהם נעשו הכלים של הנקודים.

 

מט) וא"ת למה נרשמו ונרמזו הכלים בב' נקודות הראשונות שבכולם והמעולות. אמנם הענין הוא, כי מאלו ב' נקודות הראשונות, שהם כתר חכמה של הנקודות כנודע, מהם נעשו כלים אל השאר, והם אשר הולידו והוציאו כלים לספירות אשר תחתיהן. עוד טעם ב' לפי שנודע כי הז' נקודות תחתונות הם ז' מלכים שמתו, אבל הראשונים לא מתו. ונודע כי בחי המיתה הוא שבירת הכלי לכן הז' נקודות אחרות נשארו בלא כלי, רק אור לבדו, שהוא בחינות הנקודות. אבל הראשונים שלא מתו, ונשארו עם הכלים שלהם, הנה האורות נעלמים ומתלבשים תוך הכלים, ונקרא ע"ש הכלים, שהם הכ"ב אורות הרמוזין בקמץ ופתח כנזכר.

 

נ) והנה הקמץ מורה על הכתר כנודע, והכתר הוא טעמים, והפתח מורה על החכמה והם הנקודות, ולכן נקראים ב' נקודות אלו, קמץ ופתח,

אור פנימי

 


מט) הראשונים לא מתו: אלא שחזר הקמץ לנקבי העינים כמו שהיה מקודם לכן, וכן הפתח נשאר שוב לבדו בכלי דחכמה, כי בהיותם במקומם כמו שהיו בתחלת אצילותם, נבחנים לכלים דפנים שאין ביטול ושבירה נוהג בהם.

 

נ) והפתח מורה על חכמה, והם הנקודות: כלומר, שהנקודות דהיינו הז"ס תחתונות יצאו מהזווג הזה דקמץ פתח שהם כתר וחכמה. כנ"ל. ואז יוצאים ומתגלים הנקודות דס"ג כמ"ש להלן.

הטעמים דס"ג שהם בחינת אורות אח"פ וכו' וכשבאו בחינות הנקודות וכו' נפתחו בפתיחו דעיינין: וצריך שתבין כאן את ההפכיות הנעשה בסבת עלית ה"ת בעינים, שהנקודות קדמו להטעמים. כי עיקר ההבחן בין טעמים לנקודות הוא, אשר הטעמים דס"ג שהם עד הטבור, לא נתחברו בה"ת, דהיינו בזו"ן הפנימיים דא"ק. והנקודות


של הס"ג, שהם הט"ת מחכמה ולמטה נתחברו עם הה"ת ועלו למ"ן לעינים. כנ"ל בדברי הרב (דף שצ"ו אות ו'. ובאו"פ שם). והנה כאן בפרצוף שיצא מהזווג הזה דנקבי העינים, נעשה ההיפך. כי בחינות הנקודות, דהיינו החיבור של ה"ר בה"ת נעשה בנקבי העינים, ובחי' הטעמים, דהיינו בחינת ה' ראשונה שלא נתחברה כלום עם הה"ת, יצאו באח"פ, כנ"ל (באו"פ דף תל"ו ד"ה אמנם). ונמצאו הנקודות למעלה בנקבי העינים, והטעמים למטה באח"פ. שהוא בהיפך מעמידתם בס"ג, ששם הטעמים הם למעלה מטבור, והנקודות היו למטה מהטבור. אמנם באמת עדיין אין זה נקרא יציאה להנקודות, כי כל עוד שבחינות הנקודות הם בנקבי העינים אינם מגולים לחוץ, כי הם שם בסוד קמץ כנ"ל (דף תל"ה ד"ה הז'). אלא אח"כ ע"י הזווג דע"ב ס"ג שהנקודות יוצאות מהעינים לפה מתחת הטעמים, שנבחן שהנקודה הדבוקה בהפתח נפרשה ובפרדה משם, ונשארו העינים בסוד



תלח           חלק ו'         תלמוד עשר הספירות        נקודים

 

כי הם מורים על ענין הנ"ל. והוא, שכל זמן שעדיין לא יצאו רק הטעמים דס"ג, שהם בחי' אורות אח"פ, עדיין היו האורות סתומים וקמוצים, וכשבאו בחי' הנקודות שהם חכמה שהוא פתח, והוא בחי' העין כנ"ל, אז הם נפתחו בפתיחו דעיינין כנזכר בתיקונים. וזהו ענין נקודות פתח. אבל בתחלה בבחינות הטעמים, שהם כתר הוא קמץ, כי האורות היו קמוצים וסתומים.

 

נא) ונחזור לענין הפסוק פקח עיניך. כי כאשר בא בחי' העי"ן, שהם הנקודות אז נאמר פקח עיניך, שאז הוי בפתיחו דעיינין. והנה כבר נתבאר כי כל בחינות האלו הם בשם ס"ג, ושם זה רומז לבינה, שהוא גבורה עלאה דבה תליין הדינין, לכן בזו הבחי' של ס"ג, היה ענין ביטול המלכים. גם בפרטות ס"ג עצמו יש בו בחי' הטעמים, שגם הם נקראים ע"ב, עם היותם בס"ג, אבל הנקודות דס"ג הם עיקריות דס"ג עצמו, שהם ס"ג דס"ג ושם היה ביטול ומיתה. וז"ש הכל ס"ג יחדיו. כי בשם ס"ג היה כל הביטול. וס"ג עצמו מורה ע"ז שהוא מלשון נסוגו אחור, שהוא ביטול המלכים.

 

נב) והנה העין נקרא ג"כ ע"ש ס"ג, כמו אח"פ הנ"ל, והוא בענין זה כי הלא כאשר היה ג' בחי' הנ"ל, שהם אח"פ, שהם הטעמים, היה שם ס"ג שלהם בחי' הוי"ה שהוא ס"ג: יו"ד ה"י וא"ו ה"י. אמנם בעין, שהוא בחי' הנקודות, הוא ס"ג של ג"פ אהי"ה, שהוא בגימטריא ס"ג ג"כ. וזהו ס"ג אשר בעין.

 

נג) והנה כל אהיה מאלו הג', לוקח כל בחי' כ"ב אתוון, הנרמזים בקמץ פתח כדי לעשות מהם כלים, ע"י הסתכלות העין בהם, וא"כ כל שם אהי"ה מהם כולל כל בחי' כ"ב אותיות. ונמצאו ג' שמות אהי"ה, עם ג"פ כ"ב אותיות, ע"ה, עולה ק"ל בגימטריא עי"ן, הרי איך שם ס"ג רומז ג"כ בעין.

 

נד) וזהו פקח עיניך וראה, כי באח"פ יש ג"פ ס"ג, בגימטריא פקח

אור פנימי

 


פתח לבד בלי נקודה, ואז נפתחו העינים. והאח"פ חוזרים לראש, והז"ת באים למקומם.

וזה אמרו ''שכל זמן שלא יצאו רק הטעמים דס"ג היו האורות סתומים" כלומר, כל זמן שה"ת היתה בהעינים, שהנקודות לא יכלו לצאת רק הטעמים לבדם בסוד יה"ו הנקיים מה"ת, הנה אז היו האורות סתומים וקמוצים. "וכשבאו בחינות הנקודות שהם


חכמה שהוא פתח, נפתחו בפתיחו דעיינין", כנ"ל, שאז ירדה הנקודה הדבוקה בהפתח אשר בעינים, ומתגלה אור של הנקודות דס"ג לחוץ, שהם בחינת חכמה, כנ"ל, (דף תל"ה ד"ה חכמה).

 

נד) פקח עיניך וראה, כי באח"פ יש ג"פ ס"ג גי' פקח ע"ה ואחריהם בא בחינת



חלק ו'     עץ חיים   נקודים                            תלט

 

ע"ה, ואחריהם בא בחי' עינים. וזהו פקח עיניך, כי' ג' אהי"ה אלו שבעינים, הם בחי' אהי"ה ביודין, גימטריא קס"א מנין עיניך ע"ה. וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים.

 

אור פנימי

 


העינים: כלומר, שהתפלה היא כדי להיישיר הסדר, שיהיו יה"ו שהם הטעמים למעלה וס"ג אשר בעינים שהיא בחינות החיבור של ב' ההין אשר שם, הנה היא תרד למטה אחר מקום הטעמים. כי אז אחר שיורדת הנקודה הדבוקה בהפתח אשר בעינים, ונשאר הפתח בלי החיבור דה"ת. אז נפתחים העינים בסוד פתח. וזה אמרו "ואחריהם בא בחינת העינים"


כלומר אחרי הטעמים הרמוזים בהגימטריא פקח".

וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים. כי ע"י החזרת הסדר למקומו כבדיבור הסמוך, שתרד ה"ת למטה ויה"ו יחזרו למעלה, נמצא מתתקן כל השממון הגדול שנעשה בסבת שביה"כ. והיינו עם כל התיקון כלים שיש לנו היום בעולם התיקון.

תלמוד עשר ספירות                    תפה

 

ח ל ק   ש ב י ע י

 

עשר הספירות דז' מלכין קדמאין דמיתו

 

*    א) דע, כי אלו המלכים, שרשם הוא, שם ב"ן הראשון, שיצא מן הארת העינים של א"ק הנקרא עולם הנקודים. וכל בחינת המלכות שיש בכל העולמות מזה השם ב"ן נעשו. כי יש מלכות באריך ובאו"א ובזו"ן, וכולם נתבררו ע"י שם מ"ה שיצא ממצחא דא"ק, שהוא בחינת הזכר. וכבר ידעת כי אין לך ספירה דלא אתכלילת מי"ס, וא"כ בכל ספירה וספירה שבכל העולמות מוכרח שיש בה בחינת מלכות הנעשית ממלכים הנ"ל.

 

אור פנימי

 


א) המלכים שרשם הוא, שם ב"ן הראשון: כלומר, שבעולם התיקון הם בחינת שם הויה במילוי ההין שבגימטריא ב"ן. ואע"פ שממקורם הם בחינת הוי"ה דס"ג, דהיינו נקודות דס"ג, כמ"ש הרב בעץ חיים שער י' סוף פרק ג', עש"ה. שלעתיד לבא כשיתוקנו כל אלו מלכים לגמרי יוחזר שם ס"ג לקדמותו ויתבטל שם מ"ה, שזה ענין חזרת העולם לתהו ובהו, ואז לא יהיה רק ב' אורות של ע"ב וס"ג, עכ"ל. ועכ"ז בעולם התיקון ירדו הנקודות דס"ג ונעשו שם ב"ן, שפירושו נוקבא דשם מ"ה וטפלה אליו, וכל מה שיש לה היא מקבלת מהזכר שהוא הוי"ה דמ"ה. ולכן אנו מכנים תמיד את ז"ת דנקודים בשם ב"ן, אע"פ שהם נקודות דס"ג.

והנה באמת נבחן הפרצוף שיצא על ידי הזווג במסך דבחי"א המכונה אור העינים, שהוא הוי"ה דמ"ה שפירושו ע"ס בקומת


ז"א, אלא שנקרא בשם הוי"ה דס"ג מב' טעמים: א', משום שיש שם אור הזכר שיצא על בחי"ב דהתלבשות, הנקרא ישסו"ת, כנ"ל דף ת"ד באו"פ ד"ה והועילה. ע"ש. וקומת ישסו"ת נקרא הוי"ה דס"ג. וטעם ב', משום הכלים דנקודים, שהם בחינות נקודות דס"ג דא"ק, דהיינו ט"ת דס"ג שירדו למטה מטבור דא"ק, שהאור נסתלק מהם והכלים האלו עברו להע"ס דעולם הנקודים, כמ"ש דף תכ"ח באו"פ ד"ה וצריך. וע''כ נקראים בשם נקודות דס"ג.

המלכות שיש בכל העולמות מזה השם ב"ן נעשו: כי ע"י עלית ה' תתאה שהיא המלכות, למקום העינים שהוא חכמה, נתערבה ונתחברה המלכות בכל ספירה וספירה מהע"ס. ומשם ואילך נמצאת מלכות הזו המחוברת עם ה"ר, כלולה בכל ספירה ובכל פרצוף. כמ"ש באו"פ דף תכ"ח ד"ה יוד נקודות.


* מבוא שערים שער ו' ח"ב פ"א.




תפו        חלק ז'                מבוא שערים    ז' מלכין קדמאין

 

ב) וכשהמאציל העליון התחיל לברוא העולם האציל וברא ויצר ועשה ד' עולמות אבי"ע, והתחיל לברר המלכים הנזכרים דמיתו, ומה שהוברר ממנו עלה בקדושת העולמות, ומה שלא הוברר נשאר קליפה וסיגים. ואמנם עיקר כל הסיגים האלו והמלכים האלו, שרשם הוא שם

 

אור פנימי

 


ב) הסיגים האלו והמלכים האלו שרשם הוא שם ב"ן: וצריכים להבין היטב את הסיגים הללו מה הם. גם איך הם הושרשו ובאים משם ב"ן.

והענין הוא כי כבר ידעת שהכלים שבכל פרצוף באים לו מהעליון שלו. כי אחר שנסתלקו האורות דע"ס דגוף דעליון ונשארים הכלים דע"ס ריקנים מאור, הנה הכלים הללו עוברים אל התחתון, והמה מתמלאים בהאורות של התחתון, כנ"ל דף שי"ח באו"פ ד"ה וכבר ביאר עש"ה.

ולפי זה תבין שהכלים של ט"ת של פרצוף ס"ג דא"ק, שנתרוקנו מאורותיהם עם צמצום נה"י דא"ק, המה הם הכלים של הנקודים דא"ק המכונה שם ב"ן. ונתבאר באו"פ (לעיל דף ש"צ ד"ה וס"ג,) שט"ת דס"ג דא"ק שהתפשטו למקום נה"י דפרצוף הכתר דא"ק, הנה נתערבו שם עם הבחי"ד הנמצאת בכלים דנה"י דפרצוף הכתר דא"ק. (כנ"ל דף תכ"ח באו"פ ד"ה והטעם), שהבחי"ד נתערבה בכל ספירה וספירה עד החכמה, ע"ש. הרי שיש עירוב דבחי"ד בכלים דס"ג בכל בחינה ובחינה מהם. גם נתבאר לעיל (דף ש"צ ד"ה וס"ג) הטעם שלכן יכלו האורות והכלים של הס"ג להאיר במקום הבחי"ד דא"ק, משום שעל אור הס"ג לא היה צמצום, שהוא אור הבינה, והצמצום לא היה רק על אור החכמה לבד. עש"ה. ונמצא לפי זה אשר אח"כ כשעברו כלים אלו אל ז"ת דנקודים כנ"ל. ואו"א של הנקודים נזדווגו בזווג דגדלות פב"פ, והמשיכו קומת חכמה במקומם ממטה למעלה בבחינת ראש, ואח"כ, השפיעו אור החכמה הזה אל הז"ת של הנקודים, ששמה היה


מעורבת הבחי"ד בכל בחינה מהם, הרי האור ההוא לא היה יכול להתלבש בהכלים הללו כי הבחי"ד כבר מצומצמת שלא תקבל אור החכמה, וע"כ, כשהאור נמשך תוך כלי ופגע בבחי"ד המעורב בהכלי, הנה תכף נסתלק ויצא מכל הכלים וגם הכלי נשבר ומת, מחמת הבחי"ד שבו שינקה משהו מהאור בטרם שנסתלק משם, אשר יניקה זו גרם שינוי צורה בבחי' הפכיות מהמאציל, שהוא אור החיים, וע"כ נקרא מיתה.

 

והנך מוצא אשר זה העירוב של הבחי"ד בהכלים דס"ג שהם בחי"ב, גרם שבירה ומיתה בהכלים, וע"כ נבחן העירוב הזה בשם סיגים בהכלים, אשר הם חלקים בהכלים שאינם יכולים לקבל את האור העליון, ומחמתם נפל הקלקול בכל הכלים, גם בהחלקים שהם ראויים לקבל האור דהיינו בכלים דס"ג שהם מבחי"ב.

 

וזה אמרו, כשהתחיל לברוא העולם וכו' והתחיל לברר המלכים, ומה שהוברר ממנו עלה בקדושת העולמות, ומה שלא הוברר נשאר קליפה וסיגים. עכ"ל. כי אחר שהאור נסתלק מהכלים, והכלים מתו ונפלו לעלמין דפרודא לבי"ע, הנה אז חזר המאציל ובירר את הכלים השבורים של המלכים, שפירושו הוא, שבירר את החלקים הראוים להלבשת האור העליון, שהם השייכים להכלים דס"ג, כנ"ל, והם פרצופי אצילות בחלקם מצד הב"ן. ואותם הסיגים, שהם מעורבים בבחי"ד שלא נבררו, המה נשארו בבי"ע בתוך הקליפות. הרי נתבאר שהסיגים הם חלקי הבחי"ד שנתערבו בהכלים דס"ג, ועירוב זה הושרש בהכלים דנקודים, שנקראים ב"ן,



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין  תפז

 

ב"ן א', והוא פרצוף אדם אחד מראשו ועד רגליו, ויש בו קליפות כנגדו מראשו ועד רגליו.

 

ג) ואף על פי שהם שבעה מלכים הם עשרה, דוגמת מה שאנו אומרים, כי שבעה היכלין הם ואינם אלא עשרה, כי היכל הא' כלול מג' ספירות ראשונות, ונקרא היכל קודש הקדשים, וכן היכל האחרון כלול מב': יסוד, ומלכות. שהוא לבנת הספיר. כן הוא כאן, כי יו"ד ספירות הם ונקראים שבעה מלכים.

 

ד) והענין יותר מבואר, הוא זה, כי הנה נתבאר, שמהמלכים האלו נתבררו הבחינות הראויות לעתיק ולא"א ולאו"א דאצילות, ואמנם מהאחורים שלהם היה קצת שבירה בהם, אך לא מיתה ממש שהיא הקליפה, זולתי המעטת אור, וע"י כן אותם האחורים נפלו למטה ממקומם בקדושה עצמה, ואין בהם סיגים ממש שהם המיתה. אכן בחלק זו"ן דאצילות, אע''פ שכל בחינות המלכיות שבכל ספירה מהם נתבררו מאלו המלכים של שם ב"ן הנ"ל, הנה נשאר בהם קצת ניצוצות שלא נתבררו

 

אור פנימי

 


וזה אמרו, שהסיגים ומלכים הושרשו בשם ב"ן, דהיינו בנקודים.

ויש בו קליפות כנגדו מראשו ועד רגליו: כי הז"ת בכללם נבחנים לפרצוף אחד שלם בראש וגוף, והוא מצד שקבלו אור הג"ר וראש מזווג של גדלות דאו"א, כמ"ש בחלק ו'. ולכן כיון שכל הז"ת נשברו פנים ואחור, כמ"ש בהמשך חלק זה, וכיון שבחי"ד היתה מעורבת בכל בחינה ובחינה מן הכלים של הנקודים, כנ"ל, לכן יש בו קליפות מראשו עד רגליו, דהיינו הסיגים שנשארו בתוך הקליפות. כנ"ל.

 

ג) שבעה מלכים הם עשרה: כלומר, כי לא לבד שז"ת חג"ת נהי"ם של הקטנות כוללים ג"כ ע"ס, דהיינו ע"ס שבכל אחת יש בה חג"ת נהי"ם, אלא עוד היה בהם זווג דגדלות שיש בהם ג"ר ממש, דהיינו גם חב"ד. כמ"ש להלן.


ד) מהאחורים שלהם היה קצת שבירה וכו' ואין בהם סיגים ממש: פי' אע"פ שגם הג"ר דאצילות לא נתבררו לגמרי, והאחורים שנפלו מהם בעת שביה"כ, לא נתעלו לגמרי למקומם עד גמר התיקון, מ"מ אין זה נותן שום אחיזה לקליפות, משום שאחורים אלו לא יצאו מעולם האצילות כלל, אלא שירדו ממדרגה גבוה למדרגה שפלה. מה שאין כן הז"ת דנקודים שנק' זו"ן, הנה יש בהם סיגים ממש, כמ"ש לעיל, כי ע"כ מתו ונפלו לעלמין דפרודא, ולכן כיון שלא נבררו אלו הכלים לגמרי, אלא שנשארו הרבה סיגים בתוך הקליפות, הנה כשיעור הזה שהם תופסים ברשותם מהכלים דז"ת הללו, הרי יש להם אחיזה גם בזו"ן, כמ"ש זה היטב במקומו.

הקליפות אינן נאחזות רק בזו"ן ולא מאמא ולמעלה: כמ"ש לעיל בדיבור הסמוך, כי רק מהכלים דז"א נשארו חלקים בלתי מבוררים תוך הקליפות, וע"כ יש להם אחיזה



תפח             חלק ז'         מבוא שערים         ז' מלכין קדמאין

 

והם מעורבים תוך הקליפות והסיגים, ולכן באלו שייך בהם מיתה ממש. ונמצא כי כל הקליפות אינן נאחזות רק בזו"ן לבד ולא מאמא ולמעלה.

 

ה) והנה ידעת כי ז"א שרשו אינו רק ששה ספירות אלא שאח"כ נתגדל ונעשו לו יו"ד ספירות. וכן המלכות, שרשה נקודה א' ונעשית אח"כ בת י"ס. הרי כי שרשם בתחלה אינם רק שבעה מלכים בלבד: ו' בז"א וא' בנוקבא. ואלו הם נאחזים בב' אותיות של השם האחרונות, שהם ו"ה, ושני אותיות אלו הם בגימטריא י"א. ואלו הם סוד י"א סמני הקטורת: י"ס פנימית וא' מקיף. ואע"פ שהמקיף כולל י"ס ג"כ, נקרא אחד.

 

ו) ועיקר הדבר איך היו ז' ונעשו י"א הוא, כי ד' אחורים נשברו מן חו"ב וישסו"ת, ונתחברו למעלה מז' מלכים אלו עמהם והיו י"א. ואל

 

אור פנימי

 


בו, משא"כ מאמא ולמעלה לא נפל כלום לחלקם של הקליפות. וע"כ אין להקליפות אחיזה כלל מאמא ולמעלה.

ה) ז"א שורשו אינו רק ששה ספירות: כי כשנולד הוא חסר ראש, שהוא ג"ר הנקרא חב"ד, ואין לו אז אלא ו"ק שהם חג"ת נה"י לבד. ומלכות אין לה אלא המלכות שלה, וחסרה כל הט"ס הראשונות. ולפיכך אין להם להס"א שום יניקה מראש דז"א, שהרי בזמן הקטנות אין לו ראש.

ויש בדברים אלו ענין רב, כמו שיתבאר להלן בע"ה, וכאן נבאר רק טעם הדבר למה יצא ז"א בחסר ג"ר, ובאמת אפילו בשעת גדלות אין לו יותר מששה כלים חג"ת נה"י, ומ"ש הרב שאז יש לו עשר ספירות, אין הפירוש שנתוספו לו ג"ס הראשונות שהן כח"ב, אלא רק שהחג"ת שלו של הקטנות מתגדלים ונעשים לו לחב"ד והנה"י דקטנות מתגדלים ונעשים לו לחג"ת, ונתוספו לו רק הג"ס תחתונות שהם נה"י. הרי שאפילו בשעת הגדלות אינו משיג לג' כלים הראשונים כח"ב ומתוך שזה עיקר גדול בהחכמה, צריכים להבינו ממקורו דבר בטעמו.


ונודע, ששורש הז"א יצא בהנקודים, המכונה הוי"ה דב"ן, שהוא פרצוף מ"ה המכונה ישסו"ת שיצא מנקבי העינים. והנך מוצא בפרצוף הזה חידוש גדול במשונה מכל פרצופי א"ק הקודמים, כי בהם יצאו הגופים בע"ס ועשר הכלים, וכל גוף מתחיל מכלי דכתר, כמ"ש במטי ולא מטי ע"ש. אבל בפרצוף זה שיצא מעינים, מתחיל הגוף מדעת, ואין בהם זכר מג"ס הראשונות כתר חכמה בינה. ומלבד זה, יש שינוי גדול בהע"ס דראש עצמו, כי עד כאן יש רק ראש אחד לכל פרצוף, ובפרצוף העינים, יש ג' ראשים להפרצוף: הא', הוא ישסו"ת, העומד מטבור דא"ק ולמעלה עד החזה. הב' הוא הכתר של הנקודים. הג' הם או"א דנקודים.

אמנם ב' שינוים הללו תלוים זה בזה. כי כבר נתבאר היטב בחלק ו' שכל ג' ראשים אלו, הם רק ע"ס דראש אחד. וענין התחלקותם כן, הוא מפאת עלית ה"ת בעינים, שנעשה הזווג על המסך דבחי"א, המכונה נקבי העינים. ויצא ראש הא' בב' ספירות כתר וחכמה ובהנוקבא דחכמה נעשה הזווג על ה"ת הכלולה שם, וראש הזה נקרא



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין        תפט

 

תתמה איך מחו"ב וכו' היו קליפות, כי זהו מבחינת מה שמתלבש בזו"ן למטה להיות להם מוחין, ובאותה הבחינה נחשבת כזו"ן ממש.

 

אור פנימי

 


ישסו"ת. ולפיכך נבחנים ג' הספירות בינה ז"א ומלכות, לבחינת חג"ת דראש, כי להיותם נמצאים למטה מהמסך וממקום הזווג, הנה יצאו בזה מתורת ג"ר.

 

ועכ"ז נבחנים החג"ת האלו ג"כ לראש, ולא עוד אלא שהם עיקר הראש של הפרצוף דנקודים, כי ראש הא' הנ"ל הנק' ישסו"ת העומד מטבור א"ק ולמעלה עד החזה, הוא אינו מצטרף כלום להפרצוף נקודים, אלא נחשב כולו לבחי' עקודים, כמ"ש שם. (עי' באו"פ דף ת"ט ד"ה ג"ר) אלא בחינת האח"פ שלו שיצאו לחוץ לבחינת חג"ת המה נחשבים להראש דנקודים.

 

אמנם גם אח"פ הללו מתחלקים לב' ראשים, כי בחינת האזן הנקרא ספירת הכתר דנקודים, נחשבת לבחינת כתר וחכמה דראש הזה, בסוד ה"ת בעינים. ובחינת חוטם פה שיצאו לחוץ גם מראש הזה, בסוד יה"ו באח"פ, הם נחשבים לראש הג', הנקרא או"א דנקודים ותדע, שגם ראש הב' הנקרא כתר דנקודים גם הוא אינו נחשב לראש הפרצוף, כלומר שהמלכות שלו אינה מתפשטת מלמעלה למטה לבחינת ע"ס דגוף, כי הוא אינו מאיר ומתלבש רק בראש הג' לבד, דהיינו באו"א דנקודים. ורק או"א דנקודים, הם ראש להפרצוף של הנקודים, דהיינו שהמלכות שלהם מתפשטת מלמעלה למטה לבחינת הע"ס דגוף הנקודים. (כמ"ש בהסת"פ לעיל דף תנ"ט אות ל' עש"ה כל ההמשך) ודע שאפילו בשעת הגדלות שה"ת יורדת מן העינים שבכתר להפה דראש, ואו"א שבים לבחינת ראש, מ"מ אין הכתר עצמו מצטרף לאו"א באופן כזה שיתהוו לראש אחד ממש, אלא רק הארת נה"י של הכתר מתלבש באו"א. וז"ס כי או"א נעשים


לבחינת חב"ד, וראש הב' הוא בבחינת כתר ממעל לראשם.

והנך רואה איך הע"ס של ראש אחד נתחלקו ונעשו לג' ראשים: אשר כתר וחכמה שבהם לקח ראש א'. והבינה שבהם המכונה אזן, לקח ראש הב'. וז"ת שבהם המכונים חוטם פה, לקח ראש הג' הנק' או"א, שהם נחשבים לראש הפרצוף הזה. אבל ב' הראשים הקודמים אינם מצטרפים לגוף הפרצוף. כנ"ל.

 

וכבר ידעת שכל הספירות דגוף נמשכים מהראש, שכל אותו השיעור, אשר המלכות דראש מלבשת באו"ח שלה ממטה למעלה בהראש, הנה היא מתפשטת מינה ובה בהכמות הזה לע"ס דגוף. ועם זה תבין, אשר המלכות דראש הג' לא היתה יכולה להתפשט לגוף כי אם בז"ס תחתונות חג"ת נהי"מ לבד כי גם בראש אין לה יותר מב' הספירות חוטם פה, שהם ז"ת דראש. והג"ר של ראש נמצאים בב' ראשים הקודמים, כי כתר וחכמה נמצאים בראש הא' שנקרא ישסו"ת, ובינה נמצאת בראש הב' שנק' כתר, כנ"ל. והנה נתבאר היטב כי אי אפשר להזו"ן שיהיה להם יותר מן שבעה כלים חג"ת נהי"מ, משום שגם הראש שלהם שהם או"א אין להם יותר מז"ת אלו שהם חוטם פה.

 

ואין להקשות על זה, א"כ מה הוא רבותייהו דאו"א על הזו"ן כיון שאלו ואלו הם חסרי ג"ר. כי דבר זה כבר ביאר לנו הרב לעיל (מדף תי"א עד תט"ו, מאות כ"א עד אות כ"ה). שכל שבחם של או"א על הזו"ן הוא משום שאו"א לקחו קצת הארה מאור האזן לכן לא נשברו כלים שלהם, ורק הזו"ן שלא קבלו שום הארה מאור



תצ           חלק ז'         מבוא שערים         ז' מלכין קדמאין

 

*       ז) נשלים לבאר ג"כ ענין עקריות הסיבה מה היתה. והוא היות כוונתו יתברך לברוא עוה"ז שיש בו שכר ועונש, וזה אי אפשר אם לא ע"י קוסטינר, שהיא מדת הרע להפרע מן הרשעים. והנה הרע, זה הוא שרש הסיגים והשמרים של הגבורות והדינין, בסוד, מקום המשפט שמה הרשע. והבן זה.

 

ח) וכדי שיתגלו הסיגים והקליפות, א"א רק ע"י השתלשלות עולמות, ובתכליתם יתבררו הסיגים ויצאו בפועל, אשר כל זה היה ע"י מיתת אלו המלכים, אשר כולם הם דינים תקיפין הנקראים שם ב"ן, שהם הגבורות, כי כל אלו הם בחינות נקודות, שהם נקבות ובחינות אור חוזר, מיין נוקבין. וצורת הנקודות הם ניצוצות והם הניצוצין תקיפין הנזכר בפרשת פקודי דף רנ"ד, ות"ח. רישא שירותא דמהימנותא גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא כו' וסליק ניצוצין.

 

אור פנימי

 


האזן, אלא מחוטם פה לבד, לכן נשברו כל הכלים שלהם. עש"ה ובאו"פ. ובכללות כבר נתבאר שם היטב ועוד יתבאר זה לפנינו בחלק זה, כי הארה זו שאו"א קבלו מאור האזן תיקן אותם בסוד הזווג דאב"א, שה"ס שהיה להם מחמת זה בחינת ג"ר של הבינה, כמ"ש לקמן בארוכה.

 

ז) מקום המשפט שמה הרשע: היינו משפט של הס"א, המתהפך לדינין קשין ומרין, בסו"ה ומשפטים בל ידעום. ובזה תבין דברי הזוהר תרומה דף קס"ד ע"ב, לס"א יהבין חושבנה יתיר ואיהו במנינא בגריעו, כגון עשתי עשר, וכו' עש"ה. וזהו מדת הרע כדי להפרע מן הרשעים. כי נותנים כח אל הס"א להתאחז יותר ממה שמגיע להם, ובזה סער על ראש רשעים יחול. וזהו הרמז של חז"ל גמלא אזיל


למבעי קרנין אודנין דהוי ליה חתכו מניה. והבן. (סנהדרין דף ק"ו)

 

ח) נקודות שהם נקבות ובחי' או"ח, מ"ן: המלכות נקראת נקודה, והוא על שם המלכות השרשית שעליה היה הצמצום ראשון, הנקראת נקודה האמצעית. ולכן המלכויות והנקבות שבכל העולמות, נק' נקודות, להיותם הנושא של הצמצום והמסך, שעליהם נעשה הזווג דהכאה עם אור העליון. וזה אמרו, שע"י מיתת אלו המלכים, שכולם הם דינין תקיפין וכו', הם בחינות נקודות שהם נקבות ואו"ח ומ"ן. כי ג' אלו הם ענין אחד, דהיינו בחינות המסך המעלה או"ח ומיחדים ומזווגים את הפרצופין העליונים, בעת שעולים להם מברורי בי"ע למ"ן, וביאור ענין זה יבא להלן בע"ה.


 


* מבוא שערים שער ב' חלק ג' פרק ח'.



חלק ז'        תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין    תצא

 

ט) והענין כי אלו השבעה מלכים הם בחינת הגבורות שיצאו בעולם תחילה. וכמש"ה בראשית ברא אלקים, ואח"כ שיתף עמו מדת הרחמים, ביום עשות הוי"ה אלקים, כדי שיוכל העולם להתקיים ולא יחזור לתהו ובהו, כמ"ש והארץ היתה תהו ובהו, אחרי אומרו בראשית ברא אלהי"ם, שהם השבעה מלכים. וכנגדם שבעה תיבות בפסוק בראשית. ושם הוי"ה הם החסדים, והוא המלך הח' הנקרא הדר, שהוא חסד עילאה, כנזכר באדרא, והוא שם מ"ה, כנודע, כי שם מ"ה בחסדים ושם ב"ן בגבורות. וכולם הם דינין קשין תקיפין, אשר מסיגיהם יצאו הקליפות, וזה ע"י מיתתן ונפילתם בסוד עפר הארץ העליונה. העפר אשר יהיה בקרקע המשכן עולם הבריאה, ושם נתבררו דוגמת האדם בקבר כנ"ל כי הבריאה תחת המשכן היא מלכות דאצילות, ותמן אזדריקו הנהו נצוצין תקיפין, כמ"ש בפרשת פקודי כנזכר ניצוצין זריק לכל עיבר ובירר פסולת מגו מחשבה כו', הרי כי זריקת אלו הנצוצין למטה בבריאה הוא לברר הפסולת והקליפות, שהיו בכח במחשבה עליונה, ועתה יצאו

 

אור פנימי

 


ט) הגבורות שיצאו בעולם תחלה, וכמש"ה בראשית ברא אלקים וכו': זה סובב על מ"ש חז"ל, (במ"ר בראשית ספי"ב) בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, ע"ש. וכבר דברנו מזה באורך לעיל (דף ר"י או"פ סעיף ד') ונתבאר שם כי ג' פרצופים הראשונים דא"ק לא היה בהם אלא כלי אחד מבחי' המלכות, שהיא מדת הדין, וע"כ לא היה בהם אלא קו אחד. ובכדי שיתקיים העולם כרצונו ית' להטיב לנבראיו, שזה יצוייר רק בבחינת הנהגה של שכר ועונש בסוד עשרה מאמרות, ותיקון ג' קוים חסד, דין, רחמים. וזה נעשה מכח שיתוף של מדת הרחמים בדין, שפירושו ענין השיתוף של ה"ר הנקראת מדת הרחמים, דהיינו בינה, עם ה"ת הנקראת מדת הדין שהיא מלכות. ותחילת השיתוף הזה נעשה בהזווג של ראש הס"ג, לצורך עולם הנקודים, בסוד עלית ה"ת לעינים ויה"ו באח"פ, כמ"ש באורך בחלק ו', שזה הספיק רק לתיקון


קוים בג"ר לבד, אבל בז"ת לא היה עוד שם תיקון קוים, וע"כ, נשברו הכלים של הז"ת ונפלו לבי"ע. כמ"ש שם באורך.

ואע"פ שלא הספיק השיתוף דמדת הרחמים בדין שבג"ר לתקן את הז"ת לגמרי, דהיינו גם מבחינת החסדים, עכ"ז הועיל השיתוף שבג"ר דנקודים לתקן את הז"ת מבחינות הגבורות, כי הגם שנשברו הכלים דז"ת, ונפלו לבי"ע, מ"מ ירדו עמהם ניצוצים כדי להחיות הכלים, ותדע שניצוצים אלו פירושם תיקון הגבורות שיהיו מוכנים לקבל החסדים אח"כ בשעה שיתבררו ויעלו משם לאצילות בסוד מ"ן. וזה אמרו "כי אלו השבעה מלכים הם בחינות הגבורות שיצאו בעולם תחלה, וכמש"ה בראשית ברא אלקים" דהיינו תיקון הגבורות שיהיו ראוים לבירור ולהעלותם בסוד מ"ן לקבלת החסדים של מ"ה החדש. ואלו הם מרומזים בסו"ה בראשית ברא אלקים, כי שם אלקים יורה על גבורות כנודע.

שיתף עמו מדת הרחמים, ביום עשות הוי"ה אלקים: היינו הכתוב, אלה תולדות



תצב        חלק ז'         מבוא שערים         ז' מלכין קדמאין

 

לפועל. וכמו שהנצוצין דאכתש אומנא בפרזלא, דעכין לאלתר, כן אלו הניצוצות נדעכו ומתו ושבו אל העפר, ואז נתבררו. וכמ"ש בע"ה.

 

י) וכמ"ש באדרת נשא דף קל"א ב', דמנהון אתבסמו ומנהון לא אתבסמו. ואין הפירוש דיש מהם קצת מלכים שנתבסמו וקצתם שלא נתבסמו, אמנם הכונה, דמנהון ממש, מחלק המלכים עצמם, מכל חלק וחלק של כל אחד מהם, נתברר קצתו ונתבסם, וחלק מהם מכל אחד ואחד שבהם לא אתבסם, ונשאר למטה, כמ"ש בע"ה.

 

יא) והענין כי מאלו רפ"ח נצוצין של המלכים דמתו וירדו בעולם הבריאה, הנה בבוא התיקון של המלך הח' הדר, התחיל לברר מהם הנצוצות והכלים ג"כ, וכל מה שבירר מהם לא היה ממנו רק חלקי הנוקבא שבכל הפרצופים. ובתחילה נתברר המבורר והנבחר והמשובח שבכולם, ועלה באצילות.

 

יב) וגם באצילות עצמו יש מדרגות, כי בתחילה ע"י העיבור העליון הנזכר, התחילו לברר היותר משובח שבכולם, וממנו נעשית נוקבא דעתיק, אחר שנתערבו אור הניצוצות דרפ"ח ניצוצות עם האור של נקודת הכתר שנשאר באצילות, וגם הכלים של המלכים נתערבו עם הכלים החדשים דמ"ה החדש, ומהכל נעשה נוקבא דעתיק ועתיק, ועד"ז בכולם. ואח"כ ע"י זווג דדכורא דעתיק עם נוקבא, העלו וביררו נצוצות שהיו נופלות למטה, החלק הראוי אל נוקבא דאריך ונכנסו במקום העיבור, בסוד מיין נוקבין, ושם מתמתקים ומתתקנים ע"י שהיו שם זמן העיבור ונעשים בחינת פרצוף.

 

אור פנימי

 


השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים. (בראשית ב' פסוק ד') כי שם הוי"ה רומז על חסדים, שהוא מלך הדר, הנקרא מ"ה החדש, כמ"ש והולך. כי ע"י העלאת מ"ן מבירורי ניצוצין וכלים שבבי"ע אל האצילות, המה גורמים שם זווג עליון ומקבלים הארת החסדים של מ"ה החדש, ואז נגמר השיתוף של מדת הרחמים בדין הנרצה, דהיינו שע"י זה נגמר תיקון הקוין גם בז"ת. וכ"ז יתבאר במקומו בהרחבה בע"ה.


י) דמנהון אתבסמו ומנהון לא אתבסמו וכו' וחלק מכל אחד ואחד שבהם לא אתבסם ונשאר למטה: כנ"ל שהוא פרצוף אדם א', שיש בו קליפות כנגדו מראשו ועד רגליו, דהיינו נגד כל ה"פ דזו"ן דאצילות. ואלו ה"פ אשר נתבררו ונעשו לעולם האצילות, השאירו כל אחד ואחד חלקים ממנו שלא נתבררו עדיין, אלא עתידים להתברר ע"י העלאת מ"ן מעבודת הצדיקים במשך השיתא אלפי שני דעולם התיקון.

ותדע ששירים אלו דפרצופין הנ"ל



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין          תצג

 

יג) וכן עד"ז, אריך בירר לנוקבא דאו"א, ואו"א לצורך זו"ן, כל בחינת המלכות אשר בהם, כי לכך נקרא אלו מלכים, יען מהם נעשו כל המלכיות. וכן עד"ז בכל י"ס עצמם שבכל פרצוף ופרצוף, היה בירורם על הסדר הנזכר, ומה שלא יכול להתברר ולעלות בעולם האצילות אף לנוקבא דז"א התחתונה, נשאר בבריאה, ונעשו מהם אחר כך כל חלקי הבריאה, על סדר מדרגותיה. וניצוצות הבריאה א"א להתברר ע"י או"א דאצילות, כי אינם יכולות לעלות למעלה מזו"ן, אמנם הם מתבררין בבטן נוקבא דז"א, ע''י זווג הז"א עמה, וגם שם אינו מתברר רק בחינת עתיק דבריאה, ושם מתברר אריך דבריאה, ובאריך מתבררין או"א דבריאה, וכן על דרך זה תמיד, כי א"א לשום חלק להתברר למעלה ממקום מדרגתו, לא במקום ולא בזמן, רק כולם זה אחר זה הן בסדר המדרגות, הן בסדר זמן תיקונם, וזה מבואר ודי.

 

יד) ועיין בענין עיבור ז"א, איך בעת לידתו א"א לפתיחת הקבר בלא דם, הם החלקים הנקראים סיגים בערך האצילות, ואלו הסיגים והדם חוזר להתברר בבריאה, ומה שהוא סיגים בערך בריאה חוזר להתברר ביצירה, וכן עד"ז בכל מדרגה ומדרגה, ודי בזה. ואח"כ עד"ז מהיותר גרוע ביצירה, ואח"כ מהיותר גרוע בכולם בעשיה על סדר מדרגותיה ג"כ, כי כל חלקי ג' עולמות אלו בי"ע כולם בחינת הנוקבא, ואין מהם דכורא כלל, ואף הדכורין שבהם אינן אלא כחות הנוקבא, כנודע, כי כולם חיילות המלכות וצבאיה הם, וכולם נעשו מאלו הבירורין של הז' מלכים ע"ד הנזכר.

 

טו) גם כל הנבראים והנשמות של הצדיקים כולם הם מבירור אלו המלכים, ובכל יום ויום הם מתבררין ע"י תפילתינו ועולין למעלה בסוד מיין נוקבין, ומתתקנים ואז באים לעולם. וז"ס כל ישראל בני

אור פנימי

 


דאצילות, שנשארו בלתי מבוררים, הם סוד כל שכר הטוב המזומן לצדיקים מכח בריאת העולם בעשרה מאמרות, דהיינו העשרה כלים דאצילות מבחינת שיתוף הרחמים בדין, כנ"ל. שעי"ז נתהוה הנהגת שכר ועונש בעולם. והוא מכח ב' המצבים דזו"ן: קטנות וגדלות. אשר עם עשית מעשים טובים מעלים מ"ן לזו"ן, שעי"ז משיג הגדלות


וג"ר ומתגלה הרחמים. ואם ח"ו עושים מעשים רעים גורמים בזה שהזו"ן חוזרים למצב הקטנות, והנהגה של דין מתגלה בעולם. וכן לכל יחיד ויחיד בבחינת נשמתו עצמו.

אמנם צריך שתבין כאן שאין העדר ברוחני, ומכ"ש אצילות שאיהו וגרמוהי וחיוהי חד בהון, וענין המוחין דגדלות



תצד          חלק ז'         מבוא שערים         ז' מלכין קדמאין

 

מלכים הם. וז"ס אין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שהוא גוף זה המעורב טוב ורע. גם המלאכים כולם, וכל הנבראים כולם שבשמים ובארץ, כולם מכח אלו הבירורים היו.

 

טז) ואחר שנתבררו כל מה שהיה צורך להעשות מהם כל חלקי הד' עולמות אבי"ע, אח"כ נברא אדם הראשון, להשלים ולברר ע"י מעשיו ומצותיו, אשר בכח סגולת המצוות והתפלות לברר הבירורים, ואדרבה נתחבר בעץ הדעת טוב ורע, הם המלכים הנ"ל, בסיגים שבהם, ואז מת גם הוא וכל תולדותיו אחריו, להתברר גם הוא חלקיו, אשר נתערבו טוב ברע דוגמת המלכים. וז"ס הגלגול, כמבואר במקומו. וגם לטעם זה יש מלאכים המתים בכל יום ומתחדשים, כמ"ש יוצר משרתיו וכו', ודי למבין. כי כשל כח הקולמס לפרט הכל.

 

יז) ואחר כל אלו הבירורין שנתבררו בעת בריאת העולמות אבי"ע, אז מה שלא נתברר אז לרוב הסיגים אשר בהם עדיין, יען כי הטוב

 

אור פנימי

 


וקטנות העוברים ושבים בז"א דאצילות מפאת המעשים של התחתונים, אין הפירוש שבשעת ביאת מוחין דקטנות נעדרים והולכים להם ח"ו המוחין דגדלות הקודמים, אלא רק הוספה יש כאן, כי המוחין דגדלות הקודמים שנמשכו ע"י עבודת הצדיקים נשארים כן לנצחיות בלי שום שינוי כל שהוא ע"י מעשים רעים של הרשעים אלא שהרשעים גרמו שנעשו בחינת מוחין חדשים של קטנות ודין, הנוספים על מוחין הקודמים, אמנם הנהגת העולם הוא תמיד ע"י מוחין הנוספים לאחרונה. באופן ששלשלת הזמן המצויה לנו בעוה"ז מבחינת היה והוה, נמשך לנו מהעליונים בכח פנימיות וחיצוניות, שמה שהיה, נמשך מפנימיות, ומה שהיא בהוה, נמשך לנו מחיצוניות, והחיצוניות היא תמיד מגולה לנו בעוה"ז, והפנימיות נסתר ממנו ואינו משמש לנו כלום, אלא שעתיד להגלות לנו לעתיד לבא בגמר התיקון.

וז"ס צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואין הפירוש לעוה"ב


לאחר פטירתם, כי למתים חפשי כנודע. אלא יש צדיקים שזוכים לאורות עולם הבא בחייהם. ומשמיענו חז"ל שאפילו אותם צדיקים הגדולים שכבר זכו לעוה"ב בחייהם, מ"מ אין להם מנוחה, אלא שמוכרחים לעבוד עבודת הקודש ולבא תמיד בבחינת אחורים הקודמים להפנים, כדי להעלות מ"ן למוחין חדשים יותר גבוהים. והוא משום שיש בירורים גם בפרצופים דג"ר דז"א שהם למעלה מאורות דעוה"ב, וז"ס שפרצופים של הנשמות עתידים להלביש עד קומת א"ק דעשיה. שאז יהיה קומתם דה"פ א"ק שוים כנודע. ויתבאר במקומו.

וענין הלבשה זאת, שהנשמות זוכים להלביש הפרצופים העליונים, פירושו השכר הטוב הגנוז לצדיקים לעתיד לבא. כי כל המוחין הנמשכים ע"י העלאת מ"ן שהם מעלים בכח המע"ט שעושים, אע"פ שאח"כ באים בבחינת האחורים, וגורמים שוב קטנות לזו"ן הנה נתבאר, שהמוחין דגדלות הקודמים אינם ח"ו נעדרים, אלא שבאים בסוד הפנימיות,



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין         תצה

 

מסתלק ונשאר מיעוט הטוב עם הרע כולו, ובכל יום מסתלק ומתברר הטוב ונשאר הרע, ולכן אותם החלקים שלא הובררו קודם תולדות אדם הראשון, והיו צריכין להתברר ע"י מיין נוקבין שיעלה אדם על ידי מעשיו, הנה הם היו בחינת הסיגים והקליפות וגם הם היו ע"ד הנזכר באבי"ע, כי החלק המעולה שבהם, מהם נתהוו הסיגים שבאצילות של הקליפות, וגם זה כפי מדרגותיה עתיק ואריך כו', והיותר גרוע, בבריאה של הסיגים, וגם זה ע"ד מדרגותיה וכו' עד"ז עד העשיה.

 

יח) האמנם צריך שתדע כי בהתברר אלו הסיגים ונעשו מהם בחינות ד' עולמות אבי"ע שלהם, והם סיגים וקליפות גמורות, הנה בתוכם היו נתונים כל בחינות המלכים שלא יכלו להתברר והיו שם בבחינת נשמה וחיות שבהם, המחיה אותם, כנזכר בפרשת יתרו דף ס"ט ע"א, דלית סטרא אחרא דלית בה נהירו דקיק כו'. וז"ס רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהדבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצה"ר רודף להחטיא את האדם, והבן זה.

 

אור פנימי

 


כנ"ל, ולפיכך יש להם דרך להמשיך בכל פעם מוחין חדשים, ומוחין ראשונים באים להם בפנימיות באופן שבכל פעם הם ממשיכים מוחין יותר גבוהים, כנ"ל. וכל אלו המוחין שנמשכו לפרצופין העליונים ע"י המ"ן שהעלו, כל אלו שייך לחלקם, ואע"פ שבהוה אינם נהנים רק מאותם המוחין שהמשיכו לאחרונה, אמנם גם המוחין הקודמים נשארו לנצחיות אלא שאינם משמשים להם בהוה, כנ"ל, כדי שיוכלו להוסיף חיל ולילך מחיל אל חיל, ולעתיד לבא ישיגו כל אלו המוחין שנמשכו על ידיהם, בבת אחת.

 

וז"ס שאמרו חז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל לאהבי יש ואוצרותיהם אמלא. (סוף מסכת עוקצין) דהיינו המוחין שהמשיכו בהעולמות העליונים שזה חלקם לעתיד לבא. כמבואר.

 

כ) לס"א יהבי חושבנא יתיר, ואיהי במנינא בגריעו כגון עשתי עשר: מביא מכאן ראיה


על דבריו לעיל, שאומר שכללות האבי"ע דקליפות הם י"א ספירות שהם לעומת כללות אבי"ע דקדושה שהם עשר ספירות. והטעם שהם במנין י"א, מפרש טעמא, משום שהמה משארית הסיגים שלא נתבררו, כנ"ל, שיש בענין זה י"א בחינות, שהם ז' מלכים וד' אחורים: דאו"א וישסו"ת, שהם י"א. בסו"ה א"י אלקימו צור חסיו בו. והבן. והם הם סוד י"א יום מחורב דרך הר שעיר. וה"ס י"א סמני הקטורת, ולהיותם כל החיות אשר בהקליפות, ע"כ בהקטירם אותם, עולה החיות של הקליפות למעלה, ומתבטלים הסיגים והמות, והמגפה נעצרה.

אמנם דברי הזוהר לפי עצמו לא נחית כאן הרב לפרשו, ולפי שיש בדבריהם ז"ל סוד גדול מאד, ראוי להביא שלימות המאמר ולפרשו מעט. וז"ל, לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר, ואיהי במנינא בגריעו, כגון עשתי עשר. והא אוקמוה דבכל אתר דאתוון אתוספן כגוונא דא, איהו לגריעותא, כגון האמינון אחיך, דסגיא אמנון, ובסטרא



תצו           חלק ז'         מבוא שערים         ז' מלכין קדמאין

 

יט) והנה כל מה שאנו מבררין תמיד בתפלותנו, מיום בריאת האדם עד ימות המשיח, הכל מאלו הבחינות של המלכים הנתונים תוך הקליפות. ויש בחינות המתבררין בכל יום, אף גם עתה, הנוגעים אל האצילות, ויש לכל עולם מבי"ע, ויש לנשמות, וכן כיוצא בכל הפרטים. ובהשתלם כל החיות והטובה והקדושה לצאת מתוכם, וישארו סיגים גמורים, אז כתיב בלע המות לנצח, הם סטרא אחרא הנקרא מות, ע"ש היותם סיגי המלכים המתים ושמור זה, וכמש"ל על אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כו'.

 

כ) ואמנם צריך שתדע, כי כמו שבקדושה הם ד' עולמות אבי"ע, ושרשם הם י"ס בלבד, המתפשטים בהם, בירור אחר בירור, ומדרגה אחר מדרגה כנ"ל, כן הוא באבי"ע הקליפות, כולם שרשם הם מבירורי המלכים שלא יכלו להתברר, והם י"א ספירות. וז"ש בזוהר פרשת תרומה קס"ד ע"ב, לס"א יהבין חושבנה יתיר, ואיהי במניינא בגריעו, כגון עשתי עשר, והכונה, כי עם דיהבין ליה חושבנא יתיר, כי בקדושה הם י"ס ובקליפות י"א, אדרבא הוא לגריעו, והוא, כי הרי עם שהם י"א בחינות

 

אור פנימי

 


דקדושה, גרע אות ואיהי תוספת. עכ"ל. פירוש: כי כללות הס"א הוא משבירת הכלים, כנ"ל בדברי הרב, שיש שם י"א בחינות ונודע, שהתיקון שלהם הוא בסוד י"ב פרצופי דקדושה, כי כל התיקון של שביה"כ, הוא בסוד שתים עשרה הפרצופים דאצילות. שהס"א הולכת ומתבטלת על ידיהם עד בלע המות לנצח.

וזה אומרו, לס"א יהבי חושבנא יתיר ואיהו במנינא בגריעו, כי חשבון הוא כינוי למלכות, והמלכות דס"א הוא בבחינת חושבנא יתיר, (נ"ב מכי"ק המחבר זצ"ל, "חושבנא" פירושו חכמה, ''יתיר" פירושו מוסיף בסוד כל המוסיף גורע). שה"ס מלכותא בלא תגא, שהם תשע ולא עשר, כי אין להם שום יניקה מהכתר, ותגא פירושו כתר, וע"כ הם בחוצפא, בבחי' מלכותא בלא תגא. והם


ע' רעה, בסוד תשעה ותשעים מתים מעין רעה ואחד משאר מחלות. וזה אומרו, כגון עשתי עשר כלומר, בסוד כל המוסיף גורע, הם מוסיפין ע' על שתי עשר, (נ"ב מכ"י המחבר זצ"ל, ומסתלק פרצוף העליון די"ב שה"ס א"ס וכתר). ונשארו רק בי"א, (נ"ב מכ"י המחבר זצ"ל דהיינו י"א כי נתבטלים ונשברים ויורדים לרשותם של הקליפות, וז"ס שצעק העץ רשע אל תגע בו, כי בנגיעת עין בשתי עשרה, מסתלק האור והצירוף עשתי עשר שנעשה נופל לקליפות). כי אין להם יניקה בכתר. וז"א בסטרא דקדושה גרע אות ואיהו תוספת. כלומר, שגורעים הע' מן עשתי עשרה, ויוצא הצירוף דקדושה, בתוספת, כי נעשה שתי עשר. והבן זה בצירוף דברי הרב ועם ההמשך שבדברי הזוהר שם.


 



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין         תצז

 

אינם רק ט', כי הרי אלו י"א הם שבעה בחינות שבעה מלכים וב' אחורים דאו"א, שהם בין הכל תשעה לבד. אמנם בהתחלקות או"א לשתי בחינות, יהיו להם ד' אחורים, ואז יהיו כולם י"א בחינות כנ"ל.

 

כא) ונמצא כי המלכים הנשארים מלהתברר הם הם חיות הקליפות. ולהיותם שם נקראו רשות הרבים, יען הם נפרדות ואינם מחוברות, כי עדיין לא נתקנו. והם, הם י"א יום מחורב דרך הר שעיר, הם המלכים שמלכו בהר שעיר הוא אדום, והם הם שאמרו. א"י אלקי"מו צור חסיו בו, כמנין י"א. והם הם י"א סמני הקטורת, אשר בהקטירם אותם עולים למעלה, ומסתלקים מתוך הסיגים הנקראים מות, ואז מתבטלים הסיגים והמות, והמגפה נעצרה, והבן זה.

 

כב) ואלו י"א סמני הקטורת אינם אלא בחינה אחת, שהיא הנוגה לו סביב, וכנגדה ג"כ ביצירה, וכו בבריאה וכן באצילות. וקליפה זו דנוגה נקרא רוח אלקים מרחפת. שאותיותיו מ"ת פר"ח, הם רפ"ח ניצוצי המלכים שמתו. וקליפה זו נעשית מהרפ"ח ניצוצין שנשארו תוך הכלים ולא נתבררו, והיא מרחפת על הקליפות ולא נכנסה בתוכם.

 

אור פנימי

 


כב) הנוגה לו סביב וכנגדה ג"כ ביצירה וכן בבריאה וכן באצילות: אכן תדע, כי אבי"ע דקליפה הם בהפך מאבי"ע דקדושה, כי הקדושה כל מה שהוא עליון, הוא יותר קדוש, וכל מה שמתמעט יורד קדושתו עד סוף עשיה, ובקליפות הוא להפך, כי קליפה העליונה שכנגד האצילות הוא חלשה ואינה כל כך רעה, וכל מה שיורד מתחזק הטומאה והקליפות.

גם יש חילוק בענין העירוב טוב ורע שבקליפת נוגה, דהיינו בבחינת הסיגים שלא נתבררו. כי בעשיה רובו רע, ושם הם בחי' אבי אבות הטומאה, דהיינו טומאת מת. והקליפות דיצירה מעורבים טוב ורע מחצה על מחצה, והיא מטמאה גם את החולין, כי


עולם היצירה, ה"ס חולין בטהרה. והקליפות דבריאה העירוב הוא ברובו טוב ומיעוטו רע, והוא מטמא רק את התרומה. כי עולם הבריאה הוא בחי' תרומה ועולם האצילות הוא רובו טוב, ויש בו מיעוט קליפה, ואפילו אותו המיעוט אינו מעורב עם הקדושה והקליפה דאצילות אין בה טומאה אלא שהוא פוסל את הקדשים, כי האצילות הוא בחינת קדשים.

מרחפת שאותיותיו מ"ת פר"ח, הם רפ"ח ניצוצי המלכים שמתו: כלומר שהניצוצין הם בחינות רשימות מהאורות שפרחו מז' המלכים, ומתו. שהרשימות ירדו עמהם כדי שיהיה להם כח לקום לתחית המתים. ורפ"ח, ופרח אותיותיהם שוות. והבן.



תצח       חלק ז'         שער ההקדמות         ז' מלכין כדמאין

 

*       כג) דע, כי ד' בחינות יש בעולם האצילות באופן מצב העמדת הזכר והנקבה אשר שם, בין בהיותם בבחינות נקודות קודם התיקון, בין בהיותם בבחינות פרצוף גמור אחר התיקון. וזה סדרם: היותר

אור פנימי

 


כג) ד' בחינות וכו' היותר גרועה הוא היות שניהם אחור באחור: הנה ד' המדרגות הללו נוהגות בין בזו"ן ובין באו"א, אבל מקורן הוא באו"א. ולפי שהמה היסודות הראשונות להבין המוחין דאו"א וזו"ן, ראוי להאריך בהם ולבארם היטב.

 

והנה נתבאר לעיל (בחלק ו') אשר הראש דנקודים הנקרא או"א, הם רק בחינת חוטם פה דראש, בערך הע"ס של ראש הכללי ע"ש. ומבחינת ראש הב' הם בחינת אח"פ שיצאו לחוץ מהראש, משום דה"ת הוא בעינים דכתר, ונמצאים או"א למטה מהמסך דראש, שנחשבים משום זה לחג"ת. (כמ"ש באורך באו"פ לעיל דף תל"ג ד"ה אות יוד)

 

וצריך שתדע, שאע"פ שאמרנו שאו"א הללו הם בחינת חג"ת, מ"מ הם נחשבים לבחינת ג"ר וראש מצד הבינה, והיינו ע"י התיקון דאב"א שיש בהם. ותיקון זה נמשך מכח הבינה דאו"י, כי הבינה דאו"י ה"ס אור דחסדים, ולא חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, (כמ"ש הרב לעיל דף שכ"ט אות מ"א וע"ש באו"פ דף שכ"ה ד"ה והפנים) וע"כ נבחנת שאחורים שלה דוחים חכמה, והפנים שלה הוא אור חסדים לבד. ונמצא החו"ב דאו"י הם באחורים זה לזה. (עי' לעיל חלק א' דף ה' באו"פ ד"ה וטעם החיוב)

 

ונתבאר לעיל בדברי הרב (דף תי"ג אות כ"ד) שאו"א לקחו קצת הארה מאור האזן, דהיינו אור הבינה דע"ס דראש הכללי,


(ע"ש באו"פ) ולכן הועיל להם האחורים דאור הבינה, הנ"ל, להחזיקם בבחינת ג"ר. ואע"פ שהם נמצאים למטה ממסך דראש, שהוא בנקבי העינים דכתר, אשר המסך הזה שה"ס ה"ת מונע מהם הארת חכמה של ראש, מ"מ אין זה נחשב להם לפגם כלל, כי בלאו הכי אין רצונם כלל לקבל הארת חכמה, מחמת שחושקים וחפצים בחסדים דוקא, ודוחים חכמה, מכח האחורים דאור האזן דרכיב עליהם, ומטביע בהם את החפץ הזה, בסוד כי חפץ חסד הוא.

 

ובזה תבין ביותר דברי הרב שם (דף תט"ו) כי הז"ת שלא קבלו כלום מהארת האזן לכן נשברו הכלים פנים ואחור, אבל או"א שקבלו קצת הארה מאור האזן לא נשברו רק האחורים שלהם, והפנים שלהם נתקיים ולא נשבר, אע"פ שלקחו הארת אור האזן בריחוק מקום. עש"ה.

ובאמור תבין הדברים היטב. כי נתבאר, שע"י ההארה שקבלו מאחורים דאור האזן, לא נפגמו כלל מהריחוק מקום, שפירושו, ממה שנתרחקו מבחי' הראש, ע"י הה"ת שבעינים דכתר, המונעת מהם הארת החכמה דראש, משום שאינם חפצים כלל באור החכמה, ואפילו אם היו בקירוב מקום, היו ג"כ דוחים מהם אור החכמה, להיותם עמו באחורים כנ"ל. וע"כ יש להם עוד בחינת ראש גמור, מבחינה הזאת דבינה, וע"כ לא שלט עליהם פגם השבירה כלל, בבחינה זאת, והיינו הכלים דפנים שנתקיים כולו, כלומר הפנים דבינה, שה"ס אור דחסדים, כנ"ל. ורק מה שקבלו בכלים דאחוריים שלהם,


 

* שער הקדמות דף נ"ו ענין י' נקודות.



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין  תצט

 

גרועה הוא, היות שניהם אחור באחור. למעלה מזה הוא, אחור בפנים. פירוש, שהזכר יהפוך אחוריו נגד פני הנקבה, כי עתה הנקבה תוכל לקבל האור מן אחורי הזכר דרך פנים שלה, אבל מפני הזכר, אין כח בה עדיין לקבל האור. למעלה מזה, הוא פנים באחור, פירוש שהזכר

אור פנימי

 


אח"כ ע"י הזווג דיסוד א"ק, כלומר, שהפכו עי"ז הזווג את הכלים דאחורים שלהם ועשו אותם לבחינת פנים, שפירושו שקבלו בהם הארת החכמה (עי' דף שכ"ה באו"פ ד"ה והפנים) הנה כלים אלו לבדם נשברו. משום שהמה כבר נפגמו ע"י הריחוק מקום, שנעשו לבחינת גוף כנ"ל. ויתבאר עוד להלן.

 

וזה שאומר הרב להלן, שאם לא היו או"א מתחלתן בבחינת אב"א, אז היו נשברו פנים ואחור כמו הז"ת של הנקודים. דהיינו כמבואר, שע"י תיקון זה של אב"א, שהוא הארת אור האזן, כנ"ל. המה נחשבים לבחינת ראש אע"פ שנמצאים למטה ממסך דה"ת שבעינים, שע"כ לא שלטה השבירה בהם, כנ"ל. אבל אם לא היו בהם תיקון זה דאב"א, אז היו נחשבים לגוף ממש, כמו הז"ת דנקודים. כי אלו ואלו הם רק בחינת חו"פ לבד. (כנ"ל דף תפ"ט באו"פ ד"ה ואין להקשות)

 

והנה נתבאר היטב, דבר האחורים דאמא כלפי החכמה. אמנם גם אבא נבחן שאחוריו הוא כלפי הבינה, וזה הוא מטעם הה"ת שבנקבי העינים של הכתר, וע"כ אין אבא יכול להשפיע לבינה מבחינת חכמה כלום, להיותו למטה ממסך כנ"ל. וע"כ נקרא זה אב"א כי אבא אינו יכול להשפיע להבינה מהארת חכמה מחמת האחורים דה"ת, באופן אפילו אם הבינה היתה משיבת פניה אל החכמה. ולעומתו לא היה הבינה מקבלת אור


החכמה מאבא, אפילו אם אבא היה משיב פניו אל הבינה להשפיע לה אור החכמה, משום כי חפץ חסד הוא כנ"ל. והנה נתבאר היטב המצב של המדרגה הראשונה המכונה אחור באחור.

 

למעלה מזה הוא אחור בפנים, פירוש: שהזכר יהפוך אחוריו כנגד פני הנקבה וכו': וצריך שתדע, כי ב' מיעוטים נעשו בהבינה מכח עלית ה"ת בעינים: א', מצד המסך שנתקן בעינים, שמשום זה, ירדה הבינה לבחינת מלכות המצומצמת, שבה נעשה הזווג דהכאה בראש, ובה נסתיים כל הפרצוף, דהיינו בספירת הבינה דנה"י, כנודע, ומיעוט ב' נעשה בה, מכח הגבורות דהיינו סיתום החסדים שבכלי המלכות ממקור אצילותה.

 

וענין גבורות אלו שבכלי מלכות נתבאר לעיל בדברי הרב בדבר אור המלכות אשר בכלי דיסוד שישנו בפרצוף ע"ב דא"ק, שהוא התפ"ב דא"ק שנתחלפו האורות, ובא אור החכמה בכלי דכתר ואור הבינה בכלי דחכמה וכו' עד אור המלכות בכלי היסוד. (כמ"ש בדף של"ו אות מ"ה. ובאו"פ שם ד"ה חזר) שהוא אור האחורים הנשאר מספירת ההוד, שכבר אין בו הארת החסדים, של הו"ק דז"א, וע"כ נבחן שם בהכלי דיסוד לבחינות ה"ג, עש"ה. גם נתבאר שם ששורש המלכות הוא ספירת ההוד, דהיינו חסד החמישי דה' חסדים, אלא שיש לה ב' מיעוטים ביסוד, ובמלכות, עש"ה. ולפיכך נבחנת המלכות



תק           חלק ז'         שער ההקדמות          ז' מלכין קדמאין

 

יהפוך פניו כנגד אחורי הנקבה, ויאיר בה. וזו מעלה יתירה, כי האור של הפנים עצמם של הזכר מאיר בנקבה, אלא שעדיין אין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים ולכן הופכת אחוריה ומקבלת דרך שם האור בפנים עצמם, ועל ידי כן מתעבה שם האור קצת , וכאשר יעבור האור

 

אור פנימי

 


מצד התכללותה בהז"א שיש לה כלים דפנים, דהיינו המקבלים הארת חכמה כמו הז"א, אלא בסיתום חסדים. וזכור זה.

 

והנה נתבאר הפנים והאחורים הנמצאים בהכלים של המלכות, ושניהם בחינות גבורות: כי מצדה עצמה הרי היא מתוקנת במסך הדוחה חכמה, וזהו בחינת אחורים שלה, ומצד התכללות שלה בהז"א, שהוא חסד החמישי, הוד כנ"ל, יש לה הארת ג"ר, אלא שנסתמת מחסדים, כמבואר. ואלו ב' המיעוטים קבלה הבינה מהמלכות, מכח עלית ה"ת בעינים.

 

ובזה תבין ההכרח לב' אלו המצבים אב"א ואב"פ. כי מתחלה נתתקן המיעוט הא', שהוא האחוריים הקשים של המלכות מסבת המסך והצמצום, השורים על הבינה מטעם הה"ת שבנקבי העינים, ותיקון זה נעשה על ידי האחורים דבינה, כנ"ל בדיבור הסמוך. ואחר שנתקן זה, הנה נשאר עוד עליה המיעוט הב' שהוא, הסיתום דחסדים אשר בהכלי דפנים של המלכות, השורה על הבינה מטעם הה"ת שבעינים, וזה נעשה ע"י המצב של אחור בפנים, כי הזכר שהוא חכמה מאיר בה אור דחסדים מבחינת האחורים שלו, לתוך כלים דפנים של הבינה, שהם סובלים רק מחסרון הזה. כי הארת ג"ר אינם חסרים כנ"ל. ועתה כבר מתוקנת הבינה מצד הכלים, הן בחלק האחור שלה, והן בחלק הפנים שלה. אמנם אינה מקבלת עדיין אלא אור דחסדים לבד, מבחינת


האחורים של החכמה, ועדיין אינה ראויה לקבל אור הפנים שהוא אור החכמה. כמ"ש לפנינו.

 

למעלה מזה הוא פנים באחור וכו': הנה ב' תיקונים הראשונים, שהם אב"א ואב"פ, נמשכו מכח האחורים דבינה, כנ"ל, כי תיקון דאב"א, ה"ס האחורים דבינה, הדוחים חכמה, מכח כי חפץ חסד הוא, כנ"ל, וע"כ אין ענין המסך ממעט אותה כלל, כי בלאו הכי היא דוחית חכמה, שבזה אינה נפגמת מחמת המסך כלל. כנ"ל. ואחר שנתקן האחורים התחיל התיקון של הכלים דפנים מאליהם, כי כל חסרונם היו מהסיתום דחסדים, אשר עתה אחר תיקון דאב"א, מקבלים חסדים בשפע מאחורים דחכמה. כנ"ל. אמנם מדרגה הג' הזו שהוא פנים באחור, שפירושו פני הזכר באחורי הנקבה, הנה זה מגיע לו ע"י זווג דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מהעינים לפה, שאז שבים חו"ב לראש, ואז משיג הזכר שהוא חכמה את בחינת הפנים שלו, כמו בראשונה. אבל הבינה עדיין נשארת בבחינת האחוריים, כי עדיין אין בה כח לקבל עם הכלים דפנים שלה. כמ"ש לפנינו.

 

אין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים: כי באמת היא יכולה לקבל אור הפנים של חכמה, שהרי כבר היא נמצאת למעלה ממסך כמו בפרצופי א"ק הקודמים. אמנם מכח ב' התיקונים הקודמים: אב"א ואב"פ, שהא' הוא האחורים דאמא החפצים חסד ודוחים



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין              תקא

 

דרך האחור ויגיע עד צד פנים שלה כבר יכולה לקבלו, כיון שנתעבה קצת. וזה סוד וחכם באחור ישבחנה, כי החכמה שהוא הזכר, כאשר פניו מביטים באחורי הנקבה ומאירים בה, ישבחנה, ויאיר בה הארה נוספת יותר מאלו יהיו להיפך, שהוא אחור בפנים, כנ"ל שהוא המדרגה הב'.

 

כד) למעלה מכולם היא המדרגה הד', והיא, היות הזכר והנקבה פנים בפנים זה כנגד זה, כי אז מקבלת היא אור פני הזכר שהוא אור

 

אור פנימי

 


חכמה. והב' הוא בחינת הגבורות אשר בהכלים דפנים שלה שהמה צמאים לאור דחסדים משורשם, ע"כ הבינה מחזקת באחורים שלה, ואינה חפצה לגלות הכלים דפנים שלה לקבל אור חכמה מהזכר, אלא רק אור דאחורים דהיינו חסדים, כמבואר. וזה אמרו שאין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים. והיינו מחמת החשק הגדול לאור דחסדים שיש לה.

מתעבה שם האור קצת וכו' כבר יכולה לקבלו כיון שנתעבה קצת: פירוש, כי אור הפנים הזה המקובל בכלים דאחורים של הבינה, משביחים מאד את האחורים שלה עד שהאחורים בעצמם מתעלים לבחינת ג"ר גמורים, באופן, אשר הכלים דפנים נעשים טפלים ומקבלים אור הג"ר מהכלים של האחורים, ונמצאים כלים דאחורים שהם יותר חשובים מכלים דפנים, להיותם המשפיעים אליהם.

וטעם הדבר, הוא, כי באמת אין הכלים דאחורים מקבלים מאור הפנים של הזכר אלא הארה מועטת מאד שהרי הם כלים הדוחים חכמה ומשתוקקים רק אחר אור דחסדים כנ"ל. אלא אותה הארה מועטת שהם מקבלים, מחזירה את האחורים להיותם יותר חשובים מהכלים דפנים, שהרי בזמן שהכלים דפנים היו מקבלים חכמה, דהיינו אור המלכות שבכלי דיסוד שבהפרצופים הקודמים, הרי אז היו בסיתום גדול מאור של החסדים, כנ"ל. שה"ס ה"ג אשר בהיסוד. אבל הכלים דאחורים האלו יש להם אור דחסדים בשפע , וגם הארת חכמה מועטת שמקבלים, כמבואר.

וזה אמרו שהאור מתעבה קצת, כלומר שהארה מועטת היא, משום כח הדחיה הנמצא בכלים דאחוריים. "וכאשר יעבור האור דרך האחור ויגיע עד צד פנים שלה, כבר יכולה לקבלו, כיון שנתעבה קצת" כלומר, כי הכלים דפנים בשעה שהיו מקבלים הארת חכמה, הרי לא היו יכולים אז לקבל אור החסדים, אלא היו בבחינות גבורות, אבל עתה שהם מקבלים הארת חכמה באמצעות הכלים דאחורים, הרי יש להם חכמה וחסדים יחד.

וחכם באחור ישבחנה וכו' יותר מאלו יהיו להיפך, שהוא אחור בפנים: כי החכמה משבחת עתה את אור האחורים ועושה אותו לבחינת ג"ר, ואור הפנים. מה שאין כן מקודם זה כשהיו בבחי' אב"פ, אע"פ שקבלו בבחינת הכלים דפנים, אמנם לא קבלו אלא אור דאחור מהחכמה, אבל עתה הגם שמקבלת בכלים דאחורים, הרי היא מקבלת אור ג"ר ופנים כנ"ל.

 

כד) המדרגה הד' והוא היות הזכר והנקבה פנים בפנים: הנה ב' מדרגות הראשונות: אב"א, ואב"פ, הן נמשכות על ידי אחורים דאמא, ומדרגה הג', נמשכת ע"י זווג העליון דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים,



תקב          חלק ז'          שער ההקדמות         ז' מלכין קדמאין

 

נפלא, ולא עוד אלא שאין צורך שיתעבה באחור שלה בתחלה, רק יכולה היא לקבלו כמו שהיא זך דרך פנים שלה.

 

כה) דע, כי בזו"ן היו כל הד' בחינות הנזכרים, על סדר הנ"ל. אבל באו"א לא היו בהם רק ג' בחינות לבד, והם הראשונה והשלישית והרביעית, אבל בחינה הב' לא נצרכה בהם.

 

אור פנימי

 


כנ"ל. ותיקון זה מועיל רק להזכר להשיג הפנים שלו כבתחילה, אבל הנוקבא עדיין דבוקה בכח האחורים שלה, והיא בוחרת יותר בחסדים, ודוחית חכמה כנ"ל. ולפיכך צריכה הבינה להעלאת מ"ן מן התחתונים, שהם הזו"ן, כי רק אז, היא מוכרחת להפסיק את כח האחורים שלה ולהחזיר פנים אל החכמה. שהיא עושה זה רק לטובת הזו"ן, כי לא תוכל להמשיך להם הארת חכמה זולת זה. וע"כ היא שבה פב"פ עם החכמה, שהיא מדרגה הד'.

ותדע שענין העלאת מ"ן המחזיר לחו"ב פב"פ, הוא מושרש עוד בע"ס דאור ישר. כי הבינה דאו"י היא בחינת אור דחסדים ולא חכמה, (כמ"ש באו"פ ח"א דף ה' ד"ה וטעם) וע"כ גם היא נבחנת כמו אחוריה לחכמה, אמנם בשעה שהיא רוצה להאציל את הז"א, שכל עיקרו הוא הארת חכמה כמ"ש שם, הנה אז היא מוכרחת להחזיר פניה אל החכמה פב"פ, כדי לקבל ממנו הארת חכמה בשביל הז"א דאור ישר. הרי שכל עוד שאינה מאצלת את הז"א, היא נמצאת באחורים עם החכמה, ואחר שהיא מאצלת את הז"א היא נמצאת פב"פ עם החכמה, כדי להמשיך לו הארתו. והנך מוצא שמקורם השרשי למצב החו"ב פב"פ הוא הז"א דא"י.

ובזה תבין ביותר דברי הרב לעיל (דף שמ"ט ח"ה אות נ"א) שאומר שאור החסד הניתן בבינה, שהוא אור הז"א, נשאר בה תמיד בבחינת מ"ן,


עש"ה. דהיינו כנ"ל, כי בשעה שהבינה רוצה להמשיך את הגדלות של אור החסד כדי להאציל אותו למקומו, הרי היא מוכרחת אז להחזיר פניה אל החכמה, ולכן נחשב אור החסד הזה אל הבינה לבחינת מ"ן, שפירושו, הגורם לה זווג פב"פ עם החכמה.

והנה נתבאר היטב סוד העלאת מ"ן, שפירושו, גורם המעורר לזווג חו"ב. שזולת הגורם הזה לא היו החו"ב מזדווגים פב"פ, מחמת האחורים דבינה הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. וגורם זה הוא הזו"ן, משום שהם בני הבינה, וכל עיקרם הוא רק הארת חכמה. כי כל ההפרש מן הבינה דאור ישר להזו"ן דאו"י הוא רק באותה הארת חכמה שהבינה ממשכת בשביל הז"א, שהרי שניהם הם אור של חסדים, אלא הבינה הוא אור דחסדים בלי שום הארת חכמה, והז"א הוא בהארת חכמה (כמ"ש לעיל חלק א' דף ה' באו"פ ד"ה וטעם עש"ה) וע"כ לא יצויר זווג דגדלות לאו"א בלא עלית מ"ן כי כל עוד שאין הזו"ן עולים למ"ן אל הבינה, הרי היא קשורה בחשק של המשכת החסדים, שזה עיקר בנינה עוד מצד האו"י כמבואר. וזכור דברים אלו לכל המקומות שיש בהם איזה מדובר מהעלאת מ"ן.

כה) באו"א לא היו בהם רק ג' בחינות לבד: כי המדרגה הב' של אב"פ אינו נוהג באו"א. והטעם כי ב' המדרגות אב"פ ופב"א מתתקנים בהם בבת אחת, דהיינו בעת הורדת ה"ת מעינים לפה, כי אז שבה הבינה לקדמותה, ואין המיעוטים דה"ת נוגעים בה



חלק ז'     תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין תקג

 

*      כו) ונבאר עתה ענין אחורים דאו"א, שגם הם נפלו ונשברו. ותחלה צריך לבאר הקדמת פנים בפנים ואב"א. והענין כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. ואמנם גם באחור דז"א יש קצת אחיזה. והנה בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע מקדושה, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה ואחד מעבודת האדמה הוא כיסוח קוצים מן הכרם, אשר לזה צריך מצות מעשיות. אבל כאשר נאצלו ז"ת, עדיין לא היה אדה"ר התחתון נברא בעולם, יצאו זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו. כי אם היו

אור פנימי

 


כלל. משא"כ בזו"ן צריכה הנוקבא ב' תיקונים לב' המיעוטים שלה, כנ"ל: א' לכלים דאחורים. ב' לכלים דפנים. ע"ש.

כו) מקום הקליפות והחיצונים הם באחורי נוקבא דז"א ושם הם נדבקים: כי אין הקליפות נאחזים אלא במקום החסרון, דהיינו במקום שאינו מאיר הנקרא אחורים, דהיינו דוקא באחורים דז"ת, שהם זו"ן, אבל בג"ר אין להם אחיזה כלל. כנ"ל בדברי הרב.

וגם בזו"ן יש חילוק בין הז"א אל הנוקבא. כי עיקר אחיזתן הוא בנוקבא דז"א, בהיותה ספירה המסיימת להפרצוף, דהיינו המפסקת על האור שבהפרצוף שלא יתפשט יותר, והוא מכח הצמצום והמסך שבה. כנודע. ולכן האחורים שלה הם חושך גמור, בסוד, ורגליה יורדת מות, שהם הקליפות המכונים מות. וזה אמרו מקום הקליפות והחיצונים הם באחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. דהיינו כנ"ל שהקליפות והחיצונים מתחילים ממקום החושך ולמטה, שהוא מסיום הנוקבא ולמטה, כי אחריה מתחיל החושך, להיותה בחי' הסיום על האור שבהפרצוף.

ואמנם גם באחור ז"א יש קצת אחיזה: והיינו בכל אותו השיעור שאינו מאיר,


שנקרא אחורים, כי זה הכלל שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כי כל יניקתן ובנינן של הס"א, הוא מהחורבנות של הקדושה. באופן, שבשעה שיתוקן הקדושה עד שלא יצוייר בה שום חורבן עוד, אז תתבטל הס"א מהעולם בסו"ה בלע המות לנצח.

בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע וכו': כלומר, כי אז לא היו יכולים זו"ן להזדווג פב"פ משום שאין זווג פב"פ בלי העלאת מ"ן מהתחתון שלהם. (כנ"ל בביאור המדרגה הד' פב"פ עש"ה) ושם נתבאר באו"א, וכן הענין גם בזו"ן כי גם זו"ן מתתקנים באב"א מכח האחורים דאמא, כמו שיתבאר לפנינו, ולפיכך גם הנוקבא אינה מפסקת את האחורים שלה בטרם שתהיה לה גורם המכריחה לזה, והגורם הזה הם נשמות הצדיקים העולים אליה למ"ן, אשר כדי להשפיע אליהם הארת ג"ר, היא מוכרחת להפסיק האחורים שלה ולהחזיר פניה לז"א, ואז מזדווגת עם הז"א פב"פ.

ולפיכך בטרם שנברא אדה"ר לא היה מי שיעלה מ"ן להנוקבא דז"א, וע"כ היו חסרי ג"ר דהיינו אור הפנים, שהוא עיקר חיותו של הפרצוף וע"כ היה כח בהקליפות


* עץ חיים שער ח' פרק ו'.



תקד        חלק ז'                עץ חיים   ז' מלכין קדמאין

 

עומדים פב"פ, היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן, שהמה האחורים, לינק. כי מפנים לא יכלו לינק. ולכן הוצרכו להיות מתדבקים אב"א כדי שלא יוכלו החיצונים לינק משם.

 

כז) וכאשר נברא אדה"ר ועשה מצות מעשיות, החזירם פב"פ. ואז לא היה פחד מן הקליפות, כי כבר חפר ועזק וסקל וכרת קוצים מן הכרם. והנה בהיותם אב"א אין לזו"ן רק כותל א' לשניהם, וכותל א' לבד מספיק בין שניהם ומשתמשים בכותל אחד, חצי כותל לז"א, וחצי

אור פנימי

 


לינק שפע מהקדושה, דהיינו מבחינת חסרון הזה של אור הג"ר. כנ"ל.

זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו: כלומר, שיצאו בתיקון האחורים דאמא, כי עלו למעלה לאו"א וז"א נכלל באבא, ונוקבא דז"א באמא, ועי"ז השיגו בחינת אחורים דאמא, המספיק להם כמו הארת ג"ר. (כנ"ל באו"פ במדרגת אב"א דף תצ"ח) ואחר שהשיגו זה, כבר אין יכולים החיצונים לינק מזו"ן, כי נחשב להם כמו בחי' אור הג"ר, וכיון שיש ג"ר בפרצוף כבר אין מקום לחיצונים לינק משם. כי אין אחיזה אלא בז"ת בלי ג"ר. ע"ש.

אם היו עומדים פב"פ היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן: אין הפירוש אם עומדים בזווג פב"פ. כי אז אדרבא, שהיו הקליפות נגרשים מהזו"ן לגמרי, כנ"ל. אלא הפירוש הוא, אם לא היה בהם אותו התיקון של אב"א, אלא הנוקבא היתה רוצית לקבל אור הפנים של הז"א, הנה אז היו האחורים שלהם מגולה, כלומר, שהיה מגולה ומורגש החסרון ג"ר שבהם, ואז היו להם להקליפות מקום להתאחז דהיינו בהחסרון שבהם, אבל עתה שהם מתוקנים באחורים דאמא שהם דוחים לאור החכמה, דהיינו לאור הפנים, הרי אין שום חסרון מורגש בהם שיוכלו החיצונים להתאחז שם, כי חסרון אור חכמה לא נחשב להם עתה לשום פגם, כי בלאו


הכי אינם חפצים בחכמה. כנ"ל באו"פ דף תצ"ח.

וזה אמרו ''אם היו עומדים פב"פ היה להקליפות מקום להתאחז, במקום אחיזתם שהמה אחורים, לינק, כי מפנים לא יוכלו לינק". דהיינו כמבואר, שאם היו הכלים דפנים של הנוקבא פתוחים לקבל אור הפנים היה חסרון אור הפנים מגולים בהם, שחסרון הזה הוא אחורים, שהקליפות מתאחזים בהם ויונקים משם. וזכור בכל ההמשך אשר אחורים פירושו, מקום החסרון אור החכמה, ובצורה זו יש אחיזה ויניקה לחיצונים, שכל חיותם ממקום החסרון שבהקדושה. ולהיפך מזה, אחורים דאמא, הוא בחינת ג"ר, אע"פ שגם שם יש חסרון חכמה בהכרח, כי ע"כ נקרא אחורים, אמנם כלפי הבינה אין זה נחשב לשום חסרון, להיותה כן משורשה בבינה דאו"י, שבוחרת בחסדים ודוחה אור החכמה. וכיון שהבינה היא עצם ספירה מהג"ר, ע"כ אור דחסדים שלה נחשב ג"כ לג"ר, ואחר שגם זו"ן עולים ומתכללים באו"א, ומקבלים מהם תיקון זה של אחורים דאמא, הנה גם הם משיגים הארת ג"ר מבחינת אחורים דאמא האלו, וחסרון אור הפנים לא נחשב ע"כ לחסרון אפילו בזו"ן. כמבואר, וזכור זה.

כז) מצות מעשיות החזירם פב"פ: פירוש, כי ע"י מע"ט שעשה, היה מתדבק



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין            תקה

 

כותל לנוקבא. וכאשר אדם החזירם פב"פ ע"י מצות ומע"ט, אז נגמר ונשלם אחור א' שלם לזה ואחור א' שלם לזה, ויכולים לחזור פב"פ.

 

*      כח) והנה סבת היות נעשה להם עתה ב' אחורים שלמים, היה באופן זה. כי ע"י מצות ומע"ט של אדם התחתון גרם זווג עליון באו"א, וחזרו לתת להם לזו"ן בחינת מוחין אחרים שהם בחינת החסדים וגבורות של דעת דז"א, אשר הם עיקר סוד הטפה דיהיב או"א בזווגם. והטעם

אור פנימי

 


יותר בהקדושה, וסיפק בידו לברר בירורים מניצוצים וכלים שנפלו לבי"ע, ולטהרם מהסיגים שבהם דהיינו מתערובת של בחי"ד בהם, (כנ"ל דף תפ"ו באו"פ ד"ה הסיגים) עש"ה. ואז העלה אותם למ"ן להנוקבא ומתוך שהניצוצין וכלים הללו שהעלה באו מהז' מלכים דנקודים, שכבר היה בהם אור החכמה מטרם שנשברו, וגם המה מחלקי הנוקבא, ע"כ מרגשת הנוקבא דז"א בחסרונם מאור החכמה, והיא מפסקת משום זה את האחורים שלה, ומחזירה פניה לז"א ומזדווגת פב"פ.

ואז לא היה פחד מהקליפות כי כבר חפר ועזק וסקל וכרת קוצים מן הכרם: כלומר, שאחר שבירר הניצוצין והכלים מכל הסיגים שבהם, המכונה עבודת הכרם, דהיינו חפר ועזק וכו' הנה הם ראוים לעלות למ"ן לנוקבא ולגרום שם זווג פב"פ עם ז"א, אשר אז מתתקנים הכלים הללו בבחינת ג"ר ואין יותר פחד שלא ישברו, כמו שקרה להכלים הללו בראשונה, בעולם נקודים, משום שכבר כלה הקוצים מהכרם, שהם הסיגים שבהם, כנ"ל. ומכאן ואילך הם נשארים בקדושה בנצחיות.

כותל אחד לשניהם וכותל א' לבד מספיק בין שניהם, ומשתמשים בכותל אחד: כותל פירושו אחורים. והיינו אחורים דאמא, שהמה מתתקנים בה בבחינת אב"א, שהוא מספיק להם לשניהם כמו הארת ג"ר, כנ"ל.


שמשלים החסרון חכמה שבהם, ע"כ המה מוגנים מפני החיצונים. וזה אמרו וכותל א' לבד מספיק בין שניהם. כלומר שמספיק בשבילם, לכסות ולהעלים החסרון חכמה אשר באחורים שלהם. ואין הקליפות יכולים לינק משם.

חצי כותל לז"א וחצי כותל לנוקבא: כלומר, שניהם נכללים באחורים אלו, באופן, שאין הקליפות יכולים לינק לא מן הז"א, ולא מן הנוקבא.

ונשלם אחור א' שלם לזה ואחור א' שלם לזה ויכולים לחזור פב"פ: כי על ידי החסדים וגבורות שהם משיגים מזווג עליון של או"א כמ"ש להלן, הנה על ידי החסדים נשלם האחורים דז"א בבחינת ג"ר. ועל ידי הגבורות נשלמים האחורים דנוקבא, בפני עצמם בהארת ג"ר. כמ"ש לפנינו ואז ראוים לחזור פב"פ.

 

כח) גרם זווג עליון באו"א: כי כשהאדם מעלה מ"ן לזו"ן, כן גם זו"ן מעלים מ"ן לאו"א, וכן או"א למעלה מהם, וכן עוד למעלה לעלי עליון עד סוף כל המדרגות ואז מגיעים מוחין חדשים מא"ס ב"ה, דרך המדרגות עד שמגיעים לאו"א, ומהם לזו"ן. כי אין שום חידוש אור בעולמות בלתי מא"ס ב"ה לבדו. וזכור זה תמיד.

מוחין אחרים שהם בחינת החסדים


* שער הקדמות דף פ"ט דרוש בבטול האחורים דאו"א.


תקו         חלק ז'          שער הקדמות         ז' מלכין קדמאין

 

הוא, כי תרין מוחין דז"א הנקראים חו"ב אין אורותיהם מתגלים בז"א, כי הם מלובשים בסוד נצח הוד דאמא, ואין יוצא מהם אלא הארה מועטת בכח הכאת האורות החסדים המגולים שמכים בהם ומוציאים קצת הארה מהם לחוץ כנודע. מה שאין כן בחסדים וגבורות המתלבשים בתוך יסוד דאמא המסתיים בחזה דז"א, שמשם מתגלים בגילוי גמור, ויוצאים לחוץ תוך ז"א ומאירים בו. ולכן העיקר הם החסדים וגבורות.

 

אור פנימי

 


וגבורות של דעת דז"א: כמ"ש בזוהר (משפטים דף תק"ב ע"ב) דרישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן, אלא שהחסד נתעלה לחכמה והגבורה לבינה, ושליש ת"ת העליון שמחזה ולמעלה נעשה לו לדעת. וזהו נעשה ע"י החסדים וגבורות שמקבל מזווג דאו"א. כמ"ש לפנינו.

סוד הטפה דיהיב או"א בזווגם: כבר ידעת, שכל הזווג דאו"א פב"פ, הוא מכח הזו"ן שעלו להם למ"ן, (כנ"ל דף תק"א ד"ה המדרגה ע"ש.) והנה מקודם זה היו זו"ן אב"א, שפירושו בלי הארת חכמה, אלא שהם מתוקנים באחורים דאמא. אשר אז לא חסר להם חכמה כלל כנ"ל. וז"ס ואחוריהם ביתה, כי בחי' נה"י דזו"ן שהם האחורים שלהם אינם מגולים כלפי חוץ, כי האחורים דאמא נמשכים מסוד הבינה דאו"י מטרם שהאצילה את הזו"ן לחוץ, כי בעת שהאצילה את הזו"ן, כבר שבה פב"פ כדי להמשיך לו הארת חכמה. (כנ"ל דף תק"ב ד"ה ותדע, עש"ה) וע"כ כיון שגם זו"ן נתקנו באותם אחורים, נמצא משום זה גם הנה"י דזו"ן שהם עוד כלולים בחג"ת שלהם בפנימיותם, ורק החג"ת מגולה כלפי חוץ.

ואחר שאדה"ר העלה מ"ן לזו"ן, כנ"ל, גרמו המ"ן האלו לזו"ן שאין אב"א מספיק להם אלא שצריכים להמשיך הארת חכמה, וע"כ גם הם עולים למ"ן אל הבינה. וגרמו גם אל הבינה שתפסיק האחורים שלה, ותזדווג עם החכמה פב"פ, כנ"ל. והנה אז יצאה הטפה מזווג הזה דאו"א בשביל הזו"ן,


שפירושה, אותה הארת חכמה הראויה לנה"י דזו"ן, משורשם שבאו"י, ובזה נתמלא החסרון נה"י של זו"ן.

וטפה זו דאו"א מתלבשת ביסוד דאמא, שהיסוד הזה מלובש בת"ת דז"א עד החזה, והיא החו"ג המגולים היוצאים מיסוד דאמא, מחזה ולמטה, דהיינו נה"י החדשים הכלולים באותה הטפה דזווג או"א. כנ"ל. שיש בהם הארת חכמה, ויכולים עתה להתגלות כלפי חוץ, ואין שום פחד מהקליפות. כי עתה הם שלמים בלי שום חסרון. וע"כ הם מכונים חסדים וגבורות מגולים. משא"כ מקודם זה, אשר הזו"ן היו מתוקנים באב"א, אז היו החו"ב אלו מכוסים ונסתרים במסך דאחורים דאמא, בסוד ואחוריהם ביתה. כנ"ל.

חו"ב אין אורותיהם מתגלים בז"א כי הם מלובשים בסוד נצח הוד דאמא: כי המוחין דז"א הם מלובשים בנה"י דאמא, ונה"י דאמא מלובשים בחג"ת של הז"א. עשר החסד מתעלה לחכמה, וגבורה מתעלה לבינה, ומחזה ולמעלה מתעלה לדעת. והנה חכמה ובינה נשארו בראש דז"א, ואין להם התפשטות לתוך הגוף אבל דעת דז"א שביסוד דאמא, יש לה התפשטות מחזה ולמטה, כנ"ל, שהם הנה"י החדשים שמתגלים עתה בזו"ן.

וזה אמרו, חו"ב אין אורותיהם מתגלים וכו' משא"כ בחסדים וגבורות המתלבשים בתוך יסוד אמא המסתיים בחזה דז"א, שמשם מתגלים בגילוי גמור, ויוצאים לחוץ. וכו', דהיינו כמבואר, שהם בחינת הנה"י



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין         תקז

 

כט) ונמצא, כי בהתפשט החסדים והגבורות למטה בגופא דז"א, אז החסדים נתנים אל ז"א, ובהם נשלם ונגמר בנין אחורים שלו בשלימות, והגבורות ניתנין אל הנוקבא, כנודע, וע"י נשלם אחורים שלה, ויש לו אחורים שלם ולה אחורים שלם, ואז יכולים לחזור אפין באפין כיון

אור פנימי

 


המתגלים לחוץ מחמת שקבלו הארת החכמה ונשלם לגמרי האחורים שלהם.

 

כט) החסדים נתנים אל ז"א וכו' והגבורות נתנין אל הנוקבא: כבר נתבאר, שטפת הזווג הנמשכת לז"א היא בחי' נה"י חדשים מגולים, והיא חסדים וגבורות היוצאים מיסוד דאמא הנפסק במקום החזה דז"א. כי בחינתם עצמם הם חסדים, וחלק המלכות שבהם, הם גבורות. וזה אמרו ''החסדים ניתנין אל ז"א, ובהם נשלם ונגמר בנין אחור שלו בשלימות". כי עתה שהשיג נה"י בהארת חכמה בבחינת נה"י דאור ישר, כנ"ל. הרי נשלם כל הגדלות של האחורים שלו, ואין בהם חסרון עוד. וע"כ המה יכולים עתה להתגלות לחוץ בלי שום פחד מפני החיצונים. כנ"ל. "והגבורות ניתנים אל הנוקבא ועל ידיהם נשלם אחור שלה" כי הגבורות שהם בחינת נה"י בהארת חכמה, הכלולה בהטפה דזווג או"א מצד הגבורות שבהם, הם מושפעים להנוקבא, ועתה גם הנה"י דנוקבא נשלמים ונגמרים ומתגלים לחוץ בלי שום פחד מהקליפות, וע"כ המה נפרדים עתה זה מזה, כי יש לכל אחד אחורים בפני עצמו.

יכולים לחזור אפין באפין כיון שאחוריהם שלמים, וכו', משא"כ בתחלה שהיה לזה חצי אחורים ולזה חצי והיו יכולים להתאחז בהם: כמ"ש לעיל שבשעת היותם אב"א, שפירושו, שהיו מוגנים באחורים דאמא, הבוחרים יותר באור דחסדים, ודוחים אור החכמה. הן אמת שזה היה מספיק להם לשמרם מפני החיצונים שלא יוכלו להתאחז


במקום החסרון שלהם, דהיינו החסרון מהארת חכמה. כי בעת היותם מתוקנים באחורים אלו אינם חפצים חכמה, ואינם צריכים לה, וע"כ אין שום חסרון ניכר בהם שיוכלו החצונים להתאחז שמה, עם כל זה, נבחנים כמו חסרי נה"י, כנ"ל, כי מקום החסרון חכמה, ניכר בעיקר בנה"י שלהם, (נ"ב מכ"י המחבר זצ"ל כי החסר מנה"י דכלים הוא חסר מג"ר דאורות מטעם ערך ההפוך שבין כלים לאורות וכן יש לומר) משום שמיחס האור ישר הם עצם הזו"ן דאו"י, שכל עיקרם אינו יותר אלא בחינת הארת חכמה אשר בהם: כי הבינה דאור ישר היא אור דחסדים בלי חכמה כלל, כי אינה חפצה אלא חסדים בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ הג"ר שבה נבחנים לחג"ת, כי כח"ב מבחינת חסדים נבחנים לחג"ת, כנודע.

אלא רק בעת שהאצילה את הזו"ן, כי ראתה שאין קיום לחסדים בלי הארת חכמה, וחזרה והמשיכה הארת חכמה לתוך חסדים, הנה נבחנת המשכה זו שכבר יצאה מבחינת בינה דאו"י וקנתה שם בפני עצמה, שהם זו"ן או נהי"מ דאו"י. (עי' לעיל ח"ד פ"ו באו"פ סעיף פ') והנך רואה שכל ההפרש בין הבינה לבין הנה"י דאו"י, הוא רק בהארת החכמה שהמשיכה, אשר בחי' החסדים בלי הארת חכמה, היא חלקה של הבינה עצמה במקורה, ובחינת הארת חכמה בחסדים, המה חלקם של הנהי"מ או זו"ן. (עי' לעיל ח"א דף ה' ד"ה וטעם).

והנה נתבאר היטב, שעיקר מדרגת נה"י, אינו, אלא בחינת הארת חכמה אשר בהם, וע"כ כל עוד שאין בהם הארת החכמה



תקח            חלק ז'         שער הקדמות        ז' מלכין קדמאין

 

שאחוריהם שלימים, ואין עתה יכולת בחיצונים להתאחז שם, משא"כ בתחלה, שהיה לזה חצי אחורים ולזה חצי, והיו יכולים להתאחז בהם. ולכן עתה יכולים לחזור פב"פ, כי אין פחד מן החיצונים, כנזכר אצלינו בביאור כונת ברכת אבות של העמידה דימי החול והבן זה מאוד, והנה נמצא, כי תועלת כניסת החסדים והגבורות בז"א, היתה לב' סיבות שהם אחת, כי הם המגדילים והמשלימים האחורים דזו"ן, ועוד שעי"כ חוזרים פב"פ.

 

ל) ונמצא, כפי הקדמות הנזכרות, כי בבחינה אחת, תהיה זו ההארה

אור פנימי

 


המה הנושאים את החסרון הזה, וע"כ הקליפות והחיצונים מתאחזות בחסרון זה, ומשום זה הנה"י מכונים בשם אחורים, כי אחורים פירושו, מקום חסרון, וז"ש הרב לעיל אות כ"ו כי מקום הקליפות והחיצונים הוא אחורי נוקבא דז"א, ובאחור דז"א, ע"ש.

 

ומשום פחד הקליפות שלא יתאחזו באחורים אלו, שהם הנהי"מ נתתקנו אב"א, דהיינו באחורים דאמא, כנ"ל. שהמה מכונים כותל, שע"י כותל זה, נשמרו הנהי"מ שלא יתראה בהם חסרון החכמה, כנ"ל. שז"ס ואחוריהם ביתה. שהנה"י גנוזים בפנימיות, שהוא בתוך הכותל דאמא המגנת עליהם, ופניהם מגולים כלפי חוץ. דהיינו החג"ת שלהם, שהם אינם צריכים להארת חכמה ממקורם באו"י, כנ"ל, שהם נמשכים מבחינת הבינה, מטרם שהמשיכה את אור חכמה, וע"כ יכולים להיות מגולות כלפי חוץ, כי אין חסרון ניכר בהם ואין שם מקום אחיזה לחיצונים.

 

וזה אמרו ''ואז יכולים לחזור אפין באפין, כיון שאחוריהם שלימים ואין עתה יכולת בחיצונים להתאחז שם, משא"כ בתחלה, שהיה לזה חצי אחור ולזה חצי, והיו יכולים להתאחז בהם". כי מתחלה שהיו שניהם מתוקנים בכותל אחד, דהיינו באחורים דאמא, היו שניהם דבוקים בכותל הזה, שהוא כותל דחג"ת, ואין שום הפרש


בין הז"א להנוקבא, כי שניהם הם עתה בחינת חסדים בלי גבורות, כי חג"ת כולו הם עתה חסדים, מטעם האחורים דאמא שה"ס כי חפץ חסד הוא, אמנם עתה שכבר השיגו טפת הזווג דאו"א, שהיא הנה"י בהארת חכמה כנ"ל. הנה עתה נתגדלו ונשתלמו האחורים שלהם, שנה"י מצד החסדים לקח הז"א, ונשלמו ונגמרו האחורים שלו, עד שאין בו שום חסרון, כי כבר יש בו הארת חכמה, וע"כ יכולים אחורים שלו, דהיינו הנה"י, להתגלות כלפי חוץ, בלי שום פחד. ועד"ז, הנוקבא לקחה נה"י הללו מצד הגבורות, ונשלם ונגמר אחור שלה, ויכולה עתה להתפרד מהאחור של הז"א, כי יש לה אחור שלם בפ"ע דהיינו הגבורות דנה"י. וע"כ המה מזדווגים עתה פב"פ. ומשפיעים הארת חכמה להמ"ן שלהם, שהם נשמות הצדיקים.

 

לב' סבות שהם אחת, כי הם המגדילים והמשלימים האחור דז"א, ועוד שעי"כ חוזרים פב"פ: כי אותם האחורים השלמים שהשיגו דהיינו הנה"י החדשים המגולים הם מעלים את החג"ת לבחינת חב"ד ומוחין, והם מזדווגים פב"פ. ולהיות שהמוחין והזווג נמשכים מהנה"י המגולים, ע"כ נחשבים לבחינה אחת.

 

ל) הראשונה האצילם בבחינת אב"א



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין        תקט

 

שבאה עתה מן אלו החסדים וגבורות שבאו עתה מחדש, יתירה ומעולה וגדולה על ההארה הראשונה שכבר היתה אל זו"ן, לפי שאותה הראשונה, האצילם בבחינת אב"א בלבד, וזו ההארה החדשה החזירם פב"פ, ולכן זו הארה החדשה תהיה נקראת בחינת פנים בפנים אבל בבחינה אחרת, תהיה הארה זו החדשה גרועה מן ההארה הראשונה, לפי שהארה הראשונה עשתה והאצילה כל פרצופיהם, וזו ההארה החדשה לא עשתה רק בחינת הגדלת חצי האחורים שלהם כנזכר, ומה שחזרו פב"פ אתיא ממילא, ולכן זו ההארה החדשה תהיה נקראת בחינתו אחור באחור, כי תועלתה היה, הגדלת חצי האחור לבד כנזכר.

 

לא) והנה בענין הקדמה זו יתבאר לך ותבין ותשכיל, את אשר יתבאר מכאן ולהלאה בענין נפילת אחורים דכלים דאו"א. והענין הוא, דע, כי בחינות אלו החסדים וגבורות המגדילים אחורים דזו"ן, ומחזירים אותם פב"פ, הוא ענין בחינות האחורים של או"א שנפלו, כנז"ל. ולכן אל תתמה, אם פעם א' נקרא לבחינה זו פנים, ופעם נקרא אחורים,

אור פנימי

 


וכו' הראשונה עשתה והאצילה כל פרצופיהם וכו': ההארה הראשונה הוא חג"ת ונה"י המכוסים, וההארה השניה הוא הנה"י המגולים, כנ"ל. ואומר שאפשר לכנות ההארה הראשונה, הן בשם פנים והן בשם אחורים. וכן השניה אפשר לכנותה בשם פנים ובשם אחורים. כי מצד שההארה הראשונה הוא עצם אצילות כל הפרצוף, אפשר לכנותה בשם פנים, ועוד שהחג"ת הם הכלים דפנים, שבגדלות המה נעשים לחב"ד. וכן אפשר לכנותה בשם אחורים, מפני המצב דאב"א שבהם. ועד"ז ההארה החדשה אפשר לכנותה בשם פנים, אע"פ שהיא רק בחינת נה"י, משום שנה"י אלו להיותם מגולים, המשיכו הפב"פ של הזו"ן. ואפשר לכנותם בשם אחורים להיותם בחינת השלמה והגדלה של האחורים, דהיינו הנה"י כנ"ל.

 

לא) החו"ג המגדילים אחורים דזו"ן ומחזירים אותם פב"פ, הוא ענין אחורים דאו"א שנפלו: כמו שמבאר והולך, שגם המצב דאו"א דנקודים היה מתחילה אב"א


כמו הזו"ן, וע"כ גם הם היו בבחינת ואחוריהם ביתה, דהיינו שנה"י שלהם היו נעלמים ומכוסים באחורים דאמא, שהוא בחינת חג"ת המקוריים מטרם יציאת הנה"י מהם, דהיינו הבינה דאו"י מטרם שהאצילה הנה"י דאו"י, כנ"ל. אלא אח"כ ע"י זווג דע"ב ס"ג ירדה הה"ת מעינים דכתר, וחו"ב שבו לראש, ואז השפיע להם היסוד דא"ק, הטפה שלו, שה"ס ו' ונקודה, שהיו בהם למ"ן, ואז נתלבש בהם הנה"י דכתר בסוד הארת הנה"י המגולים, ואז נזדווגו או"א פב"פ על המ"ן שלהם, כמ"ש לעיל בחלק ו'.

והנך מוצא אשר הזווג דגדלות דפב"פ דאו"א על המ"ן דיסוד דא"ק, היה ג"כ ע"י השגת נה"י החדשים המגולים, שהשיגו מהכתר, כי מזה נמשך הזווג פב"פ שלהם, וע"כ אח"כ שבחינת הגוף של הזווג הזה, נשפעה לז"ת, והמה נשברו, ירדה משום זה גם בחינת הגדלות דאו"א לבחינת חג"ת וו"ק, אשר הגדלות הזו אינה לא יותר ולא פחות מבחינת הנה"י החדשים המגולים שלהם, שהיה בהם הארת חכמה וג"ר, ועתה



תקי             חלק ז'          שער הקדמות        ז' מלכין קדמאין

 

והוא על אלו החסדים והגבורות עם הבחינות שהגדילו באחורים, הכל נפל למטה, שהם בחינות החסדים והגבורות שלוקחים או"א מן א"א, כדי שיחזרו פב"פ, כנודע. כי גם באו"א, היתה בהם בחינת עמידתם אב"א, כמו שיתבאר.

 

לב) ונודע כי הטפה המגדלת ומציירת את הוולד, היא בחינת החסדים וגבורות כנז"ל, ואלו הם ענין האותיות, שמהם נוצר הולד. וגם כי האותיות הם לעולם בחינות הכלים כנודע. ואלו נעשים כלים לאו"א בבחינת האחורים כנז"ל ואלו הם שירדו ונפלו למטה עם שארית החסדים היורדים לצייר את הכלים של הולד, שהם כללות הז' מלכים שמתו הנכללים בזו"ן.

 

לג) והנה כל אלו הם בחינת כ"ב אותיות התורה, והז' אותיות הם כלים אל זו"ן שהם ז' מלכים. והט"ו אותיות, הם כלים אל או"א כנז"ל, כי אחורי או"א הם יותר גדולים מכל זו"ן. וסימן מספר האותיות כלים דאו"א הם ט"ו, כמספר י"ה, ונודע כי או"א הם ב' אותיות ראשונים י"ה של ההוי"ה. והאותיות של זו"ן, הם שעטנ"ז ג"ץ. ושאר ט"ו אותיות של האלפא ביתא, הם באו"א: וששה אותיות מהם, והם בד"ק חי"ה, הנזכר בספר הזוהר של כ"י, הם אחורים דאו"א, ושאר האותיות הם פנים לאו"א.

 

לד) ובזה תבין טוב טעם למה מתייגים תגין על אלו י"ג אותיות יותר מן הט' אחרות, ולמה הז' מהם שהם שעטנ"ז ג"ץ מתייגים עליהם

אור פנימי

 


נפלו לו"ק, כלומר שהארת הג"ר נסתלקה מהם, והיו לבחינת אחורים שאינם שלימים.

 

לג) האותיות של זו"ן הם שעטנ"ז ג"ץ: הרמז בזה על הבחי"ד שנתערבה בכלים שלהם, שעירוב הזה מכונה בשם שעטנז שהם הסיגים. (כנ"ל דף תפ"ו באו"פ ד"ה הסיגים ע"ש) וגץ רומז על הניצוצין שירדו להחיות הכלים.

 

לד) בדק חיה וכו' הם אחורים דאו"א: רומז על בחינת נה"י המגולים שהם אחור


דאו"א כנ"ל: כי בד"ק פירושו תיקון, מלשון בדק הבית. חי"ה פירושו אור החכמה, כי אור החכמה נקרא חיה כנודע. ולפי שכל שבחם של הנה"י הללו הוא הארת חכמה שבהם כנ"ל. וע"כ המה מרומזים בשם בד"ק חי"ה כלומר תיקון חכמה בחסדים. והבן.

ויש עוד טעם ב' למה שהם מרומזים באותיות בד"ק חי"ה. והוא כי אלו האחורים דאו"א נפלו במקום זו"ן, השר אח"כ בעת התיקון, נמצא ז"א מברר בירורים מאלו האחורים ומעלה אותם למ"ן לאו"א, שע"י מ"ן אלו מזדווגים או"א פב"פ, ומשפיעים



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין        תקיא

 

ג' תגין על כל אות ואות מהם, והשש אחרות שהם בד"ק חי"ה, אין מתייגין עליהם רק תג א' על כל אות מהם. והענין הוא, כי להיות ששעטנ"ז ג"ץ הם בחינת ז' מלכים דזו"ן, אשר מסיגיהם נעשו והובררו הקליפות הנקראים שט"ן ע"ז, לכו נקרא שעטנ"ז, שהוא חבור שט"ן ע"ז, כנזכר בזוהר, להורות כי מתוקף הדין העז והחזק יצא השטן שהם הקליפות. גם נקרא גץ, לרמוז אל מה שאמרו בסה"ז פרשת פקודי, כי אלו המלכים הם סוד ש"ך ניצוצין דאזדריקו, כהאי אומנא דאכתש בפרזלא ואפיק זיקין וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל גץ היוצא מתחת הפטיש, וזהו שעטנז גץ.

 

לה) וכבר נתבאר למעלה, כי אלו הז' מלכים לקחו הארותיהם מחמת הסתכלות אור עיני א"ק באורות העקודים בבחינת התפשטותם

אור פנימי

 


מוחין לז"א. וכל המוחין דז"א, הם ע"י המ"ן העולים מאלו האחורים. וע"כ הם מכונים בד"ק חיה, על שם תיקון המוחין דג"ר של הז"א, הבא על ידיהם. כי בדק הוא לשון תיקון, וחיה הם אור חכמה ומוחין. כנ"ל.

 

לה) הז' מלכים לקחו הארותיהם וכו' בבחינת התפשטותם למטה במקום הגוף: כי ד' חלוקות יש באור העינים: ג' רישין, וגוף, כי ע"ס דראש נחלקים לג', הראש הא' הוא גלגלתא ועינים: הראש הב' הוא אזן. הראש הג' הוא חוטם פה. ואח"כ הגוף שהוא זו"ן. וראש הא', הוא ישסו"ת שמטבור ולמעלה דא"ק, והוא אינו מצטרף כלל להפרצוף דנקודים. וראש הב', הוא כתר דנקודים. וראש הג' הוא או"א דנקודים. והגוף הוא הז"ת של הנקודים ונודע, שכל פרצוף נאצל ע"י הראש שבפרצוף העליון. וכן גם הפרצוף דנקודים שיצא מעינים נאצל בהעליון ממנו שהוא הראש דפרצוף ס"ג דא"ק. והנה הזווג הזה שהיה בראש דס"ג לצורך הנקודים, שיצאו שם ד' חלוקות הנ"ל, מכונה שערות דיקנא דס"ג: שג' תיקוני דיקנא הראשונים


התלוים בראש דס"ג עצמו, הם בחינת הראש הא' שאינו מצטרף לפרצוף. והם הנקראים אורות אח"פ שבמקום יציאתם, כלומר, השורש של פרצוף אח"פ, שהם הנקודים. ושבולת הזקן, הוא בחינת ראש הב', וראש הג' הנקראים אורות אח"פ שלא במקום יציאתם, המקבלים מראש הא'. והכח"ב דנקודים מקבלים מאח"פ אלו שבשבולת הזקן: הכתר מקבל מבחינת האזן שבשבולת הזקן, וחו"ב מקבלים מבחינת חוטם פה שבשבולת הזקן, דהיינו כל בחינה מבחינה שכנגדה בראש הס"ג. הכתר שהוא ראש הב' מקבל מאזן שבשבולת שהוא בחינת ראש הב' של הדיקנא, וחו"ב דנקודים שהם ראש הג' מקבלים מחו"פ מבשבולת שהם ראש הג' דדיקנא. והז"ת דנקודים, שהם בחינת הגוף של הנקודים, מקבלים מן הדיקנא שלמטה משבולת שהם ג"כ בחינות הגוף של הדיקנא. (וכבר הארכנו בזה לעיל דף תי"ב באו"פ ד"ה הכתר ע"ש כל ההמשך)

וזה אמרו "הז' מלכים לקחו אורותיהם מחמת הסתכלות אור עיני א"ק באורות העקודים מבחינת התפשטות למטה במקום



תקיב          חלק ז'        שער הקדמות         ז' מלכין קדמאין

 

למטה במקום הגוף של א"ק, ולכן נשברו, כי חסרו מהם הארת ג"ר שבו, שהם אח"פ במקומם למעלה, ולכן נשברו פנים ואחורים. ולכן נתייגו ג' תגין בכל אות מהם, להורות חסרון והעדר ג' מיני אורות הנזכרים מן הכלים שהם האותיות, ונשאר האור למעלה מהגופים שהם האותיות, ולא בתוכם, כמו שיתבאר עוד למטה סוד התגין.

 

לו) אבל אותיות בד"ק חי"ה, שהם כלים דאחורים דאו"א, אשר נתבאר לעיל, כי או"א לקחו ב' אורות חוטם ופה, ולא חסר מהם אלא אור האזן בלבד, ולכן לא ירד מהם רק בחינות האחורים, וכנגד אותו האור האחד של האזן שחסר מהם, אנו מתייגים תג א' לבדו על כל אות מהם, כי הוא לבדו נסתלק ממנו, שעומד תלוי למעלה מן האות, שהוא כלי.

 

לז) וכבר ביארנו כי מה שירד מן או"א, נקרא בשתי שמות, והם אחורים או פנים כנז"ל. והוא, כי להיותו חסר אור האזן, שהוא היותר עליון שיש בכל ג' האורות, לכן החסרון הנמשך להם ע"י הסתלקותו הוא גדול מאד, שהוא הבחינה הגורמת להם להחזירם פב"פ.

 

לח) והנה אלו המוחין שהם החסדים הנזכרים, הם נמשכים אל או"א עם הכלים של נה"י דא"א, כדוגמת מוחין דז"א הנמשכים מלובשים

 

אור פנימי

 


הגוף של א"ק כלומר, שהז' מלכים שהם בחינת הגוף של פרצוף הנקודים, מקבלים מבחינת הגוף של הדיקנא מלמטה משבולת, כנ"ל, שהוא הבחינה שכנגדם בראש הס"ג, ונקראים עקודים דא"ק, להיותם למעלה מטבור דא"ק, והנקודים מתחילים רק למטה מטבור כנודע. וזה אמרו ''ולכן נשברו כי חסרו ממנו הארת ג"ר שבו, שהם אח"פ במקומם למעלה" כלומר, שאין להם שורש בראש שהם ג"ר, מתחילת אצילותם, וכל הארתם הוא רק מבחינת הגדלות דאו"א דנקודים. וכשלא יכלו לסבול האור של הגדלות נשברו פנים ואחור.

וז"ש ''או"א שלקחו ב' אורות חוטם פה, ולא חסר מהם רק אור אזן לבד, ולכן


לא ירד מהם רק בחינת האחורים" כי מתוך שהם בחינת ראש בעצם, וגם היה להם הארה קצת מאור האזן כנ"ל (דף תי"ג) בדברי הרב, ע"כ יש בהם בחינת ג"ר מתחלת אצילותם אלא בבחינת אב"א, כנ"ל. וע"כ, כל בחינה זו שיש להם מתחלת אצילותם נקרא פנים, והם נתקיימו ולא נתבטלו אלא רק בחינת הזווג דגדלות ופב"פ שהשיגו אח"כ בבחינת תוספות, הנקרא אחורים, כנ"ל, היא לבד שירדה ונתבטלה מהם.

לח) וז"ש שהכלים נה"י דכתר, המתלבשים באו"א בבחינת הלבושי מוחין נתבטלו גם כן, אבל הם אינם נחשבים לבחינת הכתר, כיון שכבר נתלבשו באו"א. והוא מטעם, שזה



חלק ז' תלמוד עשר ספירות ז' מלכין קדמאין         תקיג

 

תוך נה"י דאו"א. והנה גם נה"י אלו דא"א, ירדו למטה עם האחורים דאו"א, ובבחינת היותם באים מא"א, נמצא כי גם ענין זה יקרא חסרון לנקודה עליונה, הנקראת כתר. וכבר ביארנו, כי גם זה נקרא בחינת חסרון בכתר, וזה גרם לו, יען כי איננו לוקח אור האזן רק בסופו ולא בראשו כנז"ל, אבל בערך שכבר אלו הנה"י נתפשטו בסוד כלים דמוחין תוך או"א, נקרא חסרון הזה על שם או"א, ולא על שם הכתר.

 

*      לט) ונחזור אל הכוונה. ונאמר כי הלא או"א היו מתחלה פב"פ, לפי שנעשה להם מוחין מהכתר כנ"ל, אמנם מ"ן שלהם, הגורם להם העמדה וקיום הבחינה דפב"פ, היו מציאת ז' מלכים אלו, אשר היו במעי בינה, ואלו היו מ"ן דילה. כי כן הוא תמיד, שהבנים הם מ"ן דאמא. ובעוד שאלו הז' מלכים היו תוך הבינה, היו מעלין מ"ן, וגורמין זווג לאו"א, ונמשכו להם מוחין והוחזרו או"א פב"פ, ונזדווגו יחד, כדי להוציא ז' מלכים אלו. ובעת צאת המלכים אלו, אם לא מתו, אלא שהיו קיימים,

אור פנימי

 


הראש הב' שהוא כתר דנקודים, לא לקח כלום מבחינת הזווג דגדלות של הנקודים. כי הוא בחינת בינה דראש וג"ר מתחלת אצילותו. אלא רק בחינת הנה"י שלו המתלבשים באו"א והיו להם ללבושי מוחין, שהמה באו בשעת הגדלות דנקודים, הם לבדם נתבטלו, כמבואר.

 

לט) או"א היו מתחלה פב"פ לפי שנעשה להם מוחין מן הכתר: כמ"ש לעיל (דף תק"ט ד"ה החו"ג) שהזווג דגדלות דאו"א היה ע"י השגת הנה"י המגולים מכתר דנקודים, ע"ש.

מ"ן שלהם הגורם להם העמדה וקיום הבחינה דפב"פ, היו מציאת הז' מלכים: כבר נתבאר לעיל, שאין או"א חוזרים פב"פ אלא אם כן ע"י העלאת מ"ן דזו"ן. כנ"ל (תק"א באו"פ ד"ה המדרגה הד' עש"ה) משום שבינה משורשה הוא בסוד כי חפץ חסד הוא,


ודוחית חכמה, אלא בשעה שזו"ן עולים אליה למ"ן, הנה אז נתעורר בה שורשה דאו"י, מצד שזו"ן דאו"י הם בניה שהאצילה אותם בהארת חכמה, וע"כ אחר שזו"ן עולים אליה למ"ן, ובינה מתעוררת להשפיע להם הארת חכמה, הנה אז היא פוסקת את האחורים שלה, ומחזרת פניה לחכמה ומזדווגת עמו פב"פ ומחדשת הארת חכמה לזו"ן, ואחר שזו"ן משיגים הארת חכמה, אז באים למקומם למטה. ומשם ואילך נמצאת בינה בזווג פנים בפנים עם חכמה, כדי לקיים הארת חכמה בזו"ן כנ"ל עש"ה.

והנה כאן, (נ"ב מכתי"ק המחבר זצ"ל, צ"ע הרי זו"ן נאצלו מחוטם פה דדיקנא מקודם לכן. ומו' ונקודה קבלו רק הגדלות, כנ"ל חלק ו' הסתכלות פנימית אות י"ט שהורדת ה"ת לפה שה"ס ו' עושה שורק) עדיין לא נאצלו הזו"ן שיוכלו לעלות למ"ן לאו"א, וע"כ נעשה העלאת מ"ן זו, על ידי הנה"י


* עץ  חיים שער ט' פרק א'.


תקיד             חלק ז'         עץ חיים        ז' מלכין קדמאין

 

היו מעמידין לאו"א פב"פ אפילו שיצאו למטה. והיו מועילין למ"ן שלהם, אמנם יען שנשברו ומתו, לכן גם או"א, האחורים שלהם המעמדת אותם פב"פ ירדו למטה, ואז חזרו להם אב"א, כי כבר אין להם מי שיעלה להם מ"ן ומקיים חזרתן פב"פ.

 

מ) והנה פשוט הוא, שלא נגמרו אחורים דאו"א לירד עד כלות

אור פנימי

 


דא"ק הפנימי, והיסוד דא"ק האיר לאו"א סוד השורק, ו' ונקודה. כנ"ל בדברי הרב (דף תכ"ג אות ל"א) אשר הו' הוא בחינת ז"א. והנקודה היא בחינת הנוקבא, שהם נעשו למ"ן באמא, ואז נתעוררה אמא להשפיע בהם הארת חכמה והפסיקה האחורים שלה ושבה פב"פ עם אבא, ואו"א מעלים מ"ן יותר למעלה דהיינו אל הכתר, וגם הכתר למעלה ממנו וכו' עד א"ס ב"ה ואז יורד אור חדש מא"ס ב"ה ומשתלשל דרך המדרגות עד לטפת הזווג דאו"א היורד על הו' ונקודה שבתוכם, שהם זו"ן, והמה קונים הארת חכמה. ואחר זה התפשטו למקומם למטה, דהיינו לז' תחתונות דנקודים. וכדי לקיים הארת החכמה בהזו"ן מחויבת אמא להמשיך את הפב"פ עם אבא.

ובזה תבין דברי הרב אשר מלבד שזו"ן גורמים החזרת או"א פב"פ בעת היותם באמא למעלה בסוד מ"ן אלא אפילו אחר שהתפשטו למטה למקומם, נחשבים ג"כ, לגורמים הקיום דזווג או"א פב"פ. כי בגללם מחויבת אמא להיות פב"פ עם אבא כדי לקיים את הארתם בזו"ן. כמבואר. וז"ש "מ"ן שלהם הגורם להם העמדה וקיום הבחינה דפב"פ, היו מציאת ז' מלכים אלו אשר היו במעי הבינה ואלו היו מ"ן דילה" דהיינו כנ"ל, שמתחלה היו הז' מלכים בבחינת מ"ן במעי הבינה, כי הם הו' ונקודה שהשפיע להם יסוד דא"ק, שבביאתם למעי אמא גרמו לה החזרת פב"פ עם אבא, כנ"ל. וגם אח"כ שהז' מלכים נתפשטו וירדו


למקומם, המה ג"כ הגורמים לאו"א העמדה וקיום הבחינה דפב"פ כי בגללם מחויבת הבינה להמשיך הזווג פב"פ שלה עם אבא, כדי להשפיע ולקיים בהם הארת החכמה, כמבואר.

יען שנשברו ומתו לכן גם או"א האחורים שלהם המעמדת אותם פב"פ ירדו למטה: כי כל ענין של המשכת הזווג פב"פ דאו"א אינו אלא בשביל לקיים הארת גדלות אצל הבנים שהם זו"ן, כנ"ל בדיבור הסמוך, ולכן אחר שמתו הבנים, כבר אין לבינה צורך להמשיך הפב"פ עם אבא, וע"כ, הם חוזרים אב"א, וכל בחינת האורות דגדלות שהיו בהם יורדים ממדרגתם, ונופלים לבחינת גוף וז"ת, כלומר שנדחו מהראש דאו"א.

וטעם ירידתם מהראש דאו"א, הוא, כי הבינה חזרה למדרגתה המקורית שמחשבת החסדים יותר מאור החכמה, כנ"ל. ונמצא, שאחר שמתו הבנים, ואין לה צורך עוד להמשיך בשבילם הארת חכמה, תכף חוזרת אב"א, דהיינו לקדמותה, להמשיך חסדים, ולדחות חכמה, ובזה דחתה והפילה המוחין דחכמה לחוץ מהראש, לבחינת ז"ת. בסו"ה הלא שרי יחדיו מלכים. (ישעי' י' פ"ח) כי אלו האחורים שירדו ממדרגתם ונעשו שרים, היו לפנים מלכים, דהיינו בהיותם למעלה בראש דאו"א בבחינת מוחין דגדלות. ועתה כשירדו לבחי' ז"ת נעשו שרים, כלומר, הכפופים ומשועבדים להמלכים והבן.

 

 

מ) הז' מלכים אלו בד' פרצופים של חו"ב ישסו"ת וכו': וצריכים להבין ענין

כתוב את הכותרת שלך כאן

כתוב את הכותרת שלך כאן

השארת תגובה