תלמוד עשר הספירות כרך ו'

חלק ט''ו       עץ חיים   בנין הנוקבא  א' תשיט

 

שמעולם לא באו אפילו בזמן המלכים, ואלו באים בסוד תוספות. ועתה באים מעורבים ומתוקנים עם מ"ה וב"ן בגדלות.

 

סד) כי בקטנות, כולם דב"ן, כנודע. כי ז' מלכים כולם מב"ן היו. גם לאחר התיקון לקחו כל אחד מהם מ"ה וב"ן, כנודע. ואז נשלמו. והבן זה היטב, כי אין מ"ה בקטנות כלל רק בגדלות: והוא מ"ה, כל יוד דיליה ודילה. וב"ן, ג' דיליה וט' דילה.

 

סה) והנה א"א ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה והנוקבא לקחה כל הב"ן להיותה נמתקת ואינה צריכה אליו, אך מאו"א ואילך הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב"ן של נקבה אפילו הקטנות שבה כדי למתקו, ואח"כ ניתנו אליה לגמרי ונשאר בהם שרשו מן הקטנות.

 

סו) ובגדלות לוקח ג"כ שלו ושלה, ואח"כ ניתן לה הב"ן לבדו לפרצופה, והמ"ה הארתו לבד, שהם הארת החסדים לבד, ולא עיקרא, כי עיקרא נשאר בו. וההיפך בב"ן, כי עיקרו בה ובו הארה בלבד, אך עכ"ז כיון שתחלה לקחו, הרי יש לו שורש גדול ממנו, לכן דעתו שלם. אך הנקבה אינה לקחת ממ"ה רק הארתו לבד ועיקרה מב"ן, ולכן דעתה קלה אפילו בגדלות.

 

סז) וכל זה המ"ה וב"ן דגדלות, נקרא תוספת המסתלק, ולא נשאר כי אם ב"ן דקטנות בשניהם, וזה בזו"נ, כי באו"א לעולם נשארים בהם, כי כבר שם ב"ן שלם היה להם תחלה בעת המלכים כל י"ס, אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן עד"ז הנ"ל בזו"נ.

 

אור פנימי

 

מעינים דא"ק בסוד הסתכלות עיינין באח"פ, דהיינו בעת קטנות הנקודים, כי אז לא יצאו רק חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, והנוקבא לא יצאה רק בחינת הכתר שלה לבד, שהיא נקודת החזה, אמנם אח"כ בזמן הגדלות נקודים, הרי נתפשטו עד בי"ע, וז"ת השיגו כל אחד הג"ר שלהם, וגם הנוקבא השיגה הט"ס דכלים שלה מבי"ע, כמ"ש בחלק ז'. אלא הכונה היא על בחי' אצילות של הז"ת,

דהיינו מה שיצא למעלה מפרסא שנתקנה בנקודים, ושמה היו חסרים ג"ר לז"א וט"ת לנוקבא ומה שקבלו בעת גדלות מבי"ע, אינם כאן בחשבון.

ועל כן ג' הראשונות דז"א וט"ת דנוקבא לא נתקנו בעולם האצילות בבחי' קביעות, אלא בסוד תוספות. והטעם הוא, כי לא יצאה אפילו בזמן המלכים בבחינת אצילות של הנוקבא, כמבואר.

 

א' תשכ חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

סח) ועיקר מ''ה בזכר, והארתו בנוקבא, ולהיפך בב"ן, ויען היות חו"ב מבינה דמ"ה לבד, לכן שרשם דינים ולא רחמים עם שהם מ"ה. ואפשר, כי מ"ה בחכמת אבא ובחכמת אמא, וב"ן בבינת אבא ובבינת אמא, וכן יהיה בז"א.

 

סט) ונחזור לענין, כי ביניקה נשלמו כבראשונה, ואז לא היה לכל א' מהם רק ב' כלים, שהם אחור ואמצעי. ובבא הגדלות לקח ז"א כלי הפנימי הג', ואז הגדיל את הנוקבא מאחוריו פרצוף גמור עד כנגד החזה, שהוא חצי שיעורו כנ"ל, והרי נשלמה כמוהו, עם היותה חצי שיעורו.

 

ע) ועדיין חסר ממנה נקודת יסוד ומלכות שבה. וזה לפי שעדיין אינה שלימה כמוהו רק חציו דוגמת זמן יניקתו, וחסר ממנה כלי הג' הפנימי של אותן ב' בחי', וגם מן הדעת שלה לא היה תוספת גדלות, רק כבזמן הקטנות.

 

עא) וכשננסרה, שהוא שלקחה היא המוחין חצים לבד, שהם בינה וגבורה (כנזכר במ''א בענין שופר) אז נמשך לה שם ב"ן שלה, כנודע, כי בינה וגבורה של ז"א הם ב"ן כנ"ל, ואז נשלם יסוד ומלכות שבה, ועדיין חסרה הארת שם מ"ה, ואז ניתנו בה האחורים של החיצונים דעיבור, ונעשה פנימיות בה.

 

אור פנימי

 

סה) א"א ועתיק הזכר לקח כל המ"ה וכו'. כל זה ההמשך כבר נתבאר היטב לעיל דף תרי"ט מאות כ"ה עד אות כ"ז. ומשם תדרשנו.

 

עא) וכשננסרה שהוא שלקחה היא המוחין חציים לבד שהם בינה וגבורה. כי הבינה וגבורה הם חלקה, דהיינו בחי' הב"ן של המוחין, כמ"ש להלן.

ואז נשלם יסוד ומלכות שבה ועדיין חסרה הארת שם מ"ה. כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שכל הקומות אשר יוצאים בעולם האצילות נבחנים על שם מ"ה החדש, ורק אותם הכלים והאורות שנשארו מע"ס דנקודים, גם בחינת הכלים דפנים עם

האורות שלהם ששמשו שם למעלה מפרסא, דהיינו בעת קטנות נקודים, אשר חזרו ונתקנו באצילות בקביעות בזו"ן, כל אלו נבחנים לב"ן. ומכ"ש בחינת האחורים דע"ס דנקודים, הן של הג"ר נקודים והן של הז"ת דנקודים, נחשבים ודאי לב"ן. במלה אחת, כל מה שיצא עוד בג"ר וז"ת דנקודים הן בגדלות והן בקטנות, ובאו בתיקון בעולם אצילות כל אלו נקראו ב"ן. ורק בחינת האורות והכלים שנתחדשו באצילות ע"י יציאת הקומות על המסכים בסוד או"י ואור חוזר כנודע, הרי כל אלו הם נבחנים למ"ה החדש, ונקראו בשם מ"ה.

וזה אמרו ''וכשננסרה שהוא שלקחה היא המוחין חצים לבד שהם בינה וגבורה
 

 

חלק ט"ו              עץ חיים   בנין הנוקבא  א' תשכא

 

עב) והרי נשלמו בה ג' חלוקות: יסוד, ומלכות, ודעת שבה, שהם איברי ההולדה שאינם נעשים אלא ממ"ה. ובחזרתן פב"פ נתן בה בזווג א' שם ב"ן בבחי' הגדלות, ונשלמה. ואח"כ בזווג הב' נתן לה המ"ה, שהם החסדים לצורך נשמות.

 

עג) ונמצא כי בזמן הנסירה, היא לוקחת הגבורות מז"א והוא נשאר רק מהחסדים ולוקח הוא הפנימיות (ונראה לי, כי נר"ן נקרא פנימיות העולמות. וגם במ"א ע"ש כי ציצית קטן, קטנות שהיא עשייה

אור פנימי

 

אז נמשך לה שם ב"ן שבה וכו' ואז נשלם יסוד ומלכות שבה ועדיין חסרה הארת שם מ"ה" פירוש: כי מטרם הנסירה, כבר היו לה ב' פרצופים: עיבור יניקה, שהם חג"ת נה"י, כנ"ל, שנה"י דז"א מספיקים לה לו"ק גמורות ואז יש לה רק בחינת ה"ג דקטנות שז"א השפיע לה דרך אחורי החזה, שפירושם הוא, בחינת ה"ת בעינים, שאז אין לה רק גו"ע בכל ספירה מע"ס שלה, ואח"פ שלה הם חסרים מכל ספירה, שהם חב"ד חג"ת דכלים דכללות פרצופה, כי ג' קוים דגלגלתא הם חב"ד דכלים, וג' קוים דעינים הם חג"ת דכלים, ובחינת נה"י שהם בחינת אח"פ חסרים לה הן בכללות והן בפרטות. וכדי להשלים את הע"ס שלה בבחינת נה"י, הנה לזווג ע"ב ס"ג היא צריכה, כי בקבלתה להארת ע"ב אז הארה זו מורידה בחינת ה"ת מעינים שלה לבחינת פה, ואח"פ דכללות חוזרים למדרגתה, ואז נשלמת ברת"ס, שהם חב"ד חג"ת נה"י דכלים. כמ"ש כל זה בחלקים הקודמים.

והנה הארה זו המורידה ה"ת ומחזרת לה אח"פ, דהיינו הנה"י, היא נבחנת לבחי' ב"ן, כי לא תיקנה יותר רק בחי' החזרת הנה"י שלה, שהם אח"פ שנפלו ממנה בעת שבירת הכלים, אמנם האורות דג"ר, שהם בחינת קומה חדשה הצריכה לצאת באצילות בשבילה, הנה עדיין לא קבלה אותה, כי מטרם שיש לה הכלים בשלימות אי אפשר לה שתקבל האורות דג"ר. וע"כ מתחילה

קבלה הזווג על בחינת תשלום הכלים, המחזיר הנה"י שלה, כנ"ל, וזווג זה נבחן רק על בחינת ב"ן, כי עוד אין בו האורות.

וזה אמרו ''ואז נשלם יסוד ומלכות שבה, ועדיין חסרה הארת שם מ"ה" כי רק נשלמו בחינת הנה"י החדשים שלה, שבחינת קו האמצעי שלהם הוא יסוד ומלכות, שהם הכלים דהולדה. והשלמת הכלים נבחן לשם ב"ן, כנ"ל. אבל להארת שם מ"ה, כלומר, שתקבל גם הג"ר דאורות להכלים דחב"ד שלה, הנה ע"ז צריכים לזווג חדש הנבחן לשם מ"ה. כנ"ל.

 

עב) ובחזרתן פב"פ נתן בה בזווג א' שם ב"ן בבחינת הגדלות ונשלמה ואח"כ בזווג הב' נתן לה המ"ה שהם החסדים לצורך נשמות. כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שהזווג להשלמת כלים בלבד, נקרא בשם ב"ן. והנה הזווג הא' דשם ב"ן המובא בדיבור הסמוך, היה מבחינת אמא שלא ע"י ז"א, כמ"ש להלן. וע"כ צריכים עוד לזווג ב' על ידי ז"א, ואז נשלמים לגמרי הכלים שלה. ואח"ז נעשה הזווג הב' ע"י הז"א להמשיך לה האורות דג"ר, שנבחן לבחינת מ"ה, ולמוחין דהולדה כמ"ש לפנינו.

 

עג) כל מה שנותן הזכר לנוקבא בעת הנסירה, גם מה שניתן לה מאמא, אינם רק הגבורות והם נקראים אחורים. כי הן הגבורות שניתן לה ע"י הארת השם ב"ן

 

 

 

א' תשכב  חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

שביצירה, וציצית גדול, גדלות שביצירה. ובמ"א נתבאר כי שניהם נקראו חיצונות שביצירה, ובמ"א ע"ש (מהרח"ו ז"ל) כי כל מה שנותן הזכר לנוקבא בעת הנסירה, גם מה שנתון לה מאמא, אינם רק הגבורות, והם נקראים אחורים.

עד) ויש גבורות באחורים דזכר ויש גבורות במוחין ג"כ, ושניהם ננסרין וניתנין אליה (נראה מזה כי הפנימיות הם המוחין, שבהם ג"כ בחי' גבורות ב"ן הניתנין אליה, וכעד"ז בכלים מבחוץ. והוא נשאר במ"ה, ועיין במ"א היטב ענין הגבורות והחיבוק בימין ובשמאל והזווג, וכמה מיני חסדים וכמה מיני גבורות הם (מהרח"ו ז"ל).

 

עה) והענין, כי בחינת החיצונית והאמצעית שבנ"ה הם תרי פלגי גופא, שהם גוף א' לבד, כי שם ראש הנוקבא א' לבד, וזו"ן משתמשין בהם, וכותל א' לשניהן, אך בבואם של החסדים אז הנ"ה נפרדין זה מזה.
אור פנימי

 

על ידי אמא שלא ע"י ז"א, שהוא הזווג הא' דב"ן המשלים לאח"פ דנוקבא, כנ"ל בדיבור הסמוך, והן הזווג הב' דב"ן שהוא ג"כ ממתיק את האח"פ דנוקבא ביתר השלמה. הרי הם שניהם באים רק להשלים הכלים של האחורים שלה, שהם האח"פ, כנ"ל, וע"כ נבחנים שניהם לבחינת אחורים, וכן לבחינת ב"ן. אלא רק זווג הב' שעל ידי ז"א שנותן לה האורות עצמם הוא הנבחן לבחינת פנים, ולבחינת מ"ה, כנ"ל בדיבור הסמוך.

 

עד) ויש גבורות באחורים דזכר ויש גבורות במוחין ג"כ, ושניהם ננסרין וניתנין אליה. כי ה"ג הם, ונחלקין ג"כ, לג"ר ולו"ק, ובהיותה עם הז"א אב"א, אין לה אפילו הו"ק דגבורות, כי אז אחוריהם ביתה, והגבורות דו"ק שמחזה ולמטה הם דבוקים באח"פ דזכר ונחשבים ע"כ על בחינת הזכר, ולא על בחינתה עצמה. רק בעת הנסירה, ננסרים ממנו ב' בחי' הגבורות, הן דו"ק והן דג"ר, וניתנין אל הנוקבא. וז"ש "יש גבורות באחורים דזכר" דהיינו בחי' הו"ק

דגבורות שבנה"י של הז"א, הנקראים אחורים. "ויש גבורות במוחין גם כן" דהיינו בחינת הג"ר דגבורות ''ושניהם ננסרין וניתנין לנוקבא". כמבואר, שבעת היותה אב"א גם אלו הגבורות דו"ק אינם נחשבים על שמה.

 

עה) החיצוניות והאמצעיות שבנצח הוד הם תרי פלגי גופא שהם גוף אחד לבד כי שם ראש הנוקבא אחד וזו"ן משתמשים בהם וכותל אחד לשניהם. כלומר, ב' הפרצופים הראשונים הנקראים עיבור ויניקה, וכן הם נקראים חיצוניות ואמצעיות, שהם ו"ק חג"ת נה"י, כנ"ל, הנה נצח והוד שבהם נבחנים לגוף אחד לבד, וע"כ הם מתלבשים בראש הנוקבא, שהיא בחינה אחת. ואז נבחן, שז"א ונוקביה משתמשים בכותל אחד לשניהם.

הנה הרב כייל כאן יחד ענין הדיבוק דנו"ה לגוף אחד עם ענין הזו"ן אב"א ששניהם משתמשים בכותל אחד, ואומר לפנינו, שענין הנסירה דנוקבא מז"א, הוא ג"כ ענין אחד עם ההפרדה דנצח והוד זה
 

 

חלק ט"ו       עץ חיים   בנין הנוקבא  א' תשכג

 

עו) כי נעשה בזכר בחי' ה"ג הפנימית, כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים, ולכן נחלקים נ"ה, ולה כותל א' לבדו מן הגבורה, והם

אור פנימי

 

מזה. כי אומר בעת שנו"ה הם גוף אחד משתמשים אז זו"ן בכותל אחד, ובעת שנעשה לז"א כותל מיוחד מחסדים, ולנוקבא מן הגבורות, אז נחלקים נו"ה זה מזה. וצריכים להבין מאד מה ענין להפרדה והדיבוק דנו"ה עם הדיבוק והנסירה דז"א ונוקביה, כי כאן גניז המפתח אל הבנת הנסירה בכל הקיפה.

וכבר נתבאר לעיל, שעיקרם דע"ס הם ה' בחינות: כח"ב זו"ן, והם ה' פרצופי אצילות: א"א, ואו"א, וז"א, ונוקבא. וכל אחד מהם כלול מכולם, אלא שיש חילוק בין ג"ר ובין זו"ן כי בג' הפרצופים הראשונים בלבד, נבחנים ה' הבחינות שבהם לכח"ב זו"ן מטעם התכללות כל אחד בכולם. אבל בב' הפרצופים זו"ן, נתמעט וירד ההתכללות כח"ב שבהם לבחינת חג"ת, וע"כ ה' הבחינות שבהם נבחנות בשם חג"ת נ"ה, שחג"ת הם ג' הבחינות כח"ב, ונו"ה הם ב' בחי' ז"א ונוקבא, שז"א הוא נצח ונוקבא היא הוד. אמנם יסוד ומלכות שבהם, אינם מוסיפים בהם שום בחינה חדשה, כי אין יותר מה' בחי' בכל פרצוף איזה שהוא, וספירת היסוד היא רק בחי' התכללות של ה' בחינות שבפרצוף מצד החסדים שבו, וכן ספירת המלכות היא ג"כ רק בחינת התכללות של ה' הבחינות שבפרצוף, אלא מצד הגבורות שבפרצוף. ואינן בחינות נוספות, כמ"ש בחלק ה'.

ועם זה מובן שעיקרו של הז"א הוא בחינת נצח שבו, כי שאר ד' הבחינות שבו באים בו רק מהתכללות. וכן עיקרה של הנוקבא היא הוד שבה, כי שאר ד' הבחינות הם מהתכללותם של העליונים. גם נודע, שכל תחתון אינו מקבל מעליונו כי אם מהבחי' שכנגדה בהעליונים. ונמצא הז"א, שהוא נצח, הוא יונק מנצח דאמא ומנצח

דאבא ומנצח דא"א. וכן הנוקבא שהיא הוד, היא יונקת מהוד דז"א, ומהוד דאמא ומהוד דאבא ומהוד דא"א. דהיינו דרך הבחינה שכנגדה בכל העליונים ממנה, כמ"ש הרב לעיל (בחלק זה אות נ"ז) עש"ה.

וענין ה' הבחינות הנ"ל שבע"ס, הם היחסים מה' בחינות דאו"י, כמ"ש בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם. ולפיכך כשהמדובר הוא בבחינת פרצוף דרת"ס באו"י ואו"ח, הם מתבארים תחת התחלקותם של ע"ס. וכשרוצים להדגיש רק את בחינת האו"י שבפרצוף, שזה עיקרו של כל פרצוף, אז מחלקים אותו תחת ה' בחינות שבו. ובזה תבין כי זה היחס של הז"א לנצח, והנוקבא להוד, הוא להורות על הז"א דאו"י והנוקבא דאו"י, שנתבאר לעיל בדף ה' שהנוק' דאו"י היא רק בחינת הסיום של הקומה, שבה כח צמצום המסיים להאור העליון. ובחינת הז"א דאו"י הוא התפשטות של חסדים בהארת חכמה. ע"ש.

ונמצא, כי בקטנות ז"א, כל עוד שהוא ו"ק בלי ראש, הנה בחינתו עצמו דאו"י אינו מגולה בו כלל, כי עדיין אין בו הארת חכמה בחסדים שלו, ונתבאר שם, שזה כל ההבחן מן בינה דאו"י אל ז"א דאו"י, כי בינה דאו"י היא חסדים בלי שום הארת חכמה, ובעת שהמשיכה הבינה הארת החכמה במסדים, יצאו החסדים האלו בשם בחינה חדשה שנקראת ז"א, ע"ש. הרי שבקטנות ז"א שאין בו רק ו"ק, עוד אין בחינתו מגולה כלל, כי אז אין בו שום הפרש מחסדים שבבינה. וכיון שכן, הרי הדבר נבחן בעיקר בספירת הנצח שבו, כי הוא עיקר הז"א מיחס האו"י, ונבחן ע"כ שאין בו שום הכר אל ספירת הנצח, והיא נכללת בהוד שלו. וזה שאומר הרב שבב' הפרצופים חג"ת נה"י דז"א נמצאים הנצח

א' תשכד  חלק ט''ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

מחוברים נ"ה לבחי' ראשה, והנוקבא לעולם היא סוד אחורים של הזכר, והזכר הוא בחינת הפנים אף בהיותם אב"א, והבן זה.

 

אור פנימי

 

והוד לגוף אחד, כי הנצח אין לו הכר והוא כלול בהוד. כי בב' פרצופים אלו אין גילוי עוד להארת חכמה, ומשום זה אין גילוי לספירת נצח שלו, כמבואר.

ותבין ג"כ, שזה החסרון של ספירת הנצח, אינו דוקא בנה"י דז"א, אלא בכל פרט ופרט שבו, שאך אפשר להפרט, נבחן שם העלם זה של ספירת הנצח, שהרי המדובר הוא בבחינת נצח דאו"י אשר כל בחינותיו כלולים בו, אלא רק מקום ההבחן, הוא בעיקר בנה"י שלו. והוא משום, כי גם אחר שמשיג פרצוף הגדלות שלו, דהיינו חב"ד, הנה גם אז אין ענין גילוי החכמה ניכרת רק מחזה ולמטה בנה"י שבו, כנודע. ואז נבחן הנצח שבו לקו ימין הנושא אל הגילוי הזה דהארת חכמה, וההוד שבו נבחן לקו שמאל, דהיינו התכללות המלכות שבו המסיים על אור העליון, כי ע"כ נעשו הנה"י לבחינת ע"ס דסיום הפרצוף. והנך רואה המרחק הגדול בין הנצח שבקו ימין אל ההוד שבקו שמאל. כי הנצח הוא בחינת אור העליון שבו מגולה הארת חכמה, וההוד הוא כח הצמצום המסיים לאור העליון. ולפיכך הם נפרדים זה מזה. אמנם כל עוד שהם חסרי ג"ר, ואין מוחין בפרצוף, נמצאים הע"ס דנה"י שהם רק בחינת ע"ס דסיום בלבד, שזה הוא רק בחינת ההוד שבו, כנ"ל, וענין מעלת הנצח, שהיא בחינת הגילוי דהארת חכמה אין כלל שם, הרי, כי הנצח נעלם לגמרי והוא נכלל בהוד, כלומר שאין בכל הנה"י רק כח הסיום לבד. וע"כ הנצח וההוד הם גוף אחד ממש. כי אין במה להבדיל ביניהם.

ולפיכך כייל הרב בכמה מקומות, שבאחורים נבחנים הנו"ה לגוף אחד, אלא רק בפנים הם ב' גופות נבדלים זה מזה. כי השם האחורים מורה שאין שם הארת

חכמה, והשם פנים מורה שיש שם מוחין דהארת חכמה. ונתבאר, שכל עוד שאין הארת חכמה בפרצוף, אין בהע"ס דנה"י רק בחינת כח הסיום דע"ס, שהוא בחינת ההוד בלבד כנ"ל, ומעלת הנצח נעלם שם לגמרי, אלא גם הוא כלול בכח הסיום של ספירת ההוד, הרי שבבחי' אחורים, הם גוף אחד בלי הבדל ביניהם. אלא רק בבחינת פנים, דהיינו, שיש שם מוחין דפב"פ שהם גילוי הארת חכמה, אז הנצח הוא הנושא להגילוי הזה, וההוד הוא הנושא לכח הסיום, ונמצא שהם ב' גופות נבדלים זה מזה. כנ"ל.

וזה אמרו "בחינת החיצוניות והאמצעיות שבנצח והוד הם תרי פלגי גופא שהם גוף אחד לבד כי שם ראש הנוקבא אחת לבד" כלומר, בעת שהנוקבא מלבשת מחזה ולמטה דז"א באחורים שלו, הנה אין אז בנוקבא אלא ב' פרצופים חג"ת נה"י דז"א, דהיינו הנקרא החיצוניות והאמצעיות, ובהם אין שום גילוי להארת חכמה, כנ"ל, ונמצא ע"כ שבחינת נצח והוד דז"א נעשו בנוקבא לגוף אחד לבד, כלומר, שאין הכר במשהו למעלת הנצח, כי אין שם הארת חכמה, ונמצא ע"כ שנעשו בראש הנוקבא לבחי' אחת, מטעם הלבשתה רק לבחינת אחורים של הז"א, דהיינו לבחינת ו"ק בלי ראש, אמנם בעת הלבשתה לבחינת פנים של ז"א, ששם יש מוחין והארת חכמה המתגלה מחזה ולמטה בבחי' הנצח שבו, נמצא שם הנצח והוד לב' גופות נבדלים זה מזה, כנ"ל.

וזה אמרו ''והזו"ן משתמשים בהם וכותל אחד לשניהם" היינו הכותל דבחינת הוד, שהוא כח המסך המסיים על אור העליון, שבו נעשה הזווג דהכאה להוציא הקומה דבחי"א של המסך, הנקרא קומת ו"ק בלי ראש, שהיא בחינת ההוד הכלול בז"א, הנקרא ג"כ בשם הנוקבא שבגופו
 

 

חלק ט"ו              עץ חיים   בנין הנוקבא  א' תשכה

 

עז) גם ענין יסוד אבא שבתוך רישא דז"א, הוא דעת פנימי דז"א, ובמ"א כתבתי כי העליון מחבירו נעשה מקיף אליו, כי המוחין דו"ק דגדלות הם מקיפים למוחין פנימית דקטנות ויניקה, ועיין במ"א. בעיבור

אור פנימי

 

עצמו דז"א. והנה אז גם הנוקבא הנפרדת המלבשתו מחזה ולמטה מאחוריו, משמשת ג"כ עם בחינת ההוד ההיא הכלולה בז"א, כל עוד שלא נשלמו הנה"י דע"ס שלה. כמ"ש להלן. הרי ששניהם משתמשים בכותל אחד אב"א. וזהו נמשך כל זמן שאין הנצח מתגלה בבחינת עצמו, דהיינו בזמן היותם אב"א, שאז היא ו"ק בלי ראש, ונו"ה הם גוף אחד, ואז הזו"ן משתמשים בכותל אחד.

וזה אמרו "אך בבואם של החסדים אז הנצח והוד נפרדים זה מזה כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות, כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים ולכן נחלקים נצח הוד" דהיינו כמ"ש בזוהר, אתי חסד ופריש להון. אכן חסד הזה הוא חסד דע"ב, דהיינו החסד שעולה ונעשה לחכמה בעת הזווג כנודע, וכשהנוקבא מקבלת טפת הזווג הזו דע"ב, יורדת הה"ת מעינים שלה ומחזרת האח"פ שלה מבי"ע, שהם בחי' הנה"י החסרים לה בעת היותה בבחינת אב"א. כי נודע, שחסרון נה"י דכלים גורם חסרון ג"ר באורות, ובהיות הנוקבא בבחינת ו"ק בלי ג"ר, הוא משום שחסר לה אז הנה"י דכלים, כי עדיין אין לה אלא גבורות דקטנות שהם בחינת ה"ת בעינים הדוחים אח"פ שלה לבי"ע. ונמצא עתה שהשיגה טיפת הזווג מע"ב, המורידה ה"ת מעינים שלה היא יכולה להעלות אליה הנה"י שלה מן בי"ע, שע"י היא משגת בחינת הג"ר של הגבורות שלה, שהם בחינת הראש דגדלות שלה, ונמצאת בזה שהיא עולה ומלבשת את הז"א בקומה שוה לגמרי, אלא שעומדת עוד מאחוריו דז"א, כי טיפת הזווג הזו מגדלת רק את הכלים שלה, כי משלמת לנה"י שלה, ואז משגת בחינת ראש תוך סוף דכלים בשוה עם קומת הז"א, אבל לבחינת אורות היא

צריכה לזווג אחר דפב"פ, שאי אפשר לה לבא לזווג הזה רק בהקדם הזווג הנ"ל להשלמת נה"י דכלים. וע"כ עתה עדיין עומדת באחור דז"א, אע"פ שיש לה ראש תוך סוף דבחינת כלים.

ולפיכך נבחנים הה"ג לחיצוניות ופנימיות. דהיינו כל עוד שאין בה אלא ו"ק, נבחנים הגבורות שבה רק לחיצוניות, שהם בחינת ה"ת בעינים, שאז היא חסרה מנה"י דכלים וג"ר דאורות. ואחר הזווג דע"ב הנ"ל שהיא משגת, המוריד הה"ת מעינים ומחזיר לה הנה"י, נבחנים הגבורות שבה לה"ג פנימיות, המורים על נה"י דכלים וג"ר דאורות דב"ן, שהם הארת כלים, כנ"ל. וזכור מ"ש הרב לעיל שכל בנין פרצופה של הנוקבא היא רק מגבורות, כלומר שהע"ס שלה היא בחי' גבורות, וע"כ מכנים את בנינה בשם ה"ג, שבקטנות נקראים ה"ג חיצוניות, שפירושם חסרי ג"ר. ובגדלות בנינה נקרא ה"ג פנימיות, שפירושם בחינת הג"ר שלה. וה"ג וע"ס, היינו הך אצל הנוקבא. וה"ח וע"ס, היינו הך אצל הז"א. כי הע"ס הם ה' בחינות חג"ת נ"ה, כנ"ל. וע"כ ע"ס דז"א נקראים ה"ח וע"ס דנוקבא נקראים ה"ג.

וזה אמרו ''כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים" כאן מבאר הרב ענין נסירת הנוקבא מן האחורים דז"א, שנעשית עי"ז בנין מיוחד בפני עצמה בלי שום דביקות עם הז"א. כי בעת היותם אב"א, הגם שהז"א הוא כבר בגדלות ויש לו ראש ומוחין, כמ"ש הרב לעיל, עכ"ז כשהעליון משפיע אל התחתון הוא מודד לו כפי מדת הכלים שלו, ולא כמדת עצמו. וע"כ הגם שז"א עצמו יש לו מוחין דגדלות, מ"מ הוא מודד
 

 

א' תשכו   חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

ויניקה נתקנו ו' ראשונות דז"א מז' מלכים דמיתו, ובמוחין דגדלות נתקנו ג"ר בסוד תוספת, ולכן המוחין מסתלקין ובאין בכל פעם בסוד תוספת, כי הג"ר הם המוחין דגדלות, והבן זה היטב.

 

אור פנימי

 

להנוקבא מבחינת המסך דזמן הקטנות שלו, דהיינו מבחינת הגבורות חיצוניות הכלולים בהנוקבא שבגופו דז"א, מזמן קטנותו עצמו. כמ"ש בחלקים הקודמים. ולפיכך גם בהיותם אב"א, ונו"ה גוף אחד הם, הנה זה רק בבחינת אחורים דז"א, ששם עומדת הנוקבא, שהיא צריך להשפיע לה מבחינת ה"ג חיצוניות, שאין מדת נצח מגולה שם, אלא מדת הוד לבד, אשר ע"כ, הנו"ה שבאחורים דז"א כגוף אחד נחשבו. אמנם בפנים שלו, שהוא ערכו כלפי עצמו, הרי הוא כבר השיג המוחין דגדלות שלו, וע"כ הנו"ה שלו עצמו הם נפרדים זה מזה. אמנם אין זה נוגע כלל לבחינת הנוקבא, כי אינו מודד לה מבחינת עצמו אלא כפי מדת הכלים שלה, כנ"ל.

 

ולפיכך עתה בהגיע טפת הזווג דחסד דע"ב המורידה ה"ת מעינים שלה, המגלה הה"ג הפנימיות של הנוקבא, כנ"ל. הנה הם באים בהכרח בזכר עצמו, כלומר בנה"י שלו ששם מלבשת הנוקבא ומקבלת טפת הזווג משם, ואז נפרדו הנצח והוד דזכר המלובשים בהנוקבא, כי הנצח נעשה להנושא אל בחינת הג"ר דב"ן הנמשך מטפת החסד דע"ב, וההוד נעשה לנושא לבחינת כח המסיים העושה הזווג דהכאה. ונעשו בזה לב' גופים נבדלים זה מזה גם בבחינת קבלת הנוקבא ממנו. וזה אמרו ''כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות וכו' " דהיינו לצורך הנוקבא, כנ"ל, כי הוא עצמו נבנה רק מחסדים. גם ענין הפרדה דנו"ה הם רק ביחס של הנוקבא, כי הוא עצמו יש לו עוד נו"ה נפרדים מקודם לכן, כנ"ל.

 

וזה אמרו ''כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים ולכן נחלקים נו"ה" כי בעת שנעשה הנצח לנושא להארת חכמה, נבחן

בהארה ההיא ב' בחינות שהם: חסדים, וגבורות. כי אין כאן גילוי של אור החכמה ממש כמו באבא, כי עיקרו של הז"א הוא חסדים ולא חכמה, אלא רק ענין של הארת חכמה בחסדים, הנקרא חסדים מגולים. ונודע שבחינת החכמה נבחנת לפעמים לבחינת גבורה כלפי אור החסד. והוא מטעם שהצמצום לא היה מעולם על אור החסד זולת על אור החכמה בלבד, כמ"ש לעיל בחלקים הקודמים. ולפיכך יש כאן בגילוי הנצח בחינת גבורה ג"כ, כי ההארת חכמה שבחסדים הם כגבורות כלפי חסדים עצמם שאין בהם שום כח של דין וצמצום. ושיעור הזה דהארת חכמה שבחסדים דנצח, נבחן לה"ג פנימיות, שאותם לקחה הנוקבא, ונשלמה בפרצוף שלם מרת"ס, כנ"ל. אמנם בחי' החסדים עצמם דנצח, שקבלו הארת החכמה, הם באו ברשות הז"א, כי החסדים שייכים לז"א. כנ"ל. ומטעם הזה אין מכנים לגילוי הארת חכמה אלא רק בשם חסדים מגולים לבד, כי הז"א אינו לוקח רק בחי' החסדים שנעשו לנושא להארת חכמה, והארת חכמה עצמה הם ה"ג הפנימיות שנותן להנוקבא. וזכור זה.

ועם זה נפרדה הנוקבא לפרצוף נבדל לגמרי מן הז"א, כי הז"א הוא עתה רק בנין של חסדים מגולים לבד, והנוקבא היא בנין של ה"ג פנימיות שהם בחינת הארת חכמה שלקחה מהז"א. וזה אמרו ''כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים" דהיינו שבנין גופו שהוא בחינת הכותל שלו, נעשה לו לבדו מן החסדים, ובנין גופה שהוא הכותל שלה נעשה לה לבדה מן ה"ג הפנימיות. וזה אמרו ''ולכן נחלקים נו"ה" כי הנצח הוא עתה בחינת הנושא לחסדים מגולים, וההוד הוא הנושא לכח הסיום

 

 

 

חלק ט"ו              עץ חיים   בנין הנוקבא  א' תשכז

 

עח) אך נוקבא לא בא לה תחלה, רק נקודת הכתר שבה, וכל התיקונים הם באים בה, ואח"כ שאר הט' כולם באים בתוספת בפעם א', בלי צורך עיבור ויניקה ומוחין כז"א, אלא נעשה הכל בפעם א'. וגם תבין, כי שם ב"ן שמשם שורש קין, בהיותו שם בדעת ז"א, נותן טפה בסוד זווג ממש, והם גבורות זכרים, והיוצאין לתיקון פרצוף נוקבא, הם נקבות כנ"ל.

 

אור פנימי

 

והמסך, כנ"ל. וע"כ הם עתה ב' גופין נבדלים.

וזה אמרו ''ולה כותל א' לבדו מן הגבורה והם נ"ה מחוברים לבחינת ראשה" כלומר, לא כמתחילה בעת היותם אב"א, שלא היה שם אלא כותל א' מן הגבורה, שהוא כותל ההוד, דהיינו בחינת ה"ג חיצוניות דבחינת ה"ת בעינים, "שהם נו"ה מחוברים לבחינת ראשה" כלומר, שנו"ה נתדבקו אז לגוף אחד לבחינת ראשה של הנוקבא אלא שנחלקו עתה לב' בחינות נבדלות. ומורה בזה שהגם שבבחינת הז"א עצמו לא היו הנו"ה מחוברים, כי כבר היה לו מוחין דגדלות. מ"מ לבחינת ראשה של הנוקבא היו מחוברים, כי מדד לה לפי הכלים שלה. כנ"ל. בדף אלף תשכ"ה ד"ה וזה אמרו כי. ע"ש.

 

עח) נוקבא לא בא לה תחלה רק נקודת הכתר שבה, וכל התיקונים הם באים בה, ואח"כ שאר הט' כולם באים בתוספת בפעם אחת. לכאורה הדברים תמוהים, שהוא נגד כל המקומות שחושב עי"מ גם בנוקבא כנודע בענין ז' הזמנים לעיל (דף תשס"א אות מ"ג) ובכ"מ. כן צריכים להבין מה הם התיקונים הבאים בה. שאומר, שלא בא רק נקודת הכתר וכל התיקונים וכו'. ובעיקר צריכים להבין מה גרם אל הנוקבא לצאת מכלל כל הפרצופים, שלא תהיה לה עיבור כמותם, אלא הט"ס דנה"י וחג"ת באים לה בפעם אחת, שהיא בחינת אב"א עם הז"א למטה מהחזה.

וכדי להבין הדברים, צריכים לדעת היטב מקורה של הנוקבא הנפרדת דז"א שלא מצאנו זאת בשאר הפרצופים, ובפרצופי א"ק לא מצאנו בחינת נוקבא נפרדת גם לז"א שבהם. והנה הרב מראה תמיד את השורש של הנוקבא דז"א, במלך הז' דנקודים, דהיינו על עטרת יסוד דז"א דנקודים, כי הז"ת בכללם הם בחינת ז"א, שיש לו חג"ת נה"י, ועטרת יסוד היא המלכות שלהם כמ"ש בחלק ו'. אמנם מלכות זו היא בחינת נוקבא שבגופו דז"א, כי היא המלכות הכלולה ביסוד דז"א, אשר ע"כ היא נקראת עטרת יסוד, וא"כ יתכן רק שתהיה שורש לנוקבא שבגופו דז"א דאצילות, ולא לנוקבא נפרדת בבנין פרצוף בפני עצמה.

אמנם האמת הוא כי מקורה של נוקבא נפרדת, מתחיל אחר צמצום ב' דא"ק, כי מקודם לכן, דהיינו מבחינת צמצום ראשון דא"ק, לא היתה המלכות רק בחינת או"ח בלבד, ולא היתה משמשת בפרצוף אלא בבחי' המסך שבה המעלה או"ח ומסיים להפרצוף, אבל לא היה בה שום בנין בפני עצמה, כי אין בנין פרצוף אלא מבחינת או"י. אלא אחר צמצום ב', שה"ת עלתה בעינים דא"ק, ואח"פ דכל מדרגה יצאה ממנה וירדה למדרגה תחתונה, שע"כ נסתיים הז"א דנקודים על נקודת החזה שבו, וכל הנה"י שלו ירדו למתחת הפרסא דאצילות ונעשו לבי"ע, הנה אלו הנה"י שנפרדו מאצילות ויצאו לבי"ע הם בחינת או"י, שהרי בפרצוף א"ק עצמו הם עוד

 

א' תשכח  חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

*      עט) דע, כי תחלה בעיבור לא היה בז"א רק בחי' נפש לבד שבו, והוא המלכות שבו וששה קצוותיו. וכשנולד בא לו הרוח, ונשלם לו"ק בימי היניקה, ואמנם, הנוקבא קודם זמן העיבור, לא היה בה רק נקודת נפש שבנפש מלכות שבמלכות שבה, ושיעורה עטרה שביסוד ז"א, שהוא מנפש שבו.

 

אור פנימי

 

בחינת אצילות, כי מלכות המסיימת להפרצוף א"ק עומדת בנקודה דעוה"ז בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים, כנודע. ונמצאים ג' ספירות נה"י הקודמים לנקודה דעוה"ז שהם למעלה ממלכות והם בחינת או"י כי כל שלמעלה ממלכות הוא או"י. ונמצא, שעתה אחר צמצום ב', שמלכות המסיימת לז"א דנקודים, עלתה למקום נקודת החזה, הנה הרויחה בזה ג' הספירות דאו"י שנעשו לבי"ע, כי נפרדו מז"א ובאו לרשותה של הנוקבא שהרי הם כבר נמצאים תחת נקודת הסיום שלה על הז"א, ואין עתה לז"א חלק בהם. והבן זה. ועם זה תבין מ"ש הרב בכמה מקומות שכל ג' עולמות בי"ע הם התפשטות הנוקבא דז"א. כי היא ירשה אותם מן הז"א, בעת צמצום ב', כי הם באמת שייכים לז"א, אלא שנפרדו ממנו מחמת עלית מלכות המסיימת למקום נקודת החזה שלו, וע"כ נפלו לרשות הנוקבא.

אמנם מטרם ביאת הגדלות נקודים, גם הנוקבא לא היתה יכולה להנות מהם כלום, ומכ"ש שיתחברו לבנין פרצופה, שהרי עתה נעשה סיום הקו דא"ס במקום החזה דז"א, שהיא הנקרא פרסא שמתחת האצילות, והנה הפרסא הזו מבדלת בין הנוקבא לבין הנה"י שנעשו לבי"ע לבר מאצילות, ונמצאת הנוקבא דז"א שהיא נקודת החזה הנמצאת דבוקה בז"א למעלה מפרסא בבחינת אצילות, שאין לה שום חיבור וקשר עמהם כלל.

אכן בעת גדלות הנקודים, אחר שירד

הארת הע"ב ס"ג והורידה הה"ת למקומה הקודם, אל הפה, וכל בחי' אח"פ שנפלו מן המדרגות חזרו למדרגתם כבתחלה, ונתפשטו הז"ת דז"א דנקודים עד לנקודה דעוה"ז כמו פרצוף א"ק, ונה"י דבי"ע נתחברו שוב אל הז"א כמו בצמצום א', כנודע. הנה אז נבחנים אלו הנה"י לב' בחינות: לבחינת נה"י דז"א, ולבחינת ט' תחתונות דנוקבא. והוא מטעם, שכבר באו לרשות הנוקבא בעת הקטנות נקודים, כנ"ל, ע"כ היא ירשה אותם גם בעת גדלות נקודים, דהיינו בעת שחזרו לבחינת אצילות, כי אין העדר ברוחני. ונמצא שעתה בזמן הגדלות דנקודים, נבנתה הנוקבא ונעשה לפרצוף נבדל בפני עצמה, דהיינו ע"י הבי"ע שנתחברו ונעשו לט"ס תחתונות שלה. ומכאן נעשה שורש לבנין נוקבא נפרדת דז"א, בבנין גמור בפני עצמה ע"י ג' הספירות דאו"י נה"י דז"א, שנעשו לבי"ע ואח"כ נתחברו לאצילות.

אמנם גדלות זו דנקודים לא נתקיים שם, כי הפרסא חזרה לתקפה והכלים דנה"י דז"א שוב נעשו לבי"ע וגם הכלים דפנים נשברו מחמתם, לפי שנתחברו עמהם, כמ"ש בחלק ז'. כי כל ז"ת דנקודים נשברו עמהם, שמהם נבררים והולכים פרצופי זו"ן דאצילות עד גמר התיקון. כנודע.

והנה נתבאר, שמקורה של הנוקבא הנפרדת מתחלת מעת הגדלות דנקודים, אחר שנתפשטו הז"ת לבי"ע. אבל בעת הקטנות עדיין לא היתה לנוקבא דז"א שום בנין בפני עצמה, אלא שהיתה משמשת לבחינת נוקבא

* ע"ח ח"ב דרוש מ' שער פנימיות וחצוניות דרוש ז'.
חלק ט"ו                 עץ חיים   בנין הנוקבא  א' תשכט

 

פ) ואח''כ בעיבור נתוסף בה ו"ק הנפש, ונקרא רוח שבנפש, ואז גדלה כמדת היסוד עצמו דז"א, שהוא רוח שבו, אך אינן ו"ק שלמים כמוהו. אח"כ ביניקה גדלה היא הנשמה שבנפש וניכר ג' כלים שבה, שהם כלי נפש כלי רוח כלי נשמה, כנודע, שאין עוד כלים רק ג' כלים אלו. אך הם בחי' נפש בלבד, באופן שנשלם בה בחי' י' מלכיות שבה הנקרא נפש גמורה, וכולם אינם רק מדה אחת כמדת ת"ת דז"א, ואז היה הז"א ו"ק גמורים, והיא קצה א' גמורה.

 

פא) אח"כ גדל ז"א י"ס גמורים, ובא לו נשמה, ואז היא נגדלת בבחי' רוח בפעם א', כי אותו המדה של י' מלכיות הנ"ל נעשו י"ס, כנודע מא"ב דאטב"ח.

 

אור פנימי

 

שבגופו דז"א, במקום נקודת החזה מיחס הכלים, ששם נקודת היסוד מיחס האורות. אבל לא היה לה שום בנין בפ"ע.

גם נתבאר שנוקבא דגופו דז"א ונוקבא הנפרדת שלו, הם שורש אחד, אלא בעת קטנות ז"א דנקודים, היא אצלו רק בחינת נוקבא שבגופו, שהיא עטרת היסוד דאורות ונקודת החזה דכלים, דהיינו הנוקבא המסיימת לפרצוף הז"א, והמשמשת לו להעלאת או"ח. ובעת גדלות הז"א דנקודים, בעת שנה"י דבי"ע נתחברו לפרצופו בבחי' אצילות, אז אותה הנוקבא שבגופו קנתה עתה ט"ת מן הנה"י אלו, משום שכבר היו ברשותה מעת הקטנות.

ולפיכך, אין הנוקבא הנפרדת צריכה לעיבור, כי היא מתתקנת בעיבור יניקה של הז"א עצמו, כי כל עוד שאין ז"א דאצילות משיג בחינת הגדלות שלו, ע"י נה"י חדשים העולים לו מבירורי הכלים דבי"ע, אין עוד שום התחלה אל הנוקבא הנפרדת, כי אז היא נחשבת לנוקבא שבגופו דז"א, כנ"ל בז"א דנקודים, וכיון שהיא עוד בחינת הנוקבא שבגופו הרי היא מתתקנת עם גופו דז"א עצמו, כמ"ש הרב כאן באות ע"ט ופ', אלא אחר שז"א משיג הגדלות שלו דנשמה, וקונה נה"י דכלים וג"ר דאורות, אז מתחלת הנוקבא שבגופו

להתפשט לבנין בפני עצמו ע"י קבלתה מנה"י החדשים דז"א שנבררו מבי"ע, ע"ד שנתפשטה מנה"י דגדלות דז"א בזמן הנקודים, ואז היא מקבלת ב' הפרצופים נה"י וחג"ת בפעם אחת, דהיינו לפי שיעורם של הבירורים, דנה"י דז"א שעלו מבי"ע. באופן שכל התיקונים שנעשו בעיבור ויניקה דז"א עצמו, נתקנה עמו גם הנוקבא הנפרדת, אלא שהיא אינה עולה עוד שם בשם, כי היא עדיין בחינת נוקבא שבגופו, כנ"ל. אמנם בעת גדלות הז"א שנעשית לנוקבא נפרדת מתגלים בה אלו התיקונים שקבלה מקטנות דז"א בהיותה עוד נכללת בנוקבא שבגופו דז"א. וע"כ מקבלת כל הט"ס דנפש רוח שלה בפעם אחת כמ"ש הרב.

וזה אמרו "אך נוקבא לא בא לה תחילה רק נקודת הכתר שבה וכל התקונים הם באים בה" דהיינו כל התיקונים שנתקן הז"א בעת עיבור יניקה שלו, הם באים בהנוקבא הנפרדת מאליהם, כי אז היתה משמשת בו לנוקבא שבגופו ונתקנה עמו יחד. כנ"ל. וזה אמרו "ואח"כ שאר הט' כולם באים לה בתוספת בפעם אחת בלי צורך עיבור יניקה מוחין כז"א" כי כל התיקונים שקבלה בהיותה נכללת בנוקבא שבגופו, בעת עיבור ויניקה דז"א, הוא מקבלתם בעת ביאת

א' תשל     חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות     בנין הנוקבא

 

פב) והרי עתה הם אב"א, אך עדיין אין בה רק נפש ורוח, כי הרי היא עדיין מן החזה ולמטה ששם היא בחינת הרוח. כי עד החזה עומדת היסוד דבינה הנקרא נשמה, כנודע. גם כי הרי אינה לוקחת מהבינה עצמה, אלא מן הז"א עצמו הנקרא רוח, וגם שהוא למטה מהחזה כנ"ל, שאין שם בז"א עצמו רק רוח, ולכן לא הגיע אליה רק רוח שלה, כי הנשמה שלה ניתנה למלכות של ז"א עצמו כנ''ל.

 

פג) ואח''כ יצאו המוחין וניתנו אליה עצמה, ואז נגדלה היא כל האחור כי כבר יש בה נשמה כמוהו. ודע והבן מאד, כי אז כל בחי'

אור פנימי

 

המוחין דז"א, כלומר, בעת שהתחילה להבנות לבנין בפ"ע. אמנם עדיין אין בה אלא ו"ק שהם נה"י וחג"ת, כי אינה יכולה לקבל מהמוחין דז"א כל עוד שלא המשיכה את אח"פ שלה עצמה, כי תחלה עולים גו"ע שלה הדבוקים בנה"י דז"א החדשים, והם הט"ס דרוח נפש שלה שבאים לה בפעם אחת. אמנם אח"פ שלה אינם עולים אלא ע"י זווג שני הנקרא עיבור ב', כנוהג בכל הפרצופים כמ"ש הרב לעיל, שזה בא לה בב' זווגים כמ"ש להלן.

 

פג) ואח"כ יצאו המוחין וניתנו אליה עצמה ואז נגדלה היא כל האחור וכו' שהוא ב"ן שלו הוא דוגמת בינה עליונה והיא דוגמת תבונה וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה. דברים אלו הם הקדמה בעלת ערך רב בהבנת הנסירה ובנין הנוקבא בכללה. ויש ע"כ להבינם היטב. כי הנה הרב משוה את בנין קטנות וגדלות של הנוקבא אל החיבור של אמא עלאה  עם התבונה. וצריכים להבין היטב ההשואה הזו.

ותחילה צריכים להבין ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים שהרי שניהם הם קומה אחת של ס"ג כמ"ש הרב לעיל (דף תרס"ו אות ע"א) דהיינו קומת בינה, ולמה נתחלקו לב' פרצופים, אשר הג"ר דקומת בינה לקחו או"א עלאין, וו"ק דקומה זו לקחו ישסו"ת. וכבר ביאר הרב את זה,

שהוא מכח התחלקותם בענין חסדים מכוסים וחסדים מגולים, כי שניהם מלבישים לחג"ת דא"א, וכיון שמחזה ולמעלה דא"א ששם מלובש יסוד דעתיק, הוא מקום של חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה דא"א הוא מקום של חסדים מגולים, כי כבר נסתיים יסוד דעתיק. לפיכך נתחלקו גם או"א, אשר או"א עלאין מלבישים עד החזה והם בחינת חסדים מכוסים, וישסו"ת מלבישים למטה מחזה וע"כ הם חסדים מגולים. כמ"ש בע"ח שי"א פרק א' ע"ש.

וביאור הדברים בקיצור. הוא כי באמת כבר יצאה הבינה לחוץ מראש דא"א, כי המסך דפה דראש דא"א הוא למעלה ממנה, וא"כ או"א, שהם קומת בינה, היו  צריכים להיות חסרי ראש, דהיינו בחינת ו"ק בלבד. אלא כיון שבינה בשורשה היא בחינת אור של חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, ע"כ אין שום צמצום שולט עליה, כי אין צמצום על אור דחסדים, כנודע. ולפיכך אין המסך דפה דראש דא"א שולט עליה כלל והיא נחשבת כמו שעוד היתה למעלה ממסך דראש דא"א, וע"כ נחשבים או"א לבחי' ג"ר גמורים, הרי שכל בחי' ג"ר של הבינה היא מחמת שדרכה היא בחסדים מכוסים, שפירושם, הדוחים חכמה בסוד כי חפץ חסד הוא. אמנם זה נוהג רק בג"ר דקומת בינה, דהיינו בכח"ב שבה, אבל בז"ת שלה, שהם ההתכללות מזו"ן, שכל עיקרם הם רק

 

חלק ט"ו                 עץ חיים   בנין הנוקבא  א' תשלא

 

מלכות דז''א עצמו שהוא ב"ן שלו כנזכר במ"א, הוא דוגמת בינה עליונה, והיא דוגמת תבונה, וכל אחוריים שלו ננסרין וניתנין אליה, ועי"ז נשלמה. כי היא דוגמת התבונה הנעשית פרצוף גמור בהתחברה עם הבינה.

 

פד) והנה הכלים הם ננסרין ונדבקין בה, כיון שהנשמה נכנסת בה שהיא נשמת הכלים הננסרים, שהוא ב"ן דז"א, אורות וכלים, והבן זה מאד. והנה עד עתה יש בז"א ובנוקבא מוחין דנשמה, ואז נקרא כבר גדול, כי בעוד שיש בו רוח נקרא זעיר, ובלוקחו נשמה שבו נקרא גדול, שהוא בן י"ג שנים ולמעלה. אך עדיין אינו אדם ראוי לחופה עד י"ח שנה, ואז נכנסת בו נשמה לנשמה שהם מוחין דאבא. כי אין זווג ראוי להוליד, אלא מן המוח שהוא חכמה הנקרא חיה, כנ"ל.

 

אור פנימי

 

חסדים בהארת חכמה, וכבר אינם בסוד כי חפץ חסד הוא, א"כ המסך דמלכות של ראש דא"א רוכב עליהם, כי לא יוכלו לקבל הארת חכמה בהיותם לבר מראש דא"א, ואין להם הספקה מחסדים המכוסים שבג"ר דבינה, כי לחסדים מגולים הם צריכים, וע"כ הם ו"ק בלי ראש. הרי, איך קומה אחת של הבינה נתחלקה לב' בחינות רחוקות זו מזו, אשר הג"ר שבהם נחשבים כמו שהם עוד בראש דא"א, ואינם מרגישים שום כח צמצום ע"י המסך דפה שלו, אבל ז"ת דקומה זו נתצמצמו ונעשו לבחינת ו"ק בלי ראש. וע"כ הג"ר של הקומה נבדלו לעצמם, ונקראים או"א עלאין שיש להם ראש. וז"ת של הקומה יצאו לעצמם בפרצוף נבדל ונקראו ישסו"ת והם ו"ק בלי ראש. וכבר הארכנו בזה בחלקים הקודמים.

והנה כל זה נוהג רק בשעה שיש לאו"א עלאין רק קומת ס"ג, שהיא קומת בינה ונשמה, שהיא יצאה לחוץ לבר מראש דא"א. אמנם בעת שאו"א משיגים לקומת ע"ב דהיינו בעת שעולים לג"ר דא"א, כמ"ש בחלק הקודם. הנה נתבטל הסבה הנ"ל המחלקת את או"א וישסו"ת לב' פרצופים, כי עתה עלו ונעשו לקומת חכמה כמו א"א, ששם אין הפרש כלל בין ג"ר לז"ת, ושניהם

מקבלים חכמה, וע"כ שוב נתחברו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שהרי שניהם רק קומה אחת ואין להם עתה שום סבה שיתחלקו.

ולפי"ז תבין, שבעת שהנוקבא מלבשת לז"א אב"א מחזה ולמטה, שהיא אז בחינת ו"ק בלי ראש, נמצאים זו"ן שהם שוין לגמרי לאו"א וישסו"ת בעת שהם מחולקים לב' פרצופים. כי נודע שאין הנוקבא מתחלת להבנות רק אחר שז"א משיג קומת נשמה, כנ"ל באות פ"א. שאחר שז"א משיג קומת ס"ג שהיא נשמה מתחלת הנוקבא להגלות ולהלבישו אב"א מחזה ולמטה. ע"ש. ונמצא על כן, שז"א מתחלק עתה לב' פרצופים על החזה שלו. כי נודע, שיש לז"א גם נוקבא שבגופו עצמו, ונמצא שמחזה ולמעלה דומה הז"א עם הנוקבא שבגופו, לבחינת או"א עלאין, והוא בחינת ג"ר דבינה כמותם, כי יש לו קומת ס"ג כמוהם. ומחזה ולמטה נבדל לפרצוף מיוחד עם הנוקבא הנפרדת המלבשתו שם, שהם דומים לגמרי לישסו"ת, דהיינו שהם פרצוף ו"ק בלי ראש. והנך רואה שבשעה שז"א הוא בקומת ס"ג ונשמה, והנוקבא מלבשת אותו מחזה ולמטה, יש כאן השואה גמורה לאו"א וישסו"ת בעת שנפרדים לב' פרצופים. שגם הז"א ונוקביה

 

 

א' תשלב  חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

*      פה) ועתה נבאר בנין נוקבא דז"א, כי הנה בהגיע עת אצילות ת"ת ז"א כנ"ל, אז תיכף נקיב נקב באחורי חזה שלו, ושם נאצלה ראש הנוקבא, כנזכר באד"ר. והענין הוא, כי ז"א כלול מי"ס בהתחברו עם המלכות, אמנם עדיין עתה בעת הזו שהוא בתחילת אצילותה, אין בהמלכות הזו רק חלק עשירי שבה בלבד, ואינה נקראת רק בחי' נקודה קטנה כנודע. ואח"כ התחיל המאציל לתקנה ולהגדילה ולעשותה פרצוף גמור כלול מי"ס, ע"י ט' נקודות שהוסיף בה כנזכר.

 

פו) וזה ענין תיקונה והגדלתה. כי בתחילה מבחי' האחורים דנה"י דז"א נעשה בה ג' מוחין חב"ד, אבל נודע כי כל שיעור קומתה הוא שיעור אורך שמן החזה שלו ולמטה, והוא, כי הירכין שלו נחלקים לפרקין כנודע, באופן שמן הת"ת שלו דמן החזה ולמטה נעשה הכתר שבה, ומן אחורי נה"י שבו, נעשו כל ט"ס שבה, מחכמה עד מלכות שבה, כנודע אצלינו.

 

אור פנימי

 

מתחלקים כמותם, שמחזה ולמעלה, נבחנים לזו"ן הגדולים, כי יש להם ראש ונשמה. ומחזה ולמטה נפרדו ונעשו לזו"ן הקטנים, דהיינו ו"ק בלי ראש. כמבואר.

ועם זה יובן לך היטב הטעם, למה לא יצאה הנוקבא הנפרדת בקומת נשמה כמו הז"א. שהרי הרב אומר כאן באות ע"ח, אשר הנוקבא אינה צריכה לעי"מ כמו ז"א, אלא הכל נעשה בה בפעם אחת וא"כ, למה יצאה בתחילה בו"ק בלי ראש, אלא בנה"י וחג"ת בלבד, ולמה לא קבלה גם בחינת נשמה וראש מהחזה. ובמתבאר הוא מובן בפשיטות. כי בעת שכל בחינת ראש של הז"א היא רק מקומת ס"ג, שהיא קומת בינה, שכל בחינת ג"ר שבה הוא מכח שהיא מתוקנת בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא. ונתבאר, שאין זה נוהג בז"ת דקומת ס"ג, שהם צריכים אל הארת חכמה, וע"כ הם סובלים מן מסך דפה דראש דא"א, ונעשים ו"ק בלי ראש. ע"כ רק מחזה

ולמעלה דז"א, כלומר, בחינת הג"ר של הז"א, שהוא עתה ג"ר דקומת ס"ג, יכולים לקבל בחינת ראש ונשמה מג"ר דבינה, כמו שמקבלים או"א עלאין, אבל הנוקבא הנפרדת שהיא בחינת נה"י דז"א, ומשם כל יניקתה ושורשה, כנ"ל דף א' תשכ"ז ד"ה אמנם, ע"ש. הרי היא צריכה אל הארת חכמה כמו הז"ת של הז"א שמחזה ולמטה, ואין לה הספקה מהחסדים המכוסים שבג"ר דז"א שמחזה ולמעלה, וע"כ אינה יכולה להנות מג"ר דנשמה של ז"א, והיא דומה לישסו"ת שאע"פ שהם מקומה אחת עם או"א עלאין מ"מ הם ו"ק בלי ראש, משום שצריכים לחסדים מגולים. הרי, שאע"פ שאין הנוקבא צריכה לעי"מ והיא מקבלת כל קומתה מז"א בבת אחת, מ"מ אינה יכולה לקבל מג"ר ונשמה שבו, משום שהם חסדים מכוסים, ואינם מספיקים לה אלא לבחינת ו"ק בלי ראש, שהם נה"י וחג"ת בלבד.

 

* שער הכונות ח"א ענין דרושי הלילה אמצע דרוש ו'.

 

 

 

חלק ט"ו                 שער הכונות               בנין הנוקבא  א' תשלג

 

פז) וכבר נתבאר, כי לסיבה זו נקראת הנקבה בשם אות דלת, כי שיעור קומתה אינו רק כנגד ד' ספירות אלו בלבד. אבל אין זה רק בהיותה אחור באחור. ואחר שחוזרת פב"פ, נקראת ה"א, ע"ד מ"ש בסבא דמשפטים בסוד יהודה, דאתקריאת דלת ואתקריאת ה"א, דא מסכנו ודא עתירו.

 

פח) והענין הוא, כי בהיותה אחור באחור כנגד ד"ס אלו נקראת דלת, דלה ועניה היושבת באחור. ובחזרת פב"פ, אז נקראת ה"א בסוד העושר, כי כבר זכתה לחזור אפין באפין. והבן כלל זה, של דלת ושל ה"א, היטב.

 

פט) והנה נמצא, כי בהיותה באחור היא טפילה אליו וצריכה אליו שיאיר בה והוא פותח עיניו להשגיח ולהביט בה, אבל אינו מביט אלא במקום החזה שבו, ומשם נוקב אור עיניו ויוצא לאחור ומאיר בה, כפי מה שהיה באצילות עצמו, ובהיות הוא מביט בה, גם א"א מביט ומשגיח ומסתכל בז"א, כנזכר באד"ר.

 

אור פנימי

 

והנה נתבאר היטב, שאין הנוקבא הנפרדת יכולה להבנות בבחינת ג"ר, מקומת גדלות דנשמה של הז"א, להיותם בחינת חסדים מכוסים, שאינם מספיקים לה אלא לו"ק בלי ראש. ונמצאים עתה במצב הזו"ן ב' בחינות: שמחזה ולמעלה נבחן לזו"ן הגדולים, שיש להם ראש. ומחזה ולמטה נבחן לזו"ן הקטנים, שהם חסרי ראש. והם בהשואה לאו"א וישסו"ת. ולפיכך, בכדי שתהיה אל הנוקבא בחינת ג"ר, צריך זו"ן לעלות למ"ן לאו"א עלאין, ואו"א עלאין לג"ר דא"א, וכן למעלה, כמ"ש בחלק הקודם, ואז נמשך טיפת הזווג דע"ב ס"ג העליונים ממוחין דחיה, דהיינו קומת חכמה, ובאה לנוקבא דז"א, ואז נתבטל ההתחלקות דג"ר וז"ת דז"א, כי שניהם יכולים לקבל עתה הארת חכמה, כנ"ל באו"א וישסו"ת שחוזרים לפרצוף אחד בהשגתם לקומת חכמה. ונמצא עתה שזו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים נעשים לפרצוף אחד, והנוקבא מקבלת בחינת ראש בשוה עם הז"א, כי

מקומת חכמה היא יכולה לקבל כמו הג"ר דז"א. והבן היטב.

וסדר התחברותם דזו"ן הגדולים עם הקטנים, הוא דומה ג"כ לסדר התחברות או"א וישסו"ת, בעת השגתם לקומת ע"ב. שביאר הרב, שאבא ויש"ס נעשים לפרצוף אחד לבחינת אבא, ואמא ותבונה נעשים לפרצוף אחד בבחינת אמא, ושניהם מזדווגים פב"פ בקומה שוה. כנודע. כן כאן ז"א הגדול שמחזה ולמעלה, מתחבר עם ז"א הקטן שמחזה ולמטה, ונעשים לפרצוף אחד בקומת חיה. וכן הנוקבא הנפרדת שמחזה ולמטה דז"א מתחברת עם הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א שמחזה ולמעלה ונעשים שניהם לפרצוף אחד בקומה שוה עם הז"א דחיה, ומזדווגים עתה שניהם פב"פ.

אמנם אלו המוחין דחיה הבאים אל הנוקבא, אינם באים תכף בבחי' פב"פ ע"ד הנ"ל. כי יש כאן ג' זווגים מיוחדים במוחין אלו: א' הוא להשלמת כלים דראש תוך

 

א' תשלד  חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

צ) ואחר שנתקנה באחור, כשבא ערב שבת, עלה ברצון המאציל העליון להחזירה פב"פ, ויהיה זווגם שלם, כי בהיותם אחור באחור אז זווגם ג"כ הוא אחור באחור, ועוד כי בהיותה באחור, צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו, לפי שהנה היא אז מקבלת הארה ע"י בעלה ולכן רצה להחזירו בפנים שיהיו שניהם שוים, ואז מה עשה, הפיל ה' אלהים תרדמה על האדם שהוא ז"א ולא אשתאר ביה רק קיסטא דחיותא.

 

צא) וביאור מילת קיסטא דחיותא, הנזכר בזוהר בכמה מקומות, ר"ל, מדת החיים. פי': שעתה חזר ז"א להיות כבראשונה כמדתו, שלא היה בעת אצילותו רק ו"ק בלבד כנ"ל, ובהיותו חוזר אל מדתו הראשונה, אין בו כח להאיר בנוקבא ולהשפיע בה, לפי שאז אין בז"א רק ו"ק בלבד. ונוקבא אין בה בחי' מוחין ושום אבר מן גופא, רק חלק עשירי מעשרה חלקים שיש לה בגדלותה כנ''ל.

 

צב) והנה כשאין בו רק ו"ק, אין בו בחי' חיות רק אותו חלק העשירי מן החיות שהיה לו שהוא מגיע לנוקבא, ןאז נחלק אותו החיות שאינו רק חלק העשירי בלבד, ונחלק בו"ק ובמלכות שבו, וזהו ביאור קיסטא דחיותא, כי הוא מדת חיי ז"א בהיותו בבחי' אצילות בן ו"ק בלבד. ובשער הפסוקים פרשת וישב בפסוק ויוסף הורד מצרימה נתבאר ענין השינה והחלום והפתרון מה עניינם באר היטב.

 

אור פנימי

 

סוף הראוים למוחין אלו, הבא אל הנוקבא ע"י אמא עצמה, שלא ע"י ז"א, מטעם שיתבאר להלן. וב' הוא ג"כ להשלמתם של הכלים, החוזר ונשנה ע"י נתינת הז"א עצמו אל הנוקבא, וע"י ב' זווגים אלו, היא משגת חב"ד חג"ת נה"י דכלים בקומה שוה עם הז"א, הראוים לקבל האורות דחיה. ונבחנת שעדיין עומדת אב"א עם הז"א, משום שאין ענין פב"פ בא אלא ע"י קבלת האורות עצמם דחיה. וכיון שלא קבלה עתה רק השלמת הכלים ע"י מוחין אלו, וכל האורות דהשלמת כלים הם נבחנים לאורות דאחורים. כי הכלים נקראים בשם אחורים. כנודע. וע"כ נמצא עתה ז"א ונוקבא אחר ב' הזווגים הנ"ל, שהם עומדים אב"א בקומה שוה לגמרי ואח"ז עולים למ"ן ומקבלים

האורות דחיה עצמם, וחוזרים פב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו ''ואח"כ יוצאין המוחין וניתנין אליה עצמה ואז נגדלת היא כל האחור כי כבר יש בה נשמה כמוהו" דהיינו ע"י ב' זווגים הנ"ל הראשונים היא מקבלת המוחין דהשלמת הכלים, ואז נעשים הזו"ן הגדולים עם הזו"ן הקטנים לפרצוף אחד, משום שהם ממוחין דחיה, שאין חילוק בהם בין הג"ר והז"ת, ונמצאת הנוקבא הנפרדת מתחברת עם הנוקבא הגדולה ונעשים לפרצוף אחד, וע"כ היא עתה בקומה שוה עם הז"א. אלא כיון שהם באים רק להשלמת כלים, שהם אורות דאחורים כנ"ל, ע"כ עדיין היא עומדת באחור. וזה אמרו ''כי כבר יש בה נשמה כמוהו" כלומר, בחינת

 

חלק ט"ו                 שער הכונות               בנין הנוקבא  א' תשלה

 

צג) ואחר שחזר ז"א אל מדתו הראשונה בן ו"ק בלבד, נסתמו עיניו ועפעפיו ולא יכול להשגיח ולהאיר בנוקבא כבראשונה, וגם הסתכלות א"א בו נחסרה ממנו, וכנגד הסתלקות הארת עיני א"א ממנו, אמר המפיל חבלי שינה על עיני, כי בחסרון הסתכלות עליון בו נפלה שינה בעיניו, ומזה נמשך כי גם הוא סילק הארתו והשגחתו בנוקבא, וסגר עיניו בעפעפיו, ולא נסתכל בה. וכנגד זה אמר ותנומה על עפעפי.

 

צד) ונמצא כי כמו שז"א חזר למדתו הראשונה, כן נוקבא, אחר אשר הגדילה אחור באחור פרצוף שלם כנזכר, חזרה למדתה הראשונה להיותה בסוד נקודה קטנה, ע"י הפלת התרדמה כנזכר. ולכן עתה נקראת צלע, ולא פרצוף, וזש"ה ויקח אחת מצלעותיו.

 

אור פנימי

 

חיה דנשמה, שהיא יכולה לקבלה כמו הז"א, ומספיק לה לג"ר כמו שמספיק לז"א. כי מקודם לכן, שלא היה בז"א רק נשמה בלבד, שהיא בחינת חסדים מכוסים, לא היו המוחין אלו מספיקים להיות אליה למוחין דג"ר כמו שהיו לז"א, משום שהיא בחינת ז"ת כמו המחזה ולמטה דז"א, הצריכים לחסדים מגולים, וע"כ הספיקו לה מוחין אלו רק לו"ק בלי ראש. כנ"ל. אבל עתה שהגיעו המוחין דחיה דנשמה, שהוא בחינת חכמה, שוב אין חילוק בין ג"ר לז"ת, והיא יכולה לקבל בחינת הג"ר כמוהו. כנ"ל באורך.

וזה אמרו "ודע והבן מאד כי אז כל בחינת המלכות דז"א עצמו שהוא ב"ן שלו, הוא דוגמת בינה עליונה, והיא דוגמת תבונה, וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה, ועי"ז נשלמה כי היא דוגמת התבונה הנעשית פרצוף גמור בהתחברה עם הבינה" דהיינו כמבואר, שע"י המוחין דחיה נעשים הזו"ן הגדולים עם הקטנים לפרצוף אחד, כמו שנעשים הבינה העליונה עם התבונה לפרצוף אחד ע"י מוחין דע"ב, ונמצאת הנוקבא הנפרדת מתחברת עם הנוקבא שבגופו דז"א, שהוא הב"ן של גופו עצמו מלמעלה מחזה הנקראת נוקבא הגדולה, ונעשית עמה לפרצוף אחד. כי עתה אין

שום סבה שיתחלקו הג"ר דז"א והז"ת דז"א לב' פרצופים, כי אין התחלקות זו נוהג רק במוחין דבינה, להיותם בחינת חסדים מכוסים כנ"ל. וזה אמרו "וכל אחורים שלו ננסרים וניתנין אליה ועי"ז נשלמה" דהיינו גם אחורים של הנוקבא הגדולה ננסרים מז"א, כלומר, שנבדלין ממנו וניתנין אל הנוקבא הנפרדת, משום שנתחברה עמה לפרצוף אחד, כנ"ל. ועי"ז נשלמה הנוקבא הנפרדת בקומה שוה עם הז"א.

וענין הצורך של נסירת הנוקבא הגדולה דז"א מן הז"א, והתחברותה אל הנוקבא הנפרדת דוקא. גם מהי המעלה היתרה שבנוקבא הנפרדת. תבין עם המתבאר לעיל (דף א' תשכ"ז ד"ה אמנם) ע"ש. כי באמת הנוקבא שבגופו דז"א עם נוקבא הנפרדת הם שורש אחד, אלא שבקטנותו דז"א, שהיא נמשך מקטנות דנקודים, עדיין אין גילוי לנוקבא נפרדת, והיא עומדת שם בבחינת נוקבא שבגופו, שהיא עטרת יסוד שלו, ורק בגדלות הנקודים נתפשטה הנוקבא שבגופו ונעשית ע"י החיבור עם הט"ת שבבי"ע לפרצוף נבדל, כמ"ש שם. הרי שכל מעלת הנוקבא שבגופו דז"א, היא להבנות לפרצוף נבדל מן הז"א, אלא שאין זה נוהג רק בגדלות הז"א, כמו בנקודים.

א' תשלו   חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

צה) ואחר שנתמעטה, נסרה המאציל מאחוריו, והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א, ואז האיר בה א"א, והשלים תיקונה והגדילה ובנאה בנין שלם, כמו שהיה בעלה בתחילה. ונמצאו עתה שניהם שוין ממש זה כזה, אדם וחוה, ואח"כ חזרה הבינה להלביש נה"י שלה ברישא דז"א לעשות לו מוחין, כנ"ל, ונמצא כי אז היו שניהם פב"פ.

 

*      צו) ורצוני עתה להרחיב הביאור בענין המאמר הנזכר, הנה בפרשת תצוה דף קפ"ז, וז"ל, כתיב יהי שם ה' מבורך מאי מבורך, שירותיה קשה וסופיה רך: מ"ב קשה ודינא איהו ודאי, ולבתר רך. כגונא דא יומא דר"ה, מ"ב, דהא במ"ב אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, ולבתר איהו רך כו'.

 

אור פנימי

 

ולפיכך, בקטנות ז"א דאצילות, אין לו אלא נוקבא שבגופו לבד, ואין לו עוד שום התחלה לנוקבא נפרדת, כנ"ל. ותחילת גילויה מתחיל רק אחר גדלות נשמה דז"א, דהיינו בעת גילוי נה"י חדשים שלו הנבררים מבי"ע, כי אז לפי ערך הנה"י שבירר, מתברר עמהם גם הנוקבא הנפרדת, כי היא רק תולדה מן הנה"י דבי"ע שנתחברו אל הז"א בגדלות הנקודים, כמ"ש שם באורך. ולפיכך אין בה עיבור יניקה מוחין כמו הז"א, אלא שמתבררת בפעם אחת כשיעור הנה"י דז"א החדשים. אמנם בעת שאין לז"א אלא מוחין דגדלות נשמה, דהיינו דקומת בינה אין הנוקבא יכולה לקבל מז"א רק מוחין דו"ק בלי ראש, להיותם בחינת חסדים מכוסים, כנ"ל. והנה באמת גם במצב הזה דאב"א של הנוקבא הנפרדת, כבר נתנסרה הנוקבא שבגופו דז"א ונעשית לנוקבא הנפרדת, כלומר, כי הנוקבא שבגופו נתגדלה בשיעור הזה להיות בה בחינת בנין נבדל מן הז"א כי זה כל הריוח שלה, כנ"ל. אמנם אין זה נסירה ממש, כי גם נוקבא הנפרדת דבוקה עם הז"א אב"א בכותל אחד, ואין בה הפרש ניכר כל כך מן הנוקבא שבגופו, כי כל עוד

שהנוקבא הנפרדת חסרה מנה"י דכלים שלהם, אין לה שום עמידה בפ"ע, אלא שהוא יונקת מז"א מכותל שלו, דהיינו ע"י זווג הנעשה בז"א עצמו, ולפיכך אע"פ שכבר נבנתה הנוקבא הנפרדת בנה"י וחג"ת שלה, אין שם בחינת נסירה אל הנוקבא שבגופו. ויתבאר להלן באורך.

אמנם בשעה שהנוקבא מקבלת המוחין דחיה, המורידים ה"ת מעינים שלה והיא משגת נה"י שלה מבי"ע, ונשלמת בפרצוף שלם בקומה שוה עם הז"א באחור, כי במוחין דחיה אין חילוק בין הג"ר לז"ת דז"א, כנ"ל. הנה אז נבדלה הנוקבא לגמרי מן הז"א, ונבחן שעתה ננסרה הנוקבא שבגופו ממנו, הן מן הז"ת דהיינו מחזה ולמטה, והן מן הג"ר דהיינו מחזה ולמעלה. כי מאחר שהשיגה נה"י החדשים, כבר יכול להיות בה זווג מיוחד, וננסרה מז"א מחזה ולמטה, ונעשית לנוקבא נפרדת. והן מהג"ר, כי עתה עלו החג"ת דנוקבא להיות חב"ד כמו הז"א, וננסרה הנוקבא שבגופו מחב"ד, ונעשית לנוקבא הנפרדת. באופן, שכל הנעשה בנוקבא הנפרדת דז"א, אינה רק התפשטות והגדלת הנוקבא שבגופו דז"א כי שניהם אחד הם, אלא בקטנות אין לה

* שער הכונות דרושי ראש השנה אמצע דרוש א'.

חלק ט"ו                 שער הכונות               בנין הנוקבא  א' תשלז

 

צז) הנה בהתחלת האצילות היה ז"א בבחי' ו"ק לבד, והנקבה היתה בחי' עשירית, בסוד נקודה קטנה כלולה מי', ולא היה בה פרצוף שלם. והנה זו הנקודה, אשר עליה אנו אומרים ומאיר לאישון בת עין, כמבואר באורך בברכת המפיל חבלי שינה וכו', וע"ש היטב, כי שם נתבאר כל זה הדרוש. וזאת הנקודה היתה בה כח לעמוד עמו פב"פ, כנזכר שם, וטעם הדבר נתבאר היטב בדרוש ה' דתפילין, למה נוהגים ביום ולא בלילה. והוא, כי הנקודה הזו היא בחי' הכתר שבה עתה. ודי בזה.

 

אור פנימי

 

בנין, והיא משמשת רק לנוקבא שבגופו בלבד, ובגדלות יש לה בנין, וע"כ נתנסרה ונעשה לנוקבא נפרדת. הרי שכל ענין הנסירה אינה יותר רק הגדלת הנוקבא שבגופו דז"א. וזה אמרו "וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה ואז נשלמה". דהיינו שהנוקבא הגדולה שבגופו שמחזה ולמעלה נתנסרת גם היא ונעשה לנוקבא נפרדת. ואז נשלמה בבנין נבדל בקומה שוה עם הז"א אב"א, שע"י זווג שני היא מקבלת המוחין דפב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו (באות צ'.) ואחר שנתקנה באחור כשבא ערב שבת עלה ברצון המאציל העליון להחזירה פב"פ וכו', כי בהיותה באחור צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו לפי שהיא אז מקבלת הארה ע"י בעלה ולכן רצה להחזירה פב"פ שיהיו שניהם שוין" כאן ביאר הרב ההפרש בין היותם אב"א בקומה שוה, ובין היותם פב"פ בקומה שוה. ואומר כי אחר שנתקנה באחור בקומה שוה עם הז"א, דהיינו ע"י ב' זווגים הנ"ל, מתחילה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, ואח"כ ע"י ז"א. הנה אע"פ שהם בקומה שוה, מ"מ צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו לפי שעדיין לא קבלה האורות עצמם דמוחין דחיה, אלא רק בחינת השלמת כלים לבד, כי ע"כ נבחנת שעומדת באחור, כנ"ל. ונמצא, שצריכה עוד לקבל האורות ע"י בעלה. והגם שבזווג הא' קבלה האורות מאמא שלא ע"י ז"א, כנ"ל. אמנם צריכה

ג"כ לזווג ב' ולקבל האורות ההם להשלמת כלים ע"י בעלה, כנ"ל. ולפיכך נמצאת קטנה וגרועה ממנו, כי הוא יש לו מוחין שלמים דאורות דנשמה מקודם לכן, כנ"ל. והנוקבא אין לה רק בחינת הארת כלים שמקבלת עתה בזווג הב' ע"י בעלה, ומאורות דנשמה שלו אינה יכולה לקבל, מטעם הנ"ל שהם בחינת חסדים מכוסים, שאינם מספיקים לג"ר שלה, ע"ש. וע"כ היא גרועה הרבה ממנו. והמאציל רצה להשוות מעלתה לגמרי עם הז"א. דהיינו להחזירה פב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו (באות צ') ''ואז מה עשה הפיל ה' אלקים תרדמה על האדם שהוא ז"א ולא אשתאר ביה רק קסטא דחיותא וכו', ונמצא כי כמו שז"א חזר למדתו הראשונה, כן הנוקבא, אחר שהגדילה אחור באחור פרצוף שלם חזרה למדתה הראשונה להיות נקודה קטנה ע"י הפלת תרדמה" פירוש: כי כל עלית מ"ן נבחן בשם תרדמה ושינה, כי אין כל הפרצוף עולה למ"ן לעליון, אלא רק המוחין שלו לבד, דהיינו בחינת הג"ר שלו, ונמצא בעת עלית מ"ן נשאר ז"א רק בו"ק בלי ג"ר, דהיינו במדת הקביעות שבו, וע"כ נקרא שינה ותרדמה, בדומה לאדם הישן שהמוחין נסתלקו ממנו ואינו יכול לשמש עמהם כלום. וכיון שז"א חזר למדת הקטנות שלו, נמצא שמסתלקת כל בחינת נוקבא הנפרדת לגמרי, כנ"ל שאין מציאות נוקבא נפרדת מתגלית רק

 

א' תשלח  חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

צח) ולהיות, כי הנקבה היתה בתחילתה מקבלת הארתה ע"י ז"א, לכן היתה גרועה ממנו, ולא היתה יכולה להתקן בבחי' פרצוף שלם, ואז הוצרך המאציל העליון, להפיל תרדמה על האדם דא ז"א, ואז ז"א לבדו, בבחי' נשמתו המסתלקת ממנו בעת התרדמה והשינה, עולה למעלה בסוד מ"ן אל אימא עילאה, כדרך האדם המפקיד נשמתו ביד המלכות לצורך מ"ן שבה, כמבואר לעיל בפסוק בידך אפקיד רוחי, הנאמר בלילה כשהאדם ישן על מטתו.

 

אור פנימי

 

בעת גדלותו דז"א, בדומה לנוקבא הנפרדת דנקודים ע"ש. ונמצא שהנוקבא חזרה עתה בעת עלית מ"ן דז"א, לבחינת נקודה תחת היסוד, דהיינו שנכללת שוב בבחינת נוקבא שבגופו. וזה אמרו "כמו שז"א חזר למדתו הראשונה כן הנוקבא וכו', חזרה למדתה הראשונה להיות בסוד נקודה קטנה ע"י הפלת התרדמה" כי עצם חזרת הז"א לקטנותו מעלמת כל בנין הנוקבא הנפרדת, כי אין נוקבא נפרדת בעת הקטנות דז"א.

וזה אמרו (באות צ"ה) "ואחר שנתמעטה נסרה המאציל מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א" כי ע"י עלית מ"ן דז"א בפעם הג', כלומר אחר ב' עליות מ"ן הקודמות, שהיו בבחי' ב"ן להשלמת כלים, כנ"ל, עלה עתה לקבל בחינת מ"ה, דהיינו האורות ממש דחיה. כנ"ל חלק זה (אות ע"א.) וע"י המוחין האלו שקבלה הנוקבא חזרה וננסרה גם מבחינת האחור לגמרי, ונעשית לבחינת פב"פ עם הז"א בקומה שוה. באופן שיש כאן בגדלות הנוק' ב' בחינות של עליות מ"ן הנקרא תרדמה, וכן ב' מיני נסירות: כי עלית מ"ן א' הם לצורך המוחין דב"ן, והם ב' בחי': א' מאמא שלא ע"י ז"א, וב' ע"י ז"א. וע"י מוחין אלו יש נסירה הראשונה, שהנוקבא שבגופו נתנסרת מגופו דז"א ונעשית לבנין שלם מבחינת הכלים במיוחד לה, אמנם עדיין עומדת באחור דז"א, ואע"פ שהיא בקומה שוה עם הז"א עדיין אין שלימות, כנ"ל. וע"כ היא צריכה לנסירה שניה, שתתנסרה לגמרי גם

מבחינת אחור ותבא לבחינת פב"פ. ולנסירה זו צריכים למוחין דמ"ה, ולעלית מ"ן מחדש, שנקרא ג"כ תרדמה. ואז משגת המוחין האלו וחוזרת פב"פ.

אמנם ענין העלמת הנוקבא הנפרדת בעת עלית מ"ן למוחין דמ"ה הנ"ל, שחוזרת לנקודה תחת היסוד, אין הפירוש, שנתבטל בנינה זה והיא מקבלת בנין חדש דכלים בעת עליתה למ"ן עם הז"א למוחין דמ"ה. כי אם היה כן היו גם המוחין החדשים נבחנים לבחי' אחור, כי כל השלמת כלים נקרא בשם אחור ולא פנים. אלא הפירוש הוא, שאותו הבנין של האחורים עצמו של הנוקבא חזרה ובאה לבחינת פב"פ ע"י קבלת האורות. וזה שמדייק הרב ''ואחר שנתמעטה נסרה המאציל מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א ואז האיר בה א"א והשלים תיקונה". הרי שהמאציל נסר כל הבנין שהיה לה מאחור דז"א והעמידה בפנים שלו. אלא ענין חזרתה לבחינת נקודה, היא ענין ביטול לשעתה מכח עלית המ"ן דז"א, כי חזר לקטנותו שזה עצמו מבטל בנין של נוקבא נפרדת, כנ"ל. אמנם כמו שענין העלמת הג"ר דז"א אינם ביטול ממש, ואדרבא היא עליה גדולה שעי"ז מקבל מוחין דחיה שלא היה לו מקודם לכן. כן הביטול של קומת האחור דנוקבא אינו ביטול ממש אלא אדרבא, שנבחנת לנסירה וחזרה לבחינת פב"פ. והבן זה היטב.

ומה שאומר הרב שא"א השלים תיקונה

 

חלק ט"ו                 שער הכונות               בנין הנוקבא  א' תשלט

 

צט) ואע"פ שכל העלאת מ"ן צריך שזו"ן יעלו שניהם זה באבא וזה באימא, עכ"ז עתה, שכל צורך זווג הזה דאו"א אינו אלא לצורך בנין המלכות שהיא נקבה לבדה, לכן מספיק בהעלאת מ"ן ע"י ז"א לבדו.

ק) וע"י העלאת מ"ן אלו מזדווגים או"א, ומן הארת הזווג ההוא בונים ומתקנים את הנקבה, ומורידין בה מוחין אחרים באותה הנקודה שבה, ונגדלת, וניתוספין בה ט' נקודות אחרות ונעשה פרצוף שלם די"ס, ועומדת עמו אב"א מן החזה שבו ולמטה, והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטא על ז"א.

 

אור פנימי

 

ובכל המקומות אומר או"א, כנודע. אין זה קושיא כלל, כי עיקר המשפיע של כל אצילות הוא רק א"א, שהוא פרצוף הכתר, שכולם מקבלים ממנו. אלא כל תחתון מחויב לקבל דרך המדרגה הסמוכה לו. וע"כ אומר הרב תמיד שאו"א משלימים לנוקבא, כי הם המדרגה הסמוכה לזו"ן, אמנם השפע באה מא"א, כי או"א מקבלים מא"א ומשפיעים לזו"ן, כנודע.

 

צט) מספיק בהעלת מ"ן ע"י ז"א לבדו. הנה עלית מ"ן שבכאן, הנקרא תרדמה ושינה, הוא לצורך התחלת בנין הנוקבא הנפרדת, המתחיל אחר שהשיג ז"א בחינת נשמה שבו, שהוא לצורך הקטנות הא' דנוקבא לבחינת אב"א שמחזה ולמטה, כמ"ש הרב לפנינו. והנה אז עדיין אין מציאות לנוקבא הנפרדת, ע"כ אומר הרב שז"א לבדו עולה למ"ן לאו"א עלאין, ומקבל שם המוחין בשביל הנוקבא, שהם בחי' נפש רוח שלה, ואח"כ כשבא הז"א למקומו, הוא משפיע המוחין אל הנוקבא כמ"ש לפנינו. וצריך שתזכור כאן המתבאר לעיל בחלק ט' בענין ז' הזמנים של הנוקבא. ועי' לעיל דף א' תרפ"ז ד"ה גידול המלכות. עש"ה.

 

ק) בונים ומתקנים את הנקבה ומורידים בה מוחין חדשים וכו' ועומדת עמו אב"א מהחזה ולמטה. ולכאורה היא נגד המבואר

לעיל חלק זה אות פ"ה. ובדף תשע"ז אות ס"ז. שז"א בונה את הנוקבא בסוד בוצד"ק דנקיב נקב מאחורי החזה, ומשם היא מקבלת הט"ס שלה מחזה ולמטה אב"א. וכאן אומר, שאו"א בונים את פרצוף הנוקבא אב"א מחזה ולמטה דז"א. אכן כבר מבואר בדיבור הסמוך, שהמוחין של בנין הנוקבא יוצאים ע"י התכללות הזו"ן באו"א בסוד מ"ן, אלא שאין הנוקבא יכולה לקבל אותם ישר מאו"א אלא רק באמצעית ז"א, שהוא מעורר בעצמו את המסך דבחינת הקטנות שלו שנקרא בוצד"ק, ודרך שם מודד לה את המוחין דו"ק שלה. וענין הנקב הזה שנעשה באחורי החזה בשבילה, כבר נתבאר היטב לעיל דף תתנ"ט תשובה ק"ס, ע"ש.

 

אב"א מן החזה שבו ולמטה והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטא על ז"א. ולכאורה סותר מה מכתוב לעיל, אשר ע"י הדורמיטא נעשה בנין הנקבה אב"א בקומה שוה. אמנם ענין דורמיטא, פירושו העלאת מ"ן וכל העלאת מ"ן אפשר לכנותו בשם דורמיטא ושינה, שפירושו הסתלקות הג"ר למעלה לאו"א והתכללותו שם במסך דאו"א, ונמצא למטה שאין בו רק בחינת הגוף בלבד בלי שום מוחין, אלא רק בחינת קיסטא דחיותא, שהיא רק רשימו קטנה ממוחין דג"ר כמ"ש הרב לעיל דף א' תשל"ד אות צ"ב ע"ש. ולפיכך גם עתה כשז"א עלה

 

א' תשמ    חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קא) והנה סבת התדבקותם עתה בבחי' אב"א, מה שלא היה כן בתחילה בהיותה בסוד נקודה כנ"ל, כי היתה עמו פב"פ בסוף היסוד שבו. הטעם הוא, כי הנה כל בחי' אחורים הם דינים, והם שמות אלהים כנודע, והקליפות נאחזות באותם האחורים שהם שם אלהים, כנודע, בסוד, מלך אלהים על גוים, כנזכר בסבא דמשפטים.

 

קב) והנה, אם קודם יציאת אדה"ר היו זו"ן בבחי' פב"פ, היו אחוריהם מגולים, והיו הקליפות נאחזות בהם מאד, ולכן כדי שלא יתאחזו הקליפות באחוריהם, הוצרכו להדבק אב"א דיבוק ממש גמור, מן החזה דז"א ולמטה, כנודע. ואז עי"כ, אין הקליפות יכולים ליכנס בינתים כדי להתאחז שם באחוריהם שלהם, והרי כל אחורי הנקבה מכוסים, אבל אחורי הזכר מן החזה ולמעלה היו מגולים.

 

*      קג) ודע, כי בהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א, וחזרו

 

אור פנימי

 

למ"ן לצורך מוחין דו"ק של הנוקבא מבחי' אב"א מחזה ולמטה, נקרא ג"כ העלית מ"ן בשם דורמיטא. אמנם אין כאן בחינת נסירה, כי אין נסירת אחורים אלא במוחין דגדלות דנוקבא, כנ"ל דף א' תשל"ו ד"ה ולפיכך. ע"ש.

 

קב) דיבוק ממש גמור מהחזה דז"א ולמטה וכו' אבל אחורי הזכר מהחזה ולמעלה היו מגולים. ענין הדיבוק הזה הוא, מפני ששניהם משמשים בכותל אחד דהוד דז"א, כי אז נחשבים הנו"ה דז"א לגוף אחד, ואין שום גילוי לבחי' הנצח. כמ"ש לעיל (דף א' תשכ"ד ד"ה וזה אמרו). ע"ש. וכל הדיבוק הזה דנצח והוד לגוף אחד, הוא רק לצורך הנוקבא, אבל בבחינת ז"א עצמו, שגם אז יש לו מוחין דנשמה, כבר נחשבו הנו"ה לנפרדים זה מזה. כמ"ש לעיל (בדף א' תשכ"ה ד"ה וזה אמרו) כו'. ע"ש היטב. וז"ש ''אבל אחורי הזכר מהחזה ולמעלה היו מגולים" כי כבר הוא לעצמו בבחינת

גדלות, ובמוחין דגדלות אין אחיזה לחיצונים, כנודע.

 

קג) אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א וחזרו שם פב"פ. ולכאורה הלשון סותר לרוב המקומות שאומר הרב שהזווג הזה דזו"ן שעלו לאו"א הוא זווג פנים בפנים, אלא שנקרא אב"א משום שברדתם למטה נעשו אב"א. וכאן אומר במפורש שבהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה וכו'. וכן תחילה אומר שבהיותן אב"א נזדווגו, ותוך כדי דיבור אומר וחזרו שם פב"פ. ואם חזרו פב"פ הלא אינם אב"א. וא"כ היה הזווג פב"פ.

והענין הוא, כי באמת יש כאן ב' זווגים: פב"פ ואב"א. כי הנה המדובר כאן אחר שנגמר הקטנות של הנוקבא הנפרדת במצב אב"א מחזה ולמטה דז"א. והיא צריכה עתה לעלות ולקבל את הגדלות שלה, ואז היא עולה עם ז"א להיכל או"א לקבל המוחין דגדלות שלה, שעליה זו היא בחינת

* ע"ח ח"ב שער מ' דרושי פנימיות וחצוניות אמצע דרוש ז'.

חלק ט"ו                 שער הכונות               בנין הנוקבא  א' תשמא

 

שם פב"פ, ואז נתן בה רוחא דשביק בה בביאה קדמאה, והוא בחי' טפת זווג גמור בחסדים של נר"ן, מב"ן ומ"ה וס"ג: ע"ב, ע"ב, ע"ב, הרי גימטריא גבורה. כי כל אחד מאלו אינם ע"ב ממש, כנודע אלא בהתחברם ס"ג עם י' אותיות, ומ"ה וכ"ו, ורבוע הוי"ה דב"ן, שהוא ע"ב דב"ן.

 

אור פנימי

 

התכללות הזו"ן במסך דאו"א, שז"א נכלל באבא ונעשה כאבא, ונוקבא נכללת באמא ונעשית כאמא, ונמצאים מזדווגים שם פב"פ ממש, כי הם נתכללו בפב"פ דאו"א. ושם יוצאים המוחין דגדלות דנוקבא, ע"י הזווג הזה. אמנם הנוקבא הנפרדת דז"א עדיין אינה ראויה לקבל המוחין שם במקום או"א, כי הם בערכה בחי' עלי עליון שלה, כנודע, שהעליון של הנוקבא הנפרדת הוא הז"א. ולפיכך צריך הז"א לירד מהיכל או"א למקומו למטה, ושם נותן המוחין אליה ע"י זווג ב' בהיותה עומדת אב"א מחזה ולמטה. כנוהג בכל הפרצופים, שכל תחתון מקבל המוחין בעלי עליון בסוד מ"ן ראשונים, ושם נבחן עם העליון בסוד אחים זה לזה, משום שמקבלים שניהם משורם אחד. אלא שהעליון נקרא אח הבכור הנוטל פי שנים, משום שהתחתון אינו ראוי לקבל ולהלביש המוחין שם בעלי עליונו, להיותו למעלה ממדרגתו, ולכן נוטל העליון פי שנים, דהיינו גם קומת התחתון, ואח"כ כשיורד למקומו עצמו, אז נותן ומודד המוחין אל התחתון לאט לאט כפי מה שהוא יכול לקבל. כמ"ש הרב בחלק ט' דף תשל"ח אות ח'. וע"ש בדף תתכ"ה תשובה ט"ו ובהסתכלות פנימית שם.

הרי שיש כאן ב' זווגים: א' הוא בהתכללות הזו"ן באו"א, שמזדווגים שם פב"פ, שז"א ונוקבא הם שם בבחינת אח ואחותו, להיותם מקבלים שניהם משורש אחד, דהיינו מאו"א. גם זה נבחן שהנוקבא מקבלת המוחין שלא ע"י ז"א אלא מאמא עצמה, כי ז"א מקבל שם מאבא, והנוקבא מקבלת מאמא, כנ"ל. וע"כ הם שם פב"פ

ממש שהרי משתמשים בכלים דאו"א, שהם כבר נגמרים בכל התיקונים. ועכ"ז אין קבלה זו נחשבת קבלה ממש אל הנוקבא, כי היא צריכה לקבל על סדר המדרגה, דהיינו מהמדרגה הסמוכה לה שהיא ז"א. וע"כ לזווג ב' היא צריכה, הנעשה אחר שירד ז"א אל מקומו עצמו למטה. שהזווג הזה הוא במצב אב"א עם הנוקבא הנפרדת, ועתה הוא נותן לה המוחין שקבל בעדה באו"א בסוד פי שנים, כנ"ל. וע"כ נבחן עתה שהנוקבא מקבלת המוחין ע"י ז"א עצמו, שנחשב לה לקבלה גמורה על סדר המדרגה. ונתבארו היטב ב' הזווגים פב"פ ואב"א המחויב להיות בעלית המ"ן לצורך הגדלות של הנוקבא.

ומה שאומר "בהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א וחזרו שם פב"פ וכו' " אין הפירוש, שמתחילה נזדווגו אב"א ואח"כ עלו לאו"א, כמו שמשמע מריהטא דלישנא. אלא הפירוש הוא, שמתחילה נזדווגו פב"פ למעלה בהיכל או"א, ואח"כ כשבאו למקמום חזרו אב"א. אלא שהרב כולל שניהם יחד, כי באמת הם בחינה אחת, אשר יציאת המוחין דגדלות דנוקבא, הוא במקום או"א, ומקום קבלתם הוא בהיותה אב"א עם הז"א. כנ"ל. ונמצא שהם ענין אחד. וע"כ מקדים ואומר בהיותם אב"א נזדווגו, שמורה בזה על מקום קבלת המוחין אל הנוקבא, שהיא ע"י זווג אב"א כנ"ל. ואח"כ הוא מבאר סדר יציאת המוחין שהוא במקום או"א, וז"ש ועלו לאו"א וחזרו שם פב"פ. וזכור היטב הסדר של אלו ב' הזווגים עם טעמם כנ"ל, כי הרב כוללם תמיד בזווג אחד, אלא כשיש לו צורך לפרטם לב' זווגים

 

א' תשמב  חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קד) וכשנכנסים המוחין דחיה, שהוא בינה דאבא, שהם ראוים להוליד, יכולין אפילו בהזדווגם למטה במקומם לחזור פב"פ כנודע, ואז נותן בה בזווג גמור טפת חסדים דע"ב דיודי"ן, שהוא ע"ב אמיתי. כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב ע"י ז"א ואמא פב"פ, אך לא בזווג גמור. אך עתה נותן לה בזווג גמור החסדים דע"ב, ואלו הם נשמה אמיתית, וזה נקרא זווג גמור.

 

אור פנימי

 

הוא מכנה לזווג הא' בשם מוחין הבאים לנוקבא שלא ע"י ז"א אלא מאמא עצמה. ואת הזווג הב' הוא מכנה בשם, מוחין הבאים לנוקבא ע"י ז"א.

אינם ע"ב ממש כנודע, אלא בהתחברם ס"ג עם י' אותיות וכו'. כי ג' ע"ב אלו, הם בחינת אח"פ שנפלו לבי"ע בזמן שבירת הכלים, שהרב מחלק אותם לד' בחינות של ע"ב, שהם בגי' רפ"ח. והם רפ"ח ניצוצין העולים ונבררים מן השבירה ע"י קומות הזווג שהפרצוף מקבל ע"י העליון שלו. ונודע, שהם ע"ס: גו"ע, ואח"פ. והנה גו"ע, הם הע"ב הראשון שהוא ע"ב דחיה, כלומר ע"ב דמדרגה ו' דהוי"ה דע"ב, הכוללת גו"ע שהם כתר וחכמה, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים הנבררים בעת קטנות הפרצוף, שבהם רק חג"ת נה"י דאורות. והם נבחנים לכלים דפנים. ולעת גדלות כשמשיגים קומת ג"ר נבררים על ידה גם הכלים דאחורים שהם אח"פ, המכונים נה"י חדשים, שהם ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, דהיינו דבינה וזו"ן אשר מבחי' ראש, הם נקראים אח"פ. כמ"ש כל זה באורך לעיל בשיעור ט' דף תשמ"ו אות י"ז.

וזה אמרו "וחזרו שם פב"פ וכו' בביאה קדמאה והוא בחי' טיפת זווג גמור בחסדים של נר"ן מב"ן ומ"ה, וס"ג ע"ב ע"ב ע"ב הרי בגי' גבורה כי כל א' מאלו אינם ע"ב ממש וכו' " כי אלו ג' ע"ב אינם סובבים על בחי' האורות דע"ב ממש, אלא הם סובבים על בחינת רפ"ח ניצוצין הנבררים מבי"ע, שהם בחינת גבורה ודין, להיותם

כלים דאחורים, דהיינו נה"י החדשים המתבררים לעת גדלות, כנ"ל. ונקראים ע"ב על שם הניצוצין דבחי' אצילות שבהם, הנקראים ע"ב. וכן על שם טיפת הזווג המעלה אותם מן השבירה, כי אינם עולים זולת ע"י טיפת הזווג דע"ב ס"ג העליונים שהם מבטלים הפרסאות לשעתם, ומורידים ה"ת מעינים לפה, שעי"ז עולים אלו ס"ג מ"ה ב"ן, שהם אח"פ. ומב' טעמים אלו נבחנים בשם ע"ב, אלא ע"ב של גבורה, דהיינו ג"פ ע"ב של ג' בחינות אח"פ שהם בגי' רי"ו שהוא גבורה. וזהו שמדגיש, כי טיפת הזווג היא ע"ב גמור, כי אין שום עליה מן השבירה אלא ע"י טיפת ע"ב כנ"ל. אמנם כיון שאין טיפת הע"ב משמשת למוחין דאורות, אלא רק להוריד הה"ת מעינים ולהעלות את אח"פ, כדי להשלים השלישים תחתונים החסרים מכל ספירה דט"ס של הנוקבא, שהם הנקראים נה"י חדשים המשלימים לבנין הע"ס דגדלות דנוקבא הנפרדת. לפיכך הם נבחנים לגבורה. בסוד ג' ע"ב שהם בגי' רי"ו. משום שבאים להשלמת בירורי הכלים, דהיינו לטהר הכלים דאחורים להעלותם לאצילות. כמ"ש כל זה באורך בחלקים הקודמים ואין להאריך עתה בזה. וע"ש היטב בחלק י' בפירוש אלו ג' המדרגות דס"ג מ"ה ב"ן. וכן לעיל בחלק ט' דף תשמ"ו אות י"ז ובאור פנימי.

 

קד) המוחין דחיה שהיא בינה דאבא שהם ראוים להוליד וכו'. פירוש, בחינת חיה דישסו"ת, הנבחנת רק לבינה דאבא, כלומר

 

חלק ט"ו                 שער הכונות              בנין הנוקבא  א' תשמג

 

קה) אך רי"ו אב"א, נקרא זווג שאינו גמור, כי אינה רק לעשותה כלי. ונמצא כי אותו הרי"ו הוא אותו רוחא דשדי בגווה, שהם החסדים

אור פנימי

 

נשמה דחיה, כי בינה היא נשמה, ואבא הוא חיה. ומוחין אלו הם מוחין דהולדה רק לבחינת יעקב ורחל כנודע. ולהלן מדבר הרב מבחינת מוחין דאו"א. וכל הסדרים הנוהגים במוחין אלו דישסו"ת נוהגים ג"כ במוחין דאו"א. אלא שאלו דישסו"ת הם בחי' חיצונית שאינם מספיקים למוחין דהולדה רק ליעקב ורחל, ולא לזו"ן הגדולים, ואלו דאו"א שמביא אח"ז, הם מספיקים גם לזו"ן הגדולים, ונבחנים לחכמה דאבא, שהם חיה פנימית.

חסדים דע"ב דיודין שהוא ע"ב אמיתי כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב על ידי ז"א, ומאמא פב"פ. כי אחר שנעשו ב' זווגים הנ"ל להשלמת הכלים דנוקבא, אשר טיפת הע"ב נבחנת לע"ב שאינו גמור, ולבחינת רי"ו, וזווג הא' היה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, ונבחן לזווג זו"ן פב"פ, וזווג הב' ע"י הז"א, הנבחן לזווג אב"א, הנה נשלמו הכלים דגדלות דנוקבא, ועולים פעם ב' למ"ן לבחינת המוחין דפב"פ, שטיפת הזווג ההיא נקראת ע"ב גמור, כי הוא בחינת אורות דחיה המתלבשים בכלים דגדלות דנוקבא. וזה אמרו "כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב: על ידי ז"א, ומאמא פב"פ, אך לא ע"י זווג גמור" כי זווגים אלו באו להשלמת כלים, ונמצא שבעת קבלת המוחין ההם להשלמת כלים, הרי אין לה עוד כלים גמורים שיתלבשו המוחין בה, וע"כ בהכרח שאין המוחין מתלבשים בזווג גמור, אלא אחר שכבר נשלמו הכלים בכל התיקונים. ואחר שכבר נשלמו, אז מקבלת המוחין בזווג גמור, כלומר שהמוחין מתלבשים בה בשלימות, והיא ראויה להולדה. ולפיכך המוחין דהשלמת כלים נבחנים לרי"ו, וכן נבחנים למוחין דב"ן, ונקראו גבורות דע"ב. והמוחין דפב"פ שלאחר השלמת הכלים,

נבחנים לע"ב גמור, וכן לחסדים דע"ב, ונקראים מוחין דמ"ה כלומר דאורות ממש, הנקראים מ"ה, כי כל הקומות שיוצאים באצילות נקראו מ"ה, אבל המוחין היוצאים באצילות רק לבירורי הכלים של הפרצוף, שהמה כבר שמשו בעת הנקודים, ונשברו ונפלו לבי"ע, ועתה ע"י המוחין מתבררים ועולים שוב לאצילות, הרי המוחין ההם רק מתקנים הכלים דנקודים הנקראים ב"ן, וע"כ גם המוחין האלו המתקנים אותם נקראים ג"כ ב"ן כמותם. וזכור היטב ההפרש מאורות דמ"ה אל אורות דב"ן, ע"ד שנתבאר כאן.

 

קה) הרי"ו הוא אותו רוחא דשדי בגווה וכו' הרי"ו הוא בנימין, בן ימין כח זכר, ונקרא בן אוני כח נוקבא כי היא מן הנשמה בינה נקבה. דברים אלו צריכים ביאור, כי הרי"ו אלו כבר ביאר, שהם לצורך השלמת הכלים דאח"פ שלה, שהם בחינת נר"ן. ועתה אומר שהם רק רוחא דשדי בה בעלה, שהמשמעות היא מוחין דבחינת רוח לבד, ותכף אומר שהם נר"ן לבד, ואח"ז אומר אך טפת החיה אינה נשארת בה, דמשמע, שיש כאן נרנ"ח בשלימות באלו המוחין, אלא שטפת החיה אינה נשארת בה. וכן אומר שהרי"ו הוא זכר, בן ימין. ותכף אומר שהיא נקבה, בן אוני, כח נוקבא להיותה בינה נקבה. וצריכים להבין איך מתכלכלים יחד כל שינוי בחינות האלו.

אכן כבר נתבאר, שעצם המוחין אלו שבאים להשלמת כלים, הם מוחין דע"ב גמורים, כי אין השלמת כלים אלא ע"י טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים לפה, וא"כ הם בהכרח ע"ב גמורים שהם חיה, אלא כיון שהנוקבא עדיין אין לה כלים מתוקנים לקבלם, שהרי המה באים עכשיו לתקן

 

א' תשמד  חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

זכרים מבחי' נר"ן, אך טפת החיה אינה נשארת בה, כי הוא כח זכר גמור, לכן הרי"ו הוא בנימין: בן ימין, כח זכר. ונקרא בן אוני, כח נוקבא, כי היא מן הנשמה, בינה, נקבה.

 

קו) אח"כ חוזר לקחת נר"ן וחיה יותר עליונים מאו"א עלאין עצמן, ולא מיש"ס ותבונה, וצריכין לחזור אל קטנות וגדלות ב' יותר עליונים, והבן זה. ואחר כך לוקח מאריך עצמו, ואז נשלם לו בחינת יחידה, והבן זה מאד.

 

אור פנימי

 

הכלים, ע"כ היא נבחנת לע"ב שאינו גמור, דהיינו לרי"ו, שהיא בחינת גבורה דע"ב, כלומר מוחין דב"ן. וזה אמרו "שאין טפת החיה נשארת בה", כלומר, כי באמת יש שם חיה, שהיא ע"ב גמור, אלא שאינה נשארת בה עתה, כי עוד לא נגמרו הכלים שלה. וע"כ נבחן לע"ב שאינו גמור. ונבחן ג"כ הרי"ו הזה שהוא בחינת בנימין, פי' כי יסוד דנוקבא נקרא בנימין, כמ"ש הרב לעיל (בחלק י"ד דף א' תקל"ו אות ע"ו) עש"ה. ואלו הרי"ו הם משלימים אח"פ שלה, שהם נה"י חדשים.

ונודע, שהגם שאנו מבחינים את הקטנות שהם רק חג"ת נה"י דאורות, וחב"ד חג"ת דכלים, וחסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, מ"מ דבר זה הוא גם בפרטי פרטות, דהיינו בכל הע"ס של הנוקבא, שאין בכל ספירה אלא ב"ש עליונים של אותה הספירה, שהם בחינת חב"ד חג"ת דספירה ההיא, ונה"י דכלים חסרים שמה באותה הספירה. באופן שאלו הנה"י חדשים משלימים לכל ספירה וספירה דע"ס שלה בנה"י הפרטים דאותה ספירה, הנקרא שליש תחתון דהספירה, ונודע, שע"ס של הנוקבא, הם בעיקר ה' בחינות הנקראות חג"ת נ"ה. ונמצא שלאלו החג"ת נ"ה יש עכ"פ גם בקטנות מציאות של ב' שלישים עליונים בכל אחת מהם, דהיינו חב"ד חג"ת שבה. אמנם יסוד ומלכות שלה, שהם רק ב' כוללים של ה' הבחי' חג"ת נ"ה, ואינן

בחינות אמיתיות בפני עצמן כמ"ש הרב לעיל בחלק ד' דף רמ"ט אות ח'. עש"ה. הרי אין להם שום מציאות בעת הקטנות דנוקבא, כי כל עוד שה' בחינות חג"ת נ"ה בעצמם אינם בשלימות, אי אפשר שיתקנו בחי' כוללים מהם, שהם יסוד ומלכות.

ולפיכך נבחנים הרי"ו שהם מתקנים בעיקר את יסוד ומלכות שבנוקבא. שהם נקראים בחינת בנימין. והוא עשית הכלי דיסוד שנתקנית ע"י רי"ו הזה. כמ"ש הרב לעיל דף תשמ"ו אות י"ז עש"ה. והכלי ההוא נתקן ע"י הרי"ו שז"א משפיע בה, שהם המוחין הנ"ל, וע"כ יש כאן כלי ורוחא, כי המוחין אלו דב"ן, אע"פ שהם ע"ב כנ"ל, מ"מ הם רק בחינת ו"ק דגדלות, שהם בחינת רוח לבד, כי עתה אין לה עוד הכלים מתוקנים לקבל הג"ר דע"ב, שהם טיפת החיה, כנ"ל. וע"כ נבחנים המוחין רק בשם רוחא דשדי בה בעלה בזווגא קדמאה, כי בזווג הראשון דגדלות, הבא לתקן ולהשלים הכלים, אינם רק ו"ק דגדלות, והם רוח לבד. והנה מצד המוחין נבחן שהוא רוח זכר, כי מז"א באים לה, וע"כ נקראים בנימין בן ימין שהוא זכר. ומצד הכלים המתוקנים להעלות מ"ן הם נקראים בן אוני, שהיא נקבה. אמנם אין זה בחינת זכר ממש, כי בחינת הזכר נקרא יוסף, ולא בנימין, אלא הכונה היא שהם באים ע"י הזכר.

ועם זה תבין כל אלו שינוי הבחינות שכתב הרב באלו הרי"ו, כי נבחנים לנר"ן,

 

חלק ט"ו                 עץ חיים   בנין הנוקבא  א' תשמה

 

*קז) ודע כי ענין עשית כלי זה, הוא, כי גם ניתנין לה אז בחינת המוחין עלאין בג"ר, והם מתפשטין בכולה, כנודע. ואז גם יורדים הארת החסדים ההם, הנקראים רי"ו וכלי, ביסוד שלה, ונעשין כלי שם.

 

קח) באופן, כי אין כלי זה ביסוד לבד, אלא הם המוחין ממש בכל קומת אבא והבינה, ובכל קומת ז"א ובכל קומת הנוקבא, ומכללות ה"ח ההם נמשך גם ביסוד שלהם. ואז הנקבות, אמא ומלכות, מקבלין מוחין אלו דרך בעליהם, זו פנים בפנים, וזו אב"א, ונבנית גופם, וניתן בה כללות החסדים שלה רי"ו בסוד אב"א, ואז נעשית כלי.

 

אור פנימי

 

על שם ג' ע"ב הנכללים בטפה דע"ב כדי להעלות אח"פ מן השבירה, שהם מבחינת הניצוצין ג' בחינת ע"ב דס"ג מ"ה וב"ן. ולפיכך מתחלק גם הטפה לפי בחינתם. אמנם בכלל אין המוחין אלו אלא בחינת רוחא, כלומר ו"ק דגדלות. אמנם מצד יציאת המוחין הם ע"ב גמור, דהיינו גם ג"ר דע"ב, שהם טפת חיה, אלא שאין עוד מקום בהכלים דנוקבא שיהיו נשארים בה בחינת הג"ר, כי עתה הולכים ומתוקנים הכלים דנה"י שלה, וכל עוד שאין כלים דנה"י בשלמות, אי אפשר לקבל רק בחינת ו"ק דמוחין שהוא רוח דחיה, וז"ש, שאין טיפת חיה נשארת בה. ומה שנקראו בנימין, הוא בחינת השפעת הזכר ביסוד ומלכות של הנוקבא שמתקן אותה. ומה שנקראו בן אוני, היא בחינתה עצמה המקבלת תיקון הזכר בתוכה, הנקרא בנימין, שבשביל זה נקרא יסוד דנוקבא תמיד בשם בנימין. אבל בחינת יסוד דזכר, אינו נקרא לעולם אלא בשם יוסף. רק שיש לו התכללות מבחינת הנקבה, ע"כ נבחן שהוא נכלל מבנימין, ובחינת בנימין אינו אלא יסוד הנקבה. וע"כ מדייק "כח זכר" דהיינו כח זכר שקבל היסוד דנוקבא.

ומ"ש באות (ק"ו) "שחוזר לקחת נר"ן וחיה יותר עליונים מאו"א עלאין עצמן ולא

מישסו"ת וצריכים לחזור לקטנות וגדלות ב' וכו' " הנה זה נוהג במוחין דיום השבת. אבל בחול באים כל המוחין רק מישסו"ת כנודע. ומשמיענו בזה, כי כל אותם הפרטים המתבארים במוחין דישסו"ת דחול, נוהגים ג"כ במוחין דאו"א דשבת.

 

קח) אין כלי זה ביסוד לבד אלא הם המוחין ממש בכל קומת אבא וכו' ובכל קומת הנוקבא ומכללות ה"ח ההם נמשך גם ביסוד שלהם. כבר נתבאר זה בדיבור הסמוך, שאלו המוחין דרי"ו, אע"פ שהם נבחנים בעיקר לעשית יסוד ומלכות שבה, שהם הכלי ורוחא כנ"ל, אמנם באמת הם בחי' השלמת שליש תחתון דכל ספירה וספירה דע"ס שלה, הנבחנים לה' בחינות חג"ת נ"ה, באופן שהם מוחין מתפשטים בכל קומת הנוקבא ומשלימים לכל ספירה וספירה שבה, דהיינו לבחינת אח"פ הפרטים דאותה הספירה. אלא כיון שלה' הבחינות יש עכ"פ מציאות דגו"ע שלהם גם בעת קטנות, ע"כ נבחן השלמת הרי"ו בעיקר על הכלי דיסוד ומלכות שבה, כי להם לא היה שום מציאות כלל בעת קטנות. עי' בדיבור הסמוך.

וזה אמרו ''מכללות ה' חסדים ההם נמשך גם ביסוד שלהם" כנ"ל בדיבור

* ע"ח ח"ב שער ל"ט: שער מ"ן ומ"ד אמצע דרוש ז'.

א' תשמו   חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קט) ואח"כ חוזר אבא להמשיך מוחין עצמן פנימים של זווג, ונכנס באמא בסוד מוחין, ובסוד זווג ג"כ, ומשם נמשכים לזו"ן בסוד פרצוף עצמו, ואח"כ בסוד זווג, והבן זה מאד.

 

*קי) ועתה נבאר מה שידענו לעיל בענין המאמר של פרשת תצוה, במש"ה, יהי שם ה' מבורך כו', כי הנה בעשי"ת נגמרת מלאכת הנסירה, אשר התחלתה היא מן האחורים דכתר דז"א, וניתנין בכתר דנוקבא, ובחי' זו של נסירת הכתר נעשית ביום א' של ר"ה, וביום הזה כל הדינין שבכתר הזכר ניתנין בכתר הנקבה.

 

אור פנימי

 

הסמוך, שהיסוד אינה בחינה בפני עצמה כמו שאר ה' בחינות חג"ת נ"ה שבנוקבא, אלא הוא רק בחי' כולל מהם, וע"כ מתחילה בעת קטנות, כל עוד שה' בחינות עצמם לא היו שלימים, לא נגלה הכולל שבהם, שהוא היסוד, כי לא יתקן בחי' כולל אלא מן כלים שלמים. אבל עתה כיון שנשלמו ה' הבחי' חג"ת נ"ה עם השלישים התחתונים שלהם, דהיינו בחינת הנה"י דכל אחד, אז נתגלה ג"כ הכולל של היסוד, וכן הכולל של המלכות.

אמא ומלכות מקבלים מוחין אלו דרך בעליהם, זו פב"פ, וזו אב"א ונבנית גופם וכו' ואז נעשית הכלי. דהיינו כנ"ל, שיש באלו המוחין ב' בחינות זווגים: א' בעת שהזו"ן נכללים באו"א, שהוא בחינת פב"פ, ונבחן באמת שהזווג ההוא הוא מבחי' זווג או"א גופייהו, ואמא מקבלת מוחין אלו מאבא, אלא הזו"ן נכללים בהם, הז"א באבא ונוקבא באמא, וע"כ נבחן הזווג הזה שהנוקבא מקבלת מאמא שלא ע"י ז"א. ואח"כ יורד הז"א למקומו ונותן מוחין אלו, שקבל למעלה, אל הנוקבא בבחי' זווג דאב"א. וז"ש, זו פב"פ וזו אב"א. ומלבד האמור, נוהג ג"כ ענין עשית כלי גם באו"א גופייהו כי הגם שיש לאו"א מוחין דס"ג
בשלמות הע"ס דכלים. אמנם מבחי' הע"ב נבחנים לחסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות, כמ"ש הרב בחלק הקודם, ולפיכך נוהג ענין כלי ורוחא גם באו"א כמו בז"א, דהיינו בעת שנשלמים הנה"י חדשים שלהם, נבחן כלפי אמא שהיא משגת אז בחי' כלי להעלות מ"ן, כי אז נתגלה הכולל של ה' בחינות דאמא חג"ת נ"ה, שהיא בחינת היסוד דאמא. כמבואר אצל הנוקבא. וזה נוהג בכל יום, כי המוחין אינם קבועים באו"א מבחינת ע"ב, אלא רק מבחינת ס"ג, כנודע, וע"כ אינם רק בעת התפלה, ולאחר התפילה מסתלקים, כנוהג אצל זו"ן. כי כלפי מוחין דע"ב נמצאים או"א כזו"ן, רק בבחינת ו"ק בלי ראש.

 

 

קי) נסירת הכתר נעשית ביום א' של רה"ש וביום הזה כל הדינין שבכתר הזכר ניתנין בכתר הנקבה. כי ביום א' ננסרת נוקבא הגדולה דז"א עד החזה, שבנקודת החזה עומדת הכתר דנוקבא הנפרדת, והיא מתחברת עם הנוקבא הגדולה שננסרה מז"א ונעשית עמה לאחד. אמנם הנוקבא הנפרדת עצמה אינה ננסרה עוד ביום א' דר"ה, אלא בהמשך דעשי"ת כמ"ש להלן.

 

* שער הכונות ח"ב ענין ראש השנה אמצע פרק א'.

 

חלק ט"ו                 שער הכונות               בנין הנוקבא  א' תשמז

 

קיא) וז"ס יהי שם ה' מבורך, שהיא המלכות הנקראת שם ה'. יהי מבורך. מ"ב ברישיה, כנודע כי שם בן מ"ב הוא בראש, כנזכר בספר התקונים תקון ע', והוא ענין הדינין הניתנין ברישא דנוקבא ביום הזה, הנקראים שם בן מ"ב, שהוא גבורה כנודע.

 

קיב) אמנם סיפיה הוא רך, כי כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר כולם, אין בה עוד מה ליתן, והיתה בנוקבא דתקיפי חילהא בקדמיתא, כל זמן שלוקחת דינין מן הזכר, וכשהשלימה לפעול את הדינין שקבלה ממנו, אין בה עוד מה ליתן וחליש חילהא והרי רך, אבל הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו, וכל מה שהולך מתגבר והולך, ואדרבה רישיה רך וסיפיה קשה.

 

אור פנימי

 

קיב) כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר וכו' אין בה עוד מה ליתן וכו' וחליש חילהא והרי רך. כבר נתבאר שאלו הדינין הננסרים, הם בחי' הורדת ה"ת מעינים לפה המעלים הנה"י החדשים מבי"ע, ואלו נה"י לעולם הם דינין, כי הם כלים דאחורים, שהם בחי' דין, והזכר נותן בה רק קומת המוחין אבל המוחין אלו מפעילים הנוקבא להעלות אח"פ שלה מבי"ע, וע"כ נבחן שהזכר פועל בה הדינין. ואחר שנשלם השליש התחתון דכל ספירה וספירה מע"ס שלה הנה אין לזכר עוד לפעול בה העלאת כלים מבי"ע, כי כבר קבלה כל חלקה הצריך לה להשלמת הע"ס שלה, הנה אז עולים פעם ב' למ"ן ומקבלת המוחין דפב"פ שהם החסדים דע"ב, כנ"ל.

וזה אמרו ''כל זמן שלוקחת דינין מן הזכר, וכשהשלימה לפעול את הדינין שקבלה ממנו אין בה עוד מה ליתן" דהיינו כמבואר, כי אחר שהשלימה לפעול את העלאת אח"פ שלה לכל הפרטים שלה, הרי מקבלת מוחין דמ"ה שהם חסדים דע"ב, ואין עוד דינין בנוקבא, כי נמתקו לגמרי. וזה שאמרו תחלתו קשה וסיפיה רך. כי מתחלת ביאת המוחין היא מקבלת רק בחינת הדינין בלי מיתוק דאורות דמ"ה

הראוים להמתיק אותם בשלימות, וע"כ הם קשה מתחילה, אבל בסופם דהיינו אחר שנשלמו הכלים לגמרי, הרי היא מקבלת המוחין דמ"ה, ואין שם עוד דינין כלל כי נמתקו.

הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו, וכל מה שהולך מתגבר והולך, ואדרבה רישיה רך וסיפא קשה. וצריך שתזכור כאן ההפרש המקורי ממוחין דזכר למוחין הנקבה, שביאר הרב לעיל בחלק י"ד דף א' תקפ"ט אות קנ"ו וקנ"ט. ועי' באו"פ שם. ונתבאר שם, שמוחין דז"א הנה מקום יציאתם בג"ר דא"א שבחינת עיטרא דגבורה המשמשת שם, הוא המזל ונקה, שהוא בחינת מלכות דצמצום א' אבל בחינת עטרא דגבורה דמוחין של הנוקבא, היא מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', עש"ה.

ולפיכך הגבורות דנוקבא קשין ברישא דהיינו מטרם שירדה הה"ת מעינים לפה המחזיר לה נה"י דכלים וג"ר דאורות דמ"ה, כי אז שולטים עוד הדינין דצמצום ב', מה"ת שבמקום העינים על הכלים דאח"פ שלה. אבל אחר שהיא קבלה המוחין דמ"ה על ה"ת וחזרה למקום הפה, הנה נמתקו הדינין לגמרי, ואין בה עוד שום כח דין במלכות

 

א' תשמח חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קיג) ובזה יתורץ ענין המאמר הזה החולק עם ספרא דצניעותא, כי שם נאמר להיפך, הדינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא, וההיפך בדכורא. אבל הענין הוא, כי בספרא דצניעותא מדבר בבחי' הדינים בעצמם, אשר הם בחי' נה"י דז"א, שבהם סוד הדינין כמבואר לעיל, והנה הם נכנסים ונעשים בחי' מוחין ברישא דנוקבא, אבל נה"י של הנוקבא אין עוד פרצוף אחר באצילות תחתיה, להעשות בו בסוד מוחין, ונמצא כי דינין דילה, שהם הנה"י שבה, תקיפין בסופא.

 

קיד) אבל בפרשת תצוה אינו מדבר בבחי' הדינין בעצמן, אלא בבחי' מה שלוקחת הנוקבא מן הדכורא, כי בתחילה בעודה מקבלת ממנו הם דינין קשים, ובסופה שכבר אין לה מה לקבל, אינון נייחין. ולא איירי הכא אלא בבחי' הנקבה בעצמה המקבלת הדינין, ולא בבחי' הדינים בעצמם.

 

אור פנימי

 

שלה. אמנם ז"א שהעטרא דגבורה שלו נמשכת ממזל ונקה, שהיא בחינת מלכות דצמצום א', הנה דינין אלו נמתקים לגמרי רק בבחינת רישיה דהיינו במקום מציאות המוחין, כי ע"י עיטרא דגבורה זו, הוא מעלה מ"ן ומחזיר הבינה להיות חכמה, כמ"ש שם בחלק י"ד. אמנם בסיפיה דהיינו בהתפשטותם מהמוחין מלמעלה למטה, שמבחינה זו אין זווג על הגבורה הזו, כמ"ש שם, הרי הם הולכים ומתגברים, כי מלכות זו דצמצום א' היא שורש כל הגבורות, שמכח הדינין שלה סיימה ג"כ לכל פרצופי א"ק, והיא אינה נמתקת לגמרי רק אחר גמר כל התיקון. כמ"ש הרב בסו"ה, היתה לראש פינה. וזה אמרו "הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו וכל מה שהולך הוא מתגבר והולך" כי הנוקבא אין לה אלא מלכות דאמא, כנ"ל, שהיא מצמצום ב', והיא בחינת עטרא דגבורה שלה בעצם, אלא שאין המוחין יוצאים רק ע"י התכללות בשורש הגבורות שבז"א, שהוא מצמצום א', אמנם כיון שהיא מקבלת רק הארה בעלמא מגבורה זו דצמצום א', ע"כ אחר שמקבלת המוחין נפסק כח הדין שבה לגמרי כנ"ל.

משא"כ הז"א, שיש בו שורש הגבורות מעצמו, ואינו צריך לקבל הארתם מזולתו כמו הנוקבא, ע"כ הדינין שלו קשים בסיפיה, כי שורש הגבורות אינו נמתק לגמרי מטרם גמר התיקון. כנ"ל.

 

קיג) בספרא דצניעותא מדבר בבחינת הדינים בעצמם שהם בחינת נה"י דז"א, שבהם סוד הדינין והם נעשים מוחין ברישא רנוקבא וכו' אבל בפרשת תצוה אינו מדבר בבחינת הדינין וכו'. כלומר, שבספרא דצניעותא מדבר מבחי' הדינין שבנה"י דז"א הנעשים מוחין בראש הנוקבא, וכשהם בראש הז"א, הנה הם מקבלים הארת שורש הגבורות מן העטרא דגבורה דז"א וע"כ המה קשים ברישיה, אבל כשהם מתלבשים למוחין בראש הנקבה, נמצאים מתפרשים משורש הגבורות שבז"א, ואין בהם אלא בחינת גבורות דנוקבא הבאים ממלכות דאמא, שהיא בחי' מלכות דצמצום ב' הכלולה במדת הרחמים, כנודע, וכנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. אבל בחינת הדינין של נה"י דנוקבא אינם נעשים למוחין, כי אין לה פרצוף תחתון שתתלבש בהם, וע"כ

 

חלק ט"ו                 שער הכונות              בנין הנוקבא  א' תשמט

 

*קטו) והנה בענין נסירת הדינין יש ב' בחי': הא' הוא, להמשיך כל הדינין שיש בכתר שבו וליתנם בכתר שבה ושל חכמה שבו בחכמה שבה, וכע"ז עד תשלום י"ס שבו בי"ס שבה. בחי' הב' היא, כי הנה בחי' הי"ס שבה, הם עומדים מן החזה שלו ולמטה, וא"כ צריך שהדינין שבחצי התחתון דת"ת שבו ינתנו בכתר שבה, והדינין שבפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה, וכעד"ז עד תשלום הנה"י שלו בכל שיעור קומה שלה.

 

אור פנימי

 

הם בחינת עשר כחות דסיום בלבד, ומבחינה זו נבחנים דינים של הנוקבא קשין בסיפא, כי אינם נעשים למוחין, ואין בהם רק כח הסיום לבד. כמבואר. אבל מבחינת לקיחת הדינים, הנה הז"א לוקח הדינים שלו ממזל ונקה, משם שורש הדינים, שאין להם מיתוק עד גמר התיקון, וע"כ בסיפיה מתגברים והולכים, אבל הנוקבא לוקח הדינים מז"א, דהיינו רק בחינת הארה לבד, וע"כ הם נפסקים אחר קבלת המוחין דמ"ה. כנ"ל בדיבור הסמוך. ע"ש.

 

קטו) בענין נסירת הדינין יש ב' בחינות הא' הוא להמשיך כל הדינין שיש בכתר שבו וכו' בחינה הב' וכו' והדינין דפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה וכו'. פי' כי נתבאר לעיל (דף א' תשכ"ט ד"ה ולפיכך), אשר עצם הנוקבא אינה נאחזת רק בנה"י דז"א, דיינו מחזה ולמטה שלו שנפל לחלקה אחר צמצום ב' בנקודים, שעלתה מלכות המסיימת דז"א, ממקום סיום רגליו דז"א דס"ג, שהיא בנקודה דעוה"ז, בשוה עם רגלי א"ק, ובאה עתה בנקודת החזה דז"א הזה, וסיימה שם בחזה כל הע"ס דז"א בנקודים, וכל החלק דז"א דס"ג דא"ק נשאר בבי"ע מתחת הפרסא, שהיא למטה מנקודת החזה, ונמצא נקודת החזה דז"א, שהיא מלכות המסיימת אותו, ירשה לאלו הנה"י דז"א שיצאו לבר מז"א לבי"ע. וע"כ בזמן הגדלות דז"א דנקודים שחזרו אלו נה"י דבי"ע ונתחברו

לגופא דז"א, הם לא נאבדו גם ממלכות דחזה דז"א, כי אין העדר ברוחני, אלא שגם היא נתחברה עמהם לאחר הגדלות והיו לט"ס תחתונות שלה, ונעשית לבנין שלם בפני עצמה מלבד הז"א. עש"ה. הרי שכל עצם בנינה של הנוקבא הנפרדת היא רק תולדה הבאה מנה"י דגדלות דז"א, אבל לא למעלה מנה"י.

אמנם בסוד בנין הצלע, נבנית הנוקבא בבנין שלם בקומה שוה עם ז"א, והיא לוקחת גם החב"ד חג"ת דז"א שלמעלה מחזה שלו. וזה הגיע לה מתוך שהנוקבא הגדולה שמחזה ולמעלה דז"א קבלה המוחין השייכים לנוקבא הנפרדת, ע"כ נתחברה נוקבא הגדולה שבגופו דז"א עם רחל לפרצוף אחד, ונמצא שנוקבא הנפרדת הרויחה עתה גם החב"ד חג"ת דז"א, מה שלא היה לה כלל משורשה, כי כל שורשה אינה רק נה"י דז"א, בלבד, כמבואר. ועתה הרויחה גם חב"ד חג"ת דב"ן דז"א שלמעלה מחזה, הנקראים נוקבא הגדולה.

וטעם התחברות של הנוקבא הגדולה דז"א עם הקטנה לפרצוף אחד, הוא, כי כל עוד שהיה לז"א מוחין דס"ג, שהם קומת בינה, הרי הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים, מאותו הטעם שאו"א דס"ג מתחלקים לב' פרצופים, כי המוחין דג"ר דס"ג מספיקים רק לחב"ד חג"ת עד החזה של הפרצוף ששם מקום החסדים מכוסים, אבל מחזה ולמטה שכבר צריכים להארת

* שער הכונות ענין ראש השנה אמצע דרוש ג'.

א' תשנ     חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קטז) ונבאר ענין ב' בחי' אלו איך נעשות בי' ימים אלו גם יתבאר היטב מפורש אופן מלאכת הנסירה. הנה ביום א' דר"ה שהוא יום ו' שנברא בו אדה"ר, אז הפיל ה' תרדמה על ז"א, כדי לנסור את הנוקבא העומדת באחוריו.

 

אור פנימי

 

חכמה, נמצא כח המסך רוכב עליהם ונעשים מחוסרי ראש. כמ"ש לעיל (דף א' תש"ל ד"ה וביאור), כי באמת נמצאת הבינה לבר מראש, כי יצאה מראש דא"א, וא"כ כל קומת בינה דאצילות היתה צריכה להיות מחוסרת ראש, אלא רק משום שהבינה היא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין הצמצום יכול למעט אותה כלל. וזה נוהג רק בג"ר דבינה, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, אבל מחזה ולמטה שלה כבר הם צריכים להארת חכמה, וע"כ שורה עליהם היציאה מראש דא"א, והם מחוסר ראש. עש"ה.

וזהו שנחלק גם ז"א ונוקבא לב' פרצופים. כי מחזה ולמעלה הוא דוגמת או"א עלאין, שהוא בסוד כי חפץ חסד הוא, דהיינו שדרכו שם בחסדים מכוסים. וע"כ הם בבחינת ראש וג"ר כמו או"א, והם הנקראים זו"ן הגדולים. אבל מחזה ולמטה שדרכו שם לקבל הארת חכמה, כבר רוכב עליהם כח היציאה לבר מראש דא"א, והם ו"ק בלי ראש. ונמצא מזה, כי בעת שז"א עולה ומקבל מוחין דחיה, ששם אין חילוק בין ג"ר שמחזה ולמעלה אל המחזה ולמטה, הרי הזו"ן הגדולים מתחברים עם זו"ן הקטנים לאחד, כי אין עוד מה שיבדיל ביניהם.

אמנם נבחן, שנוקבא הגדולה נתחברה אל הבנין דנוקבא הקטנה. ואע"פ שלכאורה היה צריך להיות בהיפך, שהנוקבא הקטנה תתחבר ותתבטל לבנין הנוקבא הגדולה, כי דרך הקטן להתבטל ולא לעלות בשם בשעה שמתחבר אל הגדול ממנו. אמנם הענין הוא, כי יש כאן הפרש בהמוחין, כי הנוקבא הגדולה דרכה בחסדים מכוסים כמו

בינה עלאה בסוד כי חפץ חסד הוא, כנ"ל. ולכן עתה כשהגיעו לה המוחין דחכמה, מכח עליתם לאו"א, שגם אז או"א וישסו"ת מתחברים לאחד ועולים לג"ר דא"א, הרי מדת בינה עלאה נתבטלה לגמרי, כי עתה איננה במדה זו של חסדים מכוסים. וע"כ הן באו"א והן בזו"ן, נבחן עתה שמדת הגדולה נתבטלה, ורק הקטנה עלתה למעלה וקבלה המקום של הגדולה. כי באו"א נבחן, שמדת בינה עלאה נתבטלה, ותבונה עלתה במקומה ומזדווגת עם אבא עלאה ומקבלת חכמה. וכן בזו"ן נבחן, כי מדת נוקבא הגדולה שלו נתבטלה, ונוקבא הקטנה הנפרדת עלתה למעלה במקומה, ומזדווגת עם ז"א הגדול ומקבלת ממנו מוחין דהארת חכמה.

ועתה תבין היטב איך הנוקבא הנפרדת קבלה את החב"ד חג"ת דב"ן דז"א שהיא נוקבא הגדולה שלו, אע"פ שחב"ד חג"ת הללו הם לגמרי למעלה משורשה, כי כל שורשה הוא רק בנה"י דז"א, כנ"ל. והיינו משום שהנוקבא הגדולה עצמה קבלה למדת הנוקבא הנפרדת ונעשית כמוה, ומדתה עצמה נתבטלה לגמרי, שבזה נמצא שהנוקבא הקטנה הנפרדת עלתה במקומה ומזדווגת עם הז"א, והרויחה הכלים דחב"ד חג"ת של הנוקבא הגדולה שנתחברו עתה לבנינה. והבן היטב.

וזה אמרו ''בענין נסירת הדינין האלו יש ב' בחינות: א' הוא להמשיך כל הדינים שיש בכתר שבו וליתנם בכתר שבה, ושל חכמה שבו בחכמה שבה, וכעד"ז עד תשלום י"ס שבו בי"ס שבה" כונתו לבחינת נסירת הע"ס של הנוקבא הגדולה, שהיא צד הב"ן

 

חלק ט"ו                 שער הכונות               בנין הנוקבא  א' תשנא

 

קיז) וזה ענין אופן נסירתה כי בתחילה היו הדינין האלו באות לה ע"י ז"א, שנותן לה בחי' הגבורות אשר בדעת שלו, יען כי אמא עלאה היתה מתפשטת בו, אבל עתה שנפלה עליו תרדמה, ונסתלקו ממנו אימא עלאה, וגם נסתלקו ממנו המוחין שלו שהיו בתוכם בתוך התפשטות נה"י דאמא עילאה בו, כנודע, ואז גם עטרא דגבורה שבדעת נסתלקה ממנו.

 

קיח) ואחר הסתלקותה מתוכו, מתפשטת אמא עילאה בבחי' הנה"י שבה תוך הנקבה עצמה, ואותם הגבורות דעטרא דגבורה נמשכין אליה ע"י הבינה שלא ע"י ז"א, וכמ"ש זה היטב בברכת המפיל חבלי שינה כו' וע"ש היטב. גם יתבאר לקמן בענין כוונת השופר, כי שם נתבאר ענין מה שנסתלק מן ז"א, שהם בינה ועטרא דגבורה להכנס ברישא דנוקבא, אבל מוח חכמה ועטרא דחסד נשארו בסוד א"מ על רישא דז"א.

אור פנימי

 

דחב"ד חג"ת שלו עד החזה, כנ"ל. אשר בעת עלית ז"א לאו"א לקבלת מוחין דע"ב נמצא מתבטלת מדתה של הנוקבא הגדולה שלו והנוקבא הקטנה מקבלת מקומה ומזדווגת שם למעלה בהיכל או"א דקומת ע"ב, עם ז"א. שז"א נכלל בבחינת אבא, ונוקבא הקטנה נכללת בתבונה, שגם התבונה עלתה וירשה לבינה עלאה ומזדווגת עם אבא כנ"ל. וע"כ נבחן שננסרו הדינים דצד ב"ן של חב"ד חג"ת דז"א, שהם הע"ס של הנוקבא הגדולה, ונתחברו להיות לג"ר בשביל הנוקבא הנפרדת. וזוהי בחינה א' של נסירת הדינים, אשר בחי' הנסירה הזו נעשה ביום א' של ר"ה, כמ"ש להלן.

וזה אמרו ''בחינה הב' היא, כי הנה בחינת י"ס שלה הם עומדים מחזה ולמטה וא"כ צריך שהדינים שבחצי התחתון דת"ת שבו ינתנו בכתר שבה, והדינין שבפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה, ועד"ז עד תשלום הנה"י בכל שיעורי קומה שלה". כונתו בזה, לבחי' הע"ס של בחינת נוקבא הקטנה הנפרדת דז"א העומדת מחזה ולמטה שלו, אשר חצי ת"ת התחתון דז"א נעשה לכתר שלה, וג"ש עליונים דנה"י שלו נעשו לחב"ד

שלה, וג"ש אמצעים דנה"י שלו נעשו לחג"ת שלה והתחתונים דנה"י שלו נעשו לנהי"מ שלה. אשר קודם הנסירה היא דבוקה עמו בכותל אחד מחמת שאין בכל בכל ספירה מהע"ס שלה רק ב"ש העליונים גו"ע, וחסרי שליש תחתון שהם נה"י הפרטים דאותה ספירה כנ"ל, ע"ש. וע"כ נעשו כל הזווגים בבחינת נוקבא שבגופו הקטנה של הז"א, ולא בנוקבא הנפרדת, כי אין לה בחינת נה"י שהם כלים דזווג. ועתה ע"י עליתם למ"ן לאו"א, שמקבלים שם מוחין דע"ב, יורדת ה"ת מעינים שלה, והיא מעלית אח"פ שלה שהם נה"י חדשים מבי"ע, ונשלמת בכותל מיוחד, ואז עוברת אליה גם הצד ב"ן שמחזה ולמטה דז"א, ומתחברים לבנין הנוקבא הנפרדת. וזהו נסירה דבחינה הב' שהיא נעשית בעשי"ת, שבכל יום ננסרת ממנה ספירה אחת, דהיינו שאותה הספירה מקבלת שליש תחתון שלה מבי"ע ונשלמת. ואז עובר אל הספירה ההיא גם חלק מבחי' שכנגדה שבנוקבא שבגופו שמחזה ולמטה דז"א, ומתחברת עם הספירה ההיא דנוקבא הנפרדת שנשלמה. ועד"ז בכל יום ויום דעשי"ת עד שנתעלו הנה"י

 

א' תשנב   חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קיט) והרי, איך נסתלקו הדינין והגבורות מז"א, שהיו הולכות לצד אחוריו להכנס ולהתפשט בנקבה, ועי"כ היו מחוברים אב"א, ועתה בהסתלקם מתוכו ונכנסו בה שלא ע"י ז"א, נפרדה ונסרה מאתו, וניתנו בה כל הגבורות ההם. נמצא כי נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א, היא גורמת אל הנסירה שתפרד ממנו, כי אינה מקבלת ממנו דבר. וב' דברים אלו, שהם נתינת הגבורות בה, והנסירה, נעשו כאחד.

 

קכ) והנה ביום א' דר"ה, כל הגבורות שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו, ננסרו וניתנו אליה בכתר שבה, ועומדת באחורי חצי התחתון דת"ת שבו. באופן, כי הוא ננסר כחב"ד וחג"ת שבו, והיא לא ננסרה ממנו רק הכתר שבה וכל הגבורות ההם נתקבצו בכתר שבה.

 

אור פנימי

 

החדשים לכל הע"ס שלה, וכן כל הצד ב"ן שבנה"י דז"א נתחברו אל הנוקבא הזו הנפרדת, ואז עולה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו, כנ"ל.

 

קיט) נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א היא גורמת אל הנסירה שתפרד ממנו כי אינה מקבלת ממנו דבר. כבר נתבאר לעיל (דף א' תשל"ט ד"ה אב"א), ענין עליתם למ"ן לאו"א והתכללותם בהזווג שלהם, שז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, הנה נבחן כאן, שהנוקבא מקבלת המוחין ישר מאמא עצמה מתוך התכללותה בה, ואינה מקבלת כלום מז"א, כי ז"א כלול באבא, שאמא מקבלת ממנו ומשפעת אל הנוקבא הכלולה בה. גם נבחן שנה"י דאמא מתלבשים בנוקבא, כי נה"י דעליון מתלבשים בתחתון הם בחינת האו"ח העולה מהמסך ומ"ן דתחתון במקום העליון ומלביש שם על האורות של המוחין דתחתון, שע"כ גם בעת שהתחתון יורד למקומו נוטל עמו גם הנה"י אלו בבחינת לבושי מוחין כמו שהלבישו אותם במקום העליון. ומתוך שהנוקבא כלולה במסך דאמא עצמה, הרי היא מקבלת את האו"ח הזה שעלה שם והלביש המוחין שלה, והם מתלבשים שם

בנוקבא. באופן שבחינת נה"י דאבא נעשו שם לבושי מוחין לז"א, ובחינת נה"י דאמא נעשו שם לבושי מוחין לנוקבא. ואין לנוקבא שום דבר עם ז"א.

וזה אמרו ''ועתה בהסתלקם מתוכו ונכנסו בה שלא ע"י ז"א, נפרדת וננסרת מאתו וניתנים בה כל גבורות ההם, כי נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א היא גורמת אל הנסירה, שתפרד ממנו, כי אינה מקבלת הימנו דבר" פירוש: כי מקודם הנסירה, היו המוחין שלה באים מז"א, שנה"י דאמא עם המוחין השייכים לנוקבא הנפרדת היו מלובשים רק בז"א, והוא השפיע אותם לנוקבא דרך אחוריו. משא"כ עתה בעת עליתם לאו"א, שז"א נשאר למטה בסוד תרדמה, שפירושו, שהמוחין דג"ר ולבושיהם, שהם נה"י דאו"א נסתלקו ממנו ועלו בסוד מ"ן, ואז בהיותם שם, שז"א נכלל באבא ונוקבא באמא, נמצאים שנה"י דאמא אינם מתלבשים שם בז"א אלא רק נה"י דאבא בלבד, כנ"ל, ונה"י דאמא נפרדו מז"א ובאו בנוקבא, כנ"ל, כי היא מקבלת שם המוחין ישר מאמא. ונמצאים שמה הזו"ן, שנפרדו זה מזה לגמרי. הרי שקבלת המוחין שלא ע"י ז"א זה עצמו מנסר ומבדיל הנוקבא ממנו, כי עתה אינה מקבלת ממנו