תלמוד עשר הספירות כרך ז'

כרך ו' חלק שש עשרה

 

ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה

 

*        א) ונבאר ענין עולמות בי"ע עצמם מה היתה בחינתם. דע כי אין דבר שאין בו פנימיות וחצוניות, אפילו בבחינת הכלים כנז' לעיל. ואמנם מחצי תפארת ונה"י דאדם קדמון עד סיום רגליו, החיצוניות שלהם נחלק לב' בחינות והנה החצוניות שלהם מצד פנים הוא הנקרא בריאה, ושמצד אחור נקרא יצירה.

 

אור פנימי

 

א) בי"ע עצמם מה היתה בחינתם. כלומר, מהיכן נתהוו עצמותן דג' עולמות בי"ע, ומה היתה בחינתם בראשונה מטרם שנתקנו בספירות ובפרצופים. וזה הוא מה שמבאר והולך במאמר הזה.

וזוהי ידיעה חשובה מאד לידע במה נשתנו כל כך ג' העולמות בי"ע, מעולם האצילות, עד שהם נבחנים לעלמין דפירודא, אשר הכלים והרוח נפש דחיצוניות שבהם אינם אלהיית כנודע. והמאמר הזה ראוי לתשומת לב יתירה, כי בלעדו אין שום הבנה אמיתית בכל הנאמר בדרושי בי"ע.

מחצי תפארת ונה"י דאדם קדמון עד סיום רגליו. היינו מטבור ולמטה דא"ק, הנבחן לפרצוף נבדל בפני עצמו, הנחלק לג' חלקים: חב"ד, חג"ת, נהי"מ. כמ"ש הרב בע"ח ש"ח פ"ג עש"ה. גם נודע, שהת"ת נחלק על החזה, שמחזה ולמעלה נכלל בחג"ת, ומחזה ולמטה נכלל בנה"י, כנודע. וכאן בפרצוף זה היה צמצום הב' שמבאר הרב להלן, וכן הוא נעשה פנימיות לכל הע"ס דעולם הנקודים, וכן כל ד' העולמות דאבי"ע מלבישים עליו.

וצריכים לזכור, שמטרם צמצום הב' היה גם פרצוף ס"ג דא"ק נסתיים בשוה עם רגלי פרצוף הכתר דא"ק (כמ"ש הרב בע"ח ש"ט פ"ו) דהיינו בנקודה דעוה"ז בסו"ה ועמדו רגלין על הר הזיתים. (כמ"ש הרב בע"ח ש"ג פ"ב ע"ש) וזה החלק של הס"ג שהיה מלביש על מטבור ולמטה דפרצוף הכתר דא"ק, נבדל ג"כ לפרצוף מיוחד הנקרא פרצוף נקודות של הס"ג. כמ"ש הרב בע"ח ש"ט פ"ו. ועם זה תבין שבזה החצי ת"ת ונה"י דא"ק שעוסק כאן הרב המדובר הוא בהתכללות יחד עם המטבור ולמטה דפרצוף ס"ג. וזכור זה.

החצוניות שלהם נחלק לב' בחינות והנה החיצוניות שלהם מצד פנים נקרא בריאה ושמצד אחור נקרא יצירה ועשיה. פירוש, כי הפרצוף תנה"י דא"ק, נחלק על פנימיות וחצוניות כמ"ש בסמוך שאין לך דבר שאין בו פנימיות וחצוניות. והתחלקות הזו היא על החזה דכל פרצוף, כי מחזה ומעלה, שהם חב"ד חג"ת עד החזה נקרא בשם פנימיות. ומחזה ולמטה, שהם תנהי"מ, נקרא בשם חצוניות. וכן הוא גם בפרצוף

 

* שער הקדמות דרושי א"ק דף ל"ה ט"א.

 

א' תתפח     חלק ט"ז תלמוד עשר הספירות         בי"ע

 

ב) וכאשר עלה ברצון המאציל להאציל עולם הנקודין, כבר נתבאר למעלה, כי אדם קדמון צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי

אור פנימי

 

תנה"י דא"ק. אשר מחזה ולמטה שלו נקרא בשם חיצוניות. ואומר אשר החיצוניות הזו דפרצוף תנה"י שהוא מחזה ולמטה דפרצוף תנה"י זה נחלק לב' בחינות הנקראות פנים ואחור: שהחיצוניות מצד הפנים נקרא בריאה, ושמצד האחור נקרא יצירה ועשיה.

וענין התחלקות של המחזה ולמטה לפנים ואחור, הוא בעיקר על שליש אמצעי דת"ת, שהוא נבחן לצד הפנים, כי הוא בחינת ישסו"ת דגופא. ומשליש ת"ת התחתון עד סיום רגלין נקרא צד האחור של המחזה ולמטה, להיותם בחי' זו"ן דגופא. כמ"ש להלן. אכן עדיין אינם בי"ע, אלא הרב מכנה אותם על שם העתיד.

 

ב) צמצם עצמו שנית. כלומר, בנוסף על צמצום הראשון המבואר בדברי הרב בע"ח בשער א' ענף ב', ששם היה הצמצום רק בנקודה אמצעית, שהוא המלכות דגופא שנתצמצמה ואינה מקבלת שום אור, ונשארה חלל פנוי. והיא בחי' הנקודה דעוה"ז, וע"כ היה נמשך אח"כ הקו מא"ס ב"ה, דהיינו הע"ס הראשונים עד לנקודה דעוה"ז, שהוא הנקודה המרכזית הרחוקה ביותר מא"ס ב"ה, כמ"ש בחלק א'. וכמ"ש הרב בע"ח ש"ג פ"ב. ונמצא שכל הצמצום היה רק על בחינת המלכות בלבד, אבל ט' הראשונות היו נקיות מכל בחינת צמצום ודין, וע"כ אין שם בכל ג' פרצופי א"ק שמטרם עולם הנקודים, רק בחינת כלי אחד, הנקרא עקודים, שהוא כלי מלכות, וכל הע"ס מעוקדים בתוכה. אבל עתה נעשה צמצום חדש בעולמות הנקרא צמצום ב', אשר בחינת המלכות עלתה ונתחברה יחד עם ספירת הבינה, ונעשה הצמצום במקום בינה, שזה מכונה שיתוף מדת הרחמים בדין ועי"ז יצאו ונתחדשו עשרה כלים בפרצוף כמ"ש

בחלק ה' באורך. והנה עיקר החידוש שנתחדש עם צמצום הב' הוא, כי עתה נסתיים כל מדרגה בספירת הבינה, ושם נפסק התפשטות כל מדרגה, בדומה להפסק המדרגה על המלכות הנוהג בצמצום ראשון. ולא נשאר בפרצוף רק ג' כלים כח"ב, וזו"ן דכל פרצוף נפרדו ונעשו לבחי' מקיפים דלבוש והיכל, כמ"ש הרב בע"ח שמ"ב פ"ג ע"ש. ועי' בבית שער הכונות אות ט"ז באור פשוט וזכור זה.

והעלה פנימיות האור מחצי ת"ת שלו ולמטה והעלהו למעלה ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים. כבר נתבאר ענין צמצום הב', אשר מתוך שהמלכות המצומצמת עלתה במקום בינה, הרי נפסק האור בספירת בינה דכל מדרגה. ונודע, שיש בהמלכות הזאת המצומצמת ב' בחינות: א' היא, מלכות המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, ומחזרת האור לאחוריו כדי שלא יתלבש בה, ואור החוזר הוא נעשה מלבוש על הע"ס דאו"י ממטה למעלה, ועי"ז מתהווים הע"ס דראש הפרצוף. וב' היא מלכות המסיימת כי אח"כ המלכות עצמה מתפשטת מינה ובה ע"י האו"ח, לעשר ספירות ממעלה למטה עד סיום רגליו, אשר במלכות דגופא נפסק האור מכח הצמצום שבה, שעי"ז הפרצוף מסתיים.

ונודע, כי ה' הבחינות כח"ב זו"ן דגופא, נשתנו שמייהו לחג"ת נ"ה, מחמת היותם רק בחינת חסדים. גם נודע, שה' בחינות דראש נקראו בשמות: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה.

ועל פי זה נמצא עתה בצמצום ב' בעת שהמלכות עלתה ונתחברה בספירת הבינה, שיש להבחין בעליה הזו את ב' בחינות הנ"ל: אשר המלכות המזדווגת בזווג דהכאה, שהיתה עומדת במלכות של ראש הנקראת

 

חלק ט"ז שער ההקדמות        בי"ע                  א' תתפט

 

תפארת שבו ולמטה והעלהו למעלה, ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים, ונתפשט בחוץ מחצי תפארת שבו ולמטה, ונעשה עולם הנקודים.

ג) ואמנם תכף בעת הצמצום, שהוא עליית האור למעלה, טרם צאתו מן העינים, ועדיין לא נעשו הנקודים, תכף נחשכו שתי בחינות

אור פנימי

 

מה, עלתה עתה אל הבינה של ראש הנקראת נוקבי עינים, כי ג"ר דבינה נקראו נוקבי עינים, וז"ת דבינה נקראו אזן, כנודע. ועד"ז בחינה הב' של מלכות, שהיא מלכות המסיימת שמקומה היתה בסיום רגלין דגופא, דהיינו במלכות דגופא, עלתה עתה אל מקום ספירת הבינה דגופא, הנקרא תפארת, כנ"ל שכח"ב שבגוף נקראים חג"ת, ושם בתוך הת"ת נעשה הסיום רגלין של הפרצוף.

באופן, שהזווג דהכאה שהוציא את הע"ס של ראש בעת צמצום ב' לצורך הפרצוף נקודים, שהיה צריך לצאת במלכות של ראש דפרצוף ס"ג דא"ק הנקראת פה, יצא עתה במקום נקבי העינים. וכן מקום סיום דפרצוף זה שהיה צריך להסתיים במלכות דגופא נסתיים עתה בחצי ת"ת דגופא.

וזה אמרו ''והעלה פנימיות האור מחצי ת"ת שבו ולמטה והעלהו למעלה" כי עתה נסתיים האור בחצי הת"ת, דהיינו תוך הבינה דגופא, כי שם עומדת עתה נקודת המלכות המסיימת את האור, כנ"ל, ונמצא כל המקום שמחצי ת"ת ולמטה עד סיום רגלין דא"ק נשאר בלי אור, בדומה לנקודה האמצעית בצמצום א' שנשארה חלל פנוי וז"ש הרב "שהעלה פנימיות האור מחצי ת"ת ולמטה שלו והעלה למעלה" כי כבר נסתיים הפרצוף הזה דצמצום ב' בתוך חצי ת"ת דס"ג דא"ק כמבואר.

וזה אמרו ''ואח"כ יצא האור ההוא דרך עינים ונתפשט בחוץ מחצי ת"ת שלו ולמטה ונעשה עולם הנקודים" כי כל תחתון נאצל

 

 

ע"י המדרגה העליונה ממנו, ונמצא עולם הנקודים נאצל ויצא מתחילה בפרצוף ס"ג דא"ק, שהיא העליון של הנקודים, ואחר כך יוצא ממקום הזווג שהיה לו בהעליון ויורד למקומו וז"ש הרב, "ואח"כ יצא האור ההוא דרך עינים" דהיינו במקום שנעשה הזווג דהכאה שהוא מקום נקבי עינים, כנ"ל, כי שם עלתה המלכות, ואחר שנעשה שם הזווג בשיעור הקומה של הנקודים, יצא משם וירד למקומו. וז"ש ''ונתפשט בחוץ מחצי ת"ת ולמטה" דהיינו בחוץ מפרצוף תנה"י דא"ק הנ"ל, כי שם מקום עולם הנקודים.

 

ג) תכף בעת הצמצום וכח טרם צאתו מן העינים. וצריך שתדע, שענין עלית המלכות המסיימת לחצי ת"ת דא"ק, שביאר הרב לעיל בפרצוף א"ק עצמו, לא היה זה אלא לבחינת הכנה לזווג לצורך הנקודים, אבל בא"ק עצמו לא היה בפועל שום שינוי, כי כל כח צמצום היוצא מחדש, אינו פועל רק ממקום יציאתו ואילך, דהיינו רק בפרצוף תנה"י דא"ק הנ"ל, ורק כאן ניכר בפועל השינוי הזה של עלית מלכות המזדווגת למקום נקבי עינים. ומלכות המסיימת למקום חצי ת"ת של הפרצוף. וכבר ידעת שאע"פ שנקרא תנה"י מ"מ נבחן בו פרצוף שלם: חב"ד חג"ת נהי"מ, ובו נעשה שינוי זו, אשר מלכות המסיימת, שהיתה עומדת בסיום רגלין שלו על הנקודה דעוה"ז כנ"ל, עלתה עתה למקום הבינה דגופא של פרצוף זה, דהיינו לחצי ת"ת שלו, ששם מקום נקודת החזה דפרצוף זה, ונמצא שמחזה ולמטה

 

 

 

 

 

א' תתצ    חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות       בי"ע

 

החיצוניות, כי האור הפנימי יסתלק למעלה, ולא יכלו לעמוד שם, וירדו למטה תחת רגלי היושר של אדם קדמון, במקום האור המקיף אשר תחת רגלי היושר של אדם קדמון בלבד.

 

אור פנימי

 

נשאר ריקן בלי אור, כמו הנקודה האמצעית שנעשתה לחלל פנוי בעת הצמצום הראשון, כי מלכות המסיימת נמצאת, עתה במקום נקודת החזה. ותדע, שאלו הכלים שמחזה ולמטה שנשארו בלי אור המה הם שנעשו לבחינת ג' עלמין בי"ע. כי בחי' התלבשות האור של פרצוף תנה"י הזה נסתיים עתה במקום החזה. באופן שרק הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה נשארו באצילות, כי אור הקו מא"ס נפסק עתה בנקודת החזה, ומחזה ולמטה נעשה עתה בערך הקודם, כמו שהיה כולו בבחינת חלל פנוי אלא ע"י תיקונים חדשים נמשך עוד שם בחינת אור של תולדה, שהם פרצופי בי"ע, כמ"ש במקומו להלן.

והנה הרב רוצה לבאר כאן את בחי' הראשונות המקוריות שמהם נעשו ג' העולמות בי"ע, וז"ש תכף בעת הצמצום שהוא עלית האור למעלה טרם צאתו מן העינים ועדיין לא נעשו הנקודים תכף נחשכו שתי בחינות החיצוניות: היינו בחינת הפנים שמחזה ולמטה ובחינת האחור שמחזה ולמטה, כנ"ל באות ג' כי מחזה ולמטה נבחן לחצוניות הפרצוף, כמ"ש באו"פ שם. ומתוך שהמלכות המסיימת עלתה במקום החזה, הנה ''האור פנימי נסתלק למעלה ולא יכלו לעמוד שם" שהרי כח הצמצום כבר שולט על כל אלו הכלים שמחזה ולמטה ואינם יכולים עוד להלביש את האור פנימי, בדומה לנקודה דעוה"ז, כמ"ש לעיל.

ומה שהרב מדייק ואומר ''תכף בעת הצמצום טרם צאתו מן העינים ועדיין לא נעשה הנקודים" הכונה היא כדי ללמדנו שענין נפילת הכלים האלו שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק אל תחת רגלי א"ק הפנימי,

 

 

במקום נקודה דעוה"ז ולמטה המסבב תחת הסיום דרגלי א"ק, כמ"ש להלן אות ה' הנה ענין זה קרה עם עלית מלכות המסיימת לתוך בינה דגופא במקום החזה כנ"ל, ורק טרם שמלכות המזווגת עשתה הזווג דהכאה במקום נקבי העינים. וזה שמדייק ''בטרם צאתו מן העינים" משא"כ אח"כ שנעשה הזווג בנקבי העינים ויצאו משם הע"ס דנקודים, הרי חזרו והעלו את הכלים שנפלו מתחת רגלי א"ק למקומם הראשון אלא בבחינת החיצוניות שלמטה מפרסא כמ"ש להלן אות ח'.

וירדו למטה תחת רגלי היושר דאדם קדמון. מטעם שאותה המלכות שעשתה סיום לרגלי א"ק, קנתה עתה מקומה במקום החזה דתנה"י האלו, ונעשו הכלים שמחזה ולמטה דא"ק, שוים לבחינת נקודה דעוה"ז שלמטה מסיום רגלי א"ק, כלומר שאינם ראוים לקבל שום אור כמותה, וע"כ נבחן שנמצאים עתה למטה מסיום רגלי א"ק כמ"ש לעיל.

במקום אור מקיף אשר תחת רגלי יושר של אדם קדמון בלבד. וצריכים לידע מ"ש הרב בע"ח שמ"ב פ"ג, שאין בכל המדרגות דאבי"ע רק ג' כלים, שהם כתר חכמה בינה, אבל ז"א ונוקבא דכל מדרגה ומדרגה נפרדו מהכלים פנימים ונעשו למקיפים לכל מדרגה, הנקרא לבוש והיכל, או מקיפים דיושר ומקיפים דעגולים, שמקיפים דיושר הם אור חיה, ומקיפים דעגולים הם אור יחידה. ע"ש. ובספרי בית שער הכונות אות ט"ז. ונתבאר שם שענין זה של פירוד הכלים דז"א ונוקבא הפנימים להעשות למקיפים, יצא ונתחדש עם צמצום הב' הנ"ל, דהיינו מפאת עלית המלכות למקום בינה: הן בראש שנעשה שם הזווג וזו"ן של ראש אינם נכללים בקומת הזווג. והן בגוף, שמלכות

 

חלק ט"ז         שער ההקדמות     בי"ע                  א' תתצא

 

אור פנימי

 

המסיימת עלתה במקום החזה, ששם נשלם קומת המדרגה. הרי שמצמצום ב' ואילך יצאו בחינות ז"א ונוקבא מכל קומה, ואינם משמשים עוד לכלים פנימים, ואז נעשו לכלים מקיפים דחיה יחידה, כי בכלי דז"א תליא אור החיה, ובכלי דנוקבא תליא אור היחידה, כנודע בערך ההפוך שבין הכלים לאורות נמצא שאין עוד רק ג' כלים כח"ב לבד, אשר בהם מתלבשים ג' אורות נר"ן.

ויש להבחין באלו ב' המקיפים הנ"ל שיצאו עם צמצום הב', ב' הבחנות: א', תכף עם פעולת הצמצום, דהיינו עם עלית המלכות למקום בינה, עוד טרם שנעשה הזווג בנקבי עינים ליציאת הקומה החדשה, אשר אז נסתלקו האורות דפרצוף הישן הנקרא תנה"י דא"ק, כי מתוך עלית המלכות למקום בינה לא נשאר בפרצוף רק ג' כלים כח"ב, שבהם מתלבשים נר"ן. וב' האורות חיה יחידה נסתלקו מפרצוף תנה"י הזה, אשר הם נעשו תכף לבחינת אורות מקיפים הנ"ל, הנקראים מקיף דיושר ומקיף דעיגולים. והבחן הב' הוא, אחר יציאת הזווג במקום נקבי עינים שיצאה ונתפשטה משם קומה החדשה הנקראת ע"ס דנקודים. כי מתוך שבאור העליון המתפשט לזווג דהכאה במקום העינים יש שם ע"ס שלמות כח"ב זו"ן. והנה הכלים לא יכלו לקבל מאור העליון רק ג' אורות נר"ן, שנתלבשו בג' הכלים כח"ב שנשתיירו שם, ואורות דחיה יחידה הוכרחו להשאר מבחוץ, וע"כ נעשו למקיפים דיושר ודעיגולים.

ותדע, אע"פ שיצאו המקיפים דיושר ועיגולים בהבחן הא' דהיינו תכף עם גילוי הצמצום, כנ"ל, מ"מ עדיין אין בהם שלימות הגמור, להיותם אז בבחי' הסתלקות האורות בלבד, ועוד לא נתקנו מבחינת הזווג עם אור העליון. ורק בהבחן הב' הנ"ל. דהיינו אחר שנעשה הזווג בנקבי עינים, אשר אז

באו האו"פ והאו"מ בבחינת התפשטות אשר הנר"ן דאור העליון נתפשטו בבחי' או"פ, וחיה יחידה דאור העליון יצאו ונתפשטו בבחינת מקיפי יושר ועיגולים כנ"ל, הנה אז נשלמו לגמרי.

ובמתבאר תבין שמ"ש כאן הרב "במקום אור המקיף אשר תחת רגלי היושר של אדם קדמון" הכונה היא, לבחינת אור מקיף של הבחן הא' הנ"ל. שהרי הרב מיירי כאן מעת הצמצום מטרם יציאת האור מן העינים, כמ"ש באות ג' ותכף בעת הצמצום כשעלתה המלכות למקום בינה, נסתלקו ב' האורות חיה ויחידה מן הכלים הפנימים דפרצוף תנה"י דא"ק, ונתעגלו מתחת רגלי א"ק, מסביב למרכז החדש שנעשה ע"י צמצום ב' הזה, שהוא נקודת החזה ונעשו למקיף דיושר ולמקיף דעגולים ומהם מדבר כאן הרב.

והנה כל מקיף, כולל ע"ס זה תוך זה כגלדי בצלים, ועשרה עיגולים של המקיף דיושר, הם בפנימיות של העשרה עיגולים דמקיף דעיגולים. כי בעיגולים כל היותר חיצון, הוא יותר משובח, וע"כ המקיף דעיגולים שהוא מקיף יחידה, הוא יותר חיצון מן המקיף דיושר שהוא מקיף חיה.

ותדע אשר הכלים דתנה"י דהיינו המחזה ולמטה דפרצוף תנה"י דא"ק, שנחשכו ונפלו תחת הסיום דרגלי א"ק, ששם מסבבים החצאים התחתונים של הע"ס דמקיפי יושר ועיגולים, הנה לא נפלו רק למקום האור מקיף דיושר ולא למקום האו"מ דעגולים. והטעם, כי הכלים נמצאים עתה בתכלית מיעוטם להיותם חשוכים ומצומצמים מכל אור כמו נקודת המלכות המסיימת שתחת הקו דא"ס, ע"כ נפלו למקום הגרוע ביותר, שהוא מקום חצאים תחתונים דמקיף דיושר, ולא למקום חצאים תחתונים דמקיף דעיגולים החשובים מהם.

 

א' תתצב   חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות        בי"ע

 

ד) ולא לקח שאר מקום כל אור המקיף או יותר למטה ממנו, והאור המקיף דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דאדם קדמון.

 

אור פנימי

 

ד) ולא לקח שאר מקום כל אור מקיף או יותר למטה ממנו. מדייק בזה לומר. שאין כוונתו שהכלים שמחזה ולמטה דא"ק, שנפלו תחת רגלי א"ק. לקחו ממש כל המקום של או"מ דיושר, שהרי יש באו"מ דיושר זה, ע"ס זו בתוך זו המתעגלים מסביב נקודה המרכזית דצמצום ב', כמ"ש לעיל ונודע, שבבחינת עיגולים נבחן סופם במרכזם, דהיינו בנקודה הפנימיות של המרכז, וכל היותר חיצון מנקודה המרכזית הוא משובח יותר, בלי שום הבחן של מעלה מטה: כי עיגול הפנימי הוא מלכות, ומחוצה לו עיגול היסוד וכו', עד שעיגול הכתר הוא היותר חיצון. אשר לפי זה נמצא, שבחצאי עיגולים התחתונים, כל היותר תחתון הוא יותר חשוב, וע"כ ודאי שהכלים שמחזה ולמטה לא לקחו כל המקום של או"מ עד הכתר שלו, אלא רק מקום של עיגול הפנימי שהוא היותר תחתון במעלה, והוא יותר קרוב לרגלי א"ק. וז"ש ''ולא לקח שאר מקום כל או"מ דיושר" דהיינו כמבואר, שלא לקחו רק מקצתו של או"מ, שהוא מקום של העיגול הפנימי שלו הקרוב לסיום רגלי א"ק. וז"ש ''או יותר למטה ממנו" כלומר, ומכ"ש שלא נפל למטה מן המקיף דיושר, דהיינו למקום או"מ דעגולים שהרי כל היותר למטה הוא יותר חשוב במעלה, כנ"ל, שנמצאו חצאי התחתונים דעיגולים עומדים למטה מחצאים התחתונים דיושר, כי המקיפים דעגולים הם אור יחידה, ומקיפי היושר הם אור חיה.

והאור מקיף דיושר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דא"ק. כי האורות מקיפים הם מתעגלים תמיד מסביב נקודה המרכזית שלהם, להיותה בחינת הסוף שלהם, כי כמו שקביעת מקום

הסיום של אור היושר והפנימי של פרצוף הוא מקום התחתון שבו, מפני ששם נמצאת מלכות המסיימתו מבחינת החלל פנוי שלה, כן ממש נקודה המרכזית של המקיפים היא נקודת המלכות המצומצמת שאינה מקבלת שום אור ונמצאת בחלל פנוי והיא בחינת הסיום של אור המקיפים כי כל עיגול נבחן סופו במרכזו. והחיצון לנקודה ספירת היסוד דמקיפין ועיגול היותר חיצון הוא הוד וכו', עד שהיותר חיצון שבהם הוא הכתר של המקיפים. הרי שנקודה המרכזית קובעת כל מקומם של האו"מ שהרי הם מתעגלים בדיוק לפי מדת המרחקים החיצונים שמסביב לה.

וכבר נתבאר, שעם עלית המלכות למקום בינה הנעשה בצמצום ב' הזה, נעשה נקודת סיום חדשה בפרצופי תנה"י דא"ק, שהוא מקום נקודת החזה דפרצוף זה, כנ"ל. ואותה נקודת הסיום החדשה נעשתה ג"כ לנקודה המרכזית, של המקיפים דצמצום ב' שיצאו תכף בעת הצמצום מטרם שנעשה הזווג בנקבי העינים, כנ"ל בדיבור הסמוך בהבחן הא', ע"ש. וא"ב נמצא עתה, שיש ב' נקודות מרכזית: א' היא העומדת מתחת רגלי א"ק, שהיא נקודה המרכזית דצמצום א', שעליה מתעגלים המקיפים דצמצום א'. ונקודה המרכזית הב' היא העומדת במקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, שעליה מתעגלים המקיפים דצמצום ב'. ולפיכך נמצא שבעת שנפלו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק למקום המרכז דצמצום א' דהיינו מתחת רגלי א"ק. נבחן בזה, כמו שהיה מתבטל נקודה המרכזית דצמצום ב', והרי זה דומה כמו בינה שקבלה לצורת המלכות המצומצמת דצמצום א', וע"כ נעשה בזה בחינת הסתלקות של המקיפים דצמצום

 

 

 

חלק ט"ז         שער ההקדמות                בי"ע     א' תתצג

 

ה) והנה ברדת בריאה ויצירה למטה מרגליו, לא עמדו במקומם הראוי להם, וע"י ירידתם זו הוחשך בם חיצוניות צד האחור יותר ויותר, מחמת שנתרחק יותר מן האור העליון, ואז ירדה חיצוניות של חיצוניות האחור למטה למקום הנקרא עשיה.

 

ו) והנה אח"כ יצא הארת אור עליון דרך העינים, והלביש מחצי תפארת אדם קדמון ולמטה, ונעשה עולם הנקודין. והאור העיקרי שהוא השרש נשאר בפנים. וכבר נתבאר כי העגולים של הנקודים הם היוצאים

אור פנימי

 

ב', שהרי אבדו נקודה המרכזית שלהם שבמקום החזה, כי נפלה לנקודה המרכזית דצמצום א' העומדת תחת רגלי א"ק. והבן היטב ההפרש הזה, כי כל הכונה דצמצום ב' היה להמתיק מדת הדין שהיא המלכות דצמצום א' במדת הרחמים שהיא בינה ומיתוק הזה יתכן רק אם המלכות המצומצמת עולה במקום החזה, שהיא בינה דגופא כנ"ל. משא"כ אם הבינה חוזרת ונופלת למקום המלכות, הרי נעשה כאן פעולה הפוכה, אשר מדת הרחמים מתהפכת ונעשית למדת הדין, שהוא קלקול ולא תיקון, ולפיכך תכף בעת צמצום ב' כשעלתה המלכות למקום בינה ונעשה נקודת הסיום במקום בינה, היה המיתוק כהלכתו, מדת הדין נתמתקה במדת הרחמים. ואז נסתלקו האורות דחיה יחידה מן הפרצופים ונתעגלו מסביב למרכז החדש דמרת הרחמים, שהוא נקודת החזה. אמנם אח"ז כשנחשכו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק, אשר זה גרם לנפילתם למרכז דצמצום א' ונמצא שנתהפך הענין כי מדת הרחמים ירדה למדת הדין, ע"כ נתבטלו עם פגם הזה כל המקיפים שיצאו מקודם לכן בעת הצמצום.

וזה אמרו "והאו"מ דיושר דתחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דא"ק" כי אחר שחשכת הכלים שמחזה ולמטה גרם שיפלו למקום נקודה המרכזית דצמצום א' ומדת הרחמים שהיא נקודת החזה נפלה למקום מדת הדין, הרי נתבטל

 

בזה כל המקיפים דצמצום ב', ונסתלקו לשורשם במקומם שהיא פנימיות נה"י דא"ק הפנימי, ששם השורשים של אלו המקיפים. והבן היטב כי אי אפשר להאריך יותר.

 

ה) למטה למקום הנקרא עשיה. כלומר, כי נפלו למקום עשיה דצמצום א'. כנ"ל בדיבור הסמוך.

 

ו) יצא הארת אור עליון דרך העינים וכו' העגולים של הנקודים יצאו תחילה וכו'. אחר שנעשה זווג בנקבי עינים, שאור העליון הכלול מע"ס לא מצת אלא ג' כלים כח"ב להתלבש בהם, הינה נפרשו האורות דחיה יחידה מאור העליון ונעשו לבחינת מקיפים כנ"ל בדבור הסמוך ד"ה וכבר ע"ש, שהוא הבחן הב' של יציאת המקיפין דחיה יחידה, אשר עתה ע"י הזווג דנקבי עינים המה נגמרים לגמרי, והמה מתעגלים במקומם הקבוע, שהיא במרחק השוה מסביב לנקודה המרכזית החדשה, העומדת במקום נקודת החזה דפרצוף תנה"י דא"ק. ונתקן עי"ז הפגם שנעשה מפאת נפילת הכלים למטה מרגלי א"ק.

וגרשם משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים. כבר נתבאר לעיל, שבעיגולים נבחן סופם בנקודת מרכזם, ואין מעלה מטה נוהג בהם, כי בחצאים העליונים מהמרכז כל העליון יותר,

 

א' תתצד      חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות   בי"ע

 

תחלה, ובהתעגלם סביב נה"י דאדם קדמון גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו, והפסיקו בין תחת רגליו אל החיצוניות, שהם בריאה ויצירה שירדו שם כנזכר, וגרשום משם, ולא מצאו מקום. והעלו את שתי בחינות החצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים.

 

אור פנימי

 

הוא חשוב ביותר, ובחצאים התחתונים שלמטה מהמרכז, הוא בהיפך, שכל שהוא תחתון יותר, הוא חשוב יותר. ולפי"ז נמצא, שבעת שנפלו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק למקום נקודה המרכזית דצמצום א', שהוא תחת רגלי א"ק, כי מחמת חשכת הכלים נטשטשה נקודה המרכזית דצמצום ב', כנ"ל בד"ה וכבר ע"ש. נמצא אז שנשארו עומדים בנקודה החשוכה ביותר שבערך נקודה המרכזית דצמצום א', דהיינו למטה מסיום רגלין דא"ק, שהוא משהו למעלה מהחצאים התחתונים של העגולים דצמצום ב', כי לא יוכלו לרדת תוך החצאים התחתונים, כי בהם כל התחתון יותר, חשוב יותר. וכן לא יכלו להתעלות למעלה מסיום רגלין כי שם חשוב יותר מדי בשבילם.

אמנם עתה, אחר שנעשה הזווג בנקבי העינים, ונתפשטו המקיפים דחיה יחידה ונתעגלו שוב מסביב נקודה המרכזית דצמצום ב', שהיא נקודת החזה, שמתוך הארת הזווג נקבע עתה מיומם זה בקביעות גמור, כנ"ל. ונמצאים החצאים העליונים של העיגולים הללו דצמצום ב', שהם למעלה מנקודה המרכזית שלהם, שהיא נקודת החזה, וחצאים התחתונים שלהם עומדים למטה מנקודת החזה. ויצא משום זה, אשר כל המקום הזה הנמצא מנקודת החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, עד מקום סיום רגלין דא"ק, דהיינו נקודה המרכזית דצמצום א', הנה שם מקום של החצאים התחתונים דעיגולים הללו דצמצום ב' שיצאו עתה מנקבי עינים, אשר בהם נבחן כל התחתון יותר הוא החשוב ביותר, כנ"ל, באופן, שהעיגולים הסמוכים לסיום רגלי א"ק נעשו חשובים

יותר מעיגולים הסמוכים לנקודתם המרכזית שבמקום החזה, וע"כ גרם זה תכף העלאת אותם הכלים שנפלו למטה מרגלי א"ק אל מקום הקודם שלהם, שהוא סמוך לחזה דתנה"י דא"ק, שהרי עתה נעשה מקום נקודת החזה שפל יותר במעלה, ומקום סיום רגלי א"ק נעשה חשוב יותר, כטבע התפשטות העיגולים בהחצאים התחתונים, שכל הסמוך למרכז הוא יותר גרוע, כנ"ל, ונבחן אשר האורות דעגולים, גרשו את הכלים ממקום נפילתם בסיום רגלי א"ק, מפאת ששם נתפשטו האורות החשובים ביותר, וגרשו אותם למקום הגרוע שלהם דהיינו למקומם סמוך לחזה, שהוא מקום עמידתם בתחילה.

וזה אמרו "וגרשם משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה" כי מכח התחדשות נקודה המרכזית דצמצום ב', נתהפך חשיבות המקומות, ותחת שמבחינת נקודה המרכזית דצמצום א', היה זה המקום שמחזה עד סיום רגלין בבחינת חצאים העליונים, שבהם כל העליון יותר חשוב יותר, ונקודת החזה היה מקום יותר חשוב וסיום רגלים היה המקום היותר גרוע, שמשום זה היה מקום הנפילה תחת סיום רגלי א"ק. הנה עתה אחר שנתפשטו העיגולים דצמצום ב', נהפך סדר החשיבות, כי עתה נעשה זה המקום שמחזה עד סיום רגלין למקום עמידת חצאים התחתונים של העיגולים ההם. שבהם היותר תחתון הוא יותר חשוב, ומקום הסיום רגלין נעשה עתה חשוב ביותר ממקום החזה, וע"כ האורות דעיגולים החשובים העומדים במקום סיום רגלין דא"ק גרשו את הכלים הנפולים

 

 

חלק ט"ז         שער ההקדמות     בי"ע                  א' תתצה

 

ז) כי עתה שהנקודים הפסיקו בין פנימיות כלים דנה"י דאדם קדמון אל זה החצוניות, כבר יכולים לעמוד שם אעפ"י שהוחשכו, וכבר יש בהם כח לקבל האור הראוי להם, כמו שנתבאר בענין תיקון הנקודים לקמן בע"ה.

 

 

ח) וחזרה הבריאה כנגד פנים והיצירה כנגד אחור ע"ד שהיה בתחלה ועם זה נתבאר טעם רביעי בענין היות הנקודים יוצאים בדרך עגולים כנזכר לעיל. והנה עתה חזר מקום בי"ע היותו פנוי וחלל כבתחילה.

 

אור פנימי

 

והחזירו אותם למקומם הראשון מחזה ולמטה, ששם האורות דעיגולים הגרועים יותר כמבואר.

 

ז) עתה שהנקודים הספיקו בין פנימיות כלים דנה"י דא"ק אל זה החיצוניות כבר יכולים לעמוד שם אע"פ שהוחשכו וכו'. כלומר אחר שהעיגולים דנקודים נתעגלו מסביב נקודה המרכזית שלהם, אשר העיגולים היותר חשובים הפסיקו בין סיום רגלין דא"ק לבין הכלים הנפולים, שמשום זה נגרשו הכלים למקומם למעלה במקום החזה דתנה"י דא"ק, ששם נמצאים העיגולים היותר גרועים, הרי יכולים לעמוד שם אע"פ שהוחשכו, שהרי שם מקום הגרוע ביותר כנ"ל.

וכבר יש בהם כח לקבל האר הראוי להם. כי ע"י חזרת הכלים אל מקום החזה, קבלו מהם הארה הראוי להם, שעי"ז חזרו ונתפשטו כטבע הכלים דיושר, ממקום החזה עד סיום רגלין דא"ק, דהיינו ממש כמקום עמידתם מטרם שנפלו.

וז"ש "וחזרה הבריאה כנגד פנים והיצירה כנגד אחור ע"ד שהיו בתחילה" כי הבריאה חזרה לחצי ת"ת התחתון דתנה"י

 

דא"ק, ששם נבחן לבחינת פנים, והיצירה חזרה לנה"י דתנה"י דא"ק ששם נבחן לבחינת אחור של זה הפרצוף, כנ"ל בדף אלף תתפ"ז ד"ה החיצוניות ע"ש.

עתה חזר מקום בי"ע היותו פנוי וחלל כבתחילה. כלומר כל זה התיקון האמור: שע"י הארת העיגולים נתעלו ממקום נפילתם וחזרו למקום החזה דתנה"י דא"ק. וע"י הארת או"פ דנקודים שקבלו כפי הראוי להם, חזרו ונתפשטו מחזה עד סיום רגלין דא"ק, כנ"ל בדיבור הסמוך. הנה כל זה לא הספיק, אלא רק לתקן ג' המקומות של ג' עלמין בי"ע, אבל עדיין הם נבחנים לחלל פנוי, כי האו"פ דנקודים לא יוכל להתפשט בהם, מפאת המלכות שעלתה לנקודת החזה, ונעשה שם סיום של הקו א"ס ב"ה, שמתחתיו נעשה חלל פנוי כמו בבחי' המלכות המסיימת דצמצום א'. וענין קבלת האור הראוי להם שאומר הרב לעיל, הוא הארה מועטת שיכולה לעבור דרך הפרסא שמתחת הנקודים, המספיק רק לתיקון המקום דבי"ע בלבד, אבל מבחינת אורות הם עדיין בבחינת חלל פנוי וריקן. (המשך דברי המאמר הזה עי' בספרי בית שער הכונות אות ל"ג ובאור פשוט שם).

 

א' תתצו       חלק ט"ז             תלמוד עשר הספירות   בי"ע

 

*      ט) כבר הודעתיך, כי כל ד' עולמות הנקראים אבי"ע, כולם הם נעשים מבחי' מה שהוברר מאותם ז' מלכים הרמוזים בפרשת וישלח, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. כי אחר שמלכו מתו ונתבטלו, ואח"כ חזרו והובררו ואז נתקיימו.

 

י) והנה הבחינה היותר מעולה שבהם הוברר ויומנה נעשה עולם האצילות, ומהבחינה הגרועה מן הראשונה, הוברר ונעשה עולם הבריאה. ומן היותר גרועה נעשה עולם היצירה, ומן היותר הגרועה נעשה עולם העשיה. והיותר גרועה שבכולם הם המיגים הנק' זוהמא דהתוכא דדהבא, אשר אין בהם תועלת להתברר להיותם דינין קשים עד מאד, עד שהם נקראים קליפות ממש, ואלו הם הקליפות הנזכרים בכל מקום בספר הזוהר.

 

אור פנימי

 

ט) אבי"ע כולם הם נעשים מבחינת מה שהוברר מאותם ז' מלכים וכו'. ואין להקשות, הלא מהג"ר דנקודים לא נפל כלום לבי"ע, שיהיה צורך לברר מהם הג"ר דאצילות: ואיך אומר שכל האצילות הוברר מז' המלכים. וזה תבין במה שנתבאר בחלק ז' דף תקי"ג ע"ש בכל ההמשך. כי ענין ז' המלכים שנשברו הם בחינת גופות, כלומר, בחינת התפשטות ממעלה למטה, מן הג"ר דנקודים, כי מלך הדעת הוא גוף לכתר דנקודים, המכונה שם הסתכלות עיינין דאו"א, ומלך החסד הוא הממעלה למטה של הראש הנקרא גופא דאבא. ומלך הגבורה הוא הממעלה למטה של הראש הנקרא גופא דאמא וכו'. אשר מסבת שבירת מלך הדעת נפל האחורים דכתר, למקום הגוף שלו, דהיינו למקום עמידת מלך הדעת, ומלך הדעת נפל לבי"ע. וכן מסבת שבירת מלך החסד, נפל האחורים דאבא למקום הגוף שלו, שהוא מקום עמידת מלך החסד, ומלך החסד נפל לבי"ע וכו' עד"ז. ע"ש. והנה עד"ז הוא ג"כ סדר תיקונם, שע"י בירור מלך החסר, חוזרים האחורים דאבא לבחינת

אבא, וכן ע"י בירור מלך הגבורה, חוזרים האחורים דאמא אל אמא, כי הם בחינה אחת ראש וגוף התלוים זה בזה, הרי שאין שום תיקון לג"ר דנקודים אלא על ידי בירור ז' המלכים מבי"ע, ויותר מזה, הנה באצילות נתפשט כל ספירה לראש וגוף כנודע, כי עתיק נעשה ראש וגוף, וכן א"א, וכו' ונמצא בהכרח שכל גוף וגוף מן הג"ר הובררו מן ז' המלכים: כי הגוף דעתיק נעשה מן הכתרים דז' המלכים, וגוף דא"א מבחינת חצי הכתרים התחתונים דז' מלכים, וגוף דאבא מבחינת החכמות דז' המלכים, וכו', הרי שאפילו הג"ר דאצילות הובררו מז' המלכים.

 

י) היותר מעולה שבהם הוברר, וממנה נעשה עולם האצילות. ותדע. שסדר הבירורים הזה, שכל היותר מעולה נברר תחילה בכל קומתו, ואחר כך נברר הגרוע ממנו וכו', כמובא לפנינו, נאמר רק על בחינת התיקון שנתקן מצד המאציל בעצמו, עד ללידת נשמת אדם הראשון דהיינו בסדרי אצילותם מעילא לתתא. אבל לאחר לידת

 * שער הקדמות דרוש ז' יודיע בו ממה נתהוו ד' עולמות אבי"ע דף שצ"ז ס"א.

 

 

חלק ט"ז              שער ההקדמות                    בי"ע      א' תתצז

 

יא) אמנם דע, כי עכ"ז נשארו מעורבים בתוכם קצת נצוצות קדושה קטנות מאד אשר הם סוד י"א סימני הקטרת, כמבואר ענינם במקומו, והם עתידים עדיין להתברר לגמרי ולצאת מתוכם אותם ניצוצות הקדושה לעתיד לבא. כמבואר אצלינו בפסוק בלע המות לנצח. והרי נתבאר ענין זה בכלל.

 

יב) והנה כיוצא בזה הוא גם כן בפרט, ר"ל גם בכל עולם ועולם מהד' עולמות היה עד"ז, כי הנה בהיות מתברר בחינת עולם האצילות בתחילה הוברר הבחינה הפרטית שהיא מחלק עתיק יומין דאצילות, ואח"כ הגרוע ממנו הוברר בא"א, ואח"כ הגרוע ממנו הוברר באו"א, ואח"כ הגרוע ממנו בזו"ן, ואח"כ עד"ז היה מתברר והולך כל חלקי הבי"ע.

אור פנימי

 

אדה"ר, שהעולמות מתגדלים ע"י המ"ן שמעלים התחתונים מתתא לעילא, אינו כך, שהרי עתיק דאצילות האציל לא"א דאצילות מטרם שמשיג למשל גדלות המוחין דשבת, הרי שאין העליון מחויב להתגדל בכל קומתו מטרם שהוא מברר משהו מן התחתון, כמו שכייל הרב לעיל באות ז'. אלא שהרב מדבר רק במוחין הקבועים שבאבי"ע.

ומ"ש שהיותר מעולה הוברר באצילות, והגרוע ממנו בבריאה וכו', תבין עם מה שנתבאר בחלק ו' דף ת"ו ד"ה והנה ע"ש בכל ההמשך, כי ב' בחינות יצאו בנקודים: קטנות וגדלות, כי בעת עלית ה"ת בעינים דס"ג דא"ק לצורך הנקודים, שנעשה הזווג בנקבי עינים, יצאו אח"פ מכל המדרגות ונפלו למדרגת התחתון דכל אחד מהם, ולא נשאר בכל מדרגה רק גו"ע בלבד, באופן, שאח"פ דראש, נפלו בפנימיות גו"ע דתוך, דהיינו בחג"ת. ואח"פ דתוך, נפלו לגו"ע דסוף, דהיינו בנה"י. ואח"פ דנה"י, נפלו למטה מסיום רגלין, דהיינו למטה מסיום הקו דא"ס ב"ה. כנ"ל בדברי הרב דף א' תתצ"ג אות ה' גם נודע שאח"פ אלו שנאבדו מכל מדרגה הם נבחנים רק לתנה"י דהמדרגה: כי כמו שנשארים גו"ע ונקבי עינים, בראש שהם כח"ב, כן נשארים גם

 

 

החג"ת עד החזה בהמדרגה, שהרי החג"ת הם ג"כ בחינת כח"ב, אלא מטעם היותם רק ג' חסדים קבלו כח"ב לשמות חג"ת, כנודע, ונמצא שת"ת הוא בחינת בינה דגופא. וע"כ כמו שנחלק בינה דראש על ג"ר וז"ת, שרק ז"ת דבינה יצאו מבחינת ראש, כן נחלק הת"ת לג"ר וז"ת, ורק ז"ת דת"ת נפלו לבר מסיום רגלין שהם בש"ת דת"ת שמחזה ולמטה עם הנהי"מ. הרי שאלו בחינת אח"פ שיצאו מכל מדרגה אינם אלא תנה"י שמחזה ולמטה דאותה המדרגה.

ונודע, שכל מדרגה החסרה נה"י דכלים, היא חסרה מג"ר דאורות, וע"כ לא יצאו הע"ס דנקודים מתחילת אצילותם רק בבחינת ו"ק בלי ג"ר, והראש שהוא או"א, יצאו באב"א, שהוא רק ו"ק דאו"א, וכן הז"ת. כי תנה"י של ראש, נפלו ונעשו לבחינת ז"ת, ותנה"י דז"ת נפלו ונעשו לבחי' בי"ע, שהיתה אז בבחינת חלל הפנוי שאינה ראויה לקבל אור האצילות. כנ"ל בדברי הרב אות ח'. וחסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות. ויציאה זו נבחנת לבחינת הקטנות דנקודים. גם הם נבחנים לכלים דפנים כלומר לכלים הראוים לקבל אור האצילות. ואלו הכלים דתנה"י דז"ת דנקודים שיצאו לבר ונעשו לבי"ע, כנ"ל,

 

 

 

 

א' תתצח   חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות        בי"ע

 

יג) וכן עד"ז היה בפרט מן הפרט, כי בי"ס עצמן שבכל פרצוף ופרצוף בתחילה הוברר היותר מעולה לספירת הכתר שבו, ואח"כ היותר גרוע לספירת החכמה שבו וכו', וכן עד''ז בי''ס הנכללים בכל ספירה וספירה, ואין להאריך בזה כי כשל כח הקולמוס לפרט כל הפרטים.

 

אור פנימי

 

הם הנקראים כלים דאחורים דז"ת הללו משום שהם בבחינת חלל פנוי ואינם ראוים לקבל אור האצילות.

ואח"ז עלו נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק, שהארת הזווג הזה, הורידה הה"ת מהעינים לפה, שמחמת זה חזרו כלהו התנה"י הנפולים אל מדרגתם כבתחילה, אז יצאו הג"ר דכל מדרגה, כי נתבטלו הפרסאות שהבדילו בין נקבי עינים לאח"פ, ואז נתפשטו גם ז' המלכים אל תנה"י שלהם, דהיינו לבי"ע, ונתחברו הכלים דאחורים עם הכלים דפנים למדרגה אחת ומתוך שירדו למקום חלל הפנוי נשברו פו"א, והגם שהכלים דפנים היו ראוים לקבל אור האצילות, מ"מ נשברו גם הם, מחמת שנעשו ונתחברו למדרגה אחת עם הכלים דאחורים שנעשו לבי"ע, ולא היו ראוים לקבל אור האצילות, כמ"ש בחלק ז'.

וזה אמרו "היותר מעולה שבהם הוברר באצילות" היינו אותם הכלים דפנים הנ"ל, שלא היה בהם שבירה מצד עצמם, אלא מכח התחברותם עם הכלים דאחורים כנ"ל, הנה הם הובררו עתה ונתפרדו מן הכלים דאחורים, ומהם נעשו כל פרצופי האצילות, והם המעולים ביותר מכולם, להיותם ראוים לקבל אור האצילות משורשם, ועתה אין בהם מתערובת הכלים דאחורים ולא כלום.

ומהבחינה הגרועה מן הראשונה הוברר ונעשה עולם הבריאה. היינו מכלים דאחורים של ז"ת דנקודים, שהם תנה"י שלהם שנתפשטו למטה מסיום הפרסא דנקודים, במקום ג' עלמין בי"ע, שנעשו, מהכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק, אשר התפשטות הזו דתנה"י דנקודים גרמה

 

 

שבירה, גם לבחינת הכלים דנקודים שהיו למעלה מפרסא, הנקראים כלים דפנים, כנ"ל בדיבור הסמוך. עש"ה.

ודע, שיש כאן בז' המלכים שנשברו, ה' בחינות: הבחינה הראשונה היא, הכלים דפנים שיצאו בעת קטנות הנקודים, שהם מעולים יותר מכולם, כי המה באמת ראוים לקבל אור אצילות להיותם כולם מבחינת למעלה מפרסא. כנ"ל בדיבור הסמוך, והם שנבררו בראשונה ונעשה מהם עולם האצילות. ובהכלים דאחורים יש בהם ד' בחינות זו גרועה מזו, כי הם בחי' ישסו"ת וז"א ונוקבא דגופא, וגם יש בהם בחי' סיגים: כי ב"ש תחתונים דת"ת, הם ישסו"ת דגופא, דהיינו ז"ת דבינה דגופא הנקרא ת"ת, והם המעולים ביותר מכל הכלים דאחורים, להיותם בחינת בינה, דמצד עצמותה אין שום צמצום חל עליה, אלא משום שז"ת שלה הם שורשים לזו"ן, בערך זה נתמעטה ויצאה מחוץ לפרסא. ומשום זה היא נבררה לראשונה מהכלים דאחורים, וממנה נעשה עולם הבריאה. אמנם ודאי שהיא גרוע מהבחינה הא' מבחי' הכלים דפנים הנעשים לעולם אצילות. והנה נתבארו ב' בחינות: א' הם הכלים דפנים, שנעשה לאצילות. ב' ב"ש תחתונים דת"ת שיצאו למטה מפרסא, שהם נעשו לעולם הבריאה.

בחינה הג', היא בחינת ז"א דגופא, שהם ג' ספירות נה"י, שיצאו למטה מפרסא הגרועים מבחינת ב"ש ת"ת הנ"ל, כי הם צריכים להארת חכמה והם הסובלים בעיקר  מן הסיום החדש דצמצום ב', כי אינם יכולים לקבל הארת חכמה המיוחסת להם, מאחר

 

 

חלק ט"ז         שער ההקדמות     בי"ע                  א' תתצט

 

יד) הכלל העולה, כי הבחינה היותר מעולה הובררה וניתנה לראשון שבכלם, והבחינה הגרועה ממנה ניתנה לשני אשר תחתיו, והיותר גרועה ניתנה לאשר תחתיו וכו' עד שנמצא שהבחינה היותר גרועה לגמרי, ממנה נעשו הקלי' כנזכר. והרי זה ענין אחד.

 

אור פנימי

 

שנמצאים במקום חלל הפנוי כנ"ל בדיבור הסמוך, וכן מטעם זה שבירתם קשה מאד בעת שרצו להתפשט עם הארתם למטה מסיום הפרסא. ולפיכך הובררו מהם הכלים לעולם היצירה.

 

הבחינה הד' היא בחינת מלכות דגופא, שהיא גרועה עוד יותר מהכלים דנה"י הנ"ל, להיותה קרובה לקליפות כמ"ש בסמוך, וע"כ נחשבת לגרוע מכל הכלים דאחורים, וממנה הובררו הכלים דעולם העשיה.

 

הבחינה החמישית, הם הסיגים והקליפות שלא יוצלחו לכלום, כלומר, שלא יוכלו להתברר במשך השתא אלפי שני: כי לא כל הקומות שיצאו בנקודים יוכלו לחזור ולהתקן עתה, כי או"א דנקודים הפנימים, שהם בחינת ג"ר דחיה אשר שמשו בנקודים, נגנזו, ולא יוכלו להתקן בשתא אלפי שני, וכן קומת היחידה, לא תתקן בשתא אלפי שני, כי מלכות דבחי"ד נגנזה ברדל"א, כנודע, ונמצא כי אותם החלקים שבז' מלכים דנקודים הנשברים, אשר שייכים לקבלת אור הג"ר דחיה ואור היחידה, אין להם שום בירור במשך שתא אלפי שני, ולפיכך המה נבחנים לסיגים שלא יצלחו לכלום, כלומר, שאי אפשר לברר הניצוצין קדישין שבהם, כדי לחזור ולהעלותם להיות כלים להקומות שלהם. וע"כ נשארו טבועים בהקליפות עד גמר התיקון, שאז יקבלו תיקונם כי אז תתגלה המלכות מרדל"א, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ועליה תתגלה קומת היחידה, וכן יתגלו קומת או"א הפנימים דנקודים, ואז יתבררו הכלים דז' מלכים

השייכים לקומות הללו, ואחר שיתבררו אלו, ישארו הקליפות ריקנים לגמרי בלי שום נצוצין קדישין, ואז יתבטלו, בסו"ה בלע המות לנצח.

וזה אמרו (באות י"א) עכ"ז נשארו מעורבים בתוכם קצת ניצוצות קדושה קטנות שהם סוד י"א סמני הקטורת שהם עתידין להתברר לגמרי ולצאת מתוכם וכו' בסוד בלע המות לנצח" דהיינו כמבואר, שהם בחינת המלכים השייכים לקומת או"א הפנימים דנקודים, ולקומת יחידה, שאין להם גילוי עד לעתיד לבא בגמר התיקון.

יב) כיוצא בזה הוא ג"כ בפרט וכו' וכן עד"ז היה בפרט מן הפרט וכו' וכן עד"ז בי"ס הנכללים בכל ספירה. אחר שביאר ד' העולמות בכללם. שכל העליון יותר הוא מובחר יותר, אומר שכן הוא בפרט, דהיינו בה"פ הפרטים שבכל עולם ועולם העומדים זה למטה מזה, הנקראים: עתיק, א"א, או"א, וזו"ן. אשר עתיק הוברר מהמובחר, והגרוע ממנו לא"א, וכו'. ועד"ז בפרט מן הפרט כי בכל פרצוף מאלו ה"פ הפרטים יש בו עצמו ג"כ ה"פ זה למטה מזה, וגם בהם נוהג הכלל הזה, שכל העליון יותר הוברר מהמובחר ביותר. ועד"ז ביוד ספירות הנכללים בכל ספירה, כי בעת הזווג הנעשה ע"י אור עליון עם המסך שבכלי המלכות, נכללו הספירות זו בזו. (כמ"ש בהסתכלות פנימית חלק ב' ע"ש). והנה גם בהם מדויק הכלל הזה, שכל העליון יותר הוברר מהכלים המובחרים יותר. ועי' בספר בית שער לכונות (אות קמ"ו) שנתבאר שם איך יוצאים מכל זווג כ"ה פרצופים שקומתם שוה. וכל העליון ביותר נאצל תחילה.

 

 

 

א' תתק         חלק ט"ז             תלמוד עשר הספירות   בי"ע

 

טו) עוד נתבאר ענין שני, כי הבחינה היותר מעולה שבכולם, שהיא עתיק יומין דאצילות היא הובררה תחילת הכל, ובעוד היותו מתברר לצורך עתיק יומין, לא היתה שום בחינה אחרת מתבררת כלל, ובכלות בירור חלק עתיק יומין, אז התחיל בירור חלק א"א, וכן עד"ז עד כלות בירור עולם אצילות כולו. ואחר גמר בירור עולם האצילות כולו, אז התחיל בירור עולם הבריאה בסדר הפרצופין שבו ע"ד שבארנו באצילות, וכן עד"ז היה אח"כ ביצירה, ואח''כ בעשיה. וגם ענין זה השני הוא בכלל ובפרט ובפרט מן הפרט.

 

אור פנימי

 

טו) ענין שני וכו' ובעוד היותו מתברר לצורך עתיק יומין לא היתה שום בחינה אחרת מתבררת כלל וכו' וגם ענין זה השני הוא בכלל ובפרט ובפרט מן הפרט. וטעם הדבר מבואר לעיל בחלק ח' דף תרכ"ו ד"ה ואריך עש"ה. כי אין התחתון מתברר, אלא ע"י אח"פ דעליון הנגמרים בעת הגדלות שלו, ולפיכך מטרם שיושלם העליון בנה"י חדשים דגדלות, אין שום בירור לפרצוף התחתון ממנו. ע"ש. וענין זה מחויב בין מפרצוף לפרצוף, בין מעולם לעולם. כי אח"פ דעולם הבריאה, הם בגו"ע של עולם היצירה. וכן אח"פ דיצירה, הם בגו"ע דעולם העשיה, כמ"ש לפנינו.

אמנם לכאורה יש לתמוה עם הכלל הזה, כי התינח בה"פ הפרטים שבכל עולם, אמנם בפרט מן הפרט, דהיינו ה"פ שישנם בכל פרצוף מיוחד, הרי מצינו בהם שהתחתון נברר תחילה. כי הה"פ מבז"א, הנקראים עיבור, יניקה, גדלות א', גדלות ב', ופרצוף הכתר. הרי מתחילה הוברר פרצוף היותר תחתון שהוא פרצוף העיבור, ואח"כ פרצוף היניקה, ולבסוף נברר פרצוף הכתר. הרי שהתחתון הוברר תחילה לעליון.

אמנם צריכים לזכור כאן את ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות, שמביא הרב בע"ח שכ"כ פ"ו ע"ש. כי בכלים מתגדלים העליונים בתחילה, ובאורות התחתונים נכנסים תחילה, ולבסוף נכנסים העליונים, כי מתחילה נתגדל הכלי דכתר של הפרצוף,

ובו מתלבש התחתון שבאורות, שהוא אור הנפש, ונמצא אור הנפש מתלבש בכלי דכתר. ואח"כ מתגדל הכלי דחכמה, ואז יורד אור הרוח ומתלבש בכלי דכתר, ואור הנפש שהיה בכלי דכתר, יורד משם לכלי דחכמה. ואח"כ מתגדל כלי דבינה, ואז יורד אור הנשמה ומתלבש בכלי דכתר, ואור הרוח יורד משם לכלי דחכמה, ואור הנפש שהיה בחכמה יורד משם לכלי דבינה. ואח"כ מתגדל כלי דז"א בפרצוף, ואז יורד אור החיה, ומתלבש בכלי דכתר, ואור הנשמה יורד משם לכלי דחכמה, ואור הרוח שהיה בחכמה יורד משם לכלי דבינה, ואור הנפש שהיה בכלי דבינה יורד משם לכלי דז"א. ואח"כ מתגדל הכלי דמלכות בפרצוף, ואז יורד אור היחידה ומתלבש בהכתר, ואור החיה יורד משם לכלי דחכמה, ואור הנשמה שהיה בכלי דחכמה, יורד משם לכלי דבינה, ואור הרוח שהיה בכלי דבינה יורד משם לכלי דז"א, ואור הנפש שהיה בכלי דז"א יורד לכלי דמלכות. ונמצאים עתה שכל אור מלובש בכלי המיוחס לו. ע"ש.

ולפי זה נמצא, אשר הכלל שאומר כאן הרב, שכל העליון ביותר הוברר תחילה, נאמר רק בכלים של הפרצוף, ולא באורות, כי באורות הוא להיפך, כנ"ל, שכל התחתון ביותר נכנם תחלה בפרצוף. ונמצא באמת אשר פרצוף העיבור ראוי להתברר תחילה, להיותו בחי' כלי דכתר דכללות הפרצוף, והוא נבחן עתה פרצוף תחתון, רק ביחס

 

חלק ט"ז                  שער ההקדמות                    בי"ע    א' תתקא

 

טז) ונמצא כי כל ד' עולמות אבי"ע נתהוו ונעשו מבחינת בירור ז' המלכים הנזכר, וזכור כלל זה, כי הוא יסוד ושרש להבין כל חכמת הקבלה לראוי אליה.

 

יז) ואמנם זכור אל תשכח, כי ד' עולמות אבי"ע נעשו מב' בחינות: אחת אור הישן הנקרא עולם הנקודים, והם בחינת הז' המלכים הנזכר. בחינה ב' הוא אור החדש הנק' הוי"ה דמ"ה דאלפין, שיצא מהארת המצח העליון דא"ק. וב' בחינות אלו הם זכרים ונקבות שבכל ד' עולמות אבי"ע.

אור פנימי

 

של האורות, כי אין בו אלא אור הנפש, שהוא התחתון שבאורות נרנח"י. ואח"ז הוברר פרצוף היניקה, עם הבירור של הכלי דחכמה, ואז יורד אור הרוח הנקרא יניקה, ומתלבש בכלי דעיבור, שהוא הכלי דכתר, ואור הנפש שהיה בכלי דכתר, יורד לכלי דחכמה, ונמצא עתה פרצוף העיבור שהוא אור הנפש בכלי דחכמה, ופרצוף היניקה, הוא אור הרוח בכלי דכתר. ואח"כ מתברר פרצוף גדלות א', דהיינו עם הבירור של הכלי דבינה, ואז הוא נכנם בכלי דכתר, ואור היניקה יורד עתה מכלי דכתר, ומתלבש בכלי דחכמה, ואור העיבור שהיה בחכמה, יורד לכלי החדש דבינה. ונמצא עתה, שפרצוף העיבור הוא אור הנפש בכלי דבינה, ופרצוף היניקה הוא אור הרוח בכלי דחכמה, ופרצוף גדלות א' שהוא הנשמה, הוא אור נשמה בכלי הכתר, וכו' עד"ז. עד שלבסוף אחר שמתברר כלי דמלכות, אז יורד אור היחידה ומתלבש בכלי דכתר, ואור החיה בכלי דחכמה הנקרא גדלות ב', ואור הנשמה בכלי דבינה הנקרא גדלות א', ואור הרוח בכלי דז"א, הנקרא יניקה, ואור הנפש בכלי דמלכות הנקרא פרצוף העיבור. הרי מבחינת הכלים נמצא שפרצוף הכתר הוברר תחילה ואח"כ החכמה וכו' ולבסוף פרצוף העיבור. כי מה שנקרא מתחילה פרצוף העיבור, הוא על שם אור הנפש שבו, כי הכלי נקרא על שם האור המלובש בו. ולבסוף אחר יציאת פרצוף היחידה, שאז

מתלבשים האורות בהכלים המיוחדים להם, הוא יתלבש בכלי דמלכות, הרי שאע"פ שפרצוף העיבור הוברר תחילה, מ"מ נבחן שפרצוף יחידה נתברר תחילה כי מצד הכלים הרי כלי זו דעיבור שייך לבסוף לפרצוף יחידה. וכן כלי דיניקה שייך לבסוף לפרצוף חיה שהוא גדלות ב', כי ביניקה הוברר הכלי דחכמה כנ"ל, וכלי זו שייך לפרצוף החיה לבסוף. וכו' עד"ז.

 

יז) אור הישן הנקרא עולם הנקודים וכו' אור החדש הנקרא הוי"ה דמ"ה. כי האורות היוצאים באצילות הם מבררים הכלים דז' מלכים שנשברו, לפי שיעור קומת האור. והאורות היוצאים באצילות נקראים מ"ה, על שם שכל פרצוף מאצילות לקח רק בחינת קומת מ"ה מהפרצוף שכנגדו בה"פ א"ק, כי עתיק לקח מ"ה דפרצוף הכתר דא"ק, וא"א לקח מ"ה דפרצוף ע"ב דא"ק, ואו"א לקחו מ"ה דפרצוף ס"ג דא"ק, וישסו"ת לקחו מ"ה דפרצוף מ"ה דא"ק, וזו"ן לקחו מ"ה דפרצוף ב"ן דא"ק. כמבואר בבית שער לכונות אות קנ"א באור פשוט ע"ש. ואלו קומות המ"ה הנ"ל, הם בקביעות באצילות, לא יתמעטו לעולם, והם ביררו כנגדם הכלים המיוחסים להם מן ז' המלכים שנשברו. ואלו הכלים שנבררו מן השבירה, נקראים אור הישן או ב"ן. ואלו הקומות דאצילות הם בחי' זכרים דה"פ אצילות. ואלו הכלים דנקודים שהובררו על

 

א' תתקב   חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות        בי"ע

 

יח) ונחזור לענין ראשון, ואמנם להיות שאין בחינת זכר ונקבה נגלה רק מאו"א ולמטה, כי בחינת הכתר עליו נאמר, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, דלית בי שתופא דתנינא שהיא בחי' הנוק', ולכן אין אנו יכולים להזכיר שם בחינת זווג, כיון שלא נגלית שם בחינת נקבה, ולכן נתחיל לבאר מבחינת או"א ולמטה, כי כבר שם נגלית בחי' נקבה, ויש שם בחינת זווג. והנה נודע כי אי אפשר להתברר שום בירור ניצוצי קדושה אשר בז' המלכים הנזכר אם לא ע"י זווג זכר ונקבה, כמש"י.

 

יט) והענין הוא, כי הנה אחר שהובררו בחינת או"א עצמם ע"י מי שקדם אליהם, שאין בנו רשות להזכיר ענינו, והנה אח"כ נזדווגו

אור פנימי

 

ידיהם מז' המלכים הם בחינת הנקבות דה"פ אצילות. ומה שהרב מכנה אל הכלים שהובררו מז' מלכים בשם אור הישן, הוא, כי אחר שהובררו מן השבירה, חזרו האורות דנקודים להתלבש בהם, וע"כ מכנה אותם בשם אור הישן, דהיינו האורות שכבר שמשו בעולם הנקודים משום שביה"כ.

יח) אני אני הוא ואין אלקים עמדי דלית בי שיתופא דתנינא שהיא בחינת הנוקבא. ולכאורה הלא אומר בסמוך שבחינת ב"ן שהוא אור הישן שהוברר מז' המלכים, הם שנעשו נוקבין לה"פ אצילות, וא"כ יש בחינת נוקבא גם בג"ר שהיא הצד ב"ן שבהם, כנודע. והענין הוא כי פסוק הנ"ל נאמר על גמר התיקון, אחר שיתבטל צמצום הב', וצמצום א' יחזור לתיקונו השלם, כי אז ישוב המ"ה להיות ע"ב, והב"ן ישוב להיות ס"ג, כמ"ש הרב בע"ח ש"י פ"ג, ואז נאמר אין אלקים עמדי דלית בי שיתופא, דהיינו בחינת שיתוף דמדת הרחמים בדין הנעשה בצמצום ב'. כי אז ישוב הצמצום א' לתיקונו השלם.

ונודע, שכל פרצוף מה"פ אצילות, יונק ומקבל מפרצוף שכנגדו בא"ק, ומתוך שבחינת השיתוף דמדת הרחמים בדין, התחיל רק בלמטה מטבור דס"ג דא"ק,

דהיינו במקום עמידת הג"ר דנקודים, ששם סוד הואו דהוי"ה דס"ג, ע"כ גם עתה לא ניכר באצילות ענין צמצום ב' בפרצופי עתיק וא"א דאצילות המקבלים מגלגלתא וע"ב דא"ק, אלא רק בוא"ו דהוי"ה דס"ג, דהיינו מטבור ולמטה דקומת או"א, הנקרא בשם בטן דאו"א, ונקרא בטן, משום דשם מקום העיבור של זו"ן, שמשם הם מקבלים בחינת השיתוף דמדת הרחמים בדין, כי זה כל מעלת העיבור, כמ"ש לעיל דף תתקע"ד תשובה י"ג ע"ש.

ונתבאר, כי למעלה מאו"א אינו ניכר בחינת בטן, שיהיה ראוי לבחינת עיבור, וז"ש הרב שאין לנו רשות להזכיר בחינת עיבור במעי הנוקבא, רק מאו"א ולמטה, כי למעלה מהם אין בחינת בטן וצמצום ב' ניכר כלל, להיותם מיוחסים לפרצופי גלגלתא וע"ב דא"ק, שאין בהם מצמצום ב' ולא כלום. ועי' לעיל דף תס"ג תשובה א', אשר מילוי יודין מורה על צמצום א', ומילוי אלפין מורה על צמצום ב'. ומטעם זה יש בואו של הוי"ה דס"ג מילוי א', משום שהצמצום ב' התחיל להשתרש שם, עם יציאת הג"ר דנקודים, ולכן נעשית א' זו דמילוי הוא"ו דהוי"ה דס"ג, לבחינת בטן ושורש להוי"ה דאלפין, עש"ה.

 

חלק ט"ז             שער ההקדמות           בי"ע             א' תתקג

 

או"א יחד לברור חלקי הבחינות של זו"ן, ואז ע"י זווגם מתבררים אותם הנצוצות של חלקי זו"ן ועולות מלמטה, ממקום אשר בו נפלו המלכים בעת מיתתם, ועולות למעלה ונכנסות תוך בטן אמא עילאה ושוהות ומעכבות שם כל ימי חדשי זמן העיבור, ושם הם מתמתקים ונתקנים ומתחברים ונעשים בחי' פרצוף, ונולדים ויוצאים זו"ן, כנודע.

 

כ) ודע, כ בבטן אמא עילאה אינם מתבררים רק בחינת זו"ן דאצילות ולא יותר. ובבטן נוקבא דז"א מתבררת ראש הבריאה עד או"א שבבריאה. וכבר כתבנו, כי לסבת היות שאי אפשר להזכיר בחינת זווג זכר ונקבה רק מבחינת או"א ולמטה בלבד, לכן אנו כוללים בדברינו אלה כל ג' עליונות שבבריאה ביחד, אבל המשכיל יבין מדעתו האמת.

 

כא) ואחר כך בבטן אמא דבריאה הובררו זו"ן דבריאה, וכן על דרך זה היה הבירור משם ולמטה מדרגה אחר מדרגה עד סיום כל עולם העשיה.

 

אור פנימי

 

כ) ובבטן נוקבא דז"א מתבררת ראש הבריאה עד או"א דבריאה וכו' שאי אפשר להזכיר בחינת זווג זכר ונקבה רק מאו"א ולמטה. כבר נתבאר זה בדיבור הסמוך, שמתוך שבב' הפרצופים הראשונים דא"ק, לא היה שם התחלה לצמצום ב', ע"כ גם בב' פרצופים הראשונים דאצילות, המתיחסים להם, אין הכר נוקבא דצמצום ב' בהם, ע"ש. והוא הדין גם בב' פרצופים הראשונים דבריאה, אין בהם הכר נוקבא, כי זה הכלל כל פרצוף מקבל מפרצוף שכנגדו בעליון, וכיון שהם מקבלים מב' פרצופים הראשונים דאצילות, ע"כ גם בהם אין הכר נוקבא. ועד"ז ביצירה ועשיה.

כז) מתגלה באבא וכו', בלי שום מסך וכו', אבל מחכמה ולמטה וכו' אבא מתלבש באמא ואמא גו ז"א וז"א גו נוקבא וכפי זה קשה מה שאמרו כי אורו של אבא מתפשט בכל האצילות. הקושיא היא, לפי המבואר בע"ח שמ"ז פ"א. שאמא אינה מקבלת האור אלא ע"י הרחקה, וז"א אינו מקבל האור אלא ע"י חלון ונקב צר, ונוקבא אינה

מקבלת כי אם ע"י שתיהן: ע"י נקב צר וגם הרחקה. ורק אבא לבדו מקבל האור מן הכתר בקירוב, שאלו הן ד' הבחינות, שבהם יובדלו פרטי האצילות ע"ש. ולפי"ז יש הפרש גדול בין אור אבא לאור אמא. ומכ"ש לזו"ן, ואיך נאמר שאורו של אבא מתפשט בכל האצילות עד הנוקבא.

ויש לתמוה עוד יותר מזה, כי הוא אומר לעיל באות כ"ו שכמו מאצילות עצמו יתחלק לד' בחינות, כן מתחלק על ידיהם ד' העולמות, שאצילות הוא בחינת חכמה, ובריאה בינה, ויצירה ז"א, ועשיה נוקבא. נמצא, שעולם אצילות כולו מקבל האור בקירוב מהכתר, ועולם הבריאה אינו מקבל אלא ע"י הרחקה. ועולם היצירה רק ע"י חלון ונקב צר. ועולם העשיה ע"י שתיהן: נקב צר וגם הרחקה. א"כ קשה בשתים, א' איך תאמר שכל עולם האצילות הוא בחינת חכמה המקבל האור מהכתר בקירוב, הרי יש שם כל ד' הבחינות, וא"כ יש שם גם בחינת הרחקה ונקב צר. וב' מאחר שכל ההפרש הגדול שבין העולמות, אינם רק ד'

 

א' תתקד   חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות        בי"ע

 

כב) והנה הטעם אל מה שאמרנו, שאין כח באו"א לברור כל המדריגות של מטה מהם לגמרי ולא יכלו לברר רק בחינת זו"ן שבעולם שלהם לבד, הטעם הוא, כי אין מעלת כל הנצוצות הצריכות להתברר שוות, ולכן הנצוצות שהם מבחינת זו"ן הקרובים אל מעלתם אל או"א יכולות להתברר ולעלות עד או"א להתתקן שם, אבל שאר כל המדרגות שמשם ולמטה, אין בהם כח לעלות עד מקום או"א, כי מדרגתם פחותה מאד, כי אלו היה בהם כח לעלות עד או"א, כולן היו נקראים בחינת זו"ן בלבד, ולא היו מדרגות משתנות.

 

כג) כלל העולה, כי אין יכולות בנצוצות המתבררות להתברר ולעלות ולתקן כי אם באותה המדרגה לבדה אשר למעלה ממנה, ואינה יכולה לעלות שני מדרגות, כנזכר לעיל.

 

אור פנימי

 

הבחינות הללו, ולמה אינם עושים הפרש הזה גם בעולם אצילות עצמו.

והנה בשער מ"ז פ"א, הרגיש הרב בקושיא הנ"ל, שמבאר שם הפרש בין ד' הבחינות שבעולם האצילות גופיה, ובין ד' הבחינות המבדילין בד' העולמות אבי"ע, כי באלו ד' הבחינות שבאצילות, אין שום מסך כלל, כלומר שההרחקה והנקב צר לא נעשו למסך מבדיל. משא"כ בבחינות שבין העולמות אבי"ע, נעשו המסכים לבחינת מבדילים על האור, ע"ש. אמנם סתם דבריו ולא ביאר למה לא נעשו למבדילים גם בעולם אצילות גופיה.

ובכדי להבין הדברים העמוקים אלו יש להבין תחלה ההפרש הכללי מן עולם אצילות, לג' עלמין בי"ע. וצריכים לזכור מ"ש הרב (לעיל חלק זה אות ג') כי מסבת צמצום הב', נעשה נקודת הסיום לקו אור הא"ס ב"ה במקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, שה"ס הפרסא שהופרס בין אצילות לבי"ע, באופן, שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק נעשה לחלל פנוי. כנ"ל באות ח' אשר בחינת הפנימית שבהם, שהם ב"ש תחתונים דת"ת נעשו למקום עולם הבריאה,

וחיצוניותם שהם נה"י, נעשו מקום לעולם היצירה, וחיצי חיצוניותם שהיא המלכות נעשית מקום לעולם העשיה.

והן אמת, אמר אח"כ ע"י תיקונים שיתבארו להלן, נמשכו גם לבי"ע אלו האור של ע"ס, ולא נשארו בבחינת חלל פנוי. אמנם ההפרש הוא רב, כי הע"ס המקורות נשארו בעולם אצילות בלבד, ואלו הע"ס שנתפשטו למטה מן הפרסא לבי"ע, כבר אינם ע"ס מקורות אלא הם נבחנים רק לאור של תולדה כמ"ש הרב להלן באות ל"א.

ועם זה תבין, כי אלו ג' המסכים דבינה ודז"א ודמלכות, שהם: הרחקה, וחלון ונקב צר, ושתיהם ביחד, בעת שהם משמשים בעולם האצילות, אינם חשובים למסכים ועיכובים כלל: כי המסך דהרחקה של הבינה, שפירושו, שהיא מתרחקת עצמה מחכמה, ובוחרת רק בחסדים, בסו"ה כי חפץ חסד הוא, אין זה גורם לה שום מיעוט וצמצום על אור החכמה, משום שהיא עשאה זאת רק מתוך החשק בלבד, ולא משום איזה עיכוב. ולכן בעת שז"א עולה אליה למ"ן, היא יכולה לחזור עם החכמה פב"פ, ומקבלת אור החכמה בשביל הז"א. וכשבינה

 

 

חלק ט"ז                  שער ההקדמות                    בי"ע    א' תתקה

 

כד) בענין ההפרש שיש בין עולם האצילות ועולם הבריאה ועולם היצירה ועולם העשיה. כבר הודעתיך, כי ד' עולמות אבי"ע הם נכללים בסוד ד' אותיות הוי"ה, גם הודעתיך, כי ד' אותיות הוי"ה מתחלקות בסדר הזה: יו"ד בחכמה ה"א בבינה, וא"ו בת"ת, ה"א במלכות. כיצד, אות יוד באצילות, והוא בבחינת הוי"ה דיודין העולה ע"ב הנקרא חכמה, בסוד כולם בחכמה עשית הנאמר על אצילות כמבואר במקומו.

 

כה) ואות ה"א בבריאה, בבחינת הוי"ה העולה ס"ג, בסוד אמא מקננת בכורסיא. ואות ואו ביצירה. בבחינת הוי"ה דאלפין העולה מ"ה, בסוד שית ספירן מקננן ביצירה. ואות ה"א בעשיה, בבחינת הוי"ה דההין העולה ב"ן, בסוד מלכות מקננא באופן.

 

כו) נמצא כפי זה, כי עולם האצילות בחינתו היא החכמה, ובחינת עולם הבריאה היא הבינה, ובחינת היצירה היא בת"ת, ובחינת העשיה היא במלכות. וכ''ז מבואר ואין צורך להאריך בו, כי הנה כמו שבעולם האצילות עצמו יתחלק לד' בחינות אלו, כן הם כוללות אלו הד' עולמות והנה כנגד האצילות נאמר כולם בחכמה עשית, לפי שכל האצילות נעשה בסוד החכמה.

 

אור פנימי

 

משפעת הארת חכמה לז"א, היא משמשת עם המסך דחלון ונקב צר, שהם היסודות דאו"א, (כמ"ש לעיל דף אלף תקס"ט ד"ה וזה שחוזר), כי הם סוד הב' עיטרין ע"ש היטב. ועד"ז מקבלת המלכות הארת חכמה ע"י המסכים דנקב צר והרחקה שבה, כמ"ש שם. הרי שאלו ג' המסכים אינם עיכובים על אור אבא שהוא חכמה, אלא אדרבא המה הממשיכים להם הארת חכמה, ולולא אלו ג' הגורמים לא היו זו"ן ראוים כלל לקבל הארת חכמה. ולכן כל פרצופי אצילות נבחנים שהם בלי מסך כלל. וז"ס מ"ש בזוהר, שבאצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון: איהו פירושו א"ס ב"ה, וחיוהי היא אור החכמה, הנקרא חיה, וגרמוהי הם אלו ג' המסכים הנ"ל, שהם הגורמים שיתפשט

אור אבא שהוא חיה בכל האצילות עד הנוקבא. והם נחשבים כולם לאחדות גמור, כי אפילו המסכים שבהם אינם מסכים אלא להיפך שהם גורמים להארת חכמה.

מה שאינו כן, בשעה שאלו ג' מסכים נמצאים בע"ס שבבי"ע, שהם רק אור של תולדה, ואינם מקורות, כי כבר נסתיים קו א"ס ב"ה למעלה מפרסא, כנ"ל, נמצא שהמסך דהרחקה המשמש בספירת הבינה, כבר אינו בסוד כי חפץ חסד הוא, כלומר ע"פ בחירתה עצמה בחסדים, אלא שכבר נוסף עליה כח הסיום שבפרסא שממעל לה, המסיים את אור החכמה ואינו נותן לו להתפשט למטה מפרסא. ונמצא כאן שהמסך דהרחקה נעשה למפריש את החסדים מן החכמה, ולמסך ממש על אור חכמה. הרי

* שער הקדמות דרוש ו' בהפרש שיש בין ד' עולמות אבי"ע דף שצ"ה ט"א.

א' תתקו    חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות        בי"ע

 

כז) וזה ביאורו של דבר, דע כי אור המאציל העליון, הנה הוא מתגלה באבא הנקרא חכמה, והוא נעלם בתוכו בלי שום מסך ביניהם, דעד החכמה הנק' מחשבה אתגלי הא"ס, אבל מחכמה ולמטה אין אור הא"ס ממש מתגלה, אמנם אבא הוא המתלבש ומתפשט בתוך כל האצילות להחיות אותו, ונודע כי אבא מתלבש גו אמא ואמא גו ז"א וז"א גו נוקבא.

 

כח) וכפי זה קשה מה שאמרו כי אורו של אבא מתפשט בכל האצילות להחיותו. אבל הענין הוא, כי הנה אור עליון דא"ס הגיע עד אבא בהתרחבות גדול בלי היות מסך ומחיצה מפסקת, ולכן עד אבא הנק' חכמה הכל נקרא בשם חכמה, אבל מן אבא ולמטה נשתנה הדבר, והוא כי אבא מתלבש תוך אמא ואמא תוך ז"א וכו'. אמנם עצמותו של אור דאבא ממש מתלבש ומתפשט בתוך אמא.

 

אור פנימי

 

שהגם שמסך גופיה דהרחקה אין שום שינוי מבינה דאצילות, אל אור הבריאה וכמו שמונע אור חכמה מבריאה כן נמנע אור החכמה מבינה דאצילות, עכ"ז המרחק ביניהם רב לאין ערך, כי הבינה דאצילות אע"פ שמקבלת רק חסדים בלי חכמה, מ"מ נבחנת הבינה כעצם חכמה, כי ההרחקה שבה, מחכמה היא רק בסוד כי חפץ חסד, מטעם חשק בלבד, ואין לה שום עיכוב לקבל חכמה בכל עת שהיא רוצה בכך. משא"כ אור הבינה המקננת בבריאה כבר נפרדה מחכמה לגמרי, כי אינה יכולה לקבל חכמה אפילו אם תרצה לקבל, כי הפרסא שממעל לה כבר סיימה החכמה. ולפיכך נעשו האצילות והבריאה ב' עולמות נפרדים זה מזה לגמרי.

ועד"ז המסך דיצירה, הוא אותו מסך שבז"א דאצילות, בלי שינוי כל שהוא. אלא בז"א דאצילות, אינו משמש לעיכוב על אור החכמה, אלא להיפך ממש, כי הוא כל הגורם להמשכת הארת חכמה אל הז"א כנ"ל, וע"כ אינו נבחן אפילו לשינוי כל שהוא מהאור גופיה, כי בלעדו לא היה שם האור כלל, כנ"ל בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון,

משא"כ כשעומד בעולם היצירה, ששם אינו מסוגל כלל לתפקידו להמשיך חכמה, להיותו נמצא למטה מפרסא המסיימת על החכמה, לפיכך נמצא עביותו של המסך מתגלה לגמרי שהיא מפרישהו אפילו מבחינת ג"ר דעולם הבריאה, ונמצא היצירה ו"ק בלי ראש.

וטעם ההפרשה מג"ר, הוא, כי המסך דחלון, הוא יסוד דאמא, הרחב בחסדים, ומסך דנקב צר הוא יסוד דאבא שהוא צר מחסדים אבל ארוך בחכמה, ואע"פ שיסוד דאמא קצר הוא מחכמה שהוא בחי"א החסרה ג"ר, עכ"ז באצילות ששם יש זווג דאו"א, נמצאים היסודות משלימים זה על זה, כי מאבא לבדו אין הז"א יכול לקבל, להיותו צר מן חסדים, ואין הז"א יכול לקבל חכמה בלי לבוש החסדים, וכן מאמא לבדה אינו יכול לקבל, משום שיסוד דאמא קצר הוא מג"ר, כי הוא בחי"א שהוא ו"ק בלי ראש, כנ"ל. אמנם ע"י זווג ב' היסודות יחד, נמצא מקבל שפע החסדים, מיסוד דאמא הרחב בחסדים והם נעשים לבוש שיוכל לקבל אור חכמה מיסוד דאבא, אע"פ שהוא צר מחסדים. הרי שאין המסך דחלון מבדיל

 

חלק ט"ז                  שער ההקדמות                    בי"ע    א' תתקז

 

כט) וכאשר אור אבא ניתן אל ז"א להאיר בו, אין אמא נעשית מסך ממש מפסיק בין אבא לז"א, רק כי אמא נעשית כעין מחיצה ולבוש אל אור אבא ופי היסוד שלה פתוח כעין חלון פתוח, ודרך שם יוצא אור אבא אל ז"א, ואין מסך כלל בפי החלון ההוא.

 

ל) ונמצא, כי ז"א מקבל עצמותו של אור אבא אלא שההפרש הוא, כי אור העליון בהיותו מאיר בג"ר דאצילות הוא עובר ומאיר דרך התרחבות גדול אבל ו"ק דאצילות הנקרא ז"א, מקבל אור העליון ממש אלא שהוא דרך חלון צר, שהוא פי היסוד דאמא, ובזה אין שינוי אור כלל מלמעלה לשל מטה. וזהו ענין כולם בחכמה עשית, כי כל האצילות מקבלים אור המאציל העליון, אלא שעד אבא הנק' חכמה הוא בהתרחבות גדול ומשם ולמטה הוא עובר דרך חלון.

 

אור פנימי

 

הג"ר מן הז"א, אלא אדרבא כי זולתו לא היה יכול לקבל הארת חכמה מן יסוד דאבא, כי לא היה לו לבוש של החסדים, שבלי לבוש החסדים אין שום אפשרות לז"א שיקבל חכמה, כמ"ש הרב בשער הכונות בעיוה"כ. הרי איך המסך דחלון עושה פעולה הפוכה, שלא לבד שאינו מפרישהו מג"ר, אלא להיפך שממשיך לו הג"ר.

משא"כ בעולם היצירה, שאינו יכול לקבל הארת חכמה מאבא משום הגבול שבפרסא, נמצא המסך דחלון בכל תקפו, והוא מפריש אותו מן הג"ר, להיותו בחי"א, כנ"ל. וע"כ נמצא עולם היצירה בו"ק בלי ג"ר. הרי שבאמת אין שום שינוי מן המסך דחלון המשמש בז"א דאצילות, אל המסך העומד בעולם היצירה, ועכ"ז, באצילות הוא נעשה גורם לג"ר. וביצירה נעשה למפריד מג"ר.

ועד"ז בעולם העשיה, הנושא את מסך הכפול הן מחלון ונקב צר דז"א, והן מהרחקה מבחינת הצמצום שבה, הנה גם הוא באמת אותו המסך הנמצא במלכות דאצילות בלי שינוי כל שהוא, אלא באצילות, הוא נעשה לה לגורם להמשכת חכמה, בהיותה מקבלת עי"ז את המוחין

דהארת חכמה מן הז"א מזווג היסודות דאו"א שהז"א מקבל, ולפיכך אינו מסך מעכב על החכמה אלא להיפך שהוא הגורם להמשכת הארת חכמה, שמתוך כך אין הפרש כלל מהמסך שבה אל האור שבה, בסוד איהו והיוהי וגרמוהי חד בהון, כמ"ש. משא"כ בעולם העשיה, שאין המסך יכול שם להמשיך הארת חכמה, מכח הפרסא שמתחת האצילות המסיים לחכמה, כנ"ל, נמצא עביותו של המסך מתגלה בכל תוקפו, ונשארת בתכלית המיעוט של האור, הנקרא ג' גו ג'. כמ"ש להלן.

והנה נתבאר היטב, שבאמת אין שום הפרש במשהו מג' המסכים הנמצאים בבינה וז"א ונוקבא דאצילות, אל ג' המסכים הנמצאים בג' עולמות בריאה יצירה ועשיה, ועכ"ז באצילות אינם מסכים כלל, והם חשובים כמו האור בעצם, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. אבל בג' עולמות בי"ע, הם נעשים מסכים ממש המעכבים על האור וממעטים אותם מאד, כי ההרחקה של הבריאה עושה אותה להרחקה ממשיית מחכמה, ולעולם לא תוכל לקבל חכמה. והמסך דחלון ממעט היצירה גם מבחינת ג"ר דבריאה, להיותו בחי"א, כנ"ל. ומסך

 

א' תתקח   חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות        בי"ע

 

לא) אמנם כאשר האור עובר אל עולם הבריאה, נתוסף בו שינוי אחר, והוא כי אין הבריאה מקבלת האור אלא דרך מסך ממש מפסיק בינה לבין האצילות. והנה האור העובר דרך מסך אינו האור הראשון עצמו, רק תולדתו נולד ממנו, ולכן נשתנה שם העולם הזה ואינו נקרא אצילות אלא בריאה, כי הוא בריאה חדשה שלא כראשונה.

 

לב) וענין המסך הזה נתבאר במקום אחר, אמנם ענינו בקצרה הוא, כי הנה הבינה נקרא אמא. כי הוא אם הבנים זו"ן, ומשמרת אותם, כענין שנאמר כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו. וכדרך הנשר הפורש כנפיו ומכסה על בניו שלא יקחם עוף אחר כך אמא עילאה, בינה דאצילות היא בעצמה אינה מתיראת מן החיצונים כנודע, כי אין אחיזה אל החיצונים באמא עילאה, אמנם יכולים הם להתאחז בזו"ן בניה וליקח שפע משם. ולכן היא פרשת כנפיה עליהם לשמרם.

 

אור פנימי

 

הכפול שבעשיה ממעט אותו לבחינת ג' גו ג'.

וראוי להשכיל כאן, אשר באלו ג' המסכים נכללים כל היסורים שבעולם הן בגשמיות, והן ברוחניות, כגון העונות והעונשים הרוחנים, כמו שביארתי בספרי פנים מסבירות ענף א'. ושם בארתי זה בבחי"ד לבד, כי היא השורש שהתחיל בא"ק, וכבר ידעת שבצמצום ב' עלתה ה"ת שהיא בחי"ד במקום החזה דתנה"י דא"ק, וסיימה שם הקו דא"ס כנ"ל, שעי"כ נתעבו ג' המסכים בבי"ע להראות שם כל תוקפם ועביותם כנ"ל. הרי שכל הדינים שהיו נכללים בבחי"ד נתגלו כאן בבי"ע. ועם זה תשכיל ג"כ את הפירוש האמיתי של איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון הנאמר על עולם האצילות, שהם אותם ג' המסכים ממש הנמצאים בבי"ע הכוללים כל היסורים שבעולם הגשמים והרוחנים, ועם זה המה שמה באצילות בבחינות אורות ממש, כי הם נעשים שמה בסוד גרמוהי כנ"ל. ועם זה תבין מ"ש בזוהר על אורייתא דאצילות, שאין שם בחינת פסול טמא וכו' ושם כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ואפילו

שמות של פרעה ולבן הארמי וכו' וכו' הכל קודש קדשים, שהרי אותם ג' המסכים הכוללים כל מיני יסורין ודינין ופסול וטמא, הן נמצאים שם בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. וז"ס לא יגורך רע הנאמר על עולם זה. ועם המתבאר עד הנה תבין כל המשך דברי הרב שבמאמר הזה.

 

 

לב) אין אחיזה לחיצונים באמא עלאה. הוא מטעם היותה במסך דהרחקה על אור החכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ולפיכך. אע"פ שהוא בחינת חסדים מכוסים הוא נחשבת לעצם חכמה, כי לא נתרחקה מהחכמה מסבת צמצום רק מתוך חשקה אחר חסדים. וכיון שהיא בתכלית השלמות כמו החכמה, ע"כ אין אחיזה לחיצונים בה.

פורשת כנפיה עליהם לשומרם. המסך דהרחקה נקרא כנפים, להיותם מכסים על הארת חכמה ומאירה מתוכם רק בחסדים מכוסים בלבד. וכשהיא מקפת ומלבשת את הזו"ן מבחוץ להם, הם נשמרים ממגע החיצונים, כי אין לחיצונים אחיזה באור הבינה, כנ"ל בדיבור הסמוך.

חלק ט"ז             שער ההקדמות                    בי"ע    א' תתקט

 

לג) וכנפיה נעשות להם כעין מחיצות, כדמיון ענני כבוד הפרושים על ישראל במדבר, ושומרים אותם מחצים ואבני בליסטראות וכיוצא, והנה היא חופפת וסובבת עליהם ומלבישתם מכל צדדיהם ואפי' מלמטה להם מתחת רגליהם, וכמו שנתבאר בשער התפילה בברכת מלביש ערומים, ובברכת שעשה לי כל צרכי, ושם נתבאר ענין המלבישים והמנעלים העליונים מה ענינם, באופן שיש תחת רגלי זו''ן מסך א' מפסיק כעין, המנעל של הרגלים, ואין להאריך יותר בכאן.

 

לד) ונמצא כי כל בחינת האור היורד מעולם האצילות לעולם הבריאה אינו אלא דרך המסך ההיא של בינה דאצילות כנזכר אלא שאין המסך הזה נעשה אלא מן לבוש החצון של בינה כנזכר שם במקומו.

 

אור פנימי

 

לג) ומלבישתם מכל צדדיהם ואפילו מתחת רגליהם וכו' מפסיק כעין המנעל של הרגלים. כי השמירה דכנפים דאמא, צריכה להיות במקום הסיום דזו"ן, כי כל אחיזת החיצונים הוא במקום הסיום, ונודע, כי כמו שיש ה"פ זה למטה מזה, שמלכות היא התחתונה מכולם המסיימתם, כן יש ה"פ בעבי זה על זה: מוחא עצמות, גידין, בשר, עור. שהעור הוא המלכות המסיים אותם בעבי. ונמצא שכנפים דאמא צריכים להלבישם בחוץ מכל צדדיהם, דהיינו מסביב לעור שלהם, ששם מקום הסיום שלהם, שיש פחד ממגע החיצונים, ובחינת שמירה זו נקרא מלבוש. ובחי' הכנפים דאמא שמתחת רגליהם, דהיינו מתחת המלכות דאורך, לשומרם ממגע של החיצונים, היא הנקרא מנעל.

ונתבאר לעיל, שעל המסך הזה דהרחקה יצאו הע"ס דקומת הבריאה, ונמצא שהם אינם יכולים לקבל כלום מאור אצילות בסבת מסך דהרחקה הזה, כנ"ל דף אלף תתק"ה ד"ה מה, לפיכך נבחן שמסך הזה דהרחקה עומד בפרסא דאצילות, ממעל להע"ס דבריאה, ומפסיק בין רגלין דאצילות, להע"ס דבריאה, ואינם יכולים לקבל מבחינת הארת חכמה של האצילות כלום. וז"ש,

''באופן שיש תחת רגלי זו"ן מסך א' מפסיק כעין המנעל של הרגלים".

 

לד) המסך הזה נעשה אלא מן לבוש החיצון של הבינה ובזה יתורץ קושיא אחת וכו'. הקושיא היא, איך אפשר שמלכות דאצילות תקבל האור מן הז"א, ועולם הבריאה שהוא התחתון אל המלכות דאצילות, יקבל האור מן הבינה, ואנן קיימא לן, שאין המדרגה נבררת, אלא בדמדרגה העליונה הסמוכה לה, ואינה יכולה להתברר ולקבל מן העלי עליון ולעלות ב' מדרגות, כנ"ל (בחלק זה אות כ"ג), ומכ"ש כאן  אשר עולם הבריאה תוכל לקבל מהבחינה שהוא מדרגה רביעית אליה. וע"ז תירץ, ''אין הבריאה מקבלת אלא דרך לבוש החיצון שבכל לבושי הבינה דאצילות" פירוש: זה ברור, שאין עולם הבריאה יכול לקבל משהו מן הבינה דאצילות, כי אם היתה מקבלה מן בינה דאצילות היתה נעשית ז"א דאצילות, כי המקבל מן הבינה נקרא ז"א, כנ"ל בדברי הרב אות כ"ב, אלא שהיא מקבלת מן הנוקבא דאצילות, שהיא העליון הסמוכה לה. אמנם ודאי שלא יצויר זה בעת שהנוקבא היא בבחינת נקודה, או אפילו בבחינת ו"ק בלי ראש,

 

א' תתקי    חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות        בי"ע

 

לה) ובזה יתורץ קושיא אחת שיש בדברינו אלה, כי איך אפשר שמלכות דאצילות תקבל אור ז"א דאצילות, ועולם הבריאה הגרוע יקבל אור מן בינה דאצילות, אבל הענין הוא כי אין הבריאה מקבלת האור אלא דרך הלבוש החצון שבכל לבושי הבינה דאצילות, ואל זה הסוד רמזו בתקון ששי בספר התקונים די''ח ע"ב, באמרם, כי אמא מקננא בכרסיא.

 

לו) ונמצא כי האור אשר בעולם האצילות הוא האור בעצמו, אבל האור שבבריאה איננו עצמותו רק העובר ע"י מסך, אמנם איננו כשאר המסכים שביצירה ועשיה כמו שיתבאר, כי זה המסך של הבריאה הוא מסך קרוב, לפי שנעשה מן הבינה, שהיא הספירה הג' שבאצילות ומשם מקבלת האור.

 

לז) ואמנם עולם היצירה איננו מקבל האור שלו הנמשך אליו מן הבריאה, רק ע''י מסך, וגם ע"י רחוק. ואמנם המסך הראשון שיש מן האצילות אל הבריאה אינו נזכר עתה ביצירה, רק המסך האחר הנוסף בו מחדש המפסיק בינו לבין הבריאה.

 

אור פנימי

 

שהרי אין התחתון מתברר ונאצל, אלא עם יציאת אח"פ דעליון, דהיינו בעת שהעליון קונה נשמה, כנ"ל דף תשע"ב אות ס'. ונמצא שבעת שהנוקבא משיגה בחינת נשמה מבינה דאצילות, אז היא מבררת ומתקנת את עולם הבריאה כי אז יש לה המסך דהרחקה בעצמה, דהיינו המסך דבחי"ב, שעליו יוצאת קומת בינה, ועל כן היא יכולה אז לברוא את עולם הבריאה בקומת נשמה שהיא קומת בינה דאצילות.

וכשמסך הזה דהרחקה עומד בקומת המלכות דאצילות, כנ"ל, הוא נבחן ללבוש החיצון ביותר של הבינה דאצילות: כי כשהז"א מקבל המסך דבחי"ב ומשיג ע"י קומת נשמה, הוא נעשה אז לבוש אל בינה עילאה. אחר זה כשהנוקבא דז"א משגת ג"כ את המסך דבחי"ב וקומת נשמה, הרי גם היא מלבשת לקומת אמא דאצילות, אבל לא על בינה עצמה, רק דרך הז"א ונמצא הז"א הוא לבוש הא' על קומת בינה, והנוקבא היא לבוש הב' על קומת בינה.

הרי שהנוקבא היא לבוש היותר חיצון שבקומת בינה דאצילות. כי אין עוד באצילות שום פרצוף שילביש לקומת בינה.

וזה אמרו ''אין הבריאה מקבלת האור אלא דרך הלבוש החיצון שבכל לבושי הבינה דאצילות" כי זה המסך דבחי"ב הנמצא בהנוקבא, הוא לבוש החיצון והאחרון דבינה דאצילות. ומתורץ הקושיא הנ"ל. כי באמת אין עולם הבריאה מקבלת רק מן הנוקבא דז"א, אבל הוא מקבל ממנה קומת הע"ס דבינה דאצילות, והיינו בעת שהנוקבא היא לבוש אל הבינה, דהיינו שיש בה עצמה אותו המסך דבחי"ב.

 

לז) מסך וגם ע"י ריחוק. פירוש, כי מתוך שבחינת החסדים המכוסים המושפעת מקומת נשמה, אינם יכולים להמשיך ג"ר לבחינת הזו"ן, מטעם שהם צריכים להארת חכמה, ע"ד הזו"ן דאו"י, כנודע. נמצא שעולם היצירה שהוא בחינת ז"א דגופא הצריך להארת חכמה אינו משיג עתה רק

 

 

חלק ט"ז             שער ההקדמות           בי"ע    א' תתקיא

 

לח) וכן עד"ז אעפ"י שיש אל העשיה ג' מסכים: הא' שיש בין האצילות לבריאה, והב' שיש בין הבריאה ליצירה, והג' שיש בין היצירה לעשיה. עכ"ז, אין אנו מזכירים בעשיה רק מסך א', והוא הנוסף בו מחדש בין היצירה אליו.

 

לט) ונבאר ענין המסך הנוסף ביצירה, אשר הוא ברחוק כנזכר. הנה נתבאר כי המסך שבין אצילות לבריאה נעשה מן בינה דאצילות, אבל המסך הזה שבין הבריאה ליצירה נעשה מן ז"א דבריאה. כי הנה ז"א דבריאה מקיף ומלביש ונועל את המלכות דבריאה, אפילו מתחת רגליה ע"ד הנז"ל, ודרך המסך הזה עובר האור אל היצירה מעולם הבריאה. וזהו שאמרו בס' התקונים הנז"ל כי הת"ת מקנן במלאך, שהוא עולם היצירה. והרי שהוא מסך רחוק כי איננו נעשה אלא מן הת"ת דבריאה, משא"כ במסך הראשון הנעשה מן בינה דאצילות ולא מן הת"ת דאצילות. וטעם שינוי הזה שכחתי אותו. ואמנם עולם העשיה נתגרע יותר כי איננו מקבל אור היצירה רק על ידי מסך אחר ברחוק ובמעוט. וביאור הענין הוא כי המלכות עצמה דיצירה עושה מסך תחת רגלי' מן הלבוש החצון שלה, כדי שלא ירד אור עצמותה ממש אל העשיה, אלא דרך המסך הזה, וזהו שאמרו בספר התיקונין כי מלכות מקננא באופן שהיא העשיה.

 

אור פנימי

 

ו"ק בלי ראש, כי המסך דהרחקה רובץ עליו, ואינו יכול לקבל הארת חכמה מאצילות, וע"כ הוא נתרחק מהג"ר. וז"ש "מסך של הבריאה הוא מסך קרוב לפי שנעשה מן הבינה" כי להיותו נברר מבחינת ב"ש תחתונים דת"ת, הנבחן לישסו"ת דגופא, ע"כ הוא יכול לקבל קומת בינה דאצילות, שאע"פ שהיא בחינת חסדים מכוסים בלי הארת חכמה, מ"מ אין ישסו"ת צריך לעצמו הארת חכמה כלל, כי הוא בחינת כלי דבינה. אבל ''עולם היצירה איננו מקבל האור שלו הנמשך אליו מן הבריאה רק ע"י מסך וגם ע"י ריחוק" כלומר, מאחר שהוא בחינת כלי דז"א דגופא, נתוסף עליו בחינת הריחוק מג"ר, ואינו קרוב לבחינת ג"ר כמו הבריאה.

המסך הנוסף וכו': לא ירד כאן לבאר

ענין צורת המסכים, כמ"ש באות ל"ב, כי סמך על המתבאר בע"ח שמ"ז פ"א, ושם ביאר כי המסך דבריאה הוא בחי' הרחקה. ודיצירה, הוא בחי' חלון ונקב צר דהיינו מסך דז"א. ובעשיה הוא נקב צר והרחקה.

 

לט) המסד שבין אצילות לבריאה נעשה מן בינה דאצילות. כנ"ל בדיבור הסמוך, שהוא מסך דהרחקה. אמנם הזווג נעשה בזו"ן דאצילות, כי כל תחתון יוצא ע"י הזווג הנעשה בנוקבא דעליון, כמ"ש דף א' תתק"ג אות כ' ע"ש אלא משום שנעשה על מסך דבחי"ב, שהוא מסך דבינה, נבחן כמו שנעשה בבינה דאצילות, כי מסך דבחי"ב מוציא קומת בינה.

המסך שבין הבריאה ליצירה נעשה מן ז"א דבריאה. שהוא מסך דחלון, כנ"ל

 

א' תתקיב חלק ט"ז         תלמוד עשר הספירות        בי"ע

 

מ) והרי זה נקרא מסך רחוק, לפי שהיה ראוי שזה המסך יהיה נעשה מן הת"ת דיצירה, כמו שמסך היצירה נעשה מן הת"ת דבריאה כנז"ל, אמנם נתרחק ונעשה מן המלכות דיצירה, ולכן נק' מסך יותר רחוק משל היצירה.

 

מא) גם נוסף בו מיעוט אחר, והוא, כי נודע שכל בחי' מלכות נקרא אספקלריא דלא נהרא, ולית לה מגרמה כלום אלא מה שמקבלת מבעלה, ונמצא כי לא די שהמסך נעשה ממנה שהיא היותר אחרונה שביצירה, אשר לסבה זו נקרא רחוק אלא אף גם יש בו מיעוט גדול, לפי שמלבד היותה אחרונה ותחתונה הנה אין לה אור מעצמה כנזכר ולכן מסך זה נקרא מסך רחוק וממועט.

 

*      מב) בזהר קדושים בדפ''ג ע''א וז"ל בסתרי תורה אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, חד צדיק עבד שמושא בנוקביה, ואתעביד מההוא שמושא גופא חדא, דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחן לעילא כו'. בראשונה אבאר ענין אחד ששמעתי ממורי ז"ל בקיצור, ואח"כ ארחיב הביאור יותר כפי מה ששמעתי אח"כ.

 

מג) הנה אדם הראשון לא היה לו שום חלק מן האי עלמא, שהוא עולם העשיה כלל. אמנם גופו היה מעולם היצירה, ונפשו מעולם הבריאה, ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות, ונשמתו מן ז"א דאצילות, לנשמה לנשמה מן אבא ואמא דאצילות.

 

אור פנימי

 

בדיבור הסמוך ד"ה מתגלה, אבל העיבור נעשה בהנוקבא דבריאה, כי כל תחתון מתברר בבטן הנוקבא של המדרגה הסמוכה לו, כנ"ל (חלק זה אות כ'), אלא משום שנעשה הזווג על מסך דבחי"א שהוא חלון, המוציא ע"ס בקומת ז"א, ע"כ נקרא על שם ז"א דבריאה, כלומר על המסך שלו.

 

מג) גופו היה מעולם היצירה, ונפשו מעולם הבריאה, ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות. ונשמתו מז"א דאצילות, ונשמה לנשמה מאו"א דאצילות. צריכים כאן

להתבוננות יתירה, בכדי להשוות מאמר הזה הקצר עם מאמר הרחב המובא לאחר מכאן, וכן עם שאר המאמרים המובאים בענין זה. ויש לדעת, כי טרם החטא דעצה"ד, היה לאדם ב' בחינות נר"ן: כי היה לו נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. וגם היה לו מלבוש חיצון עליהם, בדומה לגוף החומרי של עכשיו, שעליו נאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וכו'. ומובא להלן, שהעולמות כולם היו במדרגה עליונה יותר משהם עתה, כי מחזה דיצירה של עתה ולמטה היה מדור הקליפות. וז"א דאצילות

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת קדושים דף קע"ד ט"ב.