קהלת
א,א, דברי קהלת בן-דוד, מלך בירושלם.
א,ב, הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל.
א,ג,מה-יתרון,לאדם: בכל-עמלו שיעמל, תחת השמש.
א,ד דור הלך ודור בא, והארץ לעולם עמדת.
א,ה, וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו–שואף זורח הוא, שם.
א,ו, הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סבב הולך הרוח, ועל-סביבתיו שב הרוח.
א,ז, כל-הנחלים הלכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הלכים–שם הם שבים, ללכת.
א,ח, כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תמלא אזן משמע.
א,ט, מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש. א,י, יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעלמים, אשר היה מלפננו.
א,יא, אין זכרון, לראשנים; וגם לאחרנים שיהיו, לא-יהיה להם זכרון–עם שיהיו, לאחרנה.
א,יב, אני קהלת, הייתי מלך על-ישראל–בירושלם.
א,יג, ונתתי את-לבי, לדרוש ולתור בחכמה, על כל-אשר נעשה, תחת השמים; הוא ענין רע, נתן אלהים לבני האדם–לענות בו.
א,יד, ראיתי, את-כל-המעשים, שנעשו, תחת השמש; והנה הכל הבל, ורעות רוח.
א,טו, מעות, לא-יוכל לתקן; וחסרון, לא-יוכל להמנות.
א,טז דברתי אני עם-לבי, לאמר–אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה, על כל-אשר-היה לפני על-ירושלם; ולבי ראה הרבה, חכמה ודעת.
א,יז, ואתנה לבי לדעת חכמה, ודעת הוללת ושכלות: ידעתי, שגם-זה הוא רעיון רוח.
א,יח, כי ברב חכמה, רב-כעס; ויוסיף דעת, יוסיף מכאוב.
ב,א, אמרתי אני בלבי, לכה-נא אנסכה בשמחה וראה בטוב; והנה גם-הוא, הבל.
ב,ב, לשחוק, אמרתי מהולל; ולשמחה, מה-זה עשה.
ב,ג, תרתי בלבי, למשוך ביין את-בשרי; ולבי נהג בחכמה, ולאחז בסכלות–עד אשר-אראה אי-זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים, מספר ימי חייהם.
ב,ד, הגדלתי, מעשי: בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים.
ב,ה, עשיתי לי, גנות ופרדסים; ונטעתי בהם, עץ כל-פרי.
ב,ו, עשיתי לי, ברכות מים–להשקות מהם, יער צומח עצים.
ב,ז, קניתי עבדים ושפחות, ובני-בית היה לי; גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי, מכל שהיו לפני בירושלם.
ב,ח, כנסתי לי גם-כסף וזהב, וסגלת מלכים והמדינות; עשיתי לי שרים ושרות, ותענגות בני האדם–שדה ושדות.
ב,ט, וגדלתי והוספתי, מכל שהיה לפני בירושלם; אף חכמתי, עמדה לי.
ב,י, וכל אשר שאלו עיני, לא אצלתי מהם: לא-מנעתי את-לבי מכל-שמחה, כי-לבי שמח מכל-עמלי, וזה-היה חלקי, מכל-עמלי.
ב,יא, ופניתי אני, בכל-מעשי שעשו ידי, ובעמל, שעמלתי לעשות; והנה הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש.
ב,יב, ופניתי אני לראות חכמה, והוללות וסכלות: כי מה האדם, שיבוא אחרי המלך, את אשר-כבר, עשוהו.
ב,יג, וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן-הסכלות–כיתרון האור, מן-החשך.
ב,יד, החכם עיניו בראשו, והכסיל בחשך הולך; וידעתי גם-אני, שמקרה אחד יקרה את-כלם.
ב,טו, ואמרתי אני בלבי, כמקרה הכסיל גם-אני יקרני, ולמה חכמתי אני, אז יתר; ודברתי בלבי, שגם-זה הבל.
ב,טז, כי אין זכרון לחכם עם-הכסיל, לעולם: בשכבר הימים הבאים, הכל נשכח, ואיך ימות החכם, עם-הכסיל.
ב,יז, ושנאתי, את-החיים–כי רע עלי המעשה, שנעשה תחת השמש: כי-הכל הבל, ורעות רוח.
ב,יח, ושנאתי אני את-כל-עמלי, שאני עמל תחת השמש: שאניחנו, לאדם שיהיה אחרי.
ב,יט, ומי יודע, החכם יהיה או סכל, וישלט בכל-עמלי, שעמלתי ושחכמתי תחת השמש; גם-זה, הבל.
ב,כ, וסבותי אני, ליאש את-לבי–על, כל-העמל, שעמלתי, תחת השמש.
ב,כא, כי-יש אדם, שעמלו בחכמה ובדעת–ובכשרון; ולאדם שלא עמל-בו, יתננו חלקו–גם-זה הבל, ורעה רבה.
ב,כב, כי מה-הוה לאדם, בכל-עמלו, וברעיון, לבו–שהוא עמל, תחת השמש.
ב,כג, כי כל-ימיו מכאבים, וכעס ענינו גם-בלילה, לא-שכב לבו; גם-זה, הבל הוא.
ב,כד, אין-טוב באדם שיאכל ושתה, והראה את-נפשו טוב בעמלו; גם-זה ראיתי אני, כי מיד האלהים היא.
ב,כה, כי מי יאכל ומי יחוש, חוץ ממני.
ב,כו. כי לאדם שטוב לפניו, נתן חכמה ודעת ושמחה; ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס, לתת לטוב לפני האלהים גם זה הבל,ורעות רוח.
ג,א. לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים.
עת ללדת, ועת למות;
עת לטעת, ועת לעקור נטוע.
עת להרוג ועת לרפוא,
עת לפרוץ ועת לבנות.
עת לבכות ועת לשחוק,
עת ספוד ועת רקוד.
עת להשליך אבנים, ועת כנוס אבנים;
עת לחבוק, ועת לרחק מחבק.
עת לבקש ועת לאבד,
עת לשמור ועת להשליך.
עת לקרוע ועת לתפור,
עת לחשות ועת לדבר.
עת לאהב ועת לשנא,
עת מלחמה ועת שלום.
ג,ט, מה-יתרון, העושה, באשר, הוא עמל.
ג,י, ראיתי את-הענין, אשר נתן אלהים לבני האדם–לענות בו.
ג,יא, את-הכל עשה, יפה בעתו; גם את-העלם, נתן בלבם מבלי אשר לא-ימצא האדם את-המעשה אשר-עשה האלהים, מראש ועד-סוף.
ג,יב, ידעתי, כי אין טוב בם–כי אם-לשמוח, ולעשות טוב בחייו.
ג,יג, וגם כל-האדם שיאכל ושתה, וראה טוב בכל-עמלו–מתת אלהים, היא.
ג,יד, ידעתי, כי כל-אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם–עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרע; והאלהים עשה, שיראו מלפניו.
ג,טו, מה-שהיה כבר הוא,
ואשר להיות כבר היה; והאלהים, יבקש את-נרדף.
ג,טז, ועוד ראיתי, תחת השמש: מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע.
ג,יז, אמרתי אני, בלבי–את-הצדיק ואת-הרשע, ישפט האלהים: כי-עת לכל-חפץ, ועל כל-המעשה שם.
ג,יח, אמרתי אני, בלבי–על-דברת בני האדם, לברם האלהים; ולראות, שהם-בהמה המה להם.
ג,יט, כי מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל; ומותר האדם מן-הבהמה אין, כי הכל הבל.
ג,כ, הכל הולך, אל-מקום אחד; הכל היה מן-העפר, והכל שב אל-העפר.
ג,כא, מי יודע, רוח בני האדם העלה היא, למעלה; ורוח, הבהמה–הירדת היא, למטה לארץ.
ג,כב, וראיתי, כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו–כי-הוא, חלקו: כי מי יביאנו לראות, במה שיהיה אחריו.
ד,א, ושבתי אני, ואראה את-כל-העשקים, אשר נעשים, תחת השמש; והנה דמעת העשקים, ואין להם מנחם, ומיד עשקיהם כח, ואין להם מנחם.
ד,ב, ושבח אני את-המתים, שכבר מתו–מן-החיים, אשר המה חיים עדנה.
ד,ג, וטוב, משניהם–את אשר-עדן, לא היה: אשר לא-ראה את-המעשה הרע, אשר נעשה תחת השמש.
ד,ד, וראיתי אני את-כל-עמל, ואת כל-כשרון המעשה–כי היא קנאת איש, מרעהו; גם-זה הבל, ורעות רוח.
ד,ה. הכסיל חבק את-ידיו, ואכל את-בשרו.
ד,ו, טוב, מלא כף נחת–ממלא חפנים עמל, ורעות רוח.
ד,ז, ושבתי אני ואראה הבל, תחת השמש.
ד,ח, יש אחד ואין שני גם בן ואח אין-לו, ואין קץ לכל-עמלו–גם-עיניו (עינו), לא-תשבע עשר; ולמי אני עמל, ומחסר את-נפשי מטובה–גם-זה הבל וענין רע, הוא.
ד,ט, טובים השנים, מן-האחד: אשר יש-להם שכר טוב, בעמלם.
ד,י, כי אם-יפלו, האחד יקים את-חברו; ואילו, האחד שיפול, ואין שני, להקימו.
ד,יא, גם אם-ישכבו שנים, וחם להם; ולאחד, איך יחם.
ד,יב, ואם-יתקפו, האחד–השנים, יעמדו נגדו; והחוט, המשלש, לא במהרה, ינתק.
ד,יג, טוב ילד מסכן, וחכם–ממלך זקן וכסיל, אשר לא-ידע להזהר עוד.
ד,יד, כי-מבית הסורים, יצא למלך: כי גם במלכותו, נולד רש.
ד,טו,ראיתי,את-כל-החיים, המהלכים, תחת השמש–עם הילד השני, אשר יעמד תחתיו.
ד,טז, אין-קץ לכל-העם, לכל אשר-היה לפניהם–גם האחרונים, לא ישמחו-בו: כי-גם-זה הבל, ורעיון רוח.
ד,יז, שמר רגליך (רגלך), כאשר תלך אל-בית האלהים, וקרוב לשמע,
מתת הכסילים זבח:
כי-אינם יודעים, לעשות רע.
ה,א אל-תבהל על-פיך ולבך אל-ימהר, להוציא דבר–לפני האלהים: כי האלהים בשמים ואתה על-הארץ, על-כן יהיו דבריך מעטים.
ה,ב כי בא החלום, ברב ענין; וקול כסיל, ברב דברים.
ה,ג כאשר תדר נדר לאלהים, אל-תאחר לשלמו–כי אין חפץ, בכסילים: את אשר-תדר, שלם.
ה,ד טוב, אשר לא-תדר–משתדור, ולא תשלם.
ה,ה אל-תתן את-פיך, לחטיא את-בשרך, ואל-תאמר לפני המלאך, כי שגגה היא: למה יקצף האלהים על-קולך, וחבל את-מעשה ידיך.
ה,ו כי ברב חלמות והבלים, ודברים הרבה: כי את-האלהים, ירא.
ה,ז אם-עשק רש וגזל משפט וצדק, תראה במדינה–אל-תתמה, על-החפץ: כי גבה מעל גבה, שמר, וגבהים, עליהם.
ה,ח ויתרון ארץ, בכל היא (הוא) מלך לשדה, נעבד.
ה,ט אהב כסף לא-ישבע כסף, ומי-אהב בהמון לא תבואה; גם-זה, הבל.
ה,י ברבות, הטובה, רבו, אוכליה; ומה-כשרון, לבעליה, כי, אם-ראית (ראות) עיניו.
ה,יא מתוקה שנת העבד, אם-מעט ואם-הרבה יאכל; והשבע, לעשיר איננו מניח לו, לישון.
ה,יב יש רעה חולה, ראיתי תחת השמש: עשר שמור לבעליו, לרעתו.
ה,יג ואבד העשר ההוא, בענין רע; והוליד בן, ואין בידו מאומה.
ה,יד כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא; ומאומה לא-ישא בעמלו, שילך בידו.
ה,טו וגם-זה רעה חולה, כל-עמת שבא כן ילך; ומה-יתרון לו, שיעמל לרוח.
ה,טז גם כל-ימיו, בחשך יאכל; וכעס הרבה, וחליו וקצף.
ה,יז הנה אשר-ראיתי אני, טוב אשר-יפה לאכול-ולשתות ולראות טובה בכל-עמלו שיעמל תחת-השמש מספר ימי-חיו אשר-נתן-לו האלהים–כי-הוא חלקו.
ה,יח גם כל-האדם אשר נתן-לו האלהים עשר ונכסים והשליטו לאכל ממנו, ולשאת את-חלקו, ולשמח, בעמלו–זה, מתת אלהים היא.
ה,יט כי לא הרבה, יזכר את-ימי חייו: כי האלהים מענה, בשמחת לבו.
ו,א יש רעה, אשר ראיתי תחת השמש; ורבה היא, על-האדם.
ו,ב איש אשר יתן-לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר-יתאוה, ולא-ישליטנו האלהים לאכל ממנו–כי איש נכרי, יאכלנו: זה הבל וחלי רע, הוא.
ו,ג אם-יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי-שניו, ונפשו לא-תשבע מן-הטובה, וגם-קבורה, לא-היתה לו–אמרתי, טוב ממנו הנפל.
ו,ד כי-בהבל בא, ובחשך ילך; ובחשך, שמו יכסה.
ו,ה גם-שמש לא-ראה, ולא ידע; נחת לזה, מזה.
ו,ו ואלו חיה, אלף שנים פעמים, וטובה, לא ראה–הלא אל-מקום אחד, הכל הולך.
ו,ז כל-עמל האדם, לפיהו; וגם-הנפש, לא תמלא.
ו,ח כי מה-יותר לחכם, מן-הכסיל; מה-לעני יודע, להלך נגד החיים.
ו,ט טוב מראה עינים, מהלך-נפש; גם-זה הבל, ורעות רוח.
ו,י מה-שהיה, כבר נקרא שמו, ונודע, אשר-הוא אדם; ולא-יוכל לדין, עם שתקיף ממנו.
ו,יא כי יש-דברים הרבה, מרבים הבל; מה-יתר, לאדם.
ו,יב כי מי-יודע מה-טוב לאדם בחיים, מספר ימי-חיי הבלו–ויעשם כצל: אשר מי-יגיד לאדם, מה-יהיה אחריו תחת השמש.
ז,א טוב שם, משמן טוב; ויום המות, מיום הולדו.
ז,ב טוב ללכת אל-בית-אבל, מלכת אל-בית משתה–באשר, הוא סוף כל-האדם; והחי, יתן אל-לבו.
ז,ג טוב כעס, משחוק: כי-ברע פנים, ייטב לב.
ז,ד לב חכמים בבית אבל, ולב כסילים בבית שמחה.
ז,ה טוב, לשמע גערת חכם–מאיש, שמע שיר כסילים.
ז,ו כי כקול הסירים תחת הסיר, כן שחק הכסיל; וגם-זה, הבל.
ז,ז כי העשק, יהולל חכם; ויאבד את-לב, מתנה.
ז,ח טוב אחרית דבר, מראשיתו; טוב ארך-רוח, מגבה-רוח.
ז,ט אל-תבהל ברוחך, לכעוס: כי כעס, בחיק כסילים ינוח.
ז,י אל-תאמר, מה היה שהימים הראשנים, היו טובים מאלה: כי לא מחכמה, שאלת על-זה.
ז,יא טובה חכמה, עם-נחלה; ויתר, לראי השמש.
ז,יב כי בצל החכמה, בצל הכסף; ויתרון דעת, החכמה תחיה בעליה.
ז,יג ראה, את-מעשה האלהים: כי מי יוכל לתקן, את אשר עותו.
ז,יד ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה; גם את-זה לעמת-זה, עשה האלהים, על-דברת שלא ימצא האדם אחריו, מאומה.
ז,טו את-הכל ראיתי, בימי הבלי; יש צדיק, אבד בצדקו, ויש רשע, מאריך ברעתו.
ז,טז אל-תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר: למה, תשומם.
ז,יז אל-תרשע הרבה, ואל-תהי סכל: למה תמות, בלא עתך.
ז,יח טוב אשר תאחז בזה, וגם-מזה אל-תנח את-ידך: כי-ירא אלהים, יצא את-כלם.
ז,יט החכמה, תעז לחכם–מעשרה, שליטים, אשר היו, בעיר.
ז,כ כי אדם, אין צדיק בארץ–אשר יעשה-טוב, ולא יחטא.
ז,כא גם לכל-הדברים אשר ידברו, אל-תתן לבך: אשר לא-תשמע את-עבדך, מקללך.
ז,כב כי גם-פעמים רבות, ידע לבך: אשר גם-את (אתה), קללת אחרים.
ז,כג כל-זה, נסיתי בחכמה; אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני.
ז,כד רחוק, מה-שהיה; ועמק עמק, מי ימצאנו.
ז,כה סבותי אני ולבי לדעת ולתור, ובקש חכמה וחשבון; ולדעת רשע כסל, והסכלות הוללות.
ז,כו ומוצא אני מר ממות, את-האשה אשר-היא מצודים וחרמים לבה–אסורים ידיה; טוב לפני האלהים, ימלט ממנה, וחוטא, ילכד בה.
ז,כז ראה זה מצאתי, אמרה קהלת; אחת לאחת, למצא חשבון.
ז,כח אשר עוד-בקשה נפשי, ולא מצאתי: אדם אחד מאלף, מצאתי ואשה בכל-אלה, לא מצאתי.
ז,כט לבד ראה-זה מצאתי, אשר עשה האלהים את-האדם ישר; והמה בקשו, חשבנות רבים.
ח,א מי, כהחכם, ומי יודע, פשר דבר; חכמת אדם תאיר פניו, ועז פניו ישנא.
ח,ב אני, פי-מלך שמר, ועל, דברת שבועת אלהים.
ח,ג אל-תבהל מפניו תלך, אל-תעמד בדבר רע: כי כל-אשר יחפץ, יעשה.
ח,ד באשר דבר-מלך, שלטון; ומי יאמר-לו, מה-תעשה.
ח,ה שומר מצוה, לא ידע דבר רע; ועת ומשפט, ידע לב חכם.
ח,ו כי לכל-חפץ, יש עת ומשפט: כי-רעת האדם, רבה עליו.
ח,ז כי-איננו ידע, מה-שיהיה: כי כאשר יהיה, מי יגיד לו.
ח,ח אין אדם שליט ברוח, לכלוא את-הרוח, ואין שלטון ביום המות, ואין משלחת במלחמה; ולא-ימלט רשע, את-בעליו.
ח,ט את-כל-זה ראיתי, ונתון את-לבי, לכל-מעשה, אשר נעשה תחת השמש: עת, אשר שלט האדם באדם–לרע לו.
ח,י ובכן ראיתי רשעים קברים ובאו, וממקום קדוש יהלכו, וישתכחו בעיר, אשר כן-עשו; גם-זה, הבל.
ח,יא אשר אין-נעשה פתגם, מעשה הרעה מהרה; על-כן מלא לב בני-האדם, בהם–לעשות רע.
ח,יב אשר חטא, עשה רע מאת–ומאריך לו: כי, גם-יודע אני, אשר יהיה-טוב ליראי האלהים, אשר ייראו מלפניו.
ח,יג וטוב לא-יהיה לרשע, ולא-יאריך ימים כצל–אשר איננו ירא, מלפני אלהים.
ח,יד יש-הבל, אשר נעשה על-הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים: אמרתי, שגם-זה הבל.
ח,טו ושבחתי אני, את-השמחה, אשר אין-טוב לאדם תחת השמש, כי אם-לאכל ולשתות ולשמוח; והוא ילונו בעמלו, ימי חייו אשר-נתן-לו האלהים–תחת השמש.
ח,טז כאשר נתתי את-לבי, לדעת חכמה, ולראות את-הענין, אשר נעשה על-הארץ: כי גם ביום, ובלילה–שנה, בעיניו איננו ראה.
ח,יז וראיתי, את-כל-מעשה האלהים, כי לא יוכל האדם למצוא את-המעשה אשר נעשה תחת-השמש, בשל אשר יעמל האדם לבקש ולא ימצא; וגם אם-יאמר החכם לדעת, לא יוכל למצא.
ט,א כי את-כל-זה נתתי אל-לבי, ולבור את-כל-זה, אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם, ביד האלהים; גם-אהבה גם-שנאה, אין יודע האדם–הכל, לפניהם.
ט,ב הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, ולזבח, ולאשר איננו זבח: כטוב, כחטא–הנשבע, כאשר שבועה ירא.
ט,ג זה רע, בכל אשר-נעשה תחת השמש–כי-מקרה אחד, לכל; וגם לב בני-האדם מלא-רע והוללות בלבבם, בחייהם, ואחריו, אל-המתים.
ט,ד כי-מי אשר יבחר (יחבר), אל כל-החיים יש בטחון: כי-לכלב חי הוא טוב, מן-האריה המת.
ט,ה כי החיים יודעים, שימתו; והמתים אינם יודעים מאומה, ואין-עוד להם שכר–כי נשכח, זכרם.
ט,ו גם אהבתם גם-שנאתם גם-קנאתם, כבר אבדה; וחלק אין-להם עוד לעולם, בכל אשר-נעשה תחת השמש.
ט,ז לך אכל בשמחה לחמך, ושתה בלב-טוב יינך: כי כבר, רצה האלהים את-מעשיך.
ט,ח בכל-עת, יהיו בגדיך לבנים; ושמן, על-ראשך אל-יחסר.
ט,ט ראה חיים עם-אשה אשר-אהבת, כל-ימי חיי הבלך, אשר נתן-לך תחת השמש, כל ימי הבלך: כי הוא חלקך, בחיים, ובעמלך, אשר-אתה עמל תחת השמש.
ט,י כל אשר תמצא ידך, לעשות בכחך–עשה: כי אין מעשה וחשבון, ודעת וחכמה, בשאול, אשר אתה הלך שמה. {ס}
ט,יא שבתי וראה תחת-השמש, כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבנים עשר, וגם לא לידעים, חן: כי-עת ופגע, יקרה את-כלם.
ט,יב כי גם לא-ידע האדם את-עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפרים, האחזות בפח; כהם, יוקשים בני האדם, לעת רעה, כשתפול עליהם פתאם.
ט,יג גם-זה ראיתי חכמה, תחת השמש; וגדולה היא, אלי.
ט,יד עיר קטנה, ואנשים בה מעט; ובא-אליה מלך גדול, וסבב אתה, ובנה עליה, מצודים גדלים.
ט,טו ומצא בה, איש מסכן חכם, ומלט-הוא את-העיר, בחכמתו; ואדם לא זכר, את-האיש המסכן ההוא.
ט,טז ואמרתי אני, טובה חכמה מגבורה; וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים.
ט,יז דברי חכמים, בנחת נשמעים–מזעקת מושל, בכסילים.
ט,יח טובה חכמה, מכלי קרב; וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה.
י,א זבובי מות, יבאיש יביע שמן רוקח; יקר מחכמה מכבוד, סכלות מעט.
י,ב לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו.
י,ג וגם-בדרך כשהסכל (כשסכל) הלך, לבו חסר; ואמר לכל, סכל הוא.
י,ד אם-רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל-תנח: כי מרפא, יניח חטאים גדולים.
י,ה יש רעה, ראיתי תחת השמש–כשגגה, שיצא מלפני השליט.
י,ו נתן הסכל, במרומים רבים; ועשירים, בשפל ישבו.
י,ז ראיתי עבדים, על-סוסים; ושרים הלכים כעבדים, על-הארץ.
י,ח חפר גומץ, בו יפול; ופרץ גדר, ישכנו נחש.
י,ט מסיע אבנים, יעצב בהם; בוקע עצים, יסכן בם.
י,י אם-קהה הברזל, והוא לא-פנים קלקל, וחילים, יגבר; ויתרון הכשיר, חכמה.
י,יא אם-ישך הנחש, בלוא-לחש; ואין יתרון, לבעל הלשון.
י,יב דברי פי-חכם, חן; ושפתות כסיל, תבלענו.
י,יג תחלת דברי-פיהו, סכלות; ואחרית פיהו, הוללות רעה.
י,יד והסכל, ירבה דברים; לא-ידע האדם, מה-שיהיה, ואשר יהיה מאחריו, מי יגיד לו.
י,טו עמל הכסילים, תיגענו–אשר לא-ידע, ללכת אל-עיר.
י,טז אי-לך ארץ, שמלכך נער; ושריך, בבקר יאכלו.
י,יז אשריך ארץ, שמלכך בן-חורים; ושריך בעת יאכלו, בגבורה ולא בשתי.
י,יח בעצלתים, ימך המקרה; ובשפלות ידים, ידלף הבית.
י,יט לשחוק עשים לחם, ויין ישמח חיים; והכסף, יענה את-הכל.
י,כ גם במדעך, מלך אל-תקלל, ובחדרי משכבך, אל-תקלל עשיר: כי עוף השמים יוליך את-הקול, ובעל הכנפים (כנפים) יגיד דבר.
יא,א שלח לחמך, על-פני המים: כי-ברב הימים, תמצאנו.
יא,ב תן-חלק לשבעה, וגם לשמונה: כי לא תדע, מה-יהיה רעה על-הארץ.
יא,ג אם-ימלאו העבים גשם על-הארץ יריקו, ואם-יפול עץ בדרום ואם בצפון–מקום שיפול העץ, שם יהוא.
יא,ד שמר רוח, לא יזרע; וראה בעבים, לא יקצור.
יא,ה כאשר אינך יודע מה-דרך הרוח, כעצמים בבטן המלאה: ככה, לא תדע את-מעשה האלהים, אשר יעשה, את-הכל.
יא,ו בבקר זרע את-זרעך, ולערב אל-תנח ידך: כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או-זה, ואם-שניהם כאחד, טובים.
יא,ז ומתוק, האור; וטוב לעינים, לראות את-השמש.
יא,ח כי אם-שנים הרבה יחיה האדם, בכלם ישמח; ויזכר את-ימי החשך, כי-הרבה יהיו כל-שבא הבל.
יא,ט שמח בחור בילדותיך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך, ובמראי עיניך; ודע, כי על-כל-אלה יביאך האלהים במשפט.
יא,י והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך: כי-הילדות והשחרות, הבל.
יב,א וזכר, את-בוראיך, בימי, בחורתיך: עד אשר לא-יבאו, ימי הרעה, והגיעו שנים, אשר תאמר אין-לי בהם חפץ.
יב,ב עד אשר לא-תחשך השמש, והאור, והירח, והכוכבים; ושבו העבים, אחר הגשם.
יב,ג ביום, שיזעו שמרי הבית, והתעותו, אנשי החיל; ובטלו הטחנות כי מעטו, וחשכו הראות בארבות.
יב,ד וסגרו דלתים בשוק, בשפל קול הטחנה; ויקום לקול הצפור, וישחו כל-בנות השיר.
יב,ה גם מגבה יראו, וחתחתים בדרך, וינאץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האביונה: כי-הלך האדם אל-בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים.
יב,ו עד אשר לא-ירחק (ירתק) חבל הכסף, ותרוץ גלת הזהב; ותשבר כד על-המבוע, ונרץ הגלגל אל-הבור.
יב,ז וישב העפר על-הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל-האלהים אשר נתנה.
יב,ח הבל הבלים אמר הקוהלת, הכל הבל.
יב,ט ויתר, שהיה קהלת חכם: עוד, למד-דעת את-העם, ואזן וחקר, תקן משלים הרבה.
יב,י בקש קהלת, למצא דברי-חפץ; וכתוב ישר, דברי אמת.
יב,יא דברי חכמים כדרבנות, וכמשמרות נטועים בעלי אספות; נתנו, מרעה אחד. יב,יב ויתר מהמה, בני הזהר: עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגעת בשר.
יב,יג סוף דבר, הכל נשמע: את-האלהים ירא ואת-מצותיו שמור, כי-זה כל-האדם.
יב,יד כי, את-כל-מעשה, האלהים יבא במשפט, על כל-נעלם: אם-טוב, ואם-רע. {ש}
